ארגון צבאי יהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הארגון הצבאי היהודי, בקצרה אצ"י, הוא שמו העברי של הארגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW (ז'.ז.וו, בפולנית) - ארגון מחתרת יהודי חמוש ומצויד שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה ואוייש ברובו על ידי אנשי בית"ר, ברית החייל והתנועה הרוויזיוניסטית בגטו ורשה. לצד אי"ל, נטל האצ"י חלק משמעותי במרד גטו ורשה.

תוכן עניינים 1 רקע 2 הקמת האצ"י 3 תחילת הפעילות 4 כריית המנהרות 5 הקשריות באצ"י 6 לקראת המרד 7 המרד 8 תיעוד וזיכרון 9 לקריאה נוספת 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו גייסותיה של גרמניה הנאצית לפולין דרך גבולה המערבי. צבאה החזק והמחומש היטב של גרמניה מוטט את קווי ההגנה הפולנית על ציודם המיושן. את העיר ורשה, בירת פולין, החלו הגרמנים להפציץ מן האוויר. החל מ-7 בספטמבר כיתרו הכוחות הגרמניים את העיר. לאחר כשלושה שבועות נכנעה ורשה, והצבא הגרמני נכנס אל העיר במצעד ניצחון.

כחודש לאחר כיבוש העיר הוציא הגסטפו הוראה להקים גטו יהודי בעיר. הגטו עצמו הוקם רק לאחר כשנה, בסביבות חודש אוקטובר 1940. היהודים, שמספרם בתחילת אותה שנה עמד על 380,000 (והיוו 40% מאוכלוסייתה), רוכזו בשטח של 8% משטח העיר. בהמשך נאסר על היהודים לצאת את תחומיו של הגטו. במקום החלו לפשוט רעב ומחלות עקב צפיפות גדולה, עוני, ותנאי מחייה גרועים.

ראו גם:

• היסטוריה של פולין: מלחמת העולם השנייה
• גטו ורשה

[עריכה] הקמת האצ"י

ההתארגנות להקמת האצ"י החלה כפי הנראה בסביבות חודש נובמבר 1939 והיא נעה בשני מוקדים:

• דוד מרדכי אפלבאום ושלושה יהודים נוספים, כולם קצינים לשעבר בצבא הפולני, נפגשו עם הנריק איוונסקי, מפקד המחתרת הפולנית ה-KB, ק.ב, (Państwowy Korpus Bezpieczeństwa), (בפולנית: חיל הביטחון הלאומי, מעין פלוגת מחץ בארמיה קריובה), וביקשו שיעזור בריכוז נשק להתנגדות לגרמנים.
• פאוול פרנקל החל לאסוף סביבו צעירים בית"רים, כדי להוות כוח התנגדות לשלטון הנאצי. פרנקל דרש מהם מחויבות מלאה, ניתוק קשרים עם משפחה וחברים ומעבר לחיי צבאיות. בתקופה הראשונה ההיענות לקריאתו הייתה נמוכה.

לקראת תחילת 1940 התגבשו שישה תאים ובהם כמה עשרות מגוייסים. נציגיהם הציגו את ההתארגנות בפני איוונסקי וקיבלו מספר כלי נשק עימם התחילו להתאמן. אז הוחלט רשמית על שם הארגון. עיקר הגיוסים היה מאנשי הארגונים הרוויזיוניסטיים: אנשי ברית החייל, פעילי תנועת הצה"ר וצעירים משורות בית"ר, אשר עוד קודם למלחמה התאמנו בתאים החשאיים של האצ"ל, בעזרת קציני צבא פולניים, לקראת עלייה לארץ ישראל והצטרפות למאבק המחתרתי. עם זאת, לא היה השיוך המפלגתי קריטריון להצטרפות לארגון, ויש עדויות על אנשים שהצטרפו מכל גוני הקשת הפוליטית של יהדות אירופה, מקומוניסטים ועד לחסידים. מעדויות שונות ניתן ללמוד כי הגיוס לתאים היה חשאי וכי נשמר מידור גבוה בין תא אחד לאחר. התקיים קשר עם המחתרת הפולנית ועם גורמים מחוץ לוורשה, גויסו אנשים, ונערכו אימונים בנשק. בפגישות שקיימו חברי הארגון בנושאי ציונות נכחו לייב רודל ופאוול פרנקל שהזדהו בפניהם כאנשי בית"ר ולא כחברי מחתרת.

[עריכה] תחילת הפעילות

עדויות מסוימות טענו, שהפעילות הראשונה שבה החל הארגון הצעיר, היא ארגון מטבחי רחוב. יחד עם הערך ההומניטרי, הסיבה האמיתית למטבחים הייתה הקמת מקומות מפגש בסתר. באותם מטבחים היו נפגשים אנשי הארגון (ישנן עדויות שמוסרות שהמטבחים היו קיימים עוד לפני הארגון, אך לאותה הסיבה). יותר מאוחר, המטבחים הועברו לאחריות גורמים ציבוריים בגטו. פעולות משמעותיות היו הברחות של יהודים משטחי הכיבוש הנאצי אל ברית המועצות. באוקטובר 1940 הוקם בוורשה הגטו היהודי והאצ"י החל לפעול כארגון מחתרתי מוסדר. חייליו חולקו לפי תאים בני ארבעה חיילים ומפקד. כיתה הורכבה מארבעה תאים, וכן לגבי מחלקה, שארבע מהן היוו פלוגה. במקביל קמו מחלקות לוגיסטיות שטיפלו ברפואה, ארגון, כספים, וקשר עם גורמי חוץ. אין הוכחה חד משמעית לגבי מי היה אז ראש מטה הארגון - היה זה איש בית"ר פאוול פרנקל, איש הצה"ר לייב "ליאון" רודל, או מרדכי אפלבוים. דוד ודובינסקי, מאנשי הצה"ר בפולין, עמד בראש הנציגות הפוליטית שהתקיימה ליד המטה. מפקדים נוספים בארגון היו מוישה וייסשטוק, חנוך פדרבוש, והנריק ליפשיץ-ליפינסקי. המטה הראשי של הארגון נקבע בבניין בכיכר מוראנובסקי מספר 7. בתחילת 1942 היו בארגון כ-300 איש.

אז נצרפו גם זוג טבעות, אשר כונו טבעות הקשר, ששימשו להזדהות כאשר נפגש איש מחתרת פולנית עם מסתנן שיצא מהגטו בשליחות הארגון. היו אלה טבעות מעוטרות בסמלים שונים, בהם אריה וכבש, סמל לגבורה ולקורבן. טבעת אחת נמצאה במטה האצ"י בגטו והשנייה אצל הנריק איוונסקי.

כיום מוצגת טבעתו של איוונסקי במוזיאון יד ושם. היא ניתנה בשנת 1978 לחוקר האצ"י, חיים לזר, בביקורו בפולין אצל איוונסקי [1]. טבעת המטה אבדה במרד.

[עריכה] כריית המנהרות

בעקבות העברת היהודים לגטו ובידודם בו, עלה צורך בשימור קשר עם העולם שבחוץ לשם תיאום עם המחתרת הפולנית ולהשגת ציוד, תרופות ונשק. קשר עם מחתרת ה-ק.ב קיימו חברי ארגון שהיה בידם אישור לעבודה בחלק ה"ארי" של ורשה. כמו כן גייס האצ"י מהנדסים שהחלו עמלים על תכנון מנהרות. האצ"י כרה שתי מנהרות; אחת התחילה ממרתף כנסייה ברחוב לשנו, שפתחה נבנה כבונקר שבו ציוד ופתחי אוויר המסוגל לקיים אנשים. פתחה של המנהרה הנוספת, שעברה תחת רחוב אוקופובה, הגיע אל בית הקברות היהודי.

ביולי 1942 קיימו הנאצים את האקציה הגדולה הראשונה, ובעקבותיה הוקטן משמעותית שטח הגטו. המנהרות שנחפרו נותרו מחוץ לשטחו החדש של הגטו, היכן שלא ישבו עוד תושבים יהודים והסתובבו כוחות שיטור נאציים, לטביים ויהודיים. הגישה אליהן נוטרלה ומנהרת בית הקברות התגלתה. המחלקה הטכנית של הארגון הביאה לחפירת מנהרה שתוביל אל בונקר הכנסייה, במקביל לכריית מנהרה חדשה אל בית נטוש שעברה תחת בניין בית המשפט. מנהרה נוספת, שעברה דרך צינורות ביוב ברובה, נכרתה ברחוב קרמליצקה. גולת הכותרת הייתה בנייתו של הבונקר הראשי תחת מטה הארגון בכיכר מוראנובסקי, ומנהרה שתוליך ממנו אל הצד ה"ארי". אלו אמורים היו לשמש כפתח המילוט בשעות האחרונות של ההכרעה. מנהרה זו נחפרה תחת הכיכר ובנייתה הייתה קשה עד מאוד בשל מכשולים רבים, ביניהם צינורות מים, אדמה סלעית, והמולת התנועה בכיכר שחייבה חיזוק מסיבי של המנהרה לבל תקרוס. מלאכת החפירה צריכה הייתה להעשות בשקט מוחלט ולכן לא נעשה שימוש במקדחים אלא בחפירה ידנית בלבד. עוד הקשתה העובדה כי פתחה היה צר ואפשר רק לאדם בודד להידחק בה כל פעם. בנייתה הושלמה בתחילת שנת 1943.

[עריכה] הקשריות באצ"י

באצ"י שרתו נשים שתיפקדו כ"קשריות", אשר היו נוהגות להסתנן אל מחוץ לגטו אל ורשה כדי להמשיך לקיים את הקשר עם המחתרת הפולנית תוך העברה וקבלה של מסרים. לתפקיד נבחרו נשים אשר חזותן הייתה סלאבית ככל הניתן. תוך סיכון גבוה וחירוף נפש היו הקשריות מצליחות גם להבריח משפחות וילדים אל מקומות מקלט מחוץ לחומות. קשריות שהיו מחוץ לגטו בעת פריצת המרד חזרו פנימה דרך המנהרות כדי להלחם בנאצים מתוך הגטו. אחרות לחמו לצד הפולנים בקרבות מאוחרים יותר. קשריות ספורות בלבד שרדו.

[עריכה] לקראת המרד

נוסף על כריית המנהרות וההברחות עסק הארגון במעקב ואיסוף מודיעין אחר אנשי הגסטאפו בגטו והתנקשות ביהודים אשר שיתפו פעולה עימו.

באותו זמן מנה הארגון שתי פלוגות, בהן כ-240 איש (ולפי מקורות אחרים עמד מספר כלל חברי הארגון אותה עת על 400 איש), אשר היו מצויידות בנשק וציוד משובח ביחס לתנאי המלחמה והגטו. חילקו אותן לארבע קבוצות האמורות לאייש ארבע עמדות, תחת פיקודם של פאוול פרנקל, לייב רודל, חנוך פדרבוש ומשה וייסשטוק.

מחודש ספטמבר ועד תחילתו של המרד בגטו, עסק הארגון בהכנות קדחתניות לקראת הקרב העתידי. הציוד נאגר, הוכן וחולק, העמדות בוצרו ותוספקו. ב-18 עד ה-21 בינואר 1943, חידשו הגרמנים את השילוחים מהגטו. אז יצאו חברי הארגון בחוליות קטנות החמושות בנשק קל (ללא מקלעים חצי כבדים), במקביל לחברי אי"ל, אל סדרת קרבות רחוב ראשונים בגטו, שבהם נפלו שישה מלוחמי הארגון.

כל אותה עת קם ופעל לצידו של האצ"י, הארגון היהודי הלוחם, אי"ל. היה זה ארגון גדול יותר שאיגד תחתיו תנועות ציוניות סוציאליסטיות בעיקר. המגעים בין הארגונים היו מעטים. ניסיונות לאיחוד ביניהם לא עלו יפה. הסיבה לכך נתונה במחלוקת:

• אנשי אי"ל טענו שהאיחוד לא יצא אל הפועל מכיוון שאנשי האצ"י דרשו שבראש הארגון המאוחד יעמוד אדם שיש ברשותו נסיון צבאי. מכיוון שאדם כזה לא היה באי"ל, האפשרות היחידה היא שמנהיג זה יבוא מהאצ"י. גורמים באי"ל ראו זאת כניסיון השתלטות על המנהיגות.
• סיבה נוספת לכשלון האיחוד, גרסו באי"ל, שהאצ"י היה ארגון שהיה מאורגן טוב יותר ובעל חימוש רב יותר, ואיחוד יכריח אותו לחלק את הציוד שלו לאנשי אי"ל, דבר שהיה למורת רוחם של מפקדי אצ"י.
• אנשי האצ"י טענו שהאיחוד לא יצא אל הפועל מכיוון שאנשי אי"ל דרשו שהצטרפות אנשי האצ"י לארגונם תיעשה במסגרת אישית, ולא תנועתית, בעוד שכל שאר התנועות הציונות האחרות הצטרפו לאי"ל במסגרתן המלאה.
• התקיימו גם מחלוקות אודות גביית כספים בגטו (אשר שני הארגונים ביצעו) ובו בזמן התקיימה עוינות אידאולוגית כלפי המחנה הרוויזיוניסטי שמנעה איחוד מעין זה. גם הקשר בין האצ"י לבין "גורמים פולניים ימניים לאומניים" הרחיק את המחתרות. פגישה שאמורה הייתה להתקיים בין מנהיגי הארגונים לא התקיימה בשל פרוץ המרד.

תיאום אמיתי לא התקיים בין הארגונים לקראת הקרבות ובמהלכם. קיימת הייתה רק חלוקה כללית של שטחי הלחימה. האי"ל התכוון כנראה לבצע לחימה המבוססת על יחידות קלות ניידות, ואילו האצ"י, בשל חימוש כבד יותר שהיה ברשותו, הופקד על שטחים פתוחים כמו כיכר מוראנובסקי. האצ"י תכנן לחימה מסודרת מתוך עמדות. המנהרות שחפר היו מיועדות לקיים אספקה וחימוש, ולבסוף גם נתיב יציאה מן הגטו לשם המשך לחימה בשטחי היערות.

[עריכה] המרד

ראו גם: מרד גטו ורשה

היה זה ב-18 באפריל 1943, יום לפני ליל הסדר של שנת תש"ג, כשקיבלו ראשי הגטו היהודיים את פקודת הנאצים כי על הגטו מוטל עוצר מלא וכי באמצע הלילה יתחיל מבצע של פינוי הגטו כולו. אחד מהם הצליח לחמוק מהשמירה שהושמה עליהם והעביר את המידע לאחד מאנשי האצ"י. הדבר אימת ידיעה שהעבירה קשרית לפני כן על אקציה סופית של הגטו.

פאוול פרנקל, מפקד האצ"י, העביר מיידית את הידיעה למרדכי אנילביץ', מנהיג האי"ל. כל לוחמי הארגון וצעירים נוספים נטלו נשקים ולפי פלוגות התפרסו בעשרות עמדות בגטו. את הילדים והמבוגרים הכניסו אל מרתפים ובונקרים.

עיקר כוחו של האצ"י התרכז בארבע פלוגות בכיכר מוראנובסקי. פאוול פרנקל פיקד על הפלוגה שתפסה את מרכז הכיכר והגנה על המטה הראשי של הארגון. ליאון רודל פיקד על פלוגה מובחרת שתפסה עמדות סביב. פלוגות אלה היו חמושות היטב ברימונים, בקבוקי מולוטוב, אקדחים, רובים, נשק אוטומטי, מכונות ירייה קטנות ומכונת ירייה כבדה אחת (היחידה בגטו). מרדכי אפלבוים פיקד על פלוגה בת 40 לוחמים שהתמקמה בבניין ברחוב מילא. רודי בינשטוק פיקד על 50 לוחמים ברחוב פרנצישקנסקה שהיו חמושים בעיקר במטעני נפץ ורימונים. דוד ברלינסקי פיקד על 20 לוחמים ברחובות נאלבקי ומילא. מפקדי כוחות במוקדים נוספים היו לייזר סטנביץ', יאן פיקה ורומן ויינשטוק. שמואל לופט היה מפקדן של שלוש פלוגות גדולות וחמושות בשטחי התעשיה מדרום שהיו מנותקים משטח הגטו הגדול (בין הרחובות נובוליפקי ולשנו). שתי עמדות גם התקיימו ברחוב סטאבסקי שמצפון לגטו. ההערכות גורסות כי במרד השתתפו בין 250 ל-450 לוחמי אצ"י.

בבוקר ה-19 באפריל 1943 נכנסו כוחות אס אס וחיל רגלים אל הגטו. הם נתקלו באש שנפתחה עליהם מעמדות שונות בבתי הגטו. טנק שהוכנס לגטו הוצת וחסם את התנועה. מוביל הכוחות ומפקד כוח האס-אס, פון זאמרן-פרנקנאג, דיווח כי כוחותיו נסוגים וכי הוא סובל מפצועים והרוגים. האחראי על המבצע, גנרל יורגן שטרופ, שחרר אותו מתפקידו ותפס את מקומו. עם כוח גדול שארגן מחדש נכנס שטרופ אל כיכר מוראנובסקי. שם הופתע להתקל באש כה עזה, עד שנאלץ להביא כוחות תגבור נוספים לאזור.

בצהרי אותו יום חל אירוע סמלי ויוצא דופן על ידי כוחות המרד היהודיים. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו שני נערים, וקיבעו עליו שני דגלים: הדגל האדום-לבן, דגל הפולנים, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי יהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו וברחבי ורשה. עדויות מספרות כי קריאות שמחה פרצו אצל הפולנים למראה הדגלים, בשמעם את היריות והפיצוצים ובראותם את הדגלים מתנוססים מעל לכיכר; כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הגרמנים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מורנובסקי. במשך ארבעה ימים ניצבו על הבית דגלי המרד. רק לאחר קרבות רבים הצליחו הגרמנים להשתלט על הבית ולהוריד את הדגל ממנו.

בכל הגטו התנהלו קרבות עזים עד חירוף הנפש. הכוחות בשטחי התעשייה הצליחו להחזיק מעמד ואילצו את הגרמנים להזעיק תגבורות מספר פעמים.

אחרי ה-20 באפריל החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. ב-24 וב-25 לחודש הוצת הגטו כליל ולהבות עצומות אחזו את כל חלקיו. ב-24 יצאה קבוצה של לוחמי הארגון מכיכר מוראנובסקה, דרך מנהרה, החוצה מן הגטו אל יער מיכאלין הסמוך. שם נתקלו באש הגרמנים ונערך בין הצדדים קרב יריות ארוך. לוחמי הארגון הצליחו להגיע אל אל בניין ברחוב גז'יבובסקה שבוורשה הארית. אך הותקפו גם כאן, כפי הנראה על ידי פולנים.

בשיאה של התופת, בימים ה-27 ו-28 לחודש, התרחש הקרב העז ביותר של האצ"י, בכיכר מורנובסקי. במיוחד מבניין מספר 2 בכיכר, אש הקלעים בכוחות הגרמניים הייתה מדויקת ולפרקים בלמה את התקפתם.

הכיכר נפלה לבסוף, אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נפל ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 נפלו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. ההתנגדות בגטו תמה סופית ב-16 במאי 1943. קומץ ניצולים התחבא במקומות שונים עד ששוחרר הגטו.

[עריכה] תיעוד וזיכרון

מתוך האצ"י רק שמונה לוחמים וקשריות ספורות נותרו בחיים אחרי המרד כדי למסור את עדויותיהם. ממפקדי הארגון לא שרד אף אדם. עובדה זו, בנוסף למידור הגבוה בין התאים והמחלקות, הקשו על איסוף המידע אודות הארגון. רובו נשען על עדויות השורדים, קשריות ספורות (אחת מהן - עמילקה קוסובר), חברי המחתרת הפולנית (ביניהם איוונסקי), מעט מסמכים מארכיון רינגלבלום, ואף עדויות של שטרופ.

אולם גם המידע שהצליח להתגבש לכדי תמונה על מבנה הארגון, התפקידים בו וחלק מפעילותו לא הגיעו למרכז הבמה כשמדובר הן בספרות והן בשיח הלימודי על ההתקוממות בשואה בכלל ואף בנוגע למרד גטו ורשה בפרט. באופן גורף למדי, רוב ספרי הלימוד (לפחות עד לסוף המאה העשרים), אף לא מאזכרים את פועלו של האצ"י, ומתקבל הרושם כי מרד גטו ורשה פרץ רק על ידי הארגון המקביל לו, אי"ל, וכי מנהיג המרד היה מרדכי אנילביץ'. עובדה זו אינה נכונה, שהרי האצ"י פעל במנותק מאי"ל, והיו לו מנהיגיו שלו. ניתן לטעון כמובן שאי"ל היה ארגון גדול ממנו, אך האצ"י עדיין מנה כמה מאות לוחמים ערב המרד. כמו כן ציודו ונשקו של האצ"י, הודות למחתרת הפולנית, היה רב ואיכותי מזה של אי"ל. סיפור הנפת הדגלים, אשר יש לו עדויות כתובות, כמעט ואינו ידוע בציבור, על אף שיכול היה להפוך למיתוס.

הדעות חלוקות לגבי הסיבה לכך. הדבר עשוי לנבוע, למשל, ממיעוט החוקרים והפרסומים אודות הארגון. אולם יש טענות עיקשות כי הייתה "העלמה" מכוונת של פועלו של האצ"י בשל שיוכו ל"מחנה הלא נכון", בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הכוונה בכך היא כי אי"ל היה התאגדות של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות בגטו בעוד האצ"י הורכב בעיקרו מבית"ר ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית. לפי טענות אלה קובעי מדיניות החינוך, אשר היו שייכים למחנה הפועלים, מיזערו עד מאוד את חלקו של הארגון מן המחנה היריב, והאדירו את האי"ל אשר נמנה על מחנם שלהם. דחיקה זו של האצ"י הביא להשכחתו מתודעת הציבור והצעירים בנוגע למרד. עם זאת, בחינה של ספרות מן העת האחרונה, מלמדת כי כעת מקומו של האצ"י לא נפקד מתיעוד מרד גטו ורשה.

[עריכה] לקריאה נוספת

• חיים לזר ליטאי, מצדה של ורשה, הארגון הצבאי יהודי במרד גטו ורשה Z.Z.W, הוצאת הוועדה לציון יום השנה ה-20 למרד גטו ורשה שעל יד תנועת החרות, תל אביב, 1962, והוצאה מחודשת ב-1983.
• רחל אווירבך, מרד גטו ורשה, הוצאת מנורה, תל אביב 1963.
• חיה לזר, הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, 50 שנה למרד, פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, כרך ח' מס' 7 (77), תל אביב 1993 (חוברת לפי ספרו של חיים לזר).
• David J. Landau, Caged - The Landau Manuscript, Australia, 1999
• שרה אוסצקי לזר וחיה לזר, אור חדש על הז.ז.וו במרד גיטו ורשה, האומה גיליון 144 קיץ 2001.
• מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה - התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, הוצאת יד ושם, ירושלים 2004.
• משה ארנס, מרד גטו ורשה – הערכה מחדש, מאמר מתוך יד ושם - קובץ מחקרים ל"ג, הוצאת יד ושם, ירושלים 2005.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מסמך מפורט על הקרב בכיכר מורנובסקה ועל האצ"י, מאת נורית אשכנזי מהמרכז להוראת השואה של יד ושם.
• טבעת הקשר, וקישור נוסף, במוזיאון "יד ושם".
• ראיון עם משה ארנס באתר "הצופה", אשר חוקר כיום אודות האצ"י. מובאות בו הטענות אודות "השכחת" הארגון.
• על "השכחת" הארגון, בעקבות פרסום המחקר של ארנס, באתר מקור ראשון.
• סקירת ספרו של מריאן אפלבאום, בעיתון השואה המקוון "זיקה".
  • ביקורת על ספרו של אפלבאום, מאת שרה אוסצקי לזר, באתר "הארץ".
• סקירת ערב עיון על אצ"י במכון ז'בוטינסקי.
• סקירת מחקרו של ארנס על אצ"י, ובנוסף תגובה מנגד למסקנות שהגיע, באתר "הארץ".