הסכם השלום בין ישראל לירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הסכם השלום בין ישראל לירדן (26 באוקטובר 1994) התגבש לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. באמצע 1994 נשבר הקרח. ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין והבהירו לו, כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק".

חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארק ונשיא סוריה חאפז אל אסד. הראשון עודדו, והשני - באורח מפתיע למדי - אמר לו: דבר איתם, אך אל תחתום על חוזה שלום. נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שהיה זקוק להישג מדיני במזרח התיכון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום. בין השאר הבטיחה וושינגטון את מחיקת חובותיה התופחים של ירדן. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" ב־25 ביולי שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות.

אבני הנגף העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ־400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, והתחלקות הוגנת במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו שמגיעים מהכנרת נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעיה הטריטוריאלית.

הסעיפים העיקריים בחוזה השלום:

גבולות: הוסכם על גבול משותף כאשר התוואי של נהר הירדן הוא הגבול, ובמקרה של שינוי זרימתו הוא יקבע מחדש לפי התוואי. ישראל החזירה 300 קמ"ר, ביניהם "אי השלום" בו נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים, וחכרה 2,850 דונם, בערבה (מובלעת צופר) ובבקעת הירדן. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שלטעמה של ירדן הרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.
נורמליזציה: מסגרת נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי, חופש גישה הדדי לנמלי הים, והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה. במסגרת שכנות טובה, אוסר על תעמולה עוינת ועל ביטויים שליליים בחוקים של המדינות.
ביטחון: כיבוד הטריטוריה של המדינה השכנה, אי כניסה אליו ללא רשות, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי מתן אפשרות או שיתוף פעולה עם גורמים או קואליציה שיפעלו כנגד המדינה השנייה, כולל פעולות סיכול כנגד מחבלים או מבריחים.
ירושלים: נתינת מעמד מיוחד ועדיפות לירדנים בירושלים במקומות הקדושים, בהסכמי שלום עתידיים עם הפלסטינים.
מים: במסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן בירמוך ובמי התהום של הערבה, ישראל מצידה התחייבה להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מידי שנה, מהכנרת, לחלוק את מימי הירמוך, כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן. וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות. (יצויין שירדן תובעת לקבל ממי הכנרת 100 מיליון מ"ק בשנה)
עקורים: ישראל וירדן ישתפו פעולה במטרה להקל את סבלם של העקורים והפליטים, כולל הקמת ועדה מרובעת הכוללת את ישראל, ירדן הפלסטינים ומצרים שתנסה למצוא דרכי פתרון.

ישראלים יכלו כעת להגיע לפטרה, מחוז-חפצם הבלתי-מושג מאז שנות ה־50. ביולי הכריז עבד אל-סלאם אל-מג'אלי, ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שמעון פרס הצהיר: "בא רגע השלום". רבין וחוסיין ערכו מפגש פסגה אצל הנשיא קלינטון בבית הלבן בוושינגטון.

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נערך ב־26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה קלינטון. רבין ואל-מג'אלי חתמו על ההסכם. המלך חוסיין, נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן, שמעון פרס וקלינטון לחצו ידיים.

הציבור הישראלי תמך בהסכם כמעט ללא סייג. מצרים ברכה, סוריה התעלמה ואילו מחבלי החיזבאללה, בדרום לבנון, שיגרו פצצות מרגמה לעבר אצבע הגליל, עשרים דקות לפני החתימה בערבה.

בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות, רבבות ישראליים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואף הועברו מפעלים לירדן שם כוח העבודה זול יותר. כמו כן, נחתם הסכם סחר ב1996 וישראל עזרה רבות בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן.