מרטין בובר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מרטין בובר | |
|---|---|
| תאריך לידה | 8 בפברואר 1878 |
| תאריך פטירה | 13 ביוני 1965 |
| זרם | אקזיסטנציאליזם, ציונות רוחנית, סוציאליזם אוטופי |
| הושפע על ידי | שלמה בובר, קאנט, קירקגור, ניטשה, הבעל שם טוב, הרצל,ויצמן, רוזנצוויג, לנדאוור |
| השפיע על | פרנץ רוזנצוויג, גרשם שלום, ליאו בק |
מרטין (מרדכי) בובר (8 בפברואר 1878- 13 ביוני 1965), היה פילוסוף אוסטרי יהודי, מעבד מעשיות ומחנך. עיקר כתביו של בובר עסקו בתודעה דתית, ביחסים בין-אישיים ובענייני קהילה. מפעליו המרכזיים היו איסוף וסיפור מחדש של מעשיות חסידיות, תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית ופיתוח משנתו הדיאלוגית. בובר השתייך לציוניות הרוחנית והיה פעיל מאוד בקהילות יהודיות וחינוכיות בגרמניה ובישראל. כמו כן, הוא היה תומך נלהב במדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים על אדמת ארץ ישראל. בובר השפיע ותרם רבות לעיסוק במדעי הרוח, ובעיקר למחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הפילוסופיה החברתית והאקזיסטנציאליזם הדתי. בובר ידוע מאוד גם במשנתו הסוציאליסטית, ולא פעם תקף את מדינת ישראל במאמריו מכיוון שאינה "מדינת רווחה אמיתית", לטעמו.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חייו
מרטין בובר נולד למשפחה יהודית בוינה ב-8 בפברואר 1878. סבו, ר' שלמה בובר, אשר בביתו בלמברג (לבוב) בילה בובר את רוב ילדותו, היה מקורב לתנועה החסידית ושימש כחוקר מדרשים ידוע. ניכר כי לסבו הייתה השפעה לא קטנה על המשך דרכו של מרטין הצעיר. בובר זכה לחינוך רב-לשוני: בביתו דיברו יידיש וגרמנית, הוא ידע עברית וצרפתית כבר בשנות בחרותו, ולמד בשפה הפולנית בבית הספר.
בגיל 14 חזר בובר לבית אביו בלבוב. משבר דתי שעבר זמן לא רב לאחר מכן הוביל אותו לפרוק מעליו את עול תורה ומצוות, ולהתחיל להיטמע יותר ויותר בתרבות האירופית של אותן השנים. בה בעת, הוא החל לקרוא את כתביהם של הפילוסופים עמנואל קאנט, סרן קירקגור ופרידריך ניטשה והתרשם מהם עמוקות.
ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1896, נסע בובר לוינה לצורך לימודיו האקדמיים (הוא למד פילוסופיה, תולדות האמנות, גרמנית ובלשנות). בשנת 1898 הוא הצטרף לתנועה הציונית. באותה השנה, בהיותו בן 20, פגש בובר לראשונה בבנימין זאב הרצל והמפגש עורר בו מפנה רציני. הוא השתתף בקונגרסים ציוניים ונטל על עצמו מטלות ארגוניות, אך עם הזמן החל מתרחק עוד ועוד מהרצל עקב מחלוקת ששררה ביניהם בסוגיית הכיוון הפוליטי והתרבותי של הציונות. במהלך לימודיו בציריך, פגש בובר בפאולה וינקלר ממינכן (סופרת ציונית לא יהודיה, שהתגיירה מאוחר יותר), רעייתו לעתיד.
בשנת 1902 התמנה לעורך השבועון הציוני הרשמי, "Die Welt" ("העולם") ומשנת 1903 החל לעסוק ברצינות רבה בתנועת החסידות. שנתיים לאחר שהתמנה לעורך השבועון הציוני הרשמי, פרש בובר מעבודותיו הארגוניות בתנועה הציונית והקדיש את זמנו ללימוד וכתיבה. באותה שנה (1904) פרסם את עבודת המחקר שלו שעסקה ביעקב בוהם וניקולאוס קוזאנוס. בובר קשר את העניין הרב שלו בחסידות עם תפישתו את מהות היהדות, הוא נשא הרצאות רבות על היהדות והשפיע מאוד על תלמידיו היהודים הצעירים. ב-1913 אותם צעירים עלו ארצה כדי להגשים את עצמם בקומונות ומסגרות חברתיות.
בשנת 1906 הוא פרסם מהדורה מעובדת בגרמנית של סיפורי המעשיות לרבי נחמן מברסלב, ושנתיים מאוחר יותר פרסם בשפה הגרמנית את "אגדת הבעל שם" (סיפורי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות).
בשנים 1910 עד 1914 עסק בובר בחקר מיתוסים, ובההדרה של כתבים מיסטיים. בשנת 1916 עקר בובר מברלין להפנהיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא סייע להקמת הוועד הלאומי-יהודי שפעל להגשת סיוע ליהדות מזרח אירופה. באותה תקופה הפך לעורך הירחון היהודי גרמני "Der Jude" ("היהודי") וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1924. שלוש שנים לפני שסיים את תפקידו בעיתון, החל בובר להתקרב יותר ויותר לפרנץ רוזנצוויג ושנה מאוחר יותר הם שיתפו פעולה בבית המדרש שהקים רוזנצוייג, הידוע בשמו הגרמני "Das Freie Lehrhaus".
בשנת 1923 כתב את חיבורו המופתי "אני-אתה" ובחלוף שנתיים החל בתרגום התנ"ך לגרמנית. בשנים 1926-1928 שימש כאחד העורכים של כתב העת "Die Kreatur" (היצור).
בשנת 1930 זכה במשרת פרופסור של כבוד באוניברסיטת פרנקפורט. אך הוא פרש מתפקידו שלוש שנים מאוחר יותר במחאה על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. ב-4 באוקטובר באותה השנה (1933) אסר עליו השלטון הנאצי להעביר הרצאות.
בשנת 1938 עזב בובר את גרמניה, השתקע בירושלים, וקיבל משרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות" באוניברסיטה העברית בירושלים. בובר נטל חלק פעיל בדיונים על בעיית היהודים בארץ ישראל ושאלת הערבים, במקביל להמשך עיסוקיו בתרגום התנ"ך, בפילוסופיה ובחסידות.
הוא היה חבר בסיעה המתונה "איחוד" שיעדה הפוליטי היה מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בפלשתינה. בשנת 1946 פרסם את חיבורו "נתיבות באוטופיה". בשנת 1951 זכה בפרס גתה מהאוניברסיטה של המבורג, ובפרס לשלום מאת איגוד הוצאות הספרים הגרמני. בשנת 1958 נפטרה אשתו פאולה. באותה שנה זכה בובר בפרס ישראל. חמש שנים מאוחר יותר הוא זכה בפרס יוקרתי נוסף - פרס אראסמוס באמסטרדם.
מרטין בובר נפטר ב-13 ביוני 1965 בביתו שבירושלים.
מדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצוויג בידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לבני אדם אשר תרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.
[עריכה] "אני-הלז" והניכור בחברה המודרנית
"אני-הלז" הוא אפוא סוג קשר שבו, מלכתחילה, אדם פונה לזולתו מתוך יחס של תועלתנות, מתוך רצון להשתמש בו לצרכיו האישיים. יחס זה אינו חייב להיות מרושע ומניפולטיבי (כפי שרבים טועים לחשוב). בובר טוען שאף משורר המתייחס בצורה רגשנית למושא שירו יכול לעמוד עימו בזיקת "אני-לז", כיוון שאין הוא מקיים עמו את ה"זיקה", את הפוזיציה הדיאלוגית של "אני-אתה". פוזיציה מיוחדת זו תידון להלן.
הבעיה שעליה הצביע בובר היא שבתרבות המודרנית יחסי "אני-הלז" הופכים לדבר היחיד שקיים. התרבות איבדה את האיזון שלה, ויחסי "אני-אתה" הופכים נדירים יותר ויותר. בובר סבר שכאשר היחסים היחידים שקיימים בין בני האדם הם יחסי "אני-הלז" בלבד, כאשר איש אינו מעניין אותי מעבר לתועלתי האישית, נוצרת תחושה של ניכור, שאותה מרגישים רבים בעולם המודרני.
[עריכה] הגותו הדיאלוגית על פי הספר אני-אתה
שורשיה של ה"פילוסופיה הדיאלוגית" של בובר נמצאים בפילוסופיה הגרמנית הרומנטית מחד ומאידך, בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בובר מההגות החסידית כפי שחווה אותה בבית סבו, מהדיר המדרשים הידוע שלמה בובר. עיקר הגותו פורסמה בספרו "אני-אתה" בגרמנית בשנת 1923. לקורא העברי קיים תרגומו של צבי וויסלובקי. הפותח ספר זה בעמודיו הראשונים מגלה כי המתרגם נאלץ להמציא שורת מונחים בעברית על מנת לתרגם את מושגי בובר מגרמנית לעברית (למשל: "התאישות" (מל' איש) ו"מצענות"). הקריאה ב"אני ואתה" אינה קלה כלל למתחיל בהגותו של בובר ומומלץ להתחיל בחיבורים האחרים המכונסים בספר זה.
הגותו של בובר מיוסדת על ההנחה ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה". אמירת "אתה" הינה ההחלצות הגמורה מתוך ה"אני" שלי אל קליטת ה"אתה" בהוויתו, בכנותו, ובעיקר בהיותו אומר לי דבר בעל איכות שאיננה ניתנת להיכמת (מל' כמות) או להסבר לאדם אחר. אין הכוונה גם ל"אתה" כבן אדם בלבד. אדגים את רעיונו של בובר בדוגמתו שלו ב"דיאלוג" שהיה לו עם אילן. בובר מדגים את האופנים השונים שיכול אדם להתבונן באילן. ולבסוף הוא רומז על אופי הקשר בין האדם לאילן, אותו ניתן לכנות יחס "אני-אתה", או "זיקה":
"הריני מסתכל באילן.
יכולני לראותו בחינת מראה (בצירי): עמוד קפוא ואפוף אורה...
יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר...
יכולני לשייך אותו למינו ולסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחד, לראות מהו מבנהו ומה אורחות חייו.
אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי הסתכלותי שלי... אין אילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו, אלא באופן אחר"(עמ' 6-7) האילן עומד בזיקה בלתי אמצעית אל האדם ולוחש לו דבר על חייו. (גם האדם, אגב, העומד בדיאלוג אמיתי לוחש דבר לעץ!) ושוב - יש לשים לב: אין מדובר פה בהסתכלות פיוטית, ואף לא באמפתיה רגשית (לו העומד בדיאלוג עימו היה אדם)! מדובר ב"דיאלוג" שהוא מעבר לרגשות ולשכל. "כשנפגש בי אדם בשעת רצון ופתחון לב של חיי האישיים, אדם שמשהו בו, שאין ביד לתופסו תפיסה של עצם, 'מגיד לי דבר'. אין פירושו של דבר כלל: מגיד לי את טיבו של אותו אדם, את המתרחש בנפשו של אדם וכיוצא באלה הדברי. אלא: מגיד לי משהו, מלחש לי משהו, משמיע לי משהו הנכנס לפני ולפנים של חיי שלי" (עמ' 116). אין כאן מסר קונקרטי הנאמר מהזולת אלי! אין מדובר ב"שיחת נפש עמוקה"! יש כאן משהו שהוא למעלה מן המילים לתארו, אך הוא מסר מוחשי ואדם בשעת "רצון וחסד" יכול לקולטו ולהעבירו.
פסגת ה"דיאלוג" הינה ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי". חלקו השלישי של "אני אתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" - האלוהים - מדבר עימו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. עליך רק להטות את האוזן. חידושו של בובר הוא שאין אדם יכול לבוא אל האלוהים אלא רק דרך האנשים (בכך מנהל הוא פולמוס עם ההוגה הדני קירקגור). על חילוניותה או דתיותה של הגות בובר, ישנם ויכוחים נרחבים במחקר.
[עריכה] דתיותו של בובר
בובר יצא כנגד הנצרות הפרוטסטנטית, וטען כי העת החדשה שונה מתקופת ימי הביניים בכך שבני האדם אינם מאמינים יותר בהתגלות אישית וישירה של האל לאדם. לשיטתו, בני האדם המודרניים ממשיכים לצפות לגילוי אלוהי, אך מניחים מראש שגילוי זה מתרחש ביחסים החברתיים בין איש לרעהו, ולא ביחסים אישיים בין האדם לאל. בובר התמודד עם בעיית ההתגלות בכך שמצד אחד הוא לא ביטל אותה (הוא סבר כי יש תקווה לכך), אך מצד שני לא קיבל את מובנה המילולי. הוא סבר כי האלוהי מתגלה ביחסים בין בני האדם, ב"חברותה", במפגש מהותי עם הסביבה, במפגש של "אני-אתה". יש לציין כי באופן זה הוא הסביר גם את ההתגלות במעמד הר סיני. בעוד שריה"ל הניח שההתגלות התרחשה הלכה למעשה בפרהסיא, בובר סבר כי המונח "תורה משמים" מבטא דווקא חוויה שבמסגרתה חוו בני ישראל, תוך מפגש קולקטיבי, נוכחות אלוהית ברמה אחרת, שתורגמה לתכנים מסוימים (תורה). לדבריו, התגלות מעין זו אפשרית גם היום, בדיוק על פי אותה הנוסחה. התגלות אינה תלוית זמן ומקום, היא מתרחשת כאשר אנו פורצים את ה"אני-הלז" ועוברים ל"אני-אתה".
אחד מעקרונות היסוד של בובר היה כי במקום שבו יחס האדם לאדם אינם מתיישבים עם הדיבר האלוהי, אותו דיבר אינו מתקיים. עלינו להתעכב קמעה בנקודה זו, לדייק ולומר שבובר סבר שהתקווה לעתיד טוב יותר אינה טמונה בכך שבני האדם יתאחדו באמונותיהם או בדעותיהם, אם בימות המשיח ואם בחילוניות המרקסיסטית, אלא בכך שבני האדם יתאחדו ביחסם אחד כלפי שני. הוא היה בטוח שעל דרי העולם לבסס את חייהם על עיקרון זה ושקבלת המפגש הבינאישי כמכרז ההוויה האנושית טומן בחובו את התקווה לעולם טוב יותר.
[עריכה] יחסו להלכה ולדת
מקובל לומר על בובר שהוא "הכיר את כל בתי התפילה בעולם מלבד את בית הכנסת שבשכונתו טלביה". בובר התנגד לחיים דתיים שמושתתים על המסורת וההלכה. התנגדותו מיוסדת על תפישתו הרעיונית כי כל ריטואל (ובכללו מוסד הנישואין!) הינו יחס "אני לז" עם הדבר. מי שברצונו לחיות חיי דיאלוג אמיתיים אסור לו להשתית את חייו על טקסים קבועים, המסתירים את המושא מאת הפונה. במובן זה, היה בבובר משהו מן הרוח האנרכיסטית. מאידך יש לזכור כי מפעל חייו של בובר היא הבאת בשורת היהדות (מה שהוא תפש כיהדות האותנטית: הנבואה והחסידות) לצעירים היהודיים, שפרקו מעליהם את עול היהדות, ואף לאנושות כולה. בובר ניסה לקרב את מושגי היהדות כך שיובנו ויהיו קיומיים וקרובים ללב כל אדם באשר הוא, אף ללא האמונות הדוגמטיות של היהדות (תורה מן השמים, הלכה, בחירת ישראל). באגרת מעניינת אל ידידו הטוב, פרנץ רוזנצויג, מספר בובר כי השקט הפנימי אותו הוא זוכה לחוות, מביאתו לכדי שמירת שבת. זוהי אמירה בובריינית אופיינית, שאינה רואה מצווה כהטרונומית, אלא כביטי עמוק של רחשי הלב.
[עריכה] הכרת האל לפי בובר
בובר סיפר כי מחיפוש אחר החוויה האקסטטית (שלדבריו הוא אכן חווה), הוא עבר לניסיון לבנות יחס אחר אל העולם ואל סביבתו הבינאישית. לדבריו, על האדם להיות אחראי כלפי כל רגע בחייו, עליו להימצא "כאן ועכשיו", ולא להתכנס בתוך חוויה מיסטית המנותקת מהסביבה הסובבת אותו. למעשה, בובר המיר את החיפוש אחר החוויה האקסטטית ליחס אחר לחיים – כל רגע יכול להיות רגע של מפגש והאחריות היא על כל רגע ורגע.
אין זה סוד כי בובר ייחס כבוד להינדואיזם ולבודהיזם, אך הוא סבר שאנשים החווים "הארה" וחושבים כי הייתה זו אחדות עם האל, טועים טעות חמורה. לשיטתו, "החוויה" הדתית היא התרחשות שקיימת בעולם, ומותנית במידת פתיחותם של האנשים ליחסי "אני-אתה" ביניהם. לדבריו, אם אדם מצליח להתנתק מהשטף החיצוני של כל הסובב אותו וחווה אחדות של הנפש שלו עצמו, מגיע לגרעין של נפשו ומתחבר עימו, לא די בכך כדי להזדהות עם האחדות הכוללת של העולם. נקודת המוצא של בובר הייתה שהדבר החשוב ביותר הוא עיקרון המפגש. למעשה, זהו רגע ההכרעה: אדם יכול להסתפק באיחוד אישי עם עצמו ולדמיין שהגיע לשיא, אך אפשר גם שהאדם יצא למפגש עם העולם ויעצים את אותה חוויה בקשר עם אנשים אחרים.
בובר טען שלא ניתן להבין את מושג האל באמצעות הידע (גנוזיס), לדבריו "על אלוהים אי אפשר לדבר, אבל אפשר לדבר אליו". למעשה, אלוהים כמושג אינו מובן כלל וכלל. אף על פי כן, הוא סבר שכאשר האדם מנסה להתקשר עם אותו אל, עוד ועוד ניסיונות עתידים להביאו לידי מסקנה שיש משהו חיצוני לו שמתגלה אט-אט בפניו. כדי להסביר את עצמו הוא משתמש במשל: אם אינך יודע דבר על משורר אשר את שיריו אתה קורא, הרי יש לך רק אינדיקציה אחת בלבד לדעת דבר מה עליו ולהכירו – אלו הם שירו. בדיוק באותו האופן, כדי להכיר את האל, יש לחבר עוד ועוד רגעים של מפגש עם הסובב, והחיבור של כל אותם רגעים יביא להבנת מקור ה"שירים" – אלוהים. אך לא כמושג, אלא כתוצאה של מפגש איתו.
סיכומו של דבר: בובר היה אקזיסטנציאליסט. הוא הצביע על החוויה הישירה והרגעית עם המקור, יותר מכל חשוב היה לו אותו מפגש בינאישי מיוחל אשר ניתן לקיים, לדבריו, בכל דור ודור.
[עריכה] בובר ואנרכיזם
בובר התחכך בחוגים האנרכיסטים עם ידידו הטוב, האנרכיסט הגרמני-יהודי גוסטב לנדאוור, שאת כתביו בובר ערך ופרסם לאחר מותו. ביסוד התפיסה האנרכיסטית שבה דגל בובר נמצאת קהילה של קהילות המהווה בסיס לקיום חופשי של קהילות שיתופיות החיות בקשרים עם קהילות נוספות. לדעתו, זוהי הדרך ליצירתה של חברה שלמה ומתוקנת.
[עריכה] בובר והסיפורים החסידיים
[עריכה] היחס למפעל הסיפורים החסידיים של בובר – ביקורת מול אהדה
כאמור, מפעלו המרכזי של מרטין בובר בכל הנוגע לחסידות היה ליקוט הסיפורים החסידיים. בובר עיין במאות טקסטים והוציא מתוכם אנקדוטות, טענתו הייתה כי העיון בסיפורים החסידיים חושף לעינינו עולם שבו יש יחסים רבים של "אני-אתה", הרבה מעבר למה שניתן לראות בחיינו.
גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה, יחד עם הבולטים שבתלמידיו, סברו שבובר סילף את העולם החסידי לטובת הפילוסופיה הדיאלוגית שלו. לדעתו "חדוות הקונקרטי" של בובר עיוורה את עיניו מלראות כי החסידות אינה דיאלוגיזם אלא מיסטיקה. לדעתם העולם החסידי הפוך לגמרי – עולם המחפש אחר דרך להתנתק מהעולם הגשמי בדרך מיסטית, ולא להתקשר אליו באמצעות כינונם של יחסים בלתי-אמצעיים עמו. "העלאת הניצוצות" החסידית אינה עמידה בזיקה עם הקונקרטי אלא ריקונו מחיותו לשם ההתאחדות המיסטית עם האל, המצוי מחוץ לעולם באופן מוחלט.
חלק גדול מהחוקרים כיום, והבולט שבהם הוא ד"ר רון מרגולין מאוניברסיטת תל אביב, אינם מסכימים עם הביקורת על בובר וסוברים כי גרשום שלום ובעיקר מחקריה של תלמידתו רבקה ש"ץ, הם אלה שמסלפים את הטקסטים החסידיים. מרגולין סובר כי אחוז רב יותר של הטקסטים החסידיים מדברים דווקא על הארת העולם הזה. לדבריו, כוונתו של בובר לא הייתה להחזירנו אל החסידות, אלא לינוק ממנה ערכים שחסרים בתרבות המודרנית המערבית, ולהם אין תחליף.
[עריכה] דוגמה לאחד מהסיפורים שליקט
אור הגנוז
|
||
| -- מרטין בובר, אור הגנוז: סיפורים חסידיים מאת מרטין בובר, הוצאת שוקן. | ||
[עריכה] מספריו
[עריכה] ספרי הגות
- אני-אתה, בתוך: בסוד שיח, ירושלים: מוסד ביאליק, 1980, 103-3.
- בסוד שיח : על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, תורגם בידי צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, 1964.
- בעית האדם : עיונים בתולדותיה, מחברות לספרות, תל אביב, 1943.
- הרוח והמציאות: תשעה שערים לבירור היחס שביניהם, מחברות לספרות, תש"ב 1942.
- עוללות, מוסד ביאליק, ירושלים, 1966.
- פני אדם, בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, מוסד ביאליק, 1989.
- תקוה לשעה זו : סוגיות מענייני הרוח והמציאות, עם עובד, ארון ספרים יהודי, תל אביב, 1992.
[עריכה] ספרים העוסקים בחסידות
- אגדת הבעל שם הופיע בגרמנית ותורגם לאנגלית
- אור הגנוז, סיפורי חסידים, איורים יוני בן שלום, ירושלים, שוקן, 2005.
- בפרדס החסידות : עיונים במחשבתה ובהויתה, ירושלים, מוסד ביאליק, 2001.
- גוג ומגוג : מגילת הימים, עם עובד, תל אביב, 1987.
- דרכו של אדם על פי החסידות, מוסד ביאליק, 1981. קובץ שיחות שהרצה בובר בקול ישראל ובהם שילב את מסריו עם שרשרת סיפורי חסידים ומימרות הצדיקים.
- המגיד הגדול ובני חוגו, ספרו השלישי של בובר הצעיר על החסידות, ראה אור בשפה הגרמנית.
- מעשיות ר' נחמן הופיע בגרמנית ותורגם לאנגלית.
[עריכה] ספרים העוסקים במקרא
- דרכו של מקרא : עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך, מוסד ביאליק, 1978.
- מלכות שמים, עיונים בספרי שופטים ושמואל, תרגם יהושע עמיר, מוסד ביאליק, 2000.
- משה, ירושלים, שוקן, 1999.
- תורת הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, 1975.
[עריכה] ספרים העוסקים בהגות פוליטית
- ארץ לשני עמים, ערך והוסיף מבוא והערות פול מנדס-פלור, שוקן, ירושלים, 1988.
- בין עם לארצו, עיקרי תולדותיו של רעיון, שוקן, 1945.
- נתיבות באוטופיה, עם עובד, תל אביב, 1983.
- תעודה ויעוד, ירושלים, 1984. קובץ מאמריו ונאומיו של בובר, הופיע בשני כרכים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פרופ' ג'. או. יורמסון, ערך אנציקלופדי על מרטין בובר, מט"ח.
- אדמיאל קוסמן, סיפור "צדיקים" מודרני: מרטין בובר ומורה הזן, הארץ.
- משה שנר, החשיבה הדיאלוגית של מרטין בובר, אורנים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- הרוח במציאות – מגמות העיצוב בהגות בובר, מאת אברהם שפירא, מוסד ביאליק, בשיתוף בית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, תשנ"ד, 1994.
- מבנים דואליים בהגותו של מ. מ. בובר, מאת אברהם שפירא, תל אביב, 1983.
- מרגולין רון, מקדש אדם: ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, מאגנס, ירושלים, 2005.
- מרגולין רון, אברהם הרואה : פירושו של מרדכי מרטין בובר לניסיונותיו של אברהם ומקורותיו הרעיוניים והחסידיים, בתוך אברהם אבי המאמינים, תשסב, עמ' 309-295.
- מרגולין רון, גאולה פנימית כדרך לתיקון העולם : כיצד חיבר מרטין בובר את ספרו גוג ומגוג, בתוך הציונות, כא, תשנח, 120-99.
- עדן יוחאי, אמת ללא שיטה : עיונים במשנתו היהודית של מרטין בובר, בתוך אקדמות, ב, תשנז, 50-33.
- עמיר יהושע, אמונה והתגלות אצל מרדכי מרטין בובר, בתוך בר-אילן, כב-כג, תשמח, 302-287.
- קורן ישראל, המסתורין של הארץ - מיסטיקה וחסידות בהגותו של מרטין בובר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2005.
- רצבי שלום, המדינה היהודית בהגותו הפוליטית של בובר (1942-1965), בתוך עצמאות - 50 השנים הראשונות, תשנח, 214-195.
- שביד אליעזר, אלוהים, אדם וטבע במשנתו של מרטין בובר, בתוך דעת, 57-59, תשסו, 288-279.
- שכטר רבקה, בובר על שיח וסגירות, בתוך ירושלים, יח, תשסב, 236-229.
