נורמן בורלוג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נורמן ארנסט בורלוג (Norman Ernest Borlaug; נולד ב־25 במרץ 1914) הוא חוקר חקלאות אמריקאי וחתן פרס נובל לשלום. נחשב כאבי המהפכה הירוקה אשר בעזרת הכלאת זני דגנים שונים הביאה לגידול משמעותי ביבולי החיטה, התירס, האורז וצמחים אחרים המשמשים כמקור מזון עיקרי במדינות רבות.

בורלוג קיבל ב-1942 תואר דוקטור בפיטופתולוגיה ובגנטיקה מאוניברסיטת מינסוטה. בשנות החמישים והשישים, בעת שעסק במחקר חקלאי במקסיקו, פיתח זני חיטה ננסיים למחצה, עתירי יבול ועמידים למחלות. באותן שנים, הוא הוביל את הכנסת השימוש בזנים אלו, ובמקביל את הכנסת הטכנולוגיות המודרניות של גידול הדגנים האינטנסיבי במקסיקו, הודו ופקיסטן. כתוצאה מפעולות אלו, הפכה מקסיקו ב-1963 ליצואנית חיטה. בין השנים 1965 ו-1970 יבול החיטה בהודו ובפקיסטן כמעט והוכפל, דבר אשר שיפר בצורה מהותית את יכולת מניעת הרעב במדינות אלו. בעקבות פעולות אלו בהן היה מעורב בורלוג, נזקפת לעתים לזכותו, הצלת חייהם של כמיליארד נפש. פרס נובל לשלום של שנת 1970 הוענק לו כהכרה בתרומתו לשלום העולמי באמצעות הגדלת היצע המזון.

בשנים שלאחר מכן, הוא סייע ביישום שיטות אלו במדינות באסיה ובאפריקה. בורלוג הטיף בעקביות לשימוש בשיטות הגידול האינטנסיביות ובביוטכנולוגיה כאמצעי להקטנת הרעב בעולם. עבודתו ועמדותיו עוררו התנגדות וביקורת מצד גופים הדוגלים בשימור הסביבה ובכלכלה חברתית, אך בורלוג דוחה את רוב הטיעונים המרכיבים ביקורות אלו כלא מבוססים וכלא נכונים. ב-1986 הוא יזם את פרס המזון העולמי המוענק לאנשים אשר תרמו לשיפור איכות, כמות וזמינות המזון ברחבי העולם.

תוכן עניינים 1 ראשית הקריירה 2 עבודת המחקר במקסיקו 2.1 חיטה בעונת גידול כפולה 2.2 העלאת העמידות למחלות באמצעות זני מכלוא 2.3 חיטה ננסית 3 התפשטות לדרום מזרח אסיה, המהפכה הירוקה 4 פרס נובל לשלום 5 הטענה של בורלוג 6 ביקורת על עבודתו וטענותיו 7 החקלאות באפריקה 8 פרס המזון העולמי 9 עתיד החקלאות בעולם ואספקת המזון על פי בורלוג 10 הכרה ופרסים 11 קישורים חיצוניים

[עריכה] ראשית הקריירה

בורלוג נולד בסאוד, קהילה קטנה ליד קרסקו שבמדינת איווה למשפחה ממוצא נורבגי. מגיל שבע ועד גיל 19 הוא עבד בחוות משפחתו במגוון עבודות חקלאיות. ב-1933 הצליח בורלוג להתקבל לאוניברסיטת מינסוטה הודות לתוכנית מיוחדת שנפתחה בעקבות השפל הגדול בארצות הברית. במהלך לימודיו, התחרה במסגרת האוניברסיטה בהיאבקות וזכה להצלחה. תחילה למד יערנות, אך לאחר ששמע הרצאה שעסקה בפיתוח צמחים בעלי עמידות למחלות, החליט לעבור ולהתמחות בתחום זה. ב-1940 קיבל תואר שני במדעים וב-1942 קיבל את תואר הדוקטור בפיטופתולגיה ובגנטיקה. עד שנת 1944 עבד כמיקרוביולוג במעבדה של דופונט במסגרת צבא ארצות הברית ועסק יחד עם עמיתים חוקרים בפיתוחים שונים, בין היתר, בפיתוח דבק העמיד בפני קורוזיה של מי ים.

[עריכה] עבודת המחקר במקסיקו

ב-1940 קיבלה ארצות הברית פנייה מהממשלה המקסיקנית לסייע לה ביצירת עתודה של חוקרים בנושאים חקלאיים. הרפורמה האגררית אשר יושמה בעקבות המהפכה המקסיקנית ב-1910 הביאה לפחיתה ביבולים בחקלאות המקומית והממשל המקסיקני רצה לקדם את החקלאות ואת התעשייה החקלאית. הממשל האמריקאי העביר את הנושא לטיפולה של קרן רוקפלר. התוצאה הייתה יצירת גוף ממשלתי מקסיקני, "המשרד למחקרים מיוחדים", שעליו פיקחה קרן רוקפלר. בורלוג הצטרף לפרויקט ב-1944, עבר למקסיקו סיטי ומונה לראש "התוכנית המשותפת למחקר ויצור חיטה" במסגרת הפרויקט.

מטרת התוכנית הייתה להאיץ את קצב יצור החיטה במקסיקו, אשר באותו זמן יבאה חלק מתצרוכת החיטה שלה, והכלים להשגת מטרה זו היו: גנטיקה, הכלאת צמחים, פיטופתולוגיה, אנטומולוגיה, אגרונומיה, מדעי הקרקע וטכנולוגיות של גידול דגנים. מלבד בורלוג השתתפו בתוכנית שני חוקרים אמריקאים נוספים, אדוארד ולהאוזן - מטפח תירס, וג'ורג' נידרהאוזר - מטפח תפוחי אדמה. שנותיו הראשונות של הצוות היו קשות מאוד. הם סבלו ממחסור בחוקרים מקומיים מנוסים ובציוד מתאים. כמו כן, הם לא זכו לשיתוף פעולה מצד החקלאים המקומיים אשר שדותיהם סבלו בעיקר ממחלת החילדון. בורלוג אף כתב בספרו "On World Hunger" כי במשך השנים הראשונות הוא התחרט פעמים רבות על כך שהסכים ליטול חלק בפרויקט. את עשר השנים הראשונות בתוכנית הקדיש הצוות ליצירת זני חיטה חדשים העמידים בפני מחלות, תוך כדי ביצוע 6,000 הכלאות שונות בזני חיטה שונים.

[עריכה] חיטה בעונת גידול כפולה

בתחילה, התרכזה עבודתו במזרח הרמה המרכזית של מקסיקו, בעיירה צ'פינגו הסמוכה לטקסקוקו. אזור זה נפגע במיוחד מהחלדון ומתנאי קרקע בעייתיים. בורלוג הציע להאיץ את עבודת טיפוח זני החיטה על ידי שימוש בשתי עונות גידול חיטה תוך כדי ניצול הפרשי הגבהים ומזג האוויר הקיימים בתוך מקסיקו. הוא רצה לבצע מחזור גידול אחד בקיץ, ברמה הגבוהה והקרירה ולקחת מייד את הזרעים ולזרוע אותם בתחנת נסיונות בצפון מערב מקסיקו, באזור סונורה. מנהלו, ג'ורג' הרר, התנגד לתוכנית שאפתנית זו. מלבד העלויות הגבוהות הכרוכות בעונת גידול כפולה, הייתה מקובלת באותן שנים הטענה (שהופרכה בינתיים), שמבחינה חקלאית, יש לתת תקופת מנוחה לזרעים לאחר הקציר, בטרם זורעים אותם שנית, על מנת שיאגרו אנרגיה לנביטה. בתוכניתו של בורלוג לא היה פער זמן מספיק בין הקציר והזריעה מחדש. הרר הטיל וטו על התוכנית ותבגובה הודיע בורלוג על התפטרותו. מנהל הפרויקט כולו, אלווין סטקמן, הגיע למקום ושכנע את בורלוג לחזור בו מהתפטרותו ואת הרר להסיר את התנגדותו לתוכנית. מ-1945 גודלה החיטה בשני אזורים שונים אשר המרחק ביניהם היה 1,000 ק"מ והפרשי הגובה ביניהם היו 2,600 מטר.

יתרון בלתי מתוכנן, אשר הושג כתוצאה מעונת הגידול הכפולה, היה אי רגישותם של הזנים הנבחרים לפוטופריודיזם - עיתוי הפריחה בהתאם לאורך היום. בדרך כלל, זני חיטה מתקשים להסתגל לתנאי סביבה חדשים בשל השינוי בשעות אור השמש במשך היממה. "יצא כי", נזכר בשנים מאוחרות בורלוג, "בצפון זרענו כאשר הימים התקצרו, בגובה נמוך ובטמפרטורות גבוהות. אז, אספנו את הזרעים מהצמחים היפים ביותר וזרענו אותם בדרום בעת התארכות היממה ובזמן שירדו משקעים רבים. כך הצלחנו ליצור, תוך זמן קצר יחסית, זנים אשר התאימו לכל מרווח התנאים האקלימיים. דבר זה לא היה אמור להתרחש על פי הספרים". המשמעות הייתה שהפרויקט חסך לעצמו את הזמן הנדרש לפתח זנים מתאימים לכל אחד מהאזורים.

[עריכה] העלאת העמידות למחלות באמצעות זני מכלוא

כיוון שבצמחים השייכים לזנים טהורים (זהים גנוטיפית) יש רק גן עיקרי אחד, או גנים עיקריים מעטים, האחראים על ההתנגדות למחלות, וכיוון שמחלות צמחים, כדוגמת חילדון, יוצרות כל הזמן סוגים חדשים שלהן, המתגברים על עמידות הזנים הטהורים, פותחו זני מכלוא. זני מכלוא הם צירוף של מספר זנים טהורים הדומים פנוטיפית ואשר לכל אחד מהם גנים שונים האחראים להתנגדות למחלות. על ידי כך שלצמחים יש אותן תכונות, כגון: גובה, זמני פריחה והבשלה, צבע הזרעים ותכונות אגרונומיות אחרות, הם תואמים אחד לשני ואינם גורמים לפחיתה ביבול כאשר מגודלים יחד באותו שדה.

ב-1953 הרחיב בורלוג טכניקה זו כשהציע לפתח מספר זנים טהורים, שבהם יהיו גנים שונים האחראים על התנגדות למחלות, על ידי טכניקה של הכלאת דחיקה (Backcrossing) שבה נעשית הכלאה של צמח מכלוא עם אחד הצמחים ההורים. כתוצאה מהכלאה זו, צמח הבת הופך לדומה גנוטיפית לצמח ההורה הראשון. השיטה של בורלוג איפשרה למספר גנים שונים, האחראים על עמידות בפני מחלות, ממספר הורים תורמים, לעבור להורה אחד. על מנת להבטיח שלכל זן יש גנים שונים האחראים להתנגדות למחלות, משתמשים בכל הורה תורם בתוכנית שונה של הכלאות דחיקה. חמישה עד עשרה מזנים אלו מעורבבים בשדות, בהתאם לגורמי המחלות הקיימים באזור. כאשר חוזרים על תהליך זה מספר פעמים, חלק מהזנים מתגלים כרגישים לגורמי המחלה. זנים אלו מוחלפים בזנים חדשים בעלי כושר התנגדות רב יותר לאותה מחלה. במקביל, נמשך פיתוח הזנים החדשים, אשר מוכנסים גם הם לשדה. בצורה זו, הפחיתה ביבול בגין מחלות ממוזערת מפני שרק קטע קטן מהשדה רגיש לגורם המחלה בשעה ששאר השדה עמיד בפניו ובנוסף, הנגיעות הנמוכה בשדה מביאה להתפשטות איטית יותר של המחלה מאשר במצב בו כל השדה הוא בעל רגישות לגורם המחלה. קיים, עם זאת, הסיכוי שבמשך הזמן, יתפתח סוג חדש של אותו גורם מחלה, אשר אליו רגישים כל הזנים שפותחו.

[עריכה] חיטה ננסית

על מנת להעלות את היבולים בקרקע הדלה בחנקן, היה על בורלוג וצוותו להשתמש בדשן. אולם, צמחי הזנים שבהם השתמש היו בעלי גבעול צר וארוך. הדבר הביא לתופעה שבה צמחים גבוהים התמודדו טוב יותר מצמחים נמוכים על אור השמש, אך נטו לקרוס מעומס הגרעינים בעקבות העלייה ביבול. לבעיה זו המכונה "רביצה", ניסה בורלוג למצוא פתרון על ידי הכלאה עם זנים בעלי קנה גבעול קצר וחזק יותר. ב-1953 הוא רכש זן חיטה יפנית ננסי, בשם נורין 10, אשר פותח על ידי אורוויל פוגל והוכלא, מאוחר יותר, עם זן אמריקאי עתיר יבול. תכונת הננסיות בחיטה היא בעלת חשיבות אגרונומית. בזני החיטה הננסיים הגבעול הוא עבה ותופעת ה"רביצה" שכיחה פחות. אורך הגבעול בזן שפותח היה כ-2/3 מאורך הגבעול בזנים המסורתיים במקסיקו. כמו כן, מספר הגבעולים (ובעקבות כך גם מספר השיבולים) בכל צמח, היה גבוה יותר בזן שפותח. על מנת להתאים את זן החיטה הננסי לתנאי האקלים, הקרקע והמחלות המקומיים, הכליא אותו בורלוג עם זני החיטה העמידים למחלות שפותחו קודם לכן.

ב-1963 מקורו של 95% מיבול החיטה במקסיקו היה משני זנים ננסיים למחצה ועמידים למחלות שפותחו על ידי צוותו של בורלוג. באותה שנה, היה יבול החיטה במקסיקו גדול פי שישה מיבול החיטה ב-1944, השנה שבה החל צוותו של בורלוג לעבוד. מקסיקו הפכה מיבואנית חיטה למדינה המספקת את צרכיה ואף מייצאת חיטה. ב-1964 הוציא הצוות ארבעה זני חיטה חדשים ומשופרים.

[עריכה] התפשטות לדרום מזרח אסיה, המהפכה הירוקה

ב-1961 וב-1962 נשלחו על ידי משרד החקלאות האמריקני מספר קווים של החיטה האביבית הננסית, אשר פותחה על ידי צוותו של בורלוג, לבחינה באקלימים אחרים. בין היתר, גודלו חלק מזנים אלו על ידי מכון המחקר החקלאי ההודי, הסמוך לניו דלהי. ב-1962 ביקש החוקר ההודי, מ. ס. סוואמינטן, באמצעות משרד החקלאות ההודי, להביא את הזנים החדשים להודו ובמקביל, לתאם ביקור של בורלוג בהודו. ב-1963 הגיע בורלוג להודו בשליחות קרן רוקפלר וממשלת מקסיקו. הוא הביא עמו 400 ק"ג של ארבעת הזנים שזכו להצלחה המירבית במקסיקו ועוד מאות דוגמאות של זנים בתהליך פיתוח. זנים אלו נזרעו במספר אזורים שונים בהודו בחלקות נסיוניות.

באמצע שנות השישים הייתה תת היבשת ההודית במצב של סכסוך אזורי סביב אזור קשמיר ובמקביל, עברה תקופות קשות של רעב, אף על פי שארצות הברית שלחה לאזור משלוחי חירום אשר כללו מיליוני טונות של דגנים. הבירוקרטיות ההודית והפקיסטנית ובמקביל, השמרנות באזור והנטייה לדבוק בטכנולוגיות החקלאיות הקיימות עכבו את תוכניתו של בורלוג להכנס לייצור חיטה בקנה מידה נרחב. אך ב-1965 הרעב היה כה גדול והממשלה ההודית החליטה לקדם במהירות את תוכניתו של בורלוג.

במשך שנות השישים, שלטה בקרב המומחים ההנחה כי רעב עולמי אשר ימית מיליונים הוא עובדה מוגמרת ויופיע בקרוב. הביולוג פול ארליך כתב ב-1968 ברב המכר שלו "פצצת האוכלוסין" כי "הקרב על האכלת כל האנושות תם... בשנות השבעים והשמונים ירעבו למוות מאות מיליונים, למרות כל תוכניות הבזק אשר יוצאות עתה לדרך". ארליך אף טען "אני רוצה לפגוש מישהו אשר מתמצא במצב ויוכל לטעון כי הודו תוכל לכלכל את תושביה בכוחות עצמה עד 1971", ו"אין שום דרך בה תוכל הודו להאכיל עד שנת 1980 200 מיליון הודים נוספים".

ב-1965 נשלח משלוח ראשון של 450 טון זרעי חיטה (200 טון יועדו להודו ו-250 טון לפקיסטן) משני זני חיטה שהצליחו במקסיקו ובנסיונות בהודו. בעיות בירוקרטיות עכבו את המשלוח במקסיקו ובארצות הברית. בעת שהיה המשלוח על אוניית משא בים, פרצה מלחמה בין הודו ופקיסטן על מחוז קשמיר. האיחור בהגעת הזרעים יצר מצב בו לא ניתן היה לבצע מבחני הנבטה, בחלק מהאזורים היה צריך לזרוע מייד והתברר כי אחוז הנביטה בשדות הראשונים אשר נזרעו הגיע רק ל-50% (בגלל חיטוי נגד מזיקים שקיבלו הזרעים באחסנה במקסיקו). בעקבות כך הורה בורלוג להכפיל את כמות הזרעים ליחידת שטח בשאר השטחים שטרם נזרעו. ההצלחה הייתה מיידית. היבולים ליחידת שטח אשר נקצרו משטחי הנסיון היו הגבוהים שהושגו אי פעם בדרום אסיה. הממשלות ההודית והפקיסטנית התחייבו לרכישת כמויות ענק של זרעי חיטה. ב-1966 רכשה ממשלת הודו 18,000 טון זרעים של הזנים "לרמה רוחו 64" ו"סונורה 64", הכמות הגדולה של זרעים כלשהם שנרכשה עד אותה עת. ב-1967 רכשה פקיסטן 42,000 טון זרעים ותורכיה רכשה 21,000 טון זרעים מזני החיטה החדשים. ב-1968, בעת שיצא לאור ספרו של ארליך, כבר כינה ויליאם גוד מהסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי את עבודתו של בורלוג בשם "המהפכה הירוקה".

יבול החיטה בפקיסטן עלה בקרוב ל-60% בתוך חמש שנים. מ-4.6 מיליון טון ב-1965 ל-7.3 מיליון טון ב-1970. בשנת 1968 הגיעה פקיסטן למצב של אספקה עצמית מלאה של חיטה ובשנת 2000 הגיע יבול החיטה בפקיסטן ל-21 מיליון טון. בהודו עלו יבולי החיטה באותה תקופה ב-63%. מ-12.3 מיליון טון ב-1965 ל-20.1 מיליון טון ב-1970. ב-1974 הגיעה הודו למצב של אספקה עצמית מלאה של דגנים ובשנת 2000 הגיעו יבולי החיטה בהודו ל-76.4 מיליון טון. החל משנות השישים, הדביקו שיעורי הגידול ביבולי הדגנים, בשתי מדינות אלו, את שיעור הגידול באוכלוסייה ובכך איפשרו לתת מענה טוב יותר לבעיית הרעב.

גם במדינות נוספות בדרום אמריקה, במזרח התיכון ובאפריקה חל באותן שנים גידול חד ביבולי החיטה בעקבות השימוש בזני החיטה העמידים ובטכנולוגיות חקלאיות מתקדמות. החוקר האמריקאי, פול ואגונר, מתחנת הנסיונות החקלאית בקונטיקט חישב ומצא, כי השימוש בזני החיטה עתירי היבול והעמידים בהודו מנע הפיכת 400,000 קמ"ר של אדמת בור לאדמה חקלאית, שטח השווה ל-13.6% משטחה הכולל של המדינה.

עבודתו של בורלוג בזני החיטה הובילה, באמצע שנות השישים גם לפיתוח זנים ננסיים ועתירי יבול באורז. הפיתוח נעשה במכון הבינלאומי למחקר אורז בחסות קרן פורד וקרן רוקפלר והנסיונות נערכו במכון למחקר אורז בהונאן שבסין. השטח שבו גודלו זני האורז החדשים גדל משטח של 0.8 קמ"ר ב-1965 לשטח של 160,000 קמ"ר ב-1970.

[עריכה] פרס נובל לשלום

עבור תרומתו להצע המזון בעולם, זכה בורלוג בפרס נובל לשלום ב-1970. הוא קיבל את הפרס ב-10 בדצמבר 1970 באוסלו. בנאום הזכייה, אשר נשא למחרת, אמר: "כאשר אנשי ועדת הפרס בחרו בי לזוכה בפרס נובל בשל תרומתי למהפכה הירוקה, אני מאמין כי, למעשה, הם בחרו אדם אחד כדי לסמל את התפקיד החיוני של החקלאות ושל יצור המזון בעולם הרעב ללחם ולשלום". הפרס אשר הוענק לבורלוג הוא פרס נובל היחיד, עד כה, אשר הוענק על תרומה בתחום של חקלאות או של יצור מזון.

[עריכה] הטענה של בורלוג

בורלוג מטיף באופן עקבי לחקלאות אינטנסיבית השואפת ליבולים גבוהים כאמצעי למניעת בירוא יערות. התפקיד החשוב שיש לו גם בקידום החקלאות האינטנסיבית וגם בהפצת עמדה זו, הביאו כלכלני חקלאות לכנות עמדה זו בשם "ההיפותזה של בורלוג". על פי טענה זו, הגברת הפריון החקלאי על האדמות החקלאיות הטובות ביותר מסייעת לפיקוח טוב יותר על כריתת היערות באמצעות הפחתת הביקוש לאדמה חקלאית חדשה. השקפה זו אומרת כי, בהנחה שהביקוש העולמי למזון הולך וגדל, שימוש בשיטות חקלאיות מסורתיות, המגיעות ליבולים נמוכים (כגון חקלאות אורגנית), יביא לאחת משתי התופעות. קיטון האוכלוסייה, אם מבחירה ואם כתוצאה מרעב המוני, או, הפיכת אדמה מיוערת לאדמה המיועדת לחקלאות. הטענה היא לכן, שהחקלאות האינטנסיבית שומרת על מערכות אקולוגיות מפני הרס.

[עריכה] ביקורת על עבודתו וטענותיו

לאורך כל שנותיו כחוקר, נמתחה, לעתים מזומנות, ביקורת קשה על תוכניותיו ועבודתו של בורלוג. אם על ידי חוקרים אשר התנגדו לטכנולוגיות של השבחה גנטית וטענו כי טכנולוגיות אלו אינן טבעיות וכי יש להן תופעות לוואי ואם על ידי חוקרים מתחום מדעי החברה אשר טענו כי בורלוג הכניס חקלאות אינטנסיבית בהיקפים גדולים, אשר מתבססת על מונוקולטורה, לחברות וקהילות אשר היו מורגלות לחקלאות של אמצעי קיום אשר התבססה על מספר רב של גידולים ואף תרם להגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים בתוך חברות אלו ובכך גרם לפגיעה במרקם החברתי שלהן. קיימת אף ספקנות לגבי יכולת הקיום לטווח ארוך של שיטות הגידול החקלאיות הקיימות במהפכה הירוקה הן במדינות המפותחות והן במדינות המתפתחות. טענות אחרות של מתנגדיו ושל מתנגדי השיטות הביוטכנולוגיות הן:

• פיתוח דרכים וכבישים באזורים בלתי מפותחים, דבר הפוגע במערכות האקולוגיות המקומיות.
• חציית קווים בתחום הגנטי.
• חוסר יכולתם של תוצרי הזנים החדשים לספק את כל הצרכים התזונתיים.
• הפחתת השונות הביולוגית כאשר קיימת התמקדות במספר מועט של זנים.
• ההשפעה הכלכלית והסביבתית של שימוש בטכנולוגיות חקלאיות שאינן אורגניות כגון: דישון והדברת מזיקים ובמיוחד השפעת חומרי ההדברה אשר נעשה בהם שימוש נרחב.

בורלוג דחה, ועדיין דוחה, את רוב טענות מבקריו, אך מייחס לחלקן חשיבות רבה. הוא מציין כי עבודתו הייתה "שינוי בכיוון הנכון אך היא עדיין לא הפכה את העולם לאוטופיה". הוא התבטא בקשר לפעילי איכות הסביבה כי: "חלק מפעילי איכות הסביבה ממדינות המערב הם "מלח הארץ", אך רבים הם אליטיסטים. הם מעולם לא חוו את התחושה הפיזית של רעב. הם עושים את עבודתם ממשרדים מפוארים בוושינגטון ובבריסל. לו הם היו חיים, ולו רק חודש אחד, כשמסביבם תנאי המצוקה של העולם המתפתח, כפי שחייתי אני במשך 50 שנה, הם היו זועקים לטרקטורים, לדשן, ולתעלות השקייה והיו זועמים על כך שאליטיסטים אופנתיים במדינותיהם מונעים דברים אלו מהם".

[עריכה] החקלאות באפריקה

בתחילת שנות השמונים, ארגוני איכות סביבה אשר התנגדו לשיטותיו של בורלוג יצאו במסע ציבורי כנגד כוונותיו להרחיב את פעילותו לאפריקה. הם הצליחו להוביל את קרן רוקפלר, קרן פורד ואת הבנק העולמי להפסיק את מימון רוב הפרויקטים החקלאיים שיזם בורלוג באפריקה. ממשלות מערב אירופה שוכנעו להפסיק לספק דשנים לאפריקה. דייוויד סקלר, מנהלו לשעבר של המכון הבינלאומי לניהול מים, טען כי: "בשנות השמונים, קהילת איכות הסביבה "ירדה מהפסים" כשלחצה על המדינות התורמות ועל הקרנות הגדולות שלא לתמוך ברעיונות כמו משלוח דשן כימי לאפריקה". ב-1984, בעת גל הרעב באתיופיה, פנה ריושי ססאקווה, יושב ראש "קרן תעשיית בוני הספינות היפנית", אל בורלוג והתעניין לדעת, מדוע הטכנולוגיות החקלאיות אשר הצליחו באסיה אינן מיושמות גם באפריקה וביקש מבורלוג לסייע בעניין. הוא שיכנע את בורלוג, אשר היה כבר גימלאי ועבד במשרה חלקית, להרתם לעניין והקים את "התאחדות ססאקווה אפריקה" (SAA) על מנת לקדם את הפרויקט. ה-SAA הוא ארגון של מחקר וסיוע שמטרתו היא הגברת יצור המזון במדינות אפריקאיות אשר נאבקות במחסור במזון. "שיערתי כי תחילה נבצע מספר שנים של מחקר", נזכר מאוחר יותר בורלוג, "אך לאחר שראיתי שם את גודל המצב הנורא, אמרתי, בואו פשוט ונתחיל לגדל". במהרה, היה מעורב הארגון בפרויקטים בשבע מדינות אפריקאיות, ביחוד במדינות היותר מפותחות. בתוך מספר שנים חל גידול משמעותי במדינות אלו ביבולי התירס, הסורגום, הקסבה והלוביה. כיום, התוכנית פועלת בבנין, בורקינה פאסו, אתיופיה, גאנה, גינאה, מאלי, מלאווי, מוזמביק, ניגריה, טנזניה ואוגנדה.

מאז 1986 בורלוג הוא נשיא ה-SAA. באותה שנה, יזם ג'ימי קרטר את הקמת ארגון "ססאקווה גלובל 2000" (SG2000), מיזם משותף בין ה-SAA ובין תוכנית "גלובל 2000" השייכת למרכז קרטר. המיזם עוסק במדיניות של מזון, אוכלוסייה וחקלאות. מאז, הוכשרו מעל מיליון משפחות של חקלאים אפריקאים בשיטות חקלאיות מתקדמות. המרכיבים אשר איפשרו בהודו ובפקיסטן את הצלחת הפרויקטים של קידום החקלאות, כגון: כלכלות מאורגנות, מערכת תחבורתית ומערכות השקיה, אינם קיימים בחלקים גדולים של אפריקה וחסרונם מקשה על הצלחת הפרויקטים להגדלת היבולים החקלאיים. בשל כך, הפרויקטים הראשונים, להם היה שותף בורלוג, הוגבלו לאזורים היותר מפותחים ביבשת. למרות מכשולים אלו, שאב בורלוג עידוד כשביקר באתיופיה ב-1994. ג'ימי קרטר הצליח להשיג את תמיכתו של נשיאה הזמני של אתיופיה, זנאווי מלס, בסדרת פעולות שנועדו לסייע לחקלאים אשר השתמשו בדשן דיאמוניום פוספט ובשיטות החקלאיות שבורלוג ניסה לקדם. בשנה שלאחר מכן, הושגו באתיופיה יבולי שיא בגידולים החקלאיים העיקריים. העלייה החדה ביבולים הביאה את בורלוג לסברה כי קיימת תקווה לרמת יבולים גבוהה יותר ברצועת השטח הנמצאת מדרום למדבר סהרה.

[עריכה] פרס המזון העולמי

פרס המזון העולמי הנו פרס בינלאומי אשר מוקדש להישגים של פרטים אשר תרמו לפיתוח האנושות על ידי שיפור באיכות, כמות, או זמינות של מזון בעולם. הפרס נוצר ב-1986 על ידי נורמן בורלוג כדרך להכרה בהשגים אישיים וכאמצעי חינוך בדרך של שימוש בפרס על מנת ליצור דמויות מופת עבור אחרים. הפרס הראשון הוענק ב-1987 לעמית מחקר לשעבר של בורלוג, מ. ס. סוואמינתן עבור עבודתו בהודו. בשנה שלאחר מכן, השתמש סוואמינתן בסכום הפרס, 250,000 דולר, להקמת מרכז מחקר חדש.

[עריכה] עתיד החקלאות בעולם ואספקת המזון על פי בורלוג

המצב בו קיים פוטנציאל מוגבל לקרקע חקלאית מדאיג את בורלוג. 90% מהיבול החקלאי בעולם מגודל בשטח של 17% מהקרקע המעובדת. במרץ 2005 טען בורלוג [1] כי על העולם יהיה להכפיל את יצור המזון עד שנת 2050, כאשר, 85% מהגידול העתידי ביצור המזון חייב לבוא מקרקעות אשר כבר מעובדות. הוא ממליץ על התמקדות במחקר רב תחומי במטרה להעלות את היבולים, ביחוד בדרך של העלאת חסינות הגידולים למחלות בעלות תפוצה נרחבת, כגון: פטריית החילדון אשר פוגעת בכל הדגנים חוץ מהאורז. חלומו הוא "להעביר את חסינות האורז לדגנים כמו חיטה, תירס, סורגום ושעורה ולהעביר חלבונים המצויים בלחם החיטה (גליאדין וגלוטנין) לדגנים אחרים, במיוחד אורז ותירס".

על פי דבריו של בורלוג, "אפריקה, הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות בעבר והסראדו בברזיל הן עתודות הקרקע האחרונות של העולם. לאחר שישתמשו בהם, לעולם לא יוותרו גושים גדולים של אדמות בור אשר ניתן להכניסם למעגל היצור החקלאי, אלא אם אנו חפצים לכרות יערות שלמים, דבר שאל לנו לעשותו. כך שהעלייה העתידית בייצור המזון חייבת תהיה לבוא בדרך של יבולים גבוהים יותר. לכן, אין לי ספק שהיבולים ימשיכו ויעלו. האם הם יוכלו לעלות מספיק כדי להאכיל את האוכלוסייה הענקית, זוהי שאלה אחרת. אלא אם ההתקדמות בנושא היבולים החקלאים תשאר חזקה מאוד, המאה הבאה תראה סבל אנושי עצום, אשר אם ימדד בסולם מספרי, יעלה על הגרוע מכל שארע לפניו". מלבד הגדלת אספקת המזון ברחבי העולם, חוזר וטוען בורלוג, כי אין די בפעולות בתחומי החקלאות והמזון וכי יש לפעול במקביל להפחתת קצב הגידול באוכלוסית העולם כתנאי הכרחי למניעת מחסור עולמי במזון.

[עריכה] הכרה ופרסים

ב-1968 זכה בורלוג למחווה שהייתה לה משמעות גדולה עבורו, קריאת רחוב על שמו בעיר המרכזית של חבל סונורה במקסיקו - אוברגון. באותה שנה הוא אף הפך לחבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית. הוא זכה בתארי כבוד של כ-50 מוסדות אקדמיים ב-18 מדינות שונות. הוא זכה גם במספר רב של פרסים. החשובים שבהם הם:

• פרס נובל לשלום ב-1970
• מדליית החירות הנשיאותית ב-1977
• מדלית המדע הלאומית של ארצות הברית ב-2004
• פדמה ויבהושן (הפרס השני בחשיבותו בהודו) ב-2006
• מדלית זהב של כבוד מטעם הקונגרס האמריקאי ב-2006

[עריכה] קישורים חיצוניים

• ביוגרפיה מתוך אתר פרס נובל
• הרצאתו של בורלוג בפני מכון פרס הנובל הנורבגי 30 שנה לאחר קבלת הפרס
• אתר "הקרן של נורמן בורלוג"
• ראיון עם בורלוג בנושאים מזון, חקלאות, אוכלוסייה וביוטכנולוגיה