נזיר (נצרות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| נצרות | |
 |
|
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| השילוש הקדוש: האל האב · ישו · רוח הקודש | |
| זרמים עיקריים | |
| נצרות קתולית · נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית · נצרות אוריינטלית |
|
| היסטוריה של הנצרות | אישים מרכזיים |
| ועידת ניקיאה מלחמת האיקונין פילוג הכנסייה הנוצרית הפילוג המערבי הרפורמציה |
השליחים · פאולוס אתנסיוס · אוגוסטינוס אבות הנצרות תומס מאקווינס לותר · קלווין |
| התאולוגיה הנוצרית | |
| כריסטולוגיה · הקרדו · השילוש הקדוש לוגוס · התגלמות · ההריון הטהור צליבת, תחיית ועליית ישו · הביאה השנייה החטא הקדמון · כפרה · חסד · גאולה |
|
| חגים מרכזיים | הפולחן הנוצרי |
| פסחא · חג המולד חג העלייה · פנטקוסט התענית הגדולה חג הבשורה חג ההתגלות |
הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון (מיסה) צלב · איקונין תפילה · קדושים |
| כתבים נוצריים | ההייררכיה הכנסייתית |
| הברית הישנה הברית החדשה הבשורות הספרים החיצוניים |
אפיפיור · פטריארך חשמן · מיטרופוליטן ארכיבישוף · בישוף כומר · דיאקון · נזיר |
| ראו גם | |
| מונותאיזם | נצרות ואנטישמיות | אדריכלות כנסיות | |
הנזירות בנצרות היא משפחה של מסורות דומות שהחלה להתפתח בראשית ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית, בהתבסס על דוגמאות ואידאלים מכתבי הקודש, אף שמוסד הנזירות כפי שהיה קיים אינו מופיע בכתבי הקודש הנוצריים.
על פי הכנסייה הנוצרית, נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית (למשל, נשבע שהוא ישמור על עוני, פרישות וציות). הנזיר אמור להתמקד באידאל של החיים הדתיים, או ב"מצב המושלם".
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות הנזירות הנוצרית
הנזירות הנוצרית המוסדית החלה במדבריות במצרים במאה הרביעית לספירה. חוקרים מייחסים את התפתחותה של הנזירות בתקופה זו לשינויים הרחבים שעברה הכנסייה עם התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת הרומאית העיקרית. שינוי זה הביא לכך שהנצרות כבר לא הייתה קבוצה קטנה שיכלה לראות את עצמה כאליטה דתית ולפיכך היה צורך ליצור מסגרות חדשות למי שרצה להוכיח כי הוא שייך לאליטה כזאת. הפסקת הדיכוי הדתי נגד הנוצרים גם הביא לכך שלא ניתן היה להוכיח את דתיותך על ידי מעשי-מרטיריון, והנזירות היא, כביכול, מרטיריון לאורך זמן שמחליף את המוות על קידוש השם.
כנראה שכבר מתקופה מוקדמת מאוד היה יחידים שחיו חיי בדידות, וחיקו את 40 היום של ישוע במדבר. אך אלה לא הותירו מאחריהם תיעוד ארכיאולוגי, ותיעוד כתוב מועט ביותר. דוגמה לאדם כה הוא אנתוניוס המצרי, שאף היו לו תלמידים-נזירים, שחיו בקרבת מקום אך לא יחד איתו. פכומיוס, חסיד של אנתוני, החליט שיש לייסד קהילה של נזירים, שבה הנזירים חיו בחדרים שונים אך עבדו, אכלו והתפללו יחד. שיטה זו של ארגון נזירי מכונה "קנוביטית", או מבוססת-קהילה. כל המסדרים הנזיריים המוכרים הם קנוביטיים. בתאולוגיה הקתולית, חיי קהילה אלה נחשבים לעדיפים בגלל הצייתנות שמתורגלת בה, ובגלל שקטנים הסיכויים לסטייה מדרך הישר. ראש המנזר כונה במילה "אב" בארמית-סורית: "אבא", ובאנגלית - Abbot.
הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולרית ביותר, והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה אלפי קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי, וכמובן גם מחוץ לשלטון האימפריאלי, ונוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה. יש שאומרים כי תור הזהב של הנזירות הנוצרית הוא מהמאות השמינית עד השתים-עשרה.
[עריכה] נזירות מזרחית
המנזרים פיתחו חוקים לחיות על פיהם, ובחצי המזרחי של האימפריה הרומית החוקים נוצרו בידי בזל מאלכסנדריה (מת ב-379), שרכש את השכלתו בקיסריה, קונסטנטינופול ואתונה. בזל התרשם מאוד מהקהילות המאורגנות שהתפתחו תחת הדרכתו של פכומיוס. קהילה ומשמעת עזרו מאוד למה שנעשה התכונה הנזירית האידאלית: צניעות.
הוא כתב סידרה של מדריכים לחיים הנזיריים, שאם כי לא היו "חוקים" במובן המשפטי של קודים מערביים מאוחרים יותר, הראו על החשיבות הרבה של קהילה מאוחדת של נזירים, החיים תחת אותו הגג, ותחת ההדרכה - ואפילו המשמעת - של אב-מנזר חזק. תורותיו של בזל היוו מודל לנזירות היוונית והרוסית, אך הייתה להן פחות השפעה במערב הלטיני.
[עריכה] נזירות מערבית
[עריכה] הנזירות בגאליה
השלבים המוקדמים ביותר של הנזירות במערב אירופה כללו דמויות כמו מרטין מטורס, (316-397) שלאחר ששירת בלגיון הרומאי המיר את דתו לנצרות וייסד הרמיטאג' ליד מילאן, ואז עבר לפאוטייר שם התאספה קהילה סביב ההרמיטאג' שלו. הוא נעשה לבישוף בטורס ב-372, שם הוא ייסד מנזר במארמוטייר, מספר קילומטרים מהעיר.
משמעותי מאוד להתפתחות העתידית של הנזירות היו הInstitutes של קסיאן, מדריך לחיי נזירות, והConferences שלו, אוסף של הגיגים רוחניים. אם כי הוא ייסד מנזרים לבקשתם של בישופים, הוא לא העריך את סגנון החיים שלהם. הוא עודד נזירים "לברוח מנשים ובישופים" וראה בתפקיד בכנסייה "פיתוי שטני" שעל נזירים להמנע ממנו.
[עריכה] הנזירות באיטליה
אנו יודעים אך מעט על המקורות של החוק הנזירי הראשון במערב אירופה, חוק האדון (Regula Magistri) האנונימי , שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 500. החוק מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בחוקים המוקדמים יותר, מגדיר את הפעילות של המנזר, פקידיו והאחראויות שלהם בפירוט רב.
בנדיקט מנורזיה (480-550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים. הוא רכש את השכלתו ברומא, אך התחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ויחד ייסדו מנזר במונטה קאסינו (בערך 520), בין רומא ונאפולי. החוק שלו קצר יותר מזה של האדון, משפטני מעט פחות, אך יותר מאשר החוקים המזרחיים. החוק שלו
- הגדיר סידרה של שבע תפילות במשך היום, מכמה שעות לפני הזריחה ועד לתפילת ערבית.
- הגדיר דיאטה מסוימת שאיפשרה בשר רק לחולים, והתבססה על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית,
- הדגיש עבודה כפעולה חשובה לכשלעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).
- קבע כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שמחייב ספריה שבעתיד הורחבה למגוון רחב של ספרים, גם על נושאים חילוניים.
- הדגיש את הרעיון של כניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות.
החוק של בנדיקט, בין השאר בשל השראתו של הקיסר שרלמן, נעשה למדריך הבסיסי לנזירות המערבית, אך דבר זה התרחש רק במאה התשיעית.
[עריכה] הנזירות בימי הביניים המאוחרים
הפעילות של המנזרים הביאה להם עושר רב וכח. אצילים עשירים היו נותנים למנזרים אדמות תמורת מיסה עבור קרוב שנפטר. אף שזאת לא הייתה כוונתו של בנדיקט, היעילות של החוק שלו, בנוסף ליציבות של המנזרים הביאה לכך שהאחוזות שהועברו למנזרים היו מאוד פרודוקטיביות; הנזיר הועלה לדרגת אציל למעשה, מכיוון שהאיכרים של האחוזה היו עובדים, ואילו הנזיר היה חופשי ללמוד ולהתפלל. לפיכך המנזרים משכו אליהם את העילית של החברה, ובתקופה זו המנזרים היו יצרניים ושומרי הידע העיקריים.
המערכת הזאת החלה להתפרק במאות ה-11 והמאה ה-12|ה-12]], כאשר הדת הנוצרית החלה להשתנות, ונעשתה פחות ופחות לנחלתה של האליטה בלבד. השינוי הזה היה קשור באופן הדוק לעלייתם של המסדרים העניים כמו הפרנציסקנים והדומיניקנים, שמשימתם הייתה להפיץ את דבר האל בציבור, ולא בתוך מנזרים סגורים. ההתנהגות הדתית החלה להשתנות כאשר אנשים רגילים השתתפו בטקס המיסה והשתתפו באופן פעיל יותר בטקסים דתיים שונים. הלחץ הגובר של שושלות המלוכה גם איים על העושר והכוח של המסדרים.
הנזירות המשיכה לשחק תפקיד משמעותי בקתוליות, אך לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית, מנזרים רבים בצפון אירופה נסגרו והנכסים שלהם הוחרמו.
המורשת של המנזרים היא עדיין משמעותית בחברה המודרנית. מקס ובר השווה את החברות הפוריטניות של הכתות הפרוטסטנטיות האנגליות, שהיו גורם חשוב במהפכה התעשייתית לדעתו, למסדרים נזיריים.
כיום, הנזירות היא עדיין אלמנט חשוב בדת הקתולית, האורתודוקסית והאנגליקנית. ותיקן II הביא לשינויים משמעותיים בנזירות הקתולית, כולל למשל שינוי הלבוש של נזירים ונזירות.
[עריכה] מסדרים נזיריים נוצריים
מספר מסדרים נזיריים נפרדים התפתחו במסגרת הנצרות הקתולית והאנגליקנית. לאורתודוקסיה המזרחית אין מערכת של מסדרים.
- אוגוסטינים, נוסד ב-1256.
- בנדיקטינים, נוסד ב-529 בידי סט. בנדיקט במונטה קאסינו, דוגל בעבודה פיזית ובמנזר שממלא את צרכי עצמו.
- ברידג'טיניות, נוסד בערך 1350.
- קאמולדולזיות, נוסד בערך 1000.
- קרמליתים, נוסד בין 1206 ו-1214.
- קרטוסיים
- סלסטיניות
- ציסטריאנים, נוסד ב1098 בידי סט. ברנרד מקלרבו.
- קונבנטואלים
- קלוניים, תנועה ששיאה הייתה ב950-1130
- דומיניקנים, נוסד 1215
- פרנסיסקנים, נוסד 1209 בידי סט. פרנסיס מאסיזי.
- ישועים - נוסד 1534
