פרנקלין פירס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||||||||||||||||||||
פרנקלין פירס (23 בנובמבר, 1804 - 8 באוקטובר, 1869) היה הנשיא ה-14 (1853-1857) של ארצות הברית, האדם הראשון שנבחר לתפקיד בטרם היה בן 50, והנשיא הראשון שנולד במאה ה-19. בזמנו כונה "פרנק הנאה" - Handsome Frank.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
פרנקלין פירס היה חבר בית הנבחרים וסנאטור מניו המפשייר לפני שנבחר לנשיא. הוא נולד בהילסבורו שבניו המפשייר ב-23 בנובמבר, 1804 להוריו בנג'מין פירס ואנה קנדריק. את השכלתו האקדמית רכש בקולג' בודואין בבראנסוויק שבמיין בשנת 1824. הוא למד משפטים, התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעבוד במקצועו בהילסבורו בשנת 1827. הוא היה חבר בית המשפט של המדינה בין השנים 1829 עד 1833, והיה יושב הראש בין השנים 1832 - 1833. הוא נבחר כנציג המפלגה הדמוקרטית לקונגרס ה-23 וה-24. אז נבחר כנציג המפלגה לסנאט, שם שירת מ-4 במרץ, 1837 עד 28 בפברואר, 1842, עת התפטר. הוא היה יושב ראש ועדת הסנאט לפנסיות. ברברה בוש, אישתו של ג'ורג' בוש (האב) ואימו של ג'ורג' בוש (הבן), היא קרובה רחוקה של פירס.
לאחר שירותו בסנאט, חזר פירס להיות עורך דין בקונקורד שבניו המפשייר. הוא היה התובע המחוזי של ניו המפשייר, ודחה הצעה להיות התובע הכללי של ארצות הברית, תפקיד אותו הציע לו הנשיא ג'יימס פולק. בזמן מלחמת ארצות הברית מקסיקו שירת בדרגת קולונל ואחר כך בריגדיר גנרל. הוא היה חבר ועידת החוקה של ניו המפשייר בשנת 1850 והיה נשיאה.
המפלגה הדמוקרטית של 1852 הייתה קרועה בין סיעות מתחרות ובין צפוניים לדרומיים. כתוצאה מזה לא הצליחו הצירים לוועידת המפלגה בבולטימור, מרילנד לבחור מועמד מוסכם מבין ארבעת המתמודדים הבולטים (ג'יימס ביוקנן, ויליאם מרסי, סטיבן דאגלס ולואיס קאס). בלית ברירה הוצע פירס כמועמד פשרה והצליח לזכות, לאחר 49 הצבעות, ברוב המיוחס הנדרש של שני שלישים. מועמדותו הייתה מקובלת על הצדדים השונים משום שנחשב גיבור מלחמה ובעיקר הודות לעמדתו הלא ברורה בנושא החשוב ביותר, העבדות - נושא שפילג את המפלגה הדמוקרטית בעשורים שקדמו למלחמת האזרחים.
[עריכה] נשיאותו
פירס נבחר לנשיאות כנציג המפלגה הדמוקרטית, ושירת כנשיא מ-4 במרץ, 1853 עד 3 במרץ, 1857.
כחודשיים לפני שהחל את כהונתו נהרג בנו בן ה-11 לנגד עיניו ועיני אשתו כשהתרסקה הרכבת שלהם. פירס הלום הצער נכנס לתפקיד כשמצבו הנפשי בכי רע. האבל הניא את פירס ורעייתו מארגון מסיבות רבות לחברה העילית של וושינגטון כפי שנהגו קודמיהם בבית הלבן.
בנאום ההכתרה שלו הכריז פירס על עידן של שלום ושגשוג מבית, ותעוזה ביחסי החוץ. לדבריו, על ארצות הברית היה להשיג שטחים נוספים לשם הגנתה, והיא לא תרתע בשל "כל תחושה מבשרת רעות ביישנית של רוע". הוא בחר לאשר, ולא להשבע, את "שבועת הנשיא", והיה לנשיא הראשון שעשה כן.
שאיפות ההתפשטות של פירס הציתו את זעם אנשי הצפון, שהאשימו אותו שהוא מלחך-פנכה של אנשי הדרום, השואפים להרחיב את העבדות לאזורים אחרים. הוא עורר את חשדם כאשר לחץ על בריטניה לוותר על האינטרסים שלה לאורך חלק מחוף מרכז אמריקה ועוד יותר כאשר ניסה לשכנע את ספרד למכור את קובה. אולם, הסערה התעוררה במלוא עוצמתה כאשר חוקק את חוק קנזס נברסקה, אשר ביטל למעשה את פשרת מיזורי ופתח מחדש את שאלת העבדות במערב. חוק זה, שהיה פרי עבודתו של הסנטור סטפן איי. דגלס, עבר בין השאר בשל תמיכתו בסלילת מסילת ברזל משיקגו לקליפורניה דרך נברסקה. שר ההגנה ג'פרסון דיוויס שכנע את פירס להעדיף את המסלול חוצה-היבשת הדרומי ולשלוח את ג'יימס גדסדן למקסיקו כדי לרכוש אדמות עבוד המסילה הדרומית. הוא רכש את האזור שמהווה היום את דרום אריזונה וחלקים מדרום ניו מקסיקו תמורת 10 מליון דולר במה שנודע כ"רכישת גדסדן".
הצעתו של דגלס להקים טריטוריות מערביות שדרכן תיסע הרכבת גרמה לקשיים. דגלס כתב בהצעות החוק שלו שתושבי הטריטוריות החדשות יוכלו להחליט בשאלת העבדות בעצמם. התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום כדי להשפיע על השליטה בטריטוריה. פרצו קרבות יריות בין הניצים, ו"קנזס המדממת", הפכה לסנונית שבישרה את בוא מלחמת האזרחים.
בשנת 1856, לאחר שהפסיד בבחירות המקדימות למועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית לביוקנן, נטען שאמר "לא נותר מה לעשות פרט ללהשתכר", ועדויות רבות אכן טוענות שזה בדיוק מה שעשה לעתים תכופות. פעם אחת אפילו דרס הולך רגל כשנהג בכרכרה תחת השפעת אלכוהול. פירס נפטר ב-8 באוקטובר, 1869 משחמת הכבד (תוצאה של אלכוהוליזם), ונקבר בחלקת הקבר של מינאוט בבית העלמין הצפוני הישן.
[עריכה] ממשלתו
| תיק | שם | כהונה |
| נשיא | פרנקלין פירס | 1853–1857 |
| סגן הנשיא | ויליאם ר. קינג | 1853 |
| מזכיר המדינה | ויליאם ר. מרסי | 1853–1857 |
| שר האוצר | ג'יימס גאת'רי | 1853–1857 |
| שר ההגנה | ג'פרסון דיוויס | 1853–1857 |
| התובע הכללי (שר המשפטים) | כלב קושינג | 1853–1857 |
| שר הדואר (Postmaster General) | ג'יימס קמפבל | 1853–1857 |
| שר הימיה | ג'יימס סי. דובין | 1853–1857 |
| שר הפנים | רוברט מקלילנד | 1853–1857 |
[עריכה] מינויים לבית המשפט העליון
ב-1853 מינה פירס את השופט ג'ון ארציבלד קמפבל לבית המשפט העליון של ארצות הברית:
[עריכה] קישורים חיצוניים
| הקודם: מילרד פילמור |
נשיאי ארצות הברית | הבא: ג'יימס ביוקנן |
