משבר מניות הבנקים (ישראל 1983)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משבר מניות הבנקים היה משבר כלכלי חריף, שהתרחש בישראל בשנת 1983 והביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל כדי למנוע את התמוטטותם, וירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור במניות הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".

משבר המניות נוצר בעקבות מנהגם של הבנקים לווסת את שערי מניותיהם באמצעות הזרמת כספי המשקיעים והחוסכים בבנקים לרכישת מניות הבנקים. פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד, כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות תשואה נאותה. עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים (מנוף פיננסי). מגיוס כספים זה נהנה בעיקר אוצר המדינה, שהשקעות הבנקים ברכישת המלוות ואגרות החוב שלו אפשרו לו להמשיך בתהליך האינפלציוני.

מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן מטבע זר. כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-6 בספטמבר 1983 הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר. אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים לפשיטת רגל, משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שהבטוחות לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד. כדי למנוע אפקט דומינו זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת הבורסה. השליטה בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.

כאשר המסחר במניות נפתח מחדש, ירד שערן ב-17%. מי שהחליט למכור את המניות מיד נשא בהפסד זה, אך רוב בעלי המניות העדיפו להמשיך ולהחזיק בהן עד תום התקופה שנקבעה. ערכה של ההתחייבות לרכישת המניות שנטל אוצר המדינה על עצמו נאמד ב-6.9 מיליארד דולר (הערך הסופי יתברר כאשר יסתיים תהליך מכירת מניות הבנקים לציבור).

בעקבות המשבר הוקמה ועדת חקירה, "ועדת בייסקי" בראשה ישב שופט בית המשפט העליון משה בייסקי. בעקבות מסקנות הוועדה הועמדו ראשי הבנקים לדין והועלו הצעות שונות לרפורמה בשוק ההון, שרובן מומשו רק שנים רבות מאוחר יותר. בעקבות המשבר החליטו הבנקים על שינוי במדיניותם, העלו את העמלות ללקוח, סיווגו את הלקוחות בהתאם לכדאיות של ביצוע עסקים עמם ודחו חלק מהלקוחות שנחשבו בלתי כדאיים. בעקבות המשבר גם צמצמו הבנקים את מספר סניפיהם, במיוחד באזורים בהם היה הפוטנציאל הפיננסי מצומצם וקטן מספר העובדים בבנקים.

תוכן עניינים 1 הרקע למשבר 2 פרוץ המשבר 3 הגורמים למשבר 3.1 הבנקים 3.2 אוצר המדינה 3.3 בנק ישראל 3.4 הבורסה לניירות ערך 3.5 רשות ניירות ערך 3.6 בעלי השליטה בבנקים 4 ועדת בייסקי 5 השלכות המשבר 6 לוח הזמנים 7 הערות שוליים 8 מקורות

[עריכה] הרקע למשבר

בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, החלה תקופה של אינפלציה חריפה, באחוזים שנתיים דו-ספרתיים, ולאחר המהפך הכלכלי של 1977 הגיעו שיעורי האינפלציה למאות אחוזים בשנה. בשנת 1975 בוטלה ההצמדה המלאה על אגרות החוב הממשלתיות. מערכת הבנקאות הציעה ללקוחותיה לרכוש בחלק ניכר מכספם מניות של הבנקים. אלה נחשבו להשקעה בטוחה וכדאית: שעריהן היו בעלייה מתמדת, במקביל לעלייה במדד המחירים לצרכן. כאשר נוצר היצע במניות, הוא נקלט תוך ירידת מחירים קלה, על ידי גורמים הקשורים לבנקים.

בשנים שקדמו לפרוץ המשבר, פעולות ויסות שערי המניות איפשרו את קיומו של שוק פעיל למניות בנקאיות. הציבור העדיף את ההשקעה במניות על פני השקעה אחרת, אפילו לטווח קצר. בשוק המניות ניתן היה למכור מניות חדשות בסכומים ניכרים לציבור. היו מקרים שבהם היה הבנק מעמיד לרשות הלקוח אשראי בסכום זהה לסכום שבו רכש מניות חדשות. ההנחה הייתה כי ההכנסה מעליית שער המניה תהיה גדולה יותר מסכום הריבית שיהיה על הלווה לשלם לבנק. ויסות שערי מניות הבנקים גרם לתופעה המקובלת בשווקים בכלל וגם בשווקים הפיננסיים: כאשר השוק המשני, השוק לסחורה משומשת, בניירות ערך - הבורסה לניירות ערך, פועל במגמת עלייה, היזמים מצליחים למכור סחורה נוספת בשוק לסחורות חדשות ומנפיקי ניירות ערך מוכרים מניות נוספות בשוק להנפקות חדשות: מילוות מדינה, איגרות חוב, אופציות.

ממדי ההון העצמי עלו לרמה שבה המוסדות הפיננסיים מחו"ל נתנו אימון באיתנות הכספית של הבנקים המקומיים. הלימות ההון עמדה בדרישות שוקי הכספים הבינלאומיים, והאימון שלו זכו הבנקים איפשר להם להגדיל את האמצעים הפיננסים שהועמדו לרשותם. הבנקים בישראל לוו ממוסדות פיננסיים מחו"ל סכומים הולכים וגדלים. המנוף פיננסי שנוצר היה בתהליך עלייה. כך, ההון העצמי המוגדל איפשר לבנקים לקבל עוד אמצעים לעשיית עסקים: מתן הלוואות לאוצר המדינה ולחברות עסקיות והפקדת פקדונות נוספים במוסדות כספיים.

למעשה מדובר בתופעה שיש לה שני אספקטים:

• יחס הלימות ההון הוא מושג מתחום הנורמות המקובלות. יחס מסוים נדרש מבנק המבקש ללוות כספים בשוקי הכספים וההון, בעיקר הבינלאומיים. המלווים מבקשים לראות הלימות הון מינימלית שתבטא את הסיכון שהם נוטלים על עצמם. ככל שהלימות ההון גבוהה יותר, המוסדות המלווים כספים לבנקים נוטלים על עצמם סיכון נמוך יותר.
• המנוף הפיננסי הוא מושג כלכלי-עיסקי. הבנקים שואפים למנוף גבוה ככל האפשר. כאשר הבנק מבצע עסקים, ההכנסה שלו היא ממרווח הריבית, ההפרש בין הריבית שהוא מקבל לבין הריבית שהוא משלם. לכן, ככל שיעשה יותר עסקים הוא ירוויח יותר. הוא מוגבל לכך על יחס הלימות ההון, שהיא הנורמה המקובלת לבחינת יציבות העסקית של הבנק.

ויסות שערי המניות עודד את הציבור להשקיע במניות הבנקים ובמקביל איפשר לבנקים להגדיל את היקף עסקיהם. כך החלו הבנקים: (בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק המזרחי, בנק אגוד ובנק כללי) בפעולות לוויסות מחירי מניותיהם. הבנק הבינלאומי לא נהג בשיטה זו.

פעולות הוויסות בוצעו באמצעות חברות מיוחדות, שכן על פי החוק אין חברה יכולה לרכוש את המניות שלה. כך לדוגמה ביצע בנק לאומי את פעולות הוויסות באמצעות "החברה לאחזקות ופיתוח של אוצר ההתיישבות היהודית", חברת בת של אוצר התיישבות היהודים. המימון לכך בא מהלוואות מקופות הגמל של הבנק וממקורות אחרים. לעתים היו רכישות הדדיות בין הקונצרנים הבנקאיים: חברות של בנק אחד היו מוכרות או קונות מניות - לפי הצורך - מחברות של הבנק השני.

[עריכה] פרוץ המשבר

בתחילת שנת 1983 התחולל משבר בשוק המניות, כולל במניות בנקים. ההיצעים הכבדים במניות חייבו את הבנקים להשקיע סכומים גדולים מאוד בשמירת יציבות מניותיהם. לראשי האוצר ולנגיד בנק ישראל היה ברור כי המצב הקיים אינו יכול להימשך. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, שר האוצר, יורם ארידור, ומנכ"ל האוצר, פנו אל הבנקים במהלך החודשים ינואר-מרץ 1983, בדרישה לצמצם בהדרגה את הוויסות. ראשי האוצר נמנעו לחשוף לציבור כי הפעילו לחץ על הבנקים מחשש ליצירת פאניקה. ראשי האוצר ביקשו לבצע פיחות גדול שישמש אמתלה להפסקת הוויסות. אך הפיחות שבוצע באוגוסט, בשיעור של שמונה אחוזים, לא הביא לתוצאה המבוקשת. היצעי מניות הבנקים נמשכו גם בחודשים הבאים. בספטמבר הגיעו ההיצעים לשיא חדש. הציבור מכר בהתמדה את מניות הבנקים וקנה במקומן דולרים.

ב-2 באוקטובר 1983 פרץ המשבר בכל עוזו: באותו יום מכר הציבור מניות בנקאיות בסכום הגבוה מהמכירות שבוצעו בכל חודש ספטמבר. אחרי יום נוסף של היצעים גדולים, הופיע שר האוצר בטלוויזיה וטען: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". הכחשתו של ארידור הבהירה היטב כי בשלב זה הציבור דווקא כן מכתיב לממשלה את המהלכים. היה ניסיון להגביל קניית דולרים כך שלציבור לא יהיה כדאי למכור את המניות שברשותו.

המשבר גבר ב-5 באוקטובר. בבורסה הופיעו היצעים גדולים של המניות. למחרת, ב-6 באוקטובר, שזכה לכינוי "יום חמישי השחור" הייתה הסתערות המונית של מוכרים. היה ברור לכל כי ההתמוטטות היא עניין של ימים ספורים. הבנקים הצהירו כי אינם מסוגלים עוד לקלוט היצעים נוספים בלי מימון מהמדינה. בפגישה בביתו של שר האוצר הוצע לבצע את תוכנית בנק ישראל: לתת למניות ליפול לרמה נמוכה יותר ובסכום משוער, עד 20 מיליארד ש"ח, לרכוש את המניות. אברהם שפירא, יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, הציע להפסיק את הוויסות, אך להעניק ערבות מדינה למניות הבנקאיות שבידי הציבור, וכך היה. הבורסה נפתחה שוב ב-24 באוקטובר לאחר שבוצע פיחות של 23 אחוז בשער השקל. חלק מהציבור, שלא קבל את הצעת הממשלה, מכר את מניותיו בשער נמוך ב-17% משער המניות בטרם הופסק המסחר בבורסה.

[עריכה] הגורמים למשבר

מדיניות הגורמים במשק לוויסות שערי מניות הבנקים, שהביאה למשבר מניות הבנקים פורסמה בדיעבד. השיקולים והמסמכים שהוצגו בפני "ועדת בייסקי" ובתי המשפט היו אלה שנחשפו לציבור אחרי המשבר. כמו כן, היו שינויים בראשי המשק. די אם נציין, כי בתקופה הרלוונטית, התחלפו ארבע שרי אוצר ושלושה נגידי בנק ישראל.^[1] ועדת בייסקי ובתי המשפט לקחו עובדה זו בחשבון וכמעט לא ניתן היה להצביע ישירות על אחריותם של הגורמים הציבוריים למשבר המניות.

	אולם האמת לאמיתה טמונה בעיקר במסמכים, באמירות, במעשים ופעולות כפי שאלה זכו לתיעוד כזה או אחר בתקופת ההתרחשויות עצמה. לאחר זמן אפשר שנשתכחו דברים אצל עדים שאינם בעלי נגיעה בעניין, שעה שנתבקשו, לאחר שנים, לספר את הידוע להם בעניין זה או אחר שלא נשתמר בתודעתם.
-- סעיפים 46-48 פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"

לא כן באשר לבנקים, הצמרת הניהולית נשארה ברוב התקופה אותה צמרת. נסקור את יחסם של הגורמים במשק לויסות ולמשבר שבא בעקבותיו, בדרך כלל כפי שהוצג בדיעבד.

[עריכה] הבנקים

הביקורת החריפה ביותר הופנתה כלפי הבנקים: נטען כי הסוחרים מטעם הבנקים בבורסה הגדילו, באורח מלאכותי, את נתוני הביקוש למניות והביאו לעליית שעריהן. כך הגבירו הבנקים את יכולתם לגייס הון מהציבור במסגרת הנפקות חדשות, ברוב התקופה, שבה בוצע הויסות. מנהלי הבנקים פעלו, בלשון בית המשפט:

	באורח שיטתי ובמתכוון, להונות את המשקיעים ולמנוע מהציבור ומלקוחות הבנקים מידע נכון ומלא בדבר פעולות הוויסות, המשמעויות שלהן והסיכונים הכרוכים בהם. בהתנהגותם בניהול מדיניות הוויסות ובקידומה. הם הביאו להעלאת שערי המניות של הבנקים לממדים מלאכותיים ומנופחים. בכך יצרו תלות מוחלטת של רמת השערים בהמשך רציף של פעולות הוויסות. לדעת בית המשפט, מנהלי הבנקים היו מודעים לכך, שמתרחב וגדל הנתק בין שערי המניות וערכן הכלכלי הממשי, וכפועל יוצא מכך מתרחב הצורך בגידול האמצעים הכספיים שעל הבנקים לגייס למימון הוויסות. תופעה זו, שלא יכולה הייתה להתמיד עד אין סוף, עלולה הייתה לגרום להפסקת הוויסות ולחשיפת הבנקים להפסד אדיר של אמצעיו, שניתנו למימון הויסות.
-- פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"

באופן ספציפי בית המשפט ביקר את הנהלות הבנקים על מדיניותם בתחום שיווק המניות והייעוץ הניתן בבנקים. הופעלה מערכת ממוסדת ומסועפת של מנגנוני ייעוץ שהיו מצויים בסניפי הבנקים . מנגד ניצב ציבור בעלי עסקים ואזרחים מן השורה, המבקשים להבטיח את כספם ושואלים עצה והדרכה בסניפי הבנקים שאליהם הם מורגלים לפנות ושעמם הם עוסקים דרך שיגרה.

תגובת בנק לאומי לקביעת בית המשפט הייתה כי "מסיבות שונות, תמכו ממשלת ישראל ובנק ישראל בנהירת הציבור אל מניות הבנקים"^[2].

[עריכה] אוצר המדינה

משרד האוצר קבע את תנאי גיוס ההון בשוק ניירות הערך. הסדרי ההצמדה היו בשליטתו וכך גם הקצאת משאבי ההון לסקטורים במשק. אוצר המדינה היה מצוי בתקופה הנתונה במצוקה. להבטחת יציבות המשק הוא נזקק שוב ושוב למאמצים כבירים בגיוס הון מן הציבור ובמיוחד משאבים כספיים שמקורם בארצות חוץ. בשל מגבלות מדיניות כגון השפעות החרם הערבי, התקשתה המדינה לגייס באופן ישיר הון והשקעות כספיות מחוץ לישראל, ולשם כך נזקקה לעזרתם של הבנקים הגדולים הפועלים בישראל, אשר להם היו מהלכים ומוניטין רב בשוקי הכספים בעולם. כך התפתחו ונקשרו יחסי גומלין עד כדי תלות הדדית בין הרשויות המופקדות על שוק ההון והעומדים בראשן, לבין הבנקים ומנהליהם. הבנקים הצליחו במשימתם בשל התדמית היציבה שנהנו ממנה בחו"ל ובשל האמינות שרכשו עם השנים והמוניטין שקנו לעצמם אצל בעלי הממון.

[עריכה] בנק ישראל

משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בתקופה הרלוונטית, טען כי בפני הבנקים עמדו קשיים בלתי נסבלים בשמירה על הלימות ההון שלהם בתנאי האינפלציה. בין היתר התבטא הנגיד:

	אני במקומם הייתי מוסר לממשלה את המפתחות במקום לעשות ויסות. הייתי אומר להם רבותי: "אין לנו מקורות - ההון שלנו נשחק אנחנו לא מוכנים כך לעבוד".

משרד האוצר לא היה מוכן לכך. מנכ"ל האוצר סדן טען כי יש בעיה פרגמטית: "הבנקים שלנו הם מקור ההלוואות של מדינת ישראל. הם לווים בחו"ל וכוחם נובע מהעובדה שהם אינם ממשלתיים".

בנק ישראל הציע כי במקרה של עודף היצע במניות הבנקים, הסוחרים בבורסה מטעם הבנקים יתנו לשערי המניות ליפול, עד לערכם הכלכלי המשוער. בנק ישראל יעמיד לרשותם אשראי בסכום עד 20 מיליארד ש"ח . ארנסט יפת מבנק לאומי ורפאל ראקנטי מבנק דיסקונט התנגדו לרעיון: "מי מבטיח כי הירידה תיעצר, אפילו ב70%"^{[דרוש מקור]}.

סיכום בנק ישראל היה שהבעיה היא האינפלציה. רק מדיניות חדשה כוללת עשויה להביא להפסקת פעולות הוויסות.

[עריכה] הבורסה לניירות ערך

הבורסה לניירות ערך בתל אביב המליצה ^[3]להקים גופים אשר יהיו מוכנים לקבל על עצמם "לעשות שוק" בניירות ערך. הנהלת הבורסה סברה כי יהיו סוחרים שיהיו מוכנים להחזיק מלאי מסוים למטרת מסחר. אם יקבעו עושי שוק בניירות ערך יוכלו אלה לפעול בהתאם לנהוג בבורסות של לונדון וניו יורק. מנהל הבורסה הגדיר את מושג הוויסות כך: "התערבות במסחר בנייר ערך בתגובה על מצבי ביקוש או היצע העלולים לגרום לתנודות שער חריפות, תוך היקף עסקות קטן יחסית למקובל בנייר ערך זה".

בפועל, בתקופה שקדמה למשבר ואולי גם לאחריו, לא רק במניות הבנקאיות, מילאו תפקיד זה גורמים קיימים בבורסה לניירות ערך. רק שתפקידם לא מוסד כמקובל בבורסות לניירות הערך בארצות המפותחות.

[עריכה] רשות ניירות ערך

רשות ניירות ערך קבעה כי נושא הוויסות חייב למצוא את ביטויו בתשקיפים אשר צריכים לגלות בדרך נאותה את דבר הוויסות וגם את היקפן של פעולות הוויסות המבוצעות במסחר בבורסה. הרשות דרשה לגלות את היקף פעולות הוויסות בתשקיפים. כן שאפה הרשות לקבוע הבחנה בין פעולות ויסות לגיטימיות לבין אלו הנראות לה כפסולות. עד לפרוץ המשבר, הרשות טרם הספיקה להתקין כללים והנחיות מחייבות בנושא הוויסות.

[עריכה] בעלי השליטה בבנקים

בעלי השליטה בבנקים - חברת העובדים של ההסתדרות בבנק הפועלים, אוצר התיישבות היהודים בבנק לאומי ותנועת המזרחי בבנק המזרחי - לא התערבו במדיניות ויסות מניות הבנקים. חברי הדירקטוריונים של הבנקים היו ברובם אנשי משק שנזקקו לשירותי הבנקים ונבחרי הציבור. ראשי הבנקים - יעקב לוינסון בבנק הפועלים, ארנסט יפת בבנק לאומי ואהרן מאיר בבבנק המזרחי - נחשבו על ידי בעלי השליטה בבנק למומחים בבנקאות, והייתה להם יד חופשית לנהל את העסק הבנקאי בהתאם למומחיותם. בנק דיסקונט, בבעלות משפחת רקנאטי, הצטרף אף הוא לפעולות ויסות שערי המניות. הייתה זו הדרך היחידה לשמור על חוג לקוחות הבנק הן בתור משקיעים במניות והן במסגרת מקבלי אשראי.

[עריכה] ועדת בייסקי

בעקבות המשבר בבורסה הגיש מבקר המדינה מסמך ביקורת ובעקבותיו החליטה הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, בינואר 1985, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לראשות הוועדה מונה משה בייסקי - שופט בית משפט העליון והשתתפו בה השופט ורדימוס זיילר והפרופסורים זאב הירש - ניהול בינלאומי^[4], מרשל סרנת - מינהל עסקים והשקעות^[5] ודניאל פרידמן - משפטים. באפריל 1986 הגישה ועדת בייסקי את מסקנותיה.

הוועדה הגיעה למסקנה כי המשבר באוקטובר 1983 נבע באופן ישיר וברור מוויסות המניות. הוועדה הצביעה על העבירות הפליליות שלכאורה בוצעו במהלך הוויסות:

• מימון ומתן אשראי לרכישת מניות הבנקים על–ידי הבנקים עצמם, בניגוד לחוק איסור מימון (סעיף 139א').
• מעשי מרמה ושקר שנועדו להניע אנשים לרכוש ניירות ערך, בניגוד לחוק ניירות ערך (סעיף 54).
• התניית שירות בשירות בניגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (סעיף 7, סעיף 10)
• מתן עדות שאינה אמת על ידי מי שהופיע בפני הוועדה.

בעקבות מסקנות הוועדה הודחו ארבעה מבין ראשי הבנקים המסחריים שוויסתו את מניותיהם. כן נקבע כי הם לא ימלאו יותר כל תפקיד בכיר במערכת הבנקאות הישראלית, על שלוחותיה בארץ ובחו"ל. היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, החליט כי די בהדחתם, ואין עניין לציבור בהמשך התביעה במישור הפלילי. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ ^[6] וזה החליט להפוך החלטה זו וקבע:

	החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים בשל העדר "עניין לציבור", בטילה. אנו מחזירים העניין ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיחליט אם קיים חומר ראיות לכאורה להעמדתם של הבנקים והבנקאים לדין. כן אנו מורים, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את רואי החשבון לדין פלילי, בשל העדר "עניין לציבור", בטילה. לאחר סיום דיוניה של מועצת רואי החשבון, על היועץ המשפטי לממשלה לשוב ולעיין בחומר הנוגע לרואי החשבון, ולהחליט האם יש בו חומר ראיות לכאורה להעמדתם של רואי החשבון לדין.
-- בג"צ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה

בשנת 1990 הועמדו ראשי הבנקים וחמישה רואי חשבון לדין פלילי. נגד עובדי הציבור, במשרד האוצר, בבנק ישראל ואחרים, לא הוסקו מסקנות כלשהן, אף שהדו"ח קבע כי נהגו ברשלנות ובחוסר אחריות. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, נאלץ להתפטר מתפקידו, אך אחרים המשיכו לפעול במערכת הכלכלית ואף במערכת הבנקאות. מסקנות הוועדה בתחום המנהלי היו שיש להפריד בין ניהול עסקי בנק מסחרי לבין ניהול תיק ההשקעות של קופות הגמל וקרנות הנאמנות.

[עריכה] השלכות המשבר

לאחר המשבר, ולמרות המלצות ועדת בייסקי, המשיכו הבנקים לעמוד מאחורי ההשקעות העקיפות בבורסה באמצעות קרנות הנאמנות, קופות הגמל ושוק ההנפקות החדשות. בתחילה ניסו הבנקים למנוע יישום של חלק מהמלצות הוועדה, בייחוד אלה שעסקו בהפרדת שוק ההון מהתערבות הבנקים. במובנים רבים גם העברת השליטה על הבנקים לידי הממשלה פעלה לטובת היחס המקל לבנקים. מצב זה תרם אף למשברים נוספים בבורסה, אם כי בקנה מידה קטן לעומת המשבר בשנת 1983. לעומת זאת, חדלו הבנקים לתת אשראי לקניית מניות חדשות.

לאחר שמדינת ישראל הצליחה למכור את רוב מניות הבנקים שהיו בבעלותה הוקמה בשנת 2006 ועדת בכר. הוועדה הגיעה לאותן מסקנות כמו אלו של ועדת בייסקי עשרים שנים קודם לכן: יש להפריד בין ניהול הבנקים לבין ניהול קרנות הנאמנות וקופות הגמל, הוצע לאפשר מתן הלוואות לציבור גם על–ידי גורמים חוץ בנקאיים, כמו חברות ביטוח. במקביל, לבנקים הותר לעסוק גם בעסקי ביטוח. מסקנות אלו אושרו על–ידי הממשלה והכנסת ונכנסו לתוקף בסוף 2006. הבנקים חויבו למכור את מניות החברות שניהלו את קרנות הנאמנות וקופות הגמל שהיו בניהולן. בפועל, עד לסוף שנת 2006, מכרו הבנקים את רוב המניות, שהיקנו להם את ניהול קרנות הנאמנות וקופות הגמל לחברות ביטוח ולחברות פרטיות. במקביל, אושר בחוק לבנקים לקבל דמי הפצה מהקרנות והקופות, כנהוג במכירת ניירות ערך לציבור.

[עריכה] לוח הזמנים

להלן מובא לוח הזמנים לאירועים הקשורים בפרשת ויסות המניות.

מועד ההתרחשות	האירוע
עד שנת 1975	ערך מורחב – ויסות שערי ניירות הערך קודם למשבר מניות הבנקים בישראל
1975	תופעת הוויסות של המניות הבנקאיות מתחילה.
1975	מבוטלת ההצמדה המלאה של איגרות חוב ממשלתיות.
1975 - 1981	שערי מניות בנקים עולים.
1979	מניות הבנקים הופכות להשקעה לטווחים קצרים.
1979 - 1981	אינפלציה קשה וחמורה - למעלה מ-100% לשנה.
1981	"היה ברור לבנקאים שלא יכולים להמשיך בוויסות לאורך זמן ושהפסקתו תגרום לנפילת שערי מניות הבנקים".
1983	הבורסה מגלה אי-יציבות, המתבטאת במהפכים ובתנודות חריפות בשווי המניות הבנקאיות.
6 באוקטובר 1983	שר האוצר מחליט לסגור את הבורסה ומפסיק את המסחר במניות.
24 באוקטובר 1983	מתחדש המסחר בבורסה. מניות הבנקים יורדות ב17%. [7]
7 בינואר 1985	הוועדה לבקורת המדינה מחליטה על הקמת ועדת החקירה.
16 באפריל 1986	מוגש דו"ח ועדת החקירה - דו"ח בייסקי - שנתבקשה לחקור את כל העובדות והגורמים שהביאו לוויסות המניות הבנקאיות.
12 בנובמבר 1989	היועץ המשפטי לממשלה מחליט כי אין להעמיד לדין את האחראים לוויסות.
10 במאי 1990	בג"ץ קובע שיש להעמיד לדין את הבנקים, הבנקאים ואחרים שהיו אחראים לוויסות.
מאי 1994	פסק דין משפט הבנקאים.
29 בפברואר 1996	פסק דין סופי בבית המשפט העליון - מבוטלים עונשי המאסר נשאר הקנס הכספי.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ שרי האוצר : יהושע רבינוביץ, שמחה ארליך,יגאל הורוביץ ויורם ארידור: נגידי בנק ישראל: משה זנבר, ארנון גפני ומשה מנדלבאום
2. ^ לאומי 100 שנה, תל אביב, 2003, עמוד 87
3. ^ בתסקיר יוסי ניצני (שהיה אז מנהל הבורסה) אל מר גרינברג מבל"ל ואל נציגי חברי הבורסה האחרים, מיום 18.8.78
4. ^ אוניברסיטת תל אביב
5. ^ "מקור ראשון"
6. ^ בג"צ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה
7. ^ ראה הלוח לעיל

[עריכה] מקורות

• פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים" - פסק הדין, המשתרע על עמודים רבים, מהווה סיכום של האספקטים המשפטיים של הוויסות.