ארמיה קריובה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארמיה קריובה (בפולנית: Armia Krajowa – "צבא המולדת", ובראשי תיבות: AK) הייתה תנועת מחתרת בפולין בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. המחתרת פעלה ברחבי פולין החל ממועד התמוטטות הצבא הפולני הסדיר בשנת 1939 וכלה בינואר 1945 עת הייתה הארץ נתונה לכיבושו של הצבא האדום. תנועה זו שיקפה את הלך הרוחות המרכזי בציבור הפולני, אשר נטה אחר הממשלה הפולנית הגולה. לצידה פעלו תנועות נוספות: ארמיה לודובה, בעלת הגוון השמאלי, פ.א.ל. שהייתה בעלת גוון קומוניסטי, ו-נ.ס.ז. שהייתה בעלת גוון ימני לאומני קיצוני (וכן התנועות היהודיות שלחמו במרד גטו ורשה - הארגון היהודי הלוחם וארגונים נוספים), אך עיקר הלחימה בשטחי פולין הכבושה כנגד הנאצים, בטרם אלו שוחררו על ידי הצבא האדום, בוצעה בפועל על ידי "ארמיה קריובה". לאחר כיבוש פולין על ידי הצבא האדום התפרק הארגון, כביכול מרצונו. תחתיו קם ארגון מחתרת בשם "NIE” (תחילתה של המילה הפולנית ל"עצמאות") בראשותו של הגנרל ליאופולד אוקוליצקי. אנשיו של ארגון זה נרדפו, ואוקוליצקי עצמו נתפס על ידי הרוסים בתחבולה ונדון למאסר במשפט ראווה בשנת 1945.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות
ה-AK החל להיווצר עוד בימים הראשונים שלאחר תבוסת הצבא הפולני הסדיר במלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. עוד במהלך התבוסה, ובאישורו של מפקד הצבא ששהה ברומניה, המרשל אדוארד רידז שמיגלי הוקם ארגון בשם "Sluzba Zwyciestwu Polski ("השירות לניצחון פולין") ובראשי תיבות – SZP, על ידי הגנרל מיכאיל טוקז'בסקי - קרשביץ'.
הגנרל ולדיסלב שיקורסקי אשר עמד בראש הממשלה הפולנית הגולה בפריז ולפני המלחמה נמנה על האופוזיציה למשטר תנועת ה"סנאציה" ששלט בפולין, הורה ב17 בנובמבר 1939 על הקמת Zwiazek Walki Zbrojnej (האיחוד למאבק מזוין) ובראשי תיבות ZWZ. ה־ZWZ התאחד עם ה־SZP, טוקז'בסקי הועמד בראש הארגון המאוחד בשטחים שנכבשו על ידי ברית המועצות ובראש הארגון בשטחי הכיבוש הגרמני הועמד הקולונל סטפן רובצקי, המכונה "גרוט" (ראש חץ). ב־1940 נתפס טוקרזבסקי על ידי הרוסים ונכלא, ורובצקי נותר כמפקדו היחיד של הארגון. בפברואר 1942 החל הארגון להיקרא "ארמיה קריובה" – צבא המולדת. רובצקי עמד בראש הארגון עד למאסרו בשנת 1943 ולאחר מכן פיקד על הארגון הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי, עד למאסרו בעקבות כשלון מרד ורשה, בספטמבר 1944. מפקדו האחרון של הארגון היה ליאופולד אוקוליצקי.
[עריכה] מבנה ומטרות
הזרוע המבצעית של ה-AK הייתה "פיקוד המבצעים", המורכב מיחידות רבות. בתחילת שנת 1944, עת עמד הארגון בשיא כוחו, מעריכים כי עמדו לפקודתו בין 250,000 ל-350,000 איש, ביניהם יותר מעשרת אלפים קצינים. רוב ארגוני המחתרת הפולנים התאחדו עם ה־AK ונחשבו ליחידות במסגרתו, חלקן הגדול במסגרת מסע לאחדות לאומית בקרב ארגוני המחתרת, שנערך בשנים 1942 – 1943 לאחר ההכרזה על הקמת ה־AK במקומו של ה־ZWZ. יחידות אלו כללו ייצוג של מרבית האוכלוסייה הפולנית על כל פלגיה (פרט לאנשי השמאל הקיצוני).
ה־AK עסק בפעולות חבלה, לוחמת גרילה זעירה, ופעולות הסחה שנועדו, בין היתר, לסייע לכוחות הצבא האדום, אשר לחמו בגרמניה בשטחי המזרח. מטרתו העיקרית של ה-AK לא הייתה סיוע לצבא האדום שנתפס כיריב עתידי, כי אם הכנה להתקוממות כללית אם וכאשר יתמוטט הכיבוש הגרמני, והדבר יתאפשר. או אז תחול התקוממות כללית, הנשק יוצא מן המחבוא, ואנשי ה־AK יתפסו את השלטון במדינה, ישליטו בה את נציגי הממשלה הגולה, ויחזירו את אנשי הממשלה הגולה לשטח פולין.
נאמנותו של ה־AK לממשלת פולין הגולה בבריטניה, הביאה לקשרים עם ארגון המודיעין הבריטי "(Special Operations Executive” (SOE – מינהלת המבצעים המיוחדים) אשר שסיפק הדרכה וציוד. בתי ספר מיוחדים הוקמו להסמכת קצינים ומש"קים כמו גם מפעלים לייצור נשק, תחמושת ורדיו. קשר רדיו קשר הרדיו הרציף שהתקיים עם לונדון איפשר את המבנה ההירארכי בו מפקדת הממשלה הגולה בלונדון על הזרוע הצבאית, ה־AK, דרך הנציגות האזרחית "הדלגטורה".
[עריכה] נשק וציוד
ה־AK היה צבא מחתרתי אשר פעל בטריטוריה כבושה על ידי האויב, ומופרדת מרחק קילומטרים רבים מן הטריטוריה הידידותית הקרובה, ומן המפקדה הפוליטית. אילוצים אלו הביאו לבעיות ייחודיות בתחום ההתחמשות בנשק ובתחמושת. ה־AK, במאמץ אדיר, הצליח להתגבר על בעיות אלו במובנים רבים, ולחמש מספר רב של חיילים. אך ברור היה כי חיילים אלו יהיו חיילי רגלים אשר יחומשו בכלי נשק קלים. טנקים ותותחים לא היו יכולים להילקח בחשבון. אף יחידות רגלים אלו חומשו בערב רב של כלים, שהספיקו אך לחימוש אחדים מכל יחידה.
האויב הגרמני ובעלי בריתו היו, לעומת ה־AK חמושים היטב בשפע של ציוד, ויכלו לסמוך על אספקה כמעט בלתי מוגבלת. כל יחידה של ה־AK שעמדה מול יחידה גרמנית, סבלה מנחיתות חומרית מובנית. דבר זה הגביל, בדרך הטבע, את טווח הפעולות שיכל ה־AK לתכנן.
ציודו של ה־AK בא מארבעה מקורות – נשק של הצבא הפולני הסדיר, אשר הוטמן במהלך התבוסה בשנת 1939, נשק שלל גרמני, נשק שיוצר על ידי ה־AK, ונשק שסופק על ידי הבריטים.
משרידי חימוש הצבא הפולני נותרו ל-AK – 614 מכונות ירייה כבדות. 1,193 תתי מקלע, 33,052 רובים, 6,732 אקדחים, 28 תותחים קלים נגד טנקים, 25 רובים נגד טנקים, ו־ 43,154 רימוני יד. נשק זה יה ברובו במצב שלא איפשר את השימוש בו, עקב הטמנתו בקרקע בתנאים בלתי הולמים. רק כשליש מן הנשק התגלה כניתן לתפעול כשהוצא מן המחבוא לקראת הפעולות של ה־AK בשנת 1944.
נשק השלל הגרמני נרכש מחיילים אינדיבידואלים, כאשר נראה היה שגורלה של גרמניה נחרץ להפסיד במלחמה, והמוראל והמשמעת ביחידות הגרמניות אפשרו רכישת נשק בצורה זו. רכישות אלו היו מסוכנות ביותר, והגסטאפו היה ער למסחר הנשק בשוק השחור וניסה להפסיקו באמצעות מבצעי "עוקץ". לרוב היה מדובר בכלי נשק קלים, ובמקרים נדירים במכונות ירייה קלות. יחידות איטלקיות והונגריות שחנו בשטח פולניה הוכיחו את עצמן כידידותיות יותר לסחר מסוג זה. ה־AK השקיע מאמצים רבים בלקיחת נשק שלל. פשיטות רבות נערכו על רכבות אשר הובילו אספקה ונשק, וכן על קסרקטינים ועמדות. לעתים נלקח נשק מחייל גרמני לא זהיר שפסע ברחוב לבדו. במהלך מרד ורשה הצליח ה־AK לרכוש כנשק שלל אף כמה שריוניות גרמניות.
נשק נוצר במחתרת על ידי ה־AK בסדנאות נשק סודיות, ואף על ידי חברי ה־AK אשר רכשו ידע ונסיון במהלך עבודה במפעלי הנשק הגרמנים. בדרך זו יוצרו תתי מקלע שהיוו חיקוי למקלע סטן הבריטי, אקדחים, להביורים, פצצות, מוקשים ורימוני יד. בפעילות זו היו מעורבים מאות אנשים.
המקור האחרון לאספקה היו הצנחות חימוש בריטיות. ה־SOE הצליח להצניח לשטחה של פולין במהלך המלחמה ב־485 גיחות, כ־600 טון של ציוד, שהיוו שליש מן הציוד שעמד לרשות אנשי ה־AK ביום פקודה. בדרך זו השיגה ה־AK ציוד מתוחכם יותר כחומרי נפץ פלסטיים, או מטולים נגד טנקים מסוג פיאט. במהלך מבצעים אלו אבדו 70 מטוסים, ו־62 צוותי אוויר, מתוכם 28 צוותי אוויר פולנים. פרט לציוד הוצנחו מדריכים, מתוכם הצליחו להגיע לשטחה של פולין 346 איש. נתונים אלו נראים מרשימים, אך הם מהווים אך חלק קטן מן המאמץ הבריטי, ושבריר מזערי מן הציוד שהוצנח עבור המחתרת הצרפתית והמחתרת ביוגוסלביה.
[עריכה] מבצעים
עד לשנת 1944 התמקד ה־AK בלוחמה זעירה – חבלה ברכבות, פשיטות נשק, וכיוצא בזה. לקראת סוף שנת 1943 נראה היה כי הצבא האדום מביס את הצבא הגרמני, ועד מהרה יגורשו הגרמנים מפולין על ידי הצבא האדום. חשיפתו של טבח יער קאטין הביאה למשבר דיפלומטי חריף בין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון ובין ממשלתו של סטלין. בתחילת שנת 1944 הכריז ה-AK על מבצע סופה (בפולנית " Plan Burza”) במסגרתו יילחמו אנשי ה־AK בגרמנים בגלוי, ועם בואו של הצבא האדום יתקבל הצבא על ידי אנשי ה־AK השולטים בשטח, כמארחים.
מבצע סופה נערך במהלך כל שנת 1944, ופעילותו ידעה עליות וירידות, במהלכו לחמו יחידות AK בסדר גודל גדודי או אף חטיבתי עם יחידות גרמניות נסוגות. המבצע הגיע לשיאו עם מרד ורשה, אשר פרץ ב־1 באוגוסט 1944 כאשר מטרתו המוצהרת הייתה שחרורה של ורשה מן הכיבוש הגרמני בטרם יגיע הצבא האדום אשר חנה על גדות נהר הויסלה. ההתמרדות נכשלה כישלון חרוץ. יחידות ה־AK הושמדו בידי הצבא הגרמני, ומפקדו, תדיאוש בור קומורובסקי נפל בשבי. העיר עצמה חרבה.
הרוסים עצמם התייחסו לאנשי ה־AK באופן עויין. בשטחי פולין אליהם הגיעו הרוסים פורקו יחידות ה-AK ונשקם נלקח מהם. לעתים נלקחו מפקדיהם למעצר ברוסיה. בשטחי פולין המזרחית הוקמה ממשלה קומוניסטית פולנית שמרכזה בלובלין ולה צבא משלה, הנאמן למטרה הקומוניסטית – ארמיה לודובה. סטלין כינה את אנשי ה־AK "קומץ פושעים תאבי שלטון".
לעומת סטלין, התייחס מפקד ה־SS בורשה, אריך פון דם באך צלבסקי אל אנשי ה־AK כאל לוחמים, ונתן להם זכויות של שבויי מלחמה, דבר שהביא לשרידתם של חלק מהם אשר נפלו בשבי הגרמני. עם זאת, יש לייחס יחס זה לאימת הכיבוש הרוסי המתקרב, זאת בשל העובדה שצלבסקי היה ידוע כאחד מן האכזרים והברוטלים שבמפקדי ה־SS, וכפושע מלחמה אשר דיקדוקי עניות משפטיים של מעמד של שבוי מלחמה זרים לו בדרך כלל.
במהלך קיומן יחידות ה־AK ביצעו אלפי פשיטות מזוינות ומבצעי מודיעין חשאיים, פוצצו מאות רכבות, והשתתפו בעימותים רבים עם הגרמנים. מספר הגרמנים שנהרגו בפעולות אלו מוערך ב־150,000.
[עריכה] ה־AK והיהודים
מצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני בפולין היה כזה שהקשה מאוד על שיתופם בפעולות ה־AK. היהודים היו כלואים בגטאות או במחנות עבודה, ולא הייתה להם כל אפשרות לבצע פעולות התנגדות שתבאנה תועלת למסגרת הכללית של פעולות ה־AK. לכך יש להוסיף את האנטישמיות אשר שררה בפולין הן לפני המלחמה והן במהלכה, ואת תעמולת הזוועה שנפוצה באוכלוסייה הכללית לפיה היו היהודים המסייעים הראשיים לקומוניסטים מברית המועצות במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941.
עמדתה הפוליטית של הממשלה הפולנית בגולה כלפי היהודים הייתה כי על היהודים להתרכז בנסיונות הצלה, ולא במאבק מזוין. ב־1942 הוקמה בורשה מועצת עזרה ליהודים, המכונה ז'גוטה. פעולת גוף זה דרשה הקצאת מאמצים ומשאבים – ארגון מסועף, מעבדות להכנת מסמכים מזוייפים, והקמת מקומות מסתור. כן הוקם בפברואר 1942 "המשרד לעניינים יהודיים" בראשו עמד הנריק וולינסקי, אשר אסף מידע על מצב היהודים, ודיווח על המצב ללונדון.
הארגונים היהודים הלוחמים בגטאות פנו דרך ועדת התיאום אל הממשלה הגולה, ודרשו כי יסופק להם נשק. בנובמבר 1942 הסכימה הממשלה הגולה לספק ליהודים נשק, אם אלו יתחייבו שלא יפעילו את נשקם בעד הצבא האדום במקרה של מלחמה בינו ובין ה־AK. לאחר מתן ההתחייבות סופקו עשרה רובים לאנשי הארגון היהודי הלוחם. גם זה היה לצנינים בעיני חלק מאנשי ה־AK. בתחילת 1943 ניתנה הוראה של אחד מאנשי מועצת העזרה ליהודים בשם "ריאנט", מנחה את היהודים שלא להלחם באופן אקטיבי, אלא להתמקד בהישרדות כיחידים, וזאת מן הסיבה הבאה:
- "קיום פקודת המפקד העליון... נתקל בקשיים שאין להתגבר עליהם. היחס ליהודים המזוינים הוא בכל מקום עויין כל כך שאין ביכולתנו, מחמת מיעוט אפשרות ההשפעה במחתרת, לקבל עלינו את האחריות לבטחון היחידות היהודיות. כאן פועלת שינאה, שמקורה בעמדת היהודים כלפי האוכלוסייה הפולנית, במיוחד בעת הכיבוש הסובייטי, והתנהגותן של קבוצות היהודים המזוינות המציקות לאוכלוסייה במעשי שוד ואכזריות."
עמדה זו הביאה להפסקת כל הסיוע בנשק, במימון ובלוגיסטיקה בין ה-AK ובין הארגון היהודי הלוחם.
על מסמך זה, ערערו אנשי הארגון היהודי הלוחם, ופנו בטרוניה אל ה"דלגטורה", נציגות הממשלה הגולה בלונדון על אדמת פולין, לפי הוראה זו, והמשתמע ממנה, כי ה-AK לא תסייע ליהודים במאבקם, אינה הגיונית ואינה ריאלית, וכי כאשר הולכים היהודים אל רכבות ההשמדה כצאן לטבח מבקרים אותם ארגוני המחתרת על כניעותם, אך מצד שני אוסרים עליהם את ההתנגדות החמושה.
לבסוף התקבלה מעין פשרה לפיה אמנם אין "צבא פרטיזנים יהודי" אך יש הכרח לחמש נקודות מסוימות ולהגן עליהם, ולקיים יחידות יהודיות חמושות בלתי פעילות. פשרה זו הביאה לחידוש המימון והחימוש.
אנשי המחתרות היהודיות שיוועו לסיוע נוסף. הגנרל רובצקי הביע את ספקנותו, ושאל את הממשלה הגולה מדוע עליו לספק נשק לקומוניסטים היהודים, שעה שמחסניה של ה־AK ריקים. עם זאת בינואר 1943 סופקו על ידי ה־AK 49 אקדחים, 50 רימוני יד ומעט חומר נפץ. כמות שהיוותה כעשרה אחוזים מן הנשק שצבר הארגון הלוחם. סיוע דומה לא ניתן ליהודים הלוחמים בביאליסטוק, וילנה, גרודנו ומקומות אחרים. מידע רב בדבר הסיוע של ה־AK למרד גטו ורשה אבד כאשר נפל איש הקשר אריה וילנר לידי הגסטאפו, ועמו ארכיון התנועה היהודית הלוחמת, שנשמר מחוץ לגטו.
במהלך מרד גטו ורשה לא ניתנה לאנשי ה־AK הוראה לבצע פעולות על מנת לסכל את הפעילות הגרמנית בדיכוי המרד, בדומה להוראה שניתנה (ובוצעה) על ידי אנשי הארמיה לודובה. אחד מקציני ה-AK ביצע על דעת עצמו התקפה על עמדה גרמנית ב"צד הארי". יחסה הרשמי של ה-AK לאנשי הארגון היהודי הלוחם היה אדיש עד עויין. תחנת הרדיו של הארמיה קריובה, אשר שידרה מלונדון דיווחה על קיומו של המרד רק שבועיים לאחר שפרץ. במהלך הלחימה היו מאנשי ה-AK שאיימו בתגובה צבאית כנגד אנשי הארגון היהודי הלוחם, לאחר שגילו כי אלו עמדו בקשרים עם אנשי הארגון הקומוניסטי מפלגת הפועלים הפולנית (PPR).
עם כל זאת, נציגים יהודים הוסיפו לשתף פעולה עם ה־AK בורשה גם לאחר חיסול הגטו. במהלך מרד ורשה לחמו לצד ה-AK גם שרידי המרד שהסתתרו "בצד הארי". יצחק (אנטק) צוקרמן, מפקדו של הארגון, הוציא ב3 באוגוסט 1944, יומיים לאחר פרוץ המרד, כרוז ובו קרא לכל לוחמי הארגון שנותרו בחיים, כמה מאות אנשים, להצטרף אל שורות המתקוממים. אנשי הארגון היהודי הלוחם פעלו כפלוגה במסגרת הארמיה לודובה אשר השתתפה בלחימה במרד ורשה.
בשורות ה־AK עצמו נקלטו אך כאלף יהודים, ורבים סורבו. לוחמת המחתרת היהודית חייקה גרוסמן כותבת כי עמדתו של ה־AK אשר שללה בדרך כלל את המאבק המזוין היהודי, וסירבה להסתייע בלוחמים יהודים מעידה על כי "לא מיגור האויב היה הדבר המכריע בשביל נציגי השלטון הפולני האמיגרציוני. הם היו אנטי פשיסטים מפוקפקים ואנטי נאצים חלקיים, וממילא הפכה גם הפטריוטיות שלהם לפטריוטיות שעל תנאי... ההתמזגות הקרבית, המזוינת של המחתרת היהודית עם המחתרת הלא יהודית יכלה לבוא רק על בסיס פרוגרסיבי, פטריוטי, ואנטי פשיסטי כנה, וכאלה היו רק כוחות הארמיה לודובה". (אם כי יש לזכור כי דברים אלו נכתבו בשנת 1955 עת הייתה מפלגתה של גרוסמן מפ"ם נתונה בהלך רוח סטליניסטי, שהיה מטבע הדברים עויין לאנשי ה־AK ולמטרותיהם).
בשלב מאוחר יותר של המלחמה, כאשר נרצח כבר חלק גדול מן היהודים, החלה מתבססת תנועת פרטיזנים יהודית ביערות המזרח, שכללה אנשים שנמלטו מן הגטאות שחוסלו. ככלל, נמנעה ה־AK מלתת סיוע או לעודד אנשים אלו, אל מול יחס אוהד יותר של אנשי הארמיה לודובה. רבים מן הנמלטים ליערות נרצחו על ידי הפרטיזנים הלא יהודים ששהו שם – חלקם לא מאורגנים, וחלקם שייכים לפלגים ימניים קיצוניים של ה־AK. ידועה תקרית בה נרצחו יהודיים השייכים לפלוגת הארגון היהודי הלוחם, באזור העיירה וישקוב על ידי אנשי AK. תקרית דומה התרחשה בקבוצת ה-AK שפעלה בגזרת בוצ'אץ' בפקודו של Nedzwiecki ורצחה את אחד מחבריה היהודים.
ראוי לציין כי שלושה מתוך שבעת חברי המפקדה הכללית של ה-AK היו ממוצא יהודי.
יחסם של אנשי ה־AK אל מיעוטים לאומיים אחרים בפולין, הושפע ממערכת היחסים המתוחה בין הפולנים ובין המיעוטים בשטחם בתקופה שבין שתי המלחמות. ידוע על מספר מקרים בהם טבח ה־AK באוכלוסייה אזרחית ליטאית, אם כי ודאי שלא היה מדובר במדיניות מכוונת, כי אם בתקריות בודדות, על רקע התגייסותם של קבוצות ליטאיות לטובת המאבק המזוין הגרמני.
[עריכה] סופו של ה־AK
עם התקדמות אנשי הצבא האדום לשיטחה של פולין, ולאחר כישלון מרד ורשה, נראה תפקודה של ה־AK כשנוי במחלוקת. מטרתה העיקרית בזמן המלחמה, הכנת התקוממות כוללת, אשר תתפוס את השלטון במדינה ותביא להשתלטות הממשלה הפולנית הגולה על השטחים שישוחררו, לא נראתה ריאלית. ההתקוממות ההירואית בורשה באוגוסט 1944 הביאה לאובדנו של רוב כוחה של המחתרת, ולשביו של מפקדה. הגנרל ליאופולד אוקוליצקי, מחליפו של בור קומורובסקי, עמד למעשה במצב בלתי אפשרי.
בינואר 1945 הודיעו אנשי ה־AK על פירוקו של צבאם, כביכול מרצונם. אוקוליצקי הקים ארגון חשאי שנקרא NIE, תחילת המילה הפולנית ל"עצמאות". התנועה החלה פועלת בשטחי הכיבוש הרוסיים כמעט בגלוי. באפריל 1945 נקראו אוקוליצקי ומפקדי תנועתו ל"התייעצויות" עם קצינים סובייטים. המדובר היה במלכודת, ואוקוליצקי ואנשיו נעצרו והובלו למוסקבה. ב־18 ביוני נפתח משפטם. אוקוליצקי הודה כי הקים תנועת מחתרת, והתעלם מצווי הצבא האדום להעביר לידי הרוסים את כל הנשק והציוד האלחוטי. כן הואשם ברצח חיילים וקצינים סוביטיים, דבר אותו הכחיש. אוקוליצקי נדון לעשר שנות מאסר, ואנשיו נדונו לתקופות שבין חמש לשמונה שנים. שלושה מהם זוכו. אלו מהם שזכו לשוב לפולין נדונו לאחר מכן לתקופות מאסר ארוכות על ידי הממשלה הפולנית הקומוניסטית. גורלו של אוקוליצקי עצמו אינו ברור, ונראה כי מת בכלא הרוסי בשנת 1946.
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 – 1945, הוצאת מערכות, 1968.
- חייקה גרוסמן – "קווים ללקח המדיני והקרבי של מלחמת היהודים בגטאות ובמחתרת האנטינאצית" מתוך צבא ומלחמה בישראל ובעמים הוצאת ספרית פועלים, 1955.
- לוסי דווידוביץ' – "המלחמה נגד היהודים", זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1982.
- האנציקלופדיה של השואה, יד ושם וספרית פועלים 1990.
- יצחק צוקרמן משה בסוק, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
- אלאן קלרק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1972.
