משפט אייכמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משפט אייכמן הוא המשפט שבו הועמד הפושע הנאצי אדולף אייכמן לדין על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות.

אייכמן היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח וכמעט חצי מליון איש נשלחו אל מותם.

תוכן עניינים 1 המשפט 2 השלכות והשפעת המשפט 2.1 ביקורתה של חנה ארנדט 3 קישורים חיצוניים 4 לקריאה נוספת

[עריכה] המשפט

בשנת 1960 נלכד אייכמן בארגנטינה על ידי "המוסד" ונחטף לישראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. חקירה זו נוהלה על ידי יחידה מיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ונקראה "לשכה 06". בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום (סימונו ת.פ. 40/61) הכולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים אס אס, אס דה ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.

משפטו של אייכמן נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. על הנאשם הגן ד"ר רוברט סרווציוס, שהגן גם על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג. הדיון הראשון נערך ב-11 באפריל 1961.

דוד בן גוריון התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.

עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע האוזנר נשא נאום פתיחה ובו טען בין היתר:

	במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.

הסניגור ניסה לערער על סמכות בית הדין לשפוט את אייכמן, בהתבססו על ארבע טענות:

• השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אוביקטיביים.
• חקיקה אכס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
• תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן הוא מאוחר למעשים שנעשו במהלך המלחמה, ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
• העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו לא הייתה קיימת בכלל מדינת ישראל.

בית הדין דחה ערעור זה.

אחרי דחיית טענות אלה השיב הנאשם על כל כתב האישום בצורה דומה: "ברוח כתב האישום - לא אשם". העדויות במשפט כללו יותר מ-100 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, ביניהם היו הסופר ק. צטניק (שהתעלף על דוכן העדים עם תחילת עדותו לאחר שדיבר על אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שם לא חיו לפי החוקים של העולם הנורמלי), וכן מורדי גטאות כמו יצחק צוקרמן ואבא קובנר. עדים אלו נועדו להמחיש את זוועות השואה כעדות רקע: לא היה להם קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידע על קיומו בזמן השואה. פועל נלווה לעדותם היה האספקט החינוכי, להחדיר את תודעת השואה בקרב הציבור בארץ ובעולם. עדים אחרים היו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן המלחמה בניסיון להציל יהודים, בהם היו כומר גרמני אנטי-נאצי שניסה להציל יהודים מומרים מידי אייכמן ויואל ברנד ואשתו הנזי, אנשי ועדת העזרה וההצלה שניהלו משא-ומתן עם אייכמן בניסיון להציל את קהילת יהדות הונגריה. כמו כן הופיעו מספר עדים שראיינו לאחר המלחמה את ראשי הממשל הנאצי והס"ס, ביניהם היה הפסיכולוג היהודי ג.מ. גילברט, שניהל שיחות עם נאצים בכירים בעת משפטי נירנברג, בהם גרינג והס, שמנו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים.

התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש להשמדת יהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמדת העם כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה "בורג קטן במערכת". הסניגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן, אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.

בפסק הדין הוכח כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה. אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.

ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למיתה. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן ואישר את גזר הדין של המשפט הראשון (מדבריו של אייכמן בפנייתו האחרונה לבית המשפט - "אני משוכנע שכנוע עמוק שאני חייב לסבול בשל מעשיהם של אחרים ולשאת את המשא שכפה עלי גורלי"). בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, לאחר סירוב הנשיא למתן חנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה, גופתו נשרפה ואפרה פוזר מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל.

[עריכה] השלכות והשפעת המשפט

משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית (עיתונות ורדיו) ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. אולם, יש שטענו שמבחינה משפטית, למדינת ישראל לא היה את הזכות לדון את אייכמן והוא היה צריך להישפט בפני בית דין ניטראלי או בינלאומי.

עדויות ניצולי השואה עוררו רושם עז בארץ ורבים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע בארץ את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב כאחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בארץ, כשהחלו להבחין כי גבורה לא התרחשה רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. האשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בארץ בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובאה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי הארץ. דוגמה לכך כתב נתן אלתרמן תחת הכותרת 'הסתר פנים' בעיתון דבר ב-9 ביוני, 1961:

	כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות... אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה... כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו.

[עריכה] ביקורתה של חנה ארנדט

פולמוס אקדמי נרחב בהקשר למשפט, שמיעטו לדבר עליו בישראל באותה תקופה אך הוא זכה לפרסום רב עם השנים, התרחש סביב ביקורתה הקשה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים". טענתה הופנתה כנגד ניהול המשפט, שנועד לדבריה להעצים את המיליטריזם הישראלי ולהוכיח את עוצמת המדינה היהודית בהווה, אל מול כוח רשע ועולם אדיש שחוו קורבנות השואה בעבר. היא טבעה את האמרה "הבנאליות של הרשע". ממשלת ישראל באמצעות המשפט התעלמה לדעתה בכוונה מאחריות החברה הגרמנית כולה לשואה והבנאליות שהיא ייחסה להשמדת יהודים. אייכמן הוצג במשפט כמפלצת, אך הוא לא היה לדעתה שונה מסביבתו באותה תקופה, והוא הפך למרצח עקב נסיבות שלא הוא גרם להם. נגד ארנדט טענו הוגי דעות יהודים כמרטין בובר וגרשם שלום כי המשפט הצדיק השמעת עדויות וכי מי שחולל את השואה הם אנשים כאייכמן ושותפיו. הטענה על אחריות כוללת של החברה הגרמנית מתעלמת, לטענתם, מאחריות היחידים, וכי התמקדות במעשיהם הכרחית גם אם סביבתם נתנה להם אישור לכך.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• גדעון האוזנר, פתיחת דבר התביעה במשפט אייכמן, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
• הפרוטוקול המלא של המשפט (באנגלית)
• אני מאשים - מאגר עדויות ממשפט אייכמן מאתר "סנונית"
• משפט אייכמן - צילומים נדירים ממשפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן מאתר "צופר"

	כתבה קצרה על משפט אייכמן (מידע) נגן בדפדפן
	לעזרה בהפעלת הקובץ

[עריכה] לקריאה נוספת

• גדעון האוזנר, משפט בירושלים (2 כרכים), הוצאת בית לוחמי הגיטאות, 1980.
• איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, תל אביב 1975.
• משה פרלמן, איך נתפס אייכמן, תל אביב 1961.
• רוברט מ"וו קמפנר, המקצוע: השמדה; דרכו של אייכמן, ירושלים-תל אביב 1974.
• יעקב רבינסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, ירושלים 1967.
• חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
• חנה ארנדט, אייכמן בירושלים - ד"וח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל.
• דוד שחם, ישראל - חמישים השנים", ירושלים 1998