אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אלכסנדר אלכסנדרוביץ' רומנוב


למניין:	קיסר ה-13
מנהיג קודם:	אלכסנדר השני
מנהיג הבא אחריו:	ניקולאי השני
תחילת כהונה:	14 במרץ 1881
סוף כהונה:	1 בנובמבר 1894
מקום לידה:	סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
תאריך לידה:	10 במרץ 1845
תאריך פטירה:	1 בנובמבר 1894
תאריך המוות:	{{{מוות}}}
מקום פטירה:	{{{מקום פטירה}}}
מקום המוות:	{{{מקום מוות}}}
מקום קבורה:	מבצר פטר ופול, סנקט פטרבורג
מפלגה:	{{{מפלגה}}}
בן זוג:	{{{בעל}}}
בת זוג:	דגמר מדנמרק
שם בשפת אם:	Александр III Александрович (רוסית)
חתימה:	{{{חתימה}}}

אלכסנדר אלכסנדרורוביץ' רומנוב (רוסית: Александр III Александрович Романов), הידוע יותר בתור אלכסנדר השלישי "עושה השלום" (10 במרץ 1845 – 1 בנובמבר 1894) - קיסר רוסיה מה-14 במרץ 1881 ועד יום מותו.

[עריכה] חייו

[עריכה] ראשית חייו

אלכסנדר השלישי נולד בסנקט פטרסבורג והיה בנו השני של אלכסנדר השני ושל הנסיכה מריה מהסה. הוא נודע כטיפוס מחוספס, השונה בתכלית מקודמיו - אביו הליברל אלכסנדר השני, ואחי־סבו אלכסנדר הראשון, שנודע כג'נטלמן רגשנו ואבירי. לאלכסנדר השלישי לא הייתה כל חיבה לתרבות גבוהה, עדינות ואלגנטיות. למעשה, הוא התפאר בהיותו מחוספס כמרבית נתיניו הרוסים. גישתו הישירה והחותכת הייתה גסה לעתים, אך התאימה למראהו ולתנועותיו המגושמות. בחינוכו לא היה די בכדי לרכך תכונות אלה.

במהלך עשרים שנות חייו הראשונות לא צפוי היה שאלכסנדר יירש את כס הצאר, שכן תפקיד זה יועד לאחיו הבכור, ניקולאי. גם כאשר הראה ניקולאי סימנים של בריאות לקויה, רווחה הסברה שטיפול נכון ותשומת לב יוכלו להאריך את חייו ללא קושי. הדאגה להמשך השושלת הביאה לאירוסיו של ניקולאי לנסיכה דגמר מדנמרק. בעוד שניקולאי חונך כיורש העצר, קיבל אלכסנדר חינוך נחות יותר ולא מספק, ככל דוכס גדול של אותה תקופה, אשר כלל בין השאר היכרות עם צרפתית, אנגלית וגרמנית ומידה מסוימת של חינוך צבאי.

[עריכה] יורש עצר

לאחר מותו של אחיו הגדול מדלקת שחפתית של חוט השדרה ב-13 באפריל 1865, הפך אלכסנדר ליורש העצר, ואביו, אלכסנדר השני, החל בחינוכו כיורש-העצר. מאמציו של אלכסנדר השני עלו בתוהו, כיוון שבנו השני לא היה תלמיד מבריק כמו אחיו. בין מוריו של אלכסנדר היו ההיסטוריון הרוסי המפורסם סרגיי סולוביוב והפרופסור למשפט קונסטנטין פובדונוסצב. לזה האחרון הייתה השפעה על אלכסנדר: אף שחינוכו עורר באלכסנדר חיבה מועטה ללימודים מופשטים או להתעמקות אינטלקטואלית, הוא השפיע על שלטונו בהחדרת האמונה שהקנאה למחשבה הרוסית האורתודוקסית הינה חלק בלתי נפרד מהפטריוטיות הרוסית, וכי כל צאר בר-דעת חייב לשמור עליה באדיקות.

על ערש דווי, הביע אחיו הגדול ניקולאי רצון שיורשו ייבם את הנסיכה דגמר, וכך היה ב-9 בנובמבר, 1866, אחרי שהנסיכה הוטבלה לנצרות האורתודוקסית וקיבלה את השם מאריה פיודורובנה. נישואין אלו היו זיווג מאושר והחזיקו עד למותו של אלכסנדר. בין השנים 1865 ו-1881, בהן היה אלכסנדר יורש העצר, הוא לא התבלט בענייני ציבור, אך נתן להבין שישנם הבדלים בין השקפותיו שלו לבין עקרונות הממשל באותה תקופה.

אלכסנדר התנגד נחרצות למה שנחשב בעיניו השפעה זרה שלא במקומה באופן כללי, והשפעה גרמנית בפרט. הוא רצה לראות אימוץ כללי של עקרונות לאומיים אמיתיים בכל הפעילות הציבורית, למימוש חזונו - חזון רוסיה ההומוגנית בכל - בשפה, מנהל ודת. עמדה זו הייתה שונה מזו של אביו, שעל אף היותו פטריוט רוסי, גילה אהדה רבה למנהגים גרמניים, השתמש לעתים קרובות בגרמנית בקשריו הפרטיים, וביסס את מדיניות החוץ שלו על ברית עם פרוסיה. האנטגוניזם שנבע מחילוקי דעות אלה קיבל פומבי לראשונה במהלך מלחמת צרפת פרוסיה, כאשר הצאר תמך בקבינט בברלין, בעוד שיורשו לא הסתיר את חיבתו לצרפתים.

גשר אלכסנדר השלישי בפריז

חלק ניכר משהקפותיו עוצבו במהלך מסעו לבולגריה, שם הוביל את האגף הימני של כוח הפלישה. הבולגרים הוצגו בסנקט פטרבורג ובמוסקבה כקדושים מעונים, ודי היה בנסיון אישי קצר כדי לעמוד על המצב לאמיתו. כמו רבים מהגנרלים שלצידו, אלכסנדר לא חש חיבה רבה ל"אחיו הקטנים", והבין כי הטורקים רחוקים מהדימוי החשוך שהוצמד להם. על אף זאת, אלכסנדר הצניע את דעתו ולא נתן לה פומבי. היות ולא נועצו בו בעניינים מדיניים, הוא הגביל את עצמו לביצוע המשימות הצבאיות וביצע אותם באופן מדוקדק. אחרי טעויות ואכזבות רבות, צבאו הגיע לקונסטנטינופול והסכם סן סטפנו נחתם. על אף הציפייה כי הגרמנים יעזרו לרוסיה לעצב את מזרח אירופה כרצונה, ביסמרק נהג אחרת וכרת ברית עם אוסטריה כנגד האינטרסים הרוסים. מהלך זה חיזק את הדעות של אלכסנדר שבאו לידי ביטוי במלחת צרפת פרוסיה.

כמו כן, במהלך מסעו בבולגריה הבין אלכסנדר בדרך הקשה את האי-סדרים והשחיתות הפושה במנהל הצבאי, ולאחר שובו לסנקט פטרבורג הוא גילה נורמות פגומות במחלקה הימית. הוא הפנה את תשומת ליבו של אביו למספר דמויות מפתח בפרשות אלה, שבאו מהאצולה הגבוה. פנייה זו לא התקבלה בעין יפה, שכן אביו, אלכסנדר השני, שהנהיג רפורמות רבות במחצית הראשונה של שלטונו, עייף מביצוע רפורמות ונרתע לביצוע המשימה שהציע בנו. הפרשה הכניסה מתח נוסף ביחסים בין האלכסנדרים, שכן הבן חש שלא יתבצעו רפורמות חשובות עד אשר הוא יירש את כס הצאר.

השינוי בא מוקדם בהרבה מהצפוי. ב-13 במרץ, 1881, נרצח אלכסנדר השני בידי כנופיית ניהיליסטים בשם "נרודנאיה ווליה" (רצון העם), והשלטון האוטוקרטי עבר לידי בנו.

[עריכה] קיסר

פסל של אלכסנדר רכוב על סוס, בארמון השיש בסנקט פטרבורג

בעקבות עצות של מורה הדרך הפוליטי שלו, קונסטנטין פובדונוסצב, החליט אלכסנדר השלישי לאמץ דרך אחרת מזו של אביו. מהלכו המדיני הראשון היה ביטול הצו שרצה אביו להוציא בדבר הקמת מועצות מייעצות, ובמנשר שבו הוצהר על הכתרתו לקיסר הבהיר כי אין בכוונתו לצמצם או להחליש את הכוח האוטוקרטי שירש מקודמיו. במשך כל שנות שלטונו לא הראה אלכסנדר שום כוונה לשינוי דעתו זו. כלל הרפורמות הפנימיות שאותן ביצע אלכסנדר נועד לתקן את מה שהיו לדעתו נטיות ליברליות מדי של המשטר הקודם, וכך הותיר אחריו אלכסנדר רושם של שליט שמרן שהסיג את רוסיה לאחור. לשיטתו, נדרש היה להציל את רוסיה מאנרכיה ותעמולה מהפכנית, אך לא דרך הממסד הפרלמנטרי והליברליזם של מערב אירופה, אלא באמצעות שלושה עקרונות שהומלצו באופן ישיר על ידי הדור הוותיק של הסלבופילים - לאומיות, אורתודוקסיות מזרחית ואוטוקרטיות. בעיני רוחו ראה אלכסנדר אומה בעלת לאומיות אחת, שפה אחת, דת אחת וצורת מנהל אחת. במהלך כל שלטונו, פעל לכיוון כינון חלום זה דרך כפיית השפה הרוסית ובתי הספר הרוסיים על נתיניו הגרמנים, הפולנים והשבדים.

בעקבות עצות שקיבל משר הפנים, איגנאטייב, חוקק בארבעה במאי 1882 את חוקי מאי שהגבילו את מקומות המגורים של היהודים, אסרו עליהם עבודה בימי א' וימי חג נוצריים.

בפרובינציות אחרות פעל להפוך את מה שהיה בעיניו ליברליזם מוגזם בתקופת אביו. למטרה זו הוא צמצם את הכוח המועט של הזמסטבו - השלטון המקומי הנבחר, ומינה פקידי ממשל לפקח על האוטונומיות המקומיות. במקביל פעל לחזק את השלטון האימפריאלי ולרכזו ככל הניתן תחת שליטתו האישית.

אלכסנדר פישט את כללי החצר והנהיג מדיניות של חיסכון: צמצם את מספר המשרתים, הגביל את מספר הנשפים המלכותיים, והורה להגיש יינות רוסיים תחת צרפתיים. מאידך גיסא, הוא הוציא סכומי עתק על יצירות אמנות ועבר בכך את כל קודמיו פרט ליקתרינה הגדולה.

בענייני חוץ הוא היה איש שלום, ולכן זכה לכינויו, "עושה השלום" (Миротворец), אך כלל לא תמך בדוקטרינה של שלום בכל מחיר ופעל לפי העיקרון שהדרך הטובה ביותר למנוע מלחמה היא להיות מוכן לקראתה בכל עת. על אף סלידתו מיחסיו של נסיך ביסמרק עם רוסיה, הוא נמנע מסכסוך פומבי עם גרמניה ואף החיה לתקופה את ברית שלושת הקיסרים. רק בשנות שלטונו האחרונות, כאשר מיכאיל קטקוב קנה לו השפעה עליו, אימץ אלכסנדר גישה עוינת יותר כלפי הממשלה בברלין, ואף דאג להחזיק כוח צבאי גדול בקרבת החזית הגרמנית, תוך חיזוק קשרי הידידות עם צרפת. גישתו כלפי בולגריה הייתה דומה - הניסיונות של נסיך אלכסנדר ואחר כך סטמבולוף להרוס את ההשפעה הרוסית אומנם הרתיחו אותו, אך הוא התנגד באופן עקבי לשימוש בכוח למנוע כוונות אלה.

ביחסיו עם מרכז אסיה הוא המשיך במדיניות הרגילה של הגדלת ההשפעה הרוסית מבלי להיגרר לעימות עם הממלכה המאוחדת, ולא נתן למחרחרי המלחמה הלאומניים לצאת מדי שליטה.

ב-1887, תכננה קבוצת יוצאי ארגון המהפכנים "נרודניה ווליה" (שרצח את אלכנסדר השני) את רציחתו של אלכסנדר השלישי. בין השותפים לקנוניה שנתפסו היה אלכסנדר אוליאנוב, שנדון למוות ונתלה ב-5 במאי, 1887. אוליאנוב היה אחיו של וולדימיר איליץ' אוליאנוב, אשר בהמשך יאמץ את השם לנין.

[עריכה] סוף חייו

בשנת 1888 ירדה הרכבת שבה נסעו הקיסר ומשפחתו מן הפסים ליד העיר חרקוב. רוב הנוסעים נפגעו, אך משפחת הקיסר ניצלה בנס. עם זאת, כתוצאה מהתאונה החל אלכסנדר לסבול מבעיות בכליותיו. בשנת 1894 החריפה הבעיה והפכה לנפריטיס (דלקת הכליות). אלכסנדר השלישי מת בדרך לחצי-האי קרים ב-1 בנובמבר 1894. בנו, ניקולאי השני, ירש אותו.

אמנם קשה לומר שתקופת שלטונו של אלכסנדר השלישי הייתה תקופה מלאת התרחשות בתולדות רוסיה, אך בתקופת שלטונו הלא-סימפטי עברה רוסיה כברת דרך ארוכה.