היסטוריה של הנצרות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| נצרות | |
 |
|
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| השילוש הקדוש: האל האב · ישו · רוח הקודש | |
| זרמים עיקריים | |
| נצרות קתולית · נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית · נצרות אוריינטלית |
|
| היסטוריה של הנצרות | אישים מרכזיים |
| ועידת ניקיאה מלחמת האיקונין פילוג הכנסייה הנוצרית הפילוג המערבי הרפורמציה |
השליחים · פאולוס אתנסיוס · אוגוסטינוס אבות הנצרות תומס מאקווינס לותר · קלווין |
| התאולוגיה הנוצרית | |
| כריסטולוגיה · הקרדו · השילוש הקדוש לוגוס · התגלמות · ההריון הטהור צליבת, תחיית ועליית ישו · הביאה השנייה החטא הקדמון · כפרה · חסד · גאולה |
|
| חגים מרכזיים | הפולחן הנוצרי |
| פסחא · חג המולד חג העלייה · פנטקוסט התענית הגדולה חג הבשורה חג ההתגלות |
הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון (מיסה) צלב · איקונין תפילה · קדושים |
| כתבים נוצריים | ההייררכיה הכנסייתית |
| הברית הישנה הברית החדשה הבשורות הספרים החיצוניים |
אפיפיור · פטריארך חשמן · מיטרופוליטן ארכיבישוף · בישוף כומר · דיאקון · נזיר |
| ראו גם | |
| מונותאיזם | נצרות ואנטישמיות | אדריכלות כנסיות | |
תוכן עניינים |
[עריכה] לידת הדת הנוצרית
ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה, אלא שאלו אינם ספרי היסטוריה, ותפקידם העיקרי הוא לעודד אנשים להאמין בדת החדשה. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאביוס), אולם גם בהם המידע אינו שלם, ויש היסטוריונים המטילים ספק באותנטיות של הקטעים העוסקים בנצרות בכתבי יוסף בן מתיתיהו.
האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי ישו, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע (הוא השתבש בעברית ובשפות אחרות, כנראה בשל היעלמות העיצורים הלועיים בפי תושבי צפון ארץ ישראל). אביו יוסף הוא, על-פי הברית החדשה, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. אמו נקראה מרים (בלשונות אירופה: מריה). האוונגליונים מספרים כי מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה" (או פשוט: "הבתולה"). היא שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים". יוסף, שחשד תחילה כי אשתו הרתה לגבר אחר, ביקש לגרשה, אולם הוא חווה התגלות בחלומו שבה נאמר לו כי אשתו הרתה מרוח הקודש ולכן אסור לו לגרשה. כיוון שכך הוא אימץ את התינוק והפך בכך לאביו של ישו.
על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח (בחלק מהאוונגליונים הם נקראים 'אמגושים' או 'מאגים', כלומר חכמי דת זורואסטרים, באוונגליונים אחרים הם נקראים 'מלכים') באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. יש לציין כי בעוד ישו מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס היה מלך מבית חשמונאי.
משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.
[עריכה] גיבוש הנצרות בידי פאולוס
על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד על ידי פאולוס (שאול הטרסי), ישו הוא בנו של האלהים (נקרא גם "שה האלוהים") שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון. האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").
בתחילת דרכם, היו הנוצרים מפוזרים כתות-כתות. בשנת 180 לספירתם כבר הוקמה כנסייה מרכזית רשמית. עם חלוף השנים והתגברות הצורך אוגדו סיפורי חייו של ישו - ה"בשורות", ואגרות שליחיו לעדות המאמינים בספר "הברית החדשה", והם מהווים את עיקרי האמונה הנוצרית יחד עם הברית ישנה - התנ"ך.
[עריכה] התנצרות האימפריה הרומית
במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "הדת הרשמית באמפריה". שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים.
הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה. בתחילת ימי הביניים הייתה הכמורה כפופה במידה רבה לאצולה, ובחלק גדול מהמקרים מונו אנשי הדת על ידי האצילים. עם הזמן צברה הכנסייה עושר וכוח, וכחלק מתהליך זה קיבלה עצמאות מהשלטון החילוני עד שהפכה את היוצרות ורכשה לעצמה יכולת השפעה רבה ואף שליטה על האצולה.
על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.
[עריכה] פילוג הכנסייה הנוצרית
ערך מורחב – פילוג הכנסייה הנוצרית
הפילוג המשמעותי ביותר בנצרות המכונה "סכיזמה" (פיצול ביוונית) אירע במאה ה-11 עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול).
שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.
עם המעבר של השליט הרומי והאוטוריטות הפוליטיות מרומא לקונסטנטינופול, נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה. בגלל מנהגו של השליט ליטול סמכות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד, בסופו של דבר, נוצר פיצול בין הבישופים - אלה שהלכו בעקבות האפיפיור מרומא ואלה שהלכו בעקבות השליט שבקונסטנטינופול.
[עריכה] מסעי הצלב
- ערך מורחב – מסעי הצלב
מסעי הצלב היו סדרת מסעות צבאיים בין המאה ה-11 והמאה ה-13 שיזמו האפיפיורים הנוצריים. הם החלו כנסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.
אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד התורכים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד התורכים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב 1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.
מסעי הצלב הראשונים שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל אירופה, ואלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוכסים במזרח.
בעקבות מסעי הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים.
[עריכה] הרפורמציה - הפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים
- ערך מורחב – הרפורמציה
הפילוג המשמעותי הבא התרחש במערב אירופה במאה ה-16, במה שמכונה "הרפורמציה". תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהם. הכנסיות האלה מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד"). הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.
בנוסף נוצרו מספר מסדרים נוצרים בשנים אלה:
- במאה ה-13 נוסד מסדר הפרנסיסקנים על ידי הקדוש פרנסיס מאסיזי.
- במאה ה-16 נוסד מסדר הישועים במטרה להילחם ברפורמציה של מרטין לותר שהובילה לקום הכנסייה הפרוטסטנטית.
[עריכה] הנצרות בעת החדשה
בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-18-15 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.
למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.
מתחילת המאה ה-18, חלה באירופה התעוררות בנצרות הפרוטסטנטית, ותנועה זו קרויה באופן כללי התנועה האוונגליסטית. הדגשים העיקריים של התנועה היו המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביבליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, ונתינת תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל נשים) בפולחן. כיום מוקד התנועה האוונגליסטית נמצא בארצות הברית, והשפעתה על הפוליטיקה הפנימית במדינה הינה רבה.
