הליגה הערבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הליגה הערבית (בערבית: جَامِعَة الدُّوَل الْعَرَبِيَّة גַ'אמִעַת אַ-דֻוַל אַלְ-עַרַבִּיַה, באנגלית: League of Arab States - LAS) היא ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב. בסך הכול מונה הארגון 22 חברות, מהן 18 מדינות דוברות-ערבית, 3 מדינות שאינן דוברות-ערבית (סומליה, ג'יבוטי ואיי קומורו), ו"הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) שיש לו חברות מלאה כמדינה בשם "מדינת פלסטין".

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 הנהגה 3 חברות 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים:

[עריכה] היסטוריה

הליגה הערבית נוסדה ב-22 במרץ 1945 על-ידי 7 מדינות ערביות, שכבר היו אז עצמאיות, או קרובות לכך: מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, לבנון, ירדן ותימן. מטרתה הראשית מוגדרת כך:

לשמש את טובת כל המדינות הערביות, להבטיח תנאים טובים יותר לכל המדינות הערביות, להבטיח את עתידן של כל המדינות הערביות ולמלא את התקוות והציפיות של כל המדינות הערביות.

בשנות החמישים הצטרפו לארגון לוב, סודאן, מרוקו ותוניסיה, בשנות השישים כווית ואלג'יריה, בשנות השבעים איחוד האמירויות, בחרין, קטאר, עומאן, מאוריטניה, סומאליה וג'יבוטי. איי קומורו הצטרפו בשנת 1993. אש"ף הצטרף לארגון בשנת 1976 כ"מדינת פלסטין", לאחר שמשנת הקמתו (בפסגה הראשונה של הליגה), 1964, היווה משקיף.

היוזמה להקמת הארגון הייתה של ממשלת מצרים, בתמיכת בריטניה, ששלטה על חלקים גדולים מן המזרח-התיכון בשנות הארבעים. בשנת 1942 ניסתה בריטניה ליצור שיתוף-פעולה בינה לבין מדינות ערב במלחמת העולם השנייה. שיתוף-פעולה כזה היה חיוני, כיוון שחלק גדול מהמנהיגים הערביים נטו לתמוך בגרמניה, ומכיוון שקרבות קשים התנהלו בצפון אפריקה והיו עלולים להתפשט לתוך המזרח-התיכון. בסופו של דבר, הוקם הארגון לקראת סופה של המלחמה.

לאחר פגישות הכנה בין המדינות המייסדות שנערכה באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1944, הוקם ב-1945 הארגון באופן רשמי. עד שנת 1950 נחתמו בין המדינות המייסדות הסכמי תרבות, הסכמים כלכליים והסכמי הגנה הדדית, ובשנת 1953 הוקמה מועצה כלכלית-חברתית.

ב-1964 נערכו שתי פגישות פסגה בקהיר, בירת מצרים, בין ראשי המדינות החברות. בפגישה הראשונה הוקמו ארגוני-משנה בין-ערביים לחינוך, תרבות ומדע. בפגישה השנייה הוקם "הארגון לשחרור פלסטין". ארגון זה התקבל מאוחר יותר, ב-1976 כמדינה חברה בארגון. בשנה זו נדרש הארגון למשבר בלבנון שהידרדר למלחמת אזרחים והוסכם על הקמת כוח בין-ערבי לשמירת השלום בלבנון. הצלחתו של כוח זה בהרגעת הרוחות בלבנון לא הייתה משמעותית.

סמכויותיה של הליגה הערבית מוגבלות, ויכולת ההשפעה שלה אינה גדולה. לפי תקנות הארגון (עד פסגת אלג'יריה - 22-23 במרץ 2005), חובה לקבל החלטות על דעת כל חברות הארגון. עובדה זאת שיתקה את היכולת לקבל החלטות רבות. בפסגת אלג'יריה הוחלט כי התקנות ישונו, ובחלק מההחלטות יידרש רוב של שני-שלישים בלבד, ואף רוב רגיל (בסוגיות מנהלתיות).

בתקופת מלחמת העצמאות, בשנים 1947-1949, התנהלו כינוסי הליגה באופן שוטף. הליגה הייתה המפעילה להלכה אם כי בפועל היה זה "פאוזי אל קאוקג'י" שפיקד על "צבא ההצלה". ברקע דיוני הליגה התגבשה התוכנית להצטרפות הצבאות הסדירים של מדינות ערב למלחמה. לאחר סיומה של המלחמה, הפעילה הליגה את ועדת "החרם הערבי", שמקום מושבה בדמשק. על אף מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-ערבי בסדר היום של הליגה הערבית, לא הצליח הארגון לגבש מדיניות אחידה בנושא זה או בנושא בעיית הפליטים הפלסטינים. בשנת 1949 סיפחה ירדן את הגדה המערבית, והעניקה אזרחות לפליטים הפלסטינים שישבו בתחומה, בניגוד לדעת מדינות ערב האחרות. בשנת 1977 ביקר נשיא מצרים בישראל להפתעת כל מדינות הליגה, עד שהתחולל משבר בארגון. גם "הסכם אוסלו" בין ישראל לאש"ף ב-1993 לא נעשה בתיאום עם הליגה הערבית.

ב-1979 התחולל משבר בארגון עקב חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל, הסכם שבא בעקבות ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת בירושלים ב-1977. מצרים הורחקה מהארגון, ומטה הארגון הועבר מקהיר לתוניס. מצרים הוחזרה לארגון 10 שנים מאוחר יותר ב-1989, ובאותה שנה חזר מטה הארגון לקהיר.

בשנת 1990 התחולל משבר נוסף בארגון כתוצאה מפלישת עיראק לכווית וניסיונה לספח את כווית לשטחה. הארגון קיבל החלטה המגנה את עיראק, ומאוחר יותר שיתף פעולה עם ארצות הברית ששלחה כוחות צבא לכווית ולעיראק. עם התחדשות המשבר בעיראק ב-2003 התנגד הארגון לפלישה המחודשת של ארצות הברית לעיראק ולהחזקת כוחות צבאיים אמריקניים בה, אך לא הצליח להוציא מקרבו פעולה ממשית, למרות הסכמים בינערביים המכוונים למקרים מסוג זה ממש (הסכם ההגנה ההדדית). לוב הכריזה, על רקע זה, על כוונתה לפרוש מהארגון באוקטובר 2002 עקב התנגדותו של מנהיגה, מעמר אל-קד'אפי, למדיניות הארגון, ועקב רצונו לשתף פעולה עם מדינות וארגונים אפריקניים תוך צמצום הזיקה למדינות ערב האחרות. לאחר משא ומתן אינטנסיבי שניהלו מזכ"ל הליגה, עמרו מוסא, ושל נשיא מצרים, חוסני מובארק, חזרה בה לוב מכוונת הפרישה, אף שהיא ממשיכה למחות על פעולותיה ומחדליה.

בשנת 1992 התחולל משבר בסומליה שהביא לרעב כבד, ולהתמוטטות המשטר בה. גם במקרה זה, לא הצליחו חברות הליגה לגבש מענה למשבר. המצב בסומליה התייצב בעקבות סיוע מארצות הברית ומאירופה, ללא שיתוף פעולה משמעותי מצד מדינות הליגה הערבית.

על אף כל זאת, משמש הארגון פורום חשוב למפגשים קבועים בין ראשי מדינות ערב ולהתייעצויות ותיאומים ביניהם. במצבי משבר יש חשיבות גדולה ליכולתו של הארגון לכנס בחסותו את כל ראשי מדינות ערב. הליגה הערבית גם משמשת פורום לגיבוש עמדה ערבית אחידה, בעיקר בעניינים בעלי חשיבות הסברתית, ולהצגתה בפני מדינות אחרות או ארגונים בינלאומיים אחרים. היא גם מספקת מראית-עין של שיתוף פעולה בין-ערבי, דבר שעדיין נתפס כבעל חשיבות, אפילו ברמה הסמלית, בקרב הציבור הערבי.

בשנת 2001 התמנה שר החוץ לשעבר של מצרים עמר מוסא למזכיר הכללי של הליגה הערבית. כל המזכירים הכלליים של הארגון, למעט אחד, היו מצריים. בין 1979 ל-1990 כיהן בתפקיד שאד'לי קליבי מתוניסיה.

[עריכה] הנהגה

מזכ"ל הליגה הערבית

שם	אזרחות	תחילת התפקיד	סיום
עבד א-רחמן חסן עזאם (عبد الرحمن حسن عزام)	מצרים	1945	1952
מוחמד עבד אלחאלק חסונה (محمد عبد الخالق حسونة)	מצרים	1952	1972
מחמוד ריאד (محمود رياض)	מצרים	1972	1979
א-שאד'לי אל-קליבי (الشاذلي القليبي)	תוניסיה	1979	1990
ד"ר אחמד עסמת עבד אל מגיד (د. أحمد عصمت عبد المجيد)	מצרים	1991	2001
עמר מוסא (عمرو موسى)	מצרים	2001

[עריכה] חברות

החברות הנוכחיות (ובעבר) בליגה (ותאריך הצטרפותן):

• מצרים - 22 במרץ 1945 (מייסדת) (מושעית, 1989-1979)
• עיראק - 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• ירדן - 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• לבנון - 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• ערב הסעודית - 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• סוריה - 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• תימן - 22 במאי 1945 (מייסדת)
• לוב - 28 במרץ 1953 (הודיעה על פרישה מהליגה הערבית באוקטובר 2002, אך חזרה בה)
• סודאן - 19 בינואר 1956
• מרוקו - 1 באוקטובר 1958
• תוניסיה - 1 באוקטובר 1958
• כווית - 20 ביולי 1961
• אלג'יריה - 16 באוגוסט 1962
• איחוד האמירויות הערביות - 12 ביוני 1971
• בחריין - 11 בספטמבר 1971
• קטאר - 11 בספטמבר 1971
• עומן - 29 בספטמבר 1971
• מאוריטניה - 26 בנובמבר 1973
• סומליה - 14 בפברואר 1974
• פלסטין - 9 בספטמבר 1976 (מיוצגת על ידי אש"ף)
• ג'יבוטי - 9 באפריל 1977
• קומורו - 20 בנובמבר 1993

מטה הליגה הערבית נמצא בקהיר שבמצרים. במהלך השעייתה של מצרים, תוניס שבתוניסיה שימשה כמטה הליגה.

[עריכה] ראו גם

• מדינות ערב

[עריכה] קישורים חיצוניים:

• אתר הליגה הערבית
• מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
• חוסר הרלוונטיות של הליגה הערבית, ד"ר יוחאי סלע, לאתר "אומדיה"