הכחשת השואה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכחשת השואה היא הטענה כי השואה לא ארעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים.
הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנסות ומאסר, בישראל, צרפת, גרמניה, אוסטריה, ספרד ובלגיה. בישראל אין לפרסם פרסומים המהווים הכחשת השואה (או מביעים אהדה לפשעי הנאצים), לפי חוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו-1986, הכחשת השואה הינה עבירה שעונשה חמש שנות מאסר.
יש המבדילים בין "הכחשת שואה קשה" שמבטלת את התרחשות השואה מכל וכל לבין "הכחשת שואה רכה" שטוענת שהתרחשה שואה אם כי לא בממדים המדוברים או שאיננה תופעה יחודית ודומה למעשי טבח ורצח עם אחרים שנעשו.
הכחשת השואה כיום נעשית משלשה כיוונים: ניאו נאצים וארגונים אנטישמיים כדוגמת הקו קלוקס קלאן, שמאל ראדיקלי ואינטלקטואלי באירופה, וגורמים איסלאמיים ובמיוחד הרדיקליים שבהם שחוברים לשמאל הרדיקלי.
תוכן עניינים |
[עריכה] הכחשת השואה ורוויזיוניזם היסטורי
המונח רוויזיוניזם היסטורי משמש לעתים קרובות לתיאור הכחשת השואה, אך הכחשת השואה היא רק סוג מסוים של רוויזיוניזם היסטורי. המונח באופן כללי הינו מונח אקדמי המשמש לתיאור בחינה מחדש של הסיפורים הקרויים היסטוריה במטרה לעדכנם בגילויים חדשים, נטולי דעות קדומות, ובעלי מידע מדויק יותר. היסטוריונים מהזרם המרכזי אינם מתנגדים לאפשרות שההיסטוריה, כפי שסופרה באופן מסורתי, אינה מדויקת לחלוטין, וככזו, פתוחה ההיסטוריה לסקירה מחדש. רוויזיוניזם היסטורי במובן זה הוא מקובל ושייך לזרם המרכזי של לימוד ההיסטוריה. ניתן גם ליישם גישה זו לגבי השואה כאשר עובדות חדשות המתגלות משנות את השקפתנו על האירועים.
המונח רוויזיוניזם בהקשר לשואה אומץ על ידי רבים על מנת לכפור בסיפור השואה "הרשמי". מבקרי מכחישי השואה אומרים, עם זאת, כי הם אינם משתמשים בכלים אמיתיים של הרוויזיוניזם ההיסטורי. לעומת הרוויזיוניזם המקובל, החוקר שוב את השואה לאור עובדות היסטוריות חדשות המתגלות לעתים, הכחשת השואה היא רוויזיוניזם דראסטי, המסרב להתייחס לשואה כאל אירוע היסטורי. העניין אך מסתבך כאשר מכחישי שואה משלבים בספריהם טענות רוויזיוניסטיות פחות דרסטיות, שלעתים מתקבלות, לכשעצמן, על ידי היסטוריונים אחרים.
[עריכה] מהי הכחשת השואה?
מכחישי השואה משמיעים את הטענות הבאות, כולן או מקצתן:
- לא הייתה הוראה ספציפית מאדולף היטלר או ממישהו אחר מצמרת המפלגה הנאצית להשמיד את היהודים. למרות שריכוז היהודים במחנות ריכוז והשימוש בהם בעבודות כפייה גרם בפועל למותם.
- הנאצים לא השתמשו בתאי גזים לרצח המוני של יהודים.
- המספר שישה מיליון יהודים שנספו הוא הגזמה פרועה.
- הסרטים בהם מוצגות תוצאות ההשמדה שהוצגו לאחר המלחמה יוצרו במהלך המלחמה כתעמולה כנגד הנאצים על ידי בעלות הברית.
- הטענות בדבר העוולות של הנאצים כלפי היהודים נוצרו מלכתחילה בידי ארצות הברית, על מנת לאפשר את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל.
- למרות העובדה שבוצעו פשעים, לא הייתה הנהגה מרכזית שהורתה על ביצועם, ולכן להנהגה הנאצית אין אחריות ליישום מדיניות זו כלפי היהודים.
- ההוכחות ההיסטוריות לקרות השואה הן מזויפות במכוון או נתונות לפרשנות שגויה.
- קשר יהודי, אמריקני או בריטי גרם ליהודים להיראות כקורבנות על מנת ליצור דמוניזציה של העם הגרמני.
- מספר מכריע של אקדמאים והיסטוריונים מפחדים להודות כי השואה היא בדיה, מחשש שיאבדו את מקום עבודתם.
[עריכה] בחינה עובדתית של הכחשת השואה
הרבה מהמחלוקת סביב טענות מכחישי השואה מתרכזת בשיטות שבהן הם משתמשים להציג את טענותיהם כי השואה כלל לא אירעה. במקומות רבים (לרבות בתי משפט) עלו טענות בנוגע ל"עובדות" ו"ראיות". עם זאת, מחקר עצמאי הראה שטענות אלו מבוססות על שיטות מחקר לקויות, עדויות מוטות, ואפילו ראיות מזויפות. מתנגדי הכחשת השואה נסמכים על מגוון רחב של עדויות לגבי זיוף או יצירה מכוונת של עדויות. ראיות מטעם מכחישי השואה נפסלו בבתי המשפט.
בכמה מקרים, בעוד שמספר ראיות מאלו המוצגות לתמיכה בהכחשת השואה הן אכן אמיתיות, יישומן של הראיות לתמיכה בטיעוני מכחישי השואה הוא חסר משמעות. לדוגמה, דו"ח לכטר הראה כי בקירות תאי הגזים אין כיום שאריות של ציאניד. ברור שעובדה זו חסרת משמעות לאור העובדה כי מאז השואה ועד מדידותיו של לכטר עברו חמישים שנה שבהן היו הקירות חשופים למזג האוויר.
במקרים אחרים משתמשים בעדויות על מנת להטעות במכוון. תמונה מפורסמת מראה דלת די רעועה של תא גזים. לאור זאת טוענים מכחישי השואה כי תא שבו מותקנת דלת זו לא יכול היה לשמש להשמדה, מכיוון שהמושמדים היו יכולים לשבור את הדלת ולצאת החוצה. מסתבר כי הדלת לא הייתה מותקנת בתא גזים ששימש להשמדה, אלא בתא ששימש לחיטוי.
לבסוף, יש להדגיש כי רבים מטיעוני מכחישי השואה נגועים באנטישמיות. מבקרי מכחישי השואה הביאו מקרים רבים בהם הפך סגנונם של מכחישי השואה מסגנון אקדמי נטול פניות לכאורה, להתנפלות אישית, תוך שימוש במושגים (מעליבים לשיטתם) כ"ציוני" או "אוהב יהודים" לתיאור מתנגדיהם.
[עריכה] מניעים להכחשת שואה
בניסיון לרדת לחקר המניעים של הכחשת השואה, שהינה תופעה היסטורית מתועדת ומצולמת שהתרחשה רק לפני חצי מאה, וקיימים מאות אלפים אנשים שהעידו עליה, מדובר בכמה מניעים.
- פרופ' דינה פורת טוענת כי בהכחשה יש ניסיון לטהר את המצפון האישי והקולקטיבי, לרחוץ בניקיון כפיים, ולהצדיק את חוסר מעש למול מעשה נורא שכזה.
- רבים הטוענים כיום כי המניע העיקרי בחוגי השמאל האירופי הקיצוני וחוגי האיסלאם הרדיקאלי בהכחשת שואה, הוא ככלי לניגוח פוליטי ולדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, שתקומתה וצידוק קיומה כרוכים לא אחת עם השואה.
- אלן פינקלקראוט טוען כי לעתים הגרסה הרכה של הכחשת שואה נובעת "מקנאת שואה", כאשר השואה נתפסת כיום להסמל בהא הידיעה של קורבניות, וישנה תחרות קורבנית של מיעוטים שנפגעו, לומר שהם נפגעו לא פחות מאשר היהודים.
פרופ' רוברט ויסטריך טוען כי ביסוד הכחשת השואה עומד הדימוי של היהודי ככל יכול, (כפי שהוא נתפס בפרוטוקולים של זקני ציון) וכמי שיכול לסחוף את כל העולם לשקר שהוא ייצר.
[עריכה] עדויות הסותרות את טענותיהם של מכחישי שואה
[עריכה] עדויות לקיומה של השואה
עדויות לקיומה של השואה באות בראש ובראשונה מהממשלה הגרמנית עצמה. מקור נוסף הוא צבאות בעלות הברית ששחררו את מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה ותיעדו את ממצאיהם בסרטים ובתמונות. מקור נוסף הוא עדויות הניצולים עצמם.
השואה הייתה מפעל מאסיבי שנמשך שנים על פני יבשות שלמות, עם מבנה בקרה ושליטה משל עצמו. למרות שהנאצים ניסו להשמיד את העדויות על השואה כאשר ראו שתבוסתם אינה נמנעת, הם השאירו טונות רבות של ארגזים עם מסמכים המתייחסים לשואה. לאור ההתמוטטות המהירה של הכוחות הנאציים בסוף המלחמה, ניסיונותיהם להשמיד את כל הראיות נועדו לכישלון.
כל אלו גורמים להיסטוריונים מהזרם המרכזי להסכים כי הכחשת השואה מנוגדת לעובדות ההיסטוריות.
[עריכה] עדויות לאחריותו של היטלר לשואה
מכחישי השואה מסתמכים על העובדה כי לא נמצאה הוראה מפורשת בכתב החתומה על ידי היטלר ומורה על השמדת האוכלוסייה היהודית בשטחים הנתונים למרות גרמניה. מבקרי טענה זו מראים כי לרוב לא השתמשו הנאצים במונחים "הרג" או "מוות" לתיאור מעשיהם. כמעט תמיד השתמשו במונחים כ"פתרון הסופי לשאלת היהודים". ב-1939 נשא היטלר נאום שנגע להשמדת היהודים באופן ישיר, וכך אמר: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה". כרזה הנושאת ציטוט זה הופצה בשנת 1941 עם הנחיה לפיה היא חייבת להיות תלויה בכל משרד ממשלתי.
היינריך הימלר נאם במילים ברורות מאוד בנושא השמדת היהודים בפני קציני אס אס בפוזנן ובכך בכיר בהנהגה הנאצית קיבל על עצמו אחריות להשמדת היהודים.
קיימים מסמכים כדו"ח מהימלר להיטלר הנוגע להשמדת אסירים ברוסיה הכבושה. מסמך זה הוצג במשפטי נירנברג כראיה לכך שהיטלר ידע ואישר את השמדת היהודים, כמו גם את השמדתן של קבוצות נוספות.
[עריכה] עדויות לכך שתאי גזים נועדו להשמדה
מכחישי השואה טוענים שתאי גזים שנועדו לרצח אזרחים לא התקיימו, והמבנים שלהם מיוחסת מטרה זו שימשו למטרות אחרות. טיעון נפוץ יותר הוא כי לא היה שימוש בגז לרציחת היהודים, ולכן תאי הגזים נבנו לאחר המלחמה על מנת ליצור "שואה" יש מאין. לתמיכה בטיעון זה מביאים את "דו"ח לוכטר" על ידי המהנדס פרד לוכטר, מסמך מדעי המראה כי בקירות תאי הגזים באושוויץ אין שרידים לגז הציאניד, וזאת על פי דגימות שנלקחו בשנת 1999. כאמור, אין כל הסבר מדוע צריכים להיות שרידי גז בקירות גם לאחר למעלה מחמישים שנה של חשיפה למזג אוויר מזרח אירופי, וזהו הכשל העיקרי בעבודתו של לוכטר. לוכטר שלח את דגימותיו למעבדה מקצועית בעלת שם עולמי, אך מה שהם חיפשו לא היה הדבר הנכון ולכן הם שברו את חלקי הקיר שלוכטר הביא להם במקום לחפש על פני השטח היכן שאמור להיות ציאניד.
הציאניד שבו השתמשו באושוויץ נוצר מתגובה כימית שהפעילה את משמיד החרקים ציקלון בי וגרמה להשמדת אלפי אנשים שנדחקו בו זמנית לאותו התא. הבעיה הגדולה למפעילי התאים הייתה כיצד להיפטר מכמות כה גדולה של גופות, ולשם כך נבנו תנורים מיוחדים. מכחישי השואה מייחסים חשיבות לשאלה מה אירע לאפר המושמדים. עם זאת נראה כי היה בו שימוש לזיבול שדות ולניסויים חקלאיים על ידי הגרמנים.
ה"מכון לסקירה היסטורית" הציע פרס בן 50,000 דולר למי שיוכיח כי היה שימוש בתאי גזים לרצח בני אדם באושוויץ. מל מרמלשטיין, ניצול שואה, הביא את ההוכחות, והמכון התעלם מהן. הוא תבע אותם בבית המשפט, וזכה בסכום המובטח, וכן בארבעים אלף דולר נוספים על עגמת הנפש שנגרמה לו.
עם זאת, מכחישי השואה עדיין מעלים את שאלת תאי הגזים, על אף עדויות מכריעות לקיומם ולשימושם לרצח.
[עריכה] עדויות למספר שישה מיליון
המספר שישה מיליון (או, אם לקחת בחשבון קבוצות אתניות, דתיות ופוליטיות נוספות שנרדפו על ידי הנאצים קרוב לאחד-עשר מיליון) מהווה לעתים קרובות מטרה לניגוח על ידי מכחישי השואה, הטוענים כי היו "רק" מיליון נספים, או שלוש מאות אלף "אבידות". אין ספור מסמכים שנערכו בדייקנות נתנו את המספר של האנשים שהושמדו באושוויץ ובטרבלינקה, ונורו ליד בורות המוות על ידי האיינזצגרופן.
עדויות מכלי ראשון נותנים הניצולים, אך גם בכירי הנאצים שנשבו, והעידו במשפטי נירנברג. מכחישי השואה טוענים שעדים אלו עברו עינויים. כאשר הם מתבקשים להסביר את המספר הגדול של עדויות אישיות, הם נתלים בתיאורית קשר הכרוכה ב"תוכנית יהודית" לזיוף מסמכים ועדויות, שנתמכת בשיטה של עינויים כלפי הגרמנים שנשבו והעידו במשפטי פושעי המלחמה.
[עריכה] פרשיות ידועות של הכחשת שואה
[עריכה] פרשת פוריסון
רוברט פוריסון היה מרצה צרפתי. ב-1979 הוא פרסם ספר ובו טען שהשואה לא התרחשה. בראיון לתקשורת הוא גם טען שתאי הגזים לא היו קיימים. בתגובה, הסטודנטים אותם הוא לימד גירשו אותו ולא נתנו לו ללמד, הוא פוטר מהאוניברסיטה ואף הועמד לדין על הכחשת שואה. הוא נמצא אשם, נקנס ונשפט למאסר.
עצומה, ועליה חתימות של 500 אינטלקטואלים (המזוהים עם השמאל הקיצוני) קראו לשחרר את פוריסון ולתת לו את זכות חופש הביטוי, אפילו אם דעותיו ואמרותיו מעוררי מחלוקת. את כתב ההגנה המפורט ביותר, כתב למענו הבלשן היהודי והאנרכיסט נועם חומסקי (שאף חתם על העצומה). חומסקי טען שגם למכחישי שואה עומד חופש הביטוי. חומסקי גם טען שהכחשת שואה לא מעידה בהכרח על אנטישמיות או תמיכה בנאצים. למרות שהואשם על ידי ארגונים יהודים רבים באנטישמיות, בתמיכה בהכחשת שואה ובאפולוגיטיקה של הנאצים, הוא סרב לחזור בו מעמדותיו.
- ראו עוד: פרשת פוריסון (בוויקיפדיה באנגלית)
[עריכה] משפט זונדל
ערך מורחב – ארנסט זונדל
ארנסט זונדל היה תושב קנדה, שהפעיל הוצאה לאור ביתית שנקראה "פרסומי סמיזדט" והפיצה ספרים המכחישים את השואה. ב-1985 נעצר זונדל ונדון ל-15 חודשי מאסר על ידי בית משפט באונטריו בשל הפצת "ידיעות כוזבות". פעילים למען חופש הדיבור בקנדה ביקשו לסייע לו, וב-1992 הכריז בית המשפט העליון של קנדה כי החוק הנוגע להפצת "ידיעות כוזבות" הוא בלתי חוקתי, וזיכה את זונדל. זונדל מפיץ כיום את דעותיו ברשת האינטרנט. ב-26 בפברואר 2005 קבע בית המשפט הפדרלי בקנדה כי זונדל יגורש לארץ מולדתו גרמניה כיוון שדעותיו הגזעניות מהוות איום על ביטחונה הלאומי של קנדה, ולא רק עליה. לדבריו, "פעילותו אינה מהווה איום רק על קנדה, אלא על הקהילה הבינלאומית כולה". גורמים ברשויות החוק בגרמניה מסרו כי בכוונתם לעצור את זונדל כשיגיע לגרמניה, בגין הפרה של חוקי המדינה נגד הכחשת שואה ונגד שנאה. ב-8 נובמבר 2005 החל משפטו של זונדל בגרמניה באשמת הסתה לשנאה והכחשת שואה.
[עריכה] קן מקווי ו-alt.revisionism
באמצע שנות התשעים הפופולריות של רשת האינטרנט הביאה לחשיפה לציבור הרחב של ארגונים ויחידים שהיו עד אז בלתי מפורסמים, וביניהם מכחישי השואה. האינטרנט איפשר לקבוצות שנאה להפיץ את מסריהן לקהל רחב ובלתי מוגן, והיה חשש כי הכחשת השואה תהפוך לפופולרית בדרך זו. אך הודות למאמצי קן מקווי ומשתמשי קבוצת הusenet alt.revisionism מגמה זו לא יצאה לפועל.
מקווי, אזרח קנדי, נפגע על ידי מה שנראה לו כמאמצי ארגונים כמרכז שמעון ויזנטל לדכא את חופש הדיבור של מכחישי השואה. בקבוצת alt.revisionism הוא החל במסע לעידוד "האמת, העובדות, והראיות", וביחד עם חברים אחרים בקבוצה הביא מידע עובדתי על השואה שסתר את טענות המכחישים והוכיח כי הן מבוססות על עדויות מטעות, הצהרות שקריות, ושקרים פשוטם כמשמעם. הוא ייסד את "פרויקט נזכור" על מנת לחשוף את פעולות מכחישי השואה, אשר בתגובה פגעו בו והוציאו דיבתו באופן אישי. מקווי קיבל מספר רב של איומים ברצח, אך המשיך בפעילותו ו"פרויקט נזכור" הפך להיות היריב הראשי ברשת האינטרנט של מכחישי שואה, נאו נאצים, וקבוצות גזעניות.
[עריכה] פרשת אירווינג
ב 1998 הסופר וההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג הגיש תביעה כנגד הסופרת האמריקנית דברה ליפשטדט והמו"ל "ספרי פינגווין", בטענה כי אלו הוציאו דיבתו רעה בספרה של ליפשטדט "מכחישים את השואה". ליפשטדט כתבה בספר שאירווינג עיוות את הראיות בכוונה, כדי לתמוך בדעותיו האידאולוגיות. על פי החוק הבריטי, שכוונתו להגן על שמו הטוב של הפרט, הוטל על ליפשטדט נטל הראיה להוכיח כי טענותיה הן אמת.
ליפשטדט ופנגווין שכרו את עורך הדין אנטוני ג'וליוס ואת ההיסטוריון מאוניברסיטת קיימברידג' ריצ'רד ג'. אוונס על מנת להציג את טיעוניהם. אוונס בילה שנתיים בבחינת עבודתו של אירווינג, והציג את הכשלים בעבודתו, לרבות העובדה שהשתמש כמקור במסמכים מזוייפים ביודעין. השופט צ'ארלס גריי שוכנע על ידי עדויות אלו וכתב פסק דין ארוך שבו גינה את אירווינג, ואישר את האשמותיהם של ליפשטדט ואוונס, תוך שהוא מזכה את ליפשטדט מכל אשמה.
יש שטענו כי פסק הדין הוא פגיעה בחופש הביטוי, אך אלו מתעלמים מהעובדה שהיה זה אירווינג שתבע את ליפשטדט מלכתחילה, ואיים על חופש הביטוי שלה.
ב-11 בנובמבר 2005 נעצר אירווינג באוסטריה, על-פי צו מעצר שהוצא כנגדו בשנת 1989 באשמת הכחשת השואה (עבירה שעונשה עד עשרים שנות מאסר). ב-20 בפברואר 2006 נגזר דינו של אירווינג ל-3 שנות מאסר, משפטו של אירווינג, שהודה באשמה אך טען כי שינה את דעתו וכעת הוא משוכנע שרצח העם שביצעו הנאצים, הסתיים תוך יום אחד בלבד.
[עריכה] פרשת ברונו גולניש
ברונו גולניש סגנו של ז'אן מארי לה פן בראשות מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית ”החזית הלאומית" וראש הסיעה הימנית "זהות, ריבונות ומסורת" בפרלמנט האירופי, פקפק במהלך מסיבת עיתונאים באוקטובר 2004, בשימוש של המשטר הנאצי בתאי גזים להשמדת יהודים, ובמספרם של היהודים שנרצחו במלחמת העולם השנייה.
הפרלמנט האירופי הסיר את חסינותו של גולניש, כדי לאפשר לרשויות החוק בצרפת להעמידו לדין. בית המשפט בליון שבמזרח צרפת, הרשיע אותו ב18 בינואר 2007, ב"הטלת ספק בפשעים נגד האנושות" ודן אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, לקנס של 5,000 יורו, ופיצויים בגובה 55,000 יורו למתלוננים נגדו, הארגון "אס.או.אס ראסיזם", הנלחם בגילויי גזענות בצרפת.
עוד פסק בית המשפט כי עיתונים שפרסמו בעבר מאמרים שחיבר יידרשו לפרסם ידיעה על גזר הדין שהוטל עליו. גולניש טען להגנתו כי הוא קורבן ל"ציד מכשפות". הוא הבטיח לערער על גזר הדין אותו כינה בהודעה שפרסם "פעולה של דיכוי". בנוסף אוניברסיטת ליון השעתה אותו מתפקידו כמרצה למשפטים ויפנית לחמש שנים, בעקבות לחצים שהפעילו עליה ארגונים יהודיים ואנטי-גזעניים. [1]
[עריכה] הכחשת השואה במדינות ערב והאסלאם
במדינות ערב הספרות על הכחשת השואה היא פופולרית. עם מכחישי השואה נמנה גם מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית וכיום יושב הראש שלה, שעבודת הדוקטור שלו נושאת את הכותרת "הקשר הסודי בין הנאציזם לציונות". מכחיש שואה ידוע נוסף היה עבד אל-עזיז רנטיסי, מראשי החמאס, שהרבה להתבטא בנושא ולטעון שהשואה הייתה "זיוף ציוני" ו"הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים".
מדינות ערב כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות, לבנון ואפילו מצרים [1] שימשו גם כמקומות פופולריים לעריכת כנסי הכחשת שואה גדולים, עקב התמיכה בפעילות זו על ידי השלטונות. בכנסים אלה משתתפים מכחישי שואה ערבים, אירופאים ואמריקנים כאחד. באוגוסט 2002 ארגן תת-גוף של הליגה הערבית סימפוזיון הכחשת שואה באבו דאבי. [2]
בדצמבר 2005 התראיין נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד לרשת הטלוויזיה האיראנית בערבית "אל-עאלם", במהלך ועידת המדינות המוסלמיות במכה. הראיון כלל הערות שגונו על ידי רבים כהכחשת השואה:
- "כמה מדינות אירופיות מתעקשות על כך שבמהלך מלחמת העולם השנייה שרף היטלר מליוני יהודים, וכלא אותם במחנות ריכוז", אמר אחמדינג'אד. "כל היסטוריון, עיתונאי או מדען המטיל בכך ספק נלקח לכלא או סובל מגינוי. למרות זאת אנו לא מקבלים טענה זו. אם נניח כי הטענה נכונה, אם האירופים הינם כנים, הם צריכים לתת כמה מחוזות באירופה, כמו בגרמניה באוסטריה או בארצות אחרות לציונים, והציונים יכולים להקים את מדינתם באירופה. הציעו להם חלק מאירופה ואנו נתמוך בכך".
על דבריו של אחמדינז'אד הגיבו בחריפות גורמים בישראל, בארצות הברית, באירופה וברוסיה, וכן המזכיר הכללי של האומות המאוחדות קופי אנאן. למרות הגינויים, חזר אחמדינז'אד על דבריו שהשואה היא "מיתוס" שהמציאו ה"ציונים" כדי להשתלט על "פלסטין". ב-11 בדצמבר 2006 נפתחה באיראן ועידה לבחינת השואה כאירוע היסטורי, "ללא המגבלות שהוטלו על חוקרים באירופה" [3].
יש הטוענים כי הייתה זאת טעות למצוא צידוק למפעל הציוני בהתרחשותה של השואה, דבר הגורם להכחשת שואה בכדי לגרום לדה-לגיטמציה של הציונות. לדעתם היה צריך לבסס את הטיעון להצדקת קיומה של מדינת ישראל על הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי, טיעון שהינו בעל תוקף ואמת היסטורית, שכן המפעל הציוני התבסס בארץ ישראל עוד לפני השואה.
[עריכה] תגובות להכחשת השואה
ישראל, אוסטריה, צרפת, גרמניה, ספרד ובלגיה. חוקקו חוקים האוסרים על הכחשת השואה. באיטליה נמצא חוק דומה בשלבי אישרור. האיחוד האירופי פועל לדרבנן את מדינות הגוש הכחול לחוקק חוקים דומים. תגובתם של מכחישי השואה לכך היא כי הדבר מגביל את חופש הביטוי שלהם, וכי זו אך הוכחה לכוחם של היהודים השולטים בממשלות ובתקשורת.
הציבור הרחב בארצות המערב מתייחס למכחישי השואה המערביים כאל נאו-נאצים, וסבור שהמניע העיקרי לטענותיהם הוא האנטישמיות. כתוצאה מכך, הם זוכים לרוב ליחס של תיעוב, בוז וסלידה. כלי התקשורת וגופי המחקר הרציניים מתייחסים אל טענותיהם כאל שקרים, ונמנעים ממתן ביטוי לדעותיהם של מכחישי השואה. על אף שהכחשות שואה מצד מהגרים מוסלמים זוכות לגינוי פורמלי, היחס אליהם הוא סלחני יותר וחוקי האיסור על הכחשת שואה כמעט שלא נאכפים עליהם (לדוגמה: רשויות החוק בצרפת אינן פועלות כדי למנוע הפצת עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון וספרות הכחשת שואה בערבית).
במדינות העולם השלישי היחס להכחשת השואה נע בין התנגדות, דרך התעלמות וכלה בתמיכה. התמיכה בהכחשת השואה גדולה בעיקר בקרב מדינות ערב, הרשות הפלסטינית ואיראן, שרואות בהכחשת השואה כלי לפגוע בלגיטימציה של מדינת ישראל.
האו"ם עצמו מגנה בחריפות כל הכחשת שואה, ואף מציין ב-27 בינואר את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. למרות זאת, לא נקט האו"ם צעדים ממשיים נגד מדינות וארגונים העוסקים בהכחשת השואה (דוגמת איראן והחמאס).
ב-27 בינואר 2007 עצרת האו"ם גינתה את תופעת הכחשת השואה ואף הפצירה "להתנגד בלי תנאים ובלי סייגים להכחשת השואה וכן לפעילות כלשהי להכחשתה", בהחלטה שהתקבלה פה אחד ללא הצבעה. ארצות הברית, יוזמת הצעת ההחלטה, הודיעה כי 103 מדינות שותפות להחלטה.[2]
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 טקסט בוויקיטקסט: חוק איסור הכחשת השואה |
- הטקסט המלא של חוק איסור הכחשת השואה
- הפרוטוקולים של הרביזיוניסטים, לוראן כהן על היסודות הפילוסופיים של הכחשת השואה, באתר כתבים
- אלן פינקלקראוט, בעקבות הקורבנות האמיתיים - חרפתו של העם הארור על הכחשת שואה ועל אנטי-ציונות, באתר כתבים
- קריקטורות בנושא הכחשת שואה
- אלן פינקלקראוט, פרק נבחר מהספר "עתידה של הכחשה", אתר אומדיה
- פרופ' אלחנן יקירה, פרק מהספר "פוסט ציונות-פוסט שואה", אתר אומדיה
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלן פינקלקראוט, עתידה של הכחשה, בית ראובן מס
- פרופ' אלחנן יקירה, פוסט ציונות - פוסט שואה, הוצאת עם עובד, 2006
