תגובת החברה הדתית לרצח רבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הציבור היהודי-דתי במדינת ישראל הוא שעמד בראש המאבק כנגד ראש הממשלה, יצחק רבין, וכנגד מדיניותו בשנים 1992 - 1995, ולבסוף בא רוצחו של ראש הממשלה, יגאל עמיר, מקרב ציבור זה. תגובת החברה הדתית לרצח רבין עוצבה על ידי ההסתייגות הברורה ממעשה הרצח, מחד, ומאידך, על ידי הדעה השלילית על מדיניותו של רבין, שלא השתנתה גם אחרי הירצחו.

תוכן עניינים 1 היחס לרבין בטרם הרצח בציונות הדתית 2 יחס החרדים לרבין בטרם הרצח 3 התגובה המיידית לרצח בציונות הדתית 4 התגובה לאחר זמן 5 התגובה החרדית לרצח 6 מקורות עיקריים

[עריכה] היחס לרבין בטרם הרצח בציונות הדתית

בטרם רצח רבין הייתה הציונות הדתית הכוח העיקרי מאחורי המחאה החריפה כלפי מדיניות הממשלה, מחאה שנטען עליה שגלשה פעמים רבות להסתה פרועה, כמו בהפגנה המפורסמת בכיכר ציון. בהתנחלויות היו שהציגו את התהליך המדיני כשלב ב"מלחמת תרבויות", בין הימין הדתי לשמאל החילוני.

פסק הרבנים שקבע כי אסור לחיילים להשתתף בפינוי מתקנים צבאיים (לא דווקא יישובים) במהלך יישום הסכמי אוסלו, ובמשתמע, עליהם לסרב פקודה, ניתן ב-12 ביולי 1995 וזכה לתמיכה רחבה בציבור הדתי לאומי. ראש החותמים עליו היה הרב משה צבי נריה, מגדולי רבני הציונות הדתית. על הרב נריה סופר שבעת אמירת התפילה לשלום המדינה חרג ממנה באופן ספונטני ואמר במקום: "הגן עליה... ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה", "הגן עליה מפני ראשיה, שריה ויועציה". גם על הרב שאול ישראלי נאמר שהשמיט את הפסקה המברכת את ראשי המדינה.

פעולות המרי האזרחי של זו ארצנו, והתגובה החריפה של היועץ המשפטי לממשלה שפתח נגדה בחקירה על המרדה, הסעירו עוד את האווירה. בעיתונים כהצופה ונקודה הועלו טענות שהממשלה עסוקה בסתימת פיות ובהרס הדמוקרטיה. רבים אף החליטו שלא לקיים את החובה החוקית ליטול חלק במפקד האוכלוסין שנערך אז, כאקט של מרי.

לתחושה שלממשלה אין מנדט תרמה הרבה הישענותה על קולות ח"כים ערביים, שכונו 'אש"ףיסיטים', והעדר רוב יהודי בכנסת שיתמוך בה. גם העובדה שהממשלה הסתמכה על ח"כים מסיעת יעוד, פורשי צומת אשר התנו את תמיכתם בהסכם אוסלו ב' בשדרוג רכב השרד לסגן השר גולדפרב , הוסיפה לתחושה זו.

היו שהעלו טענות בדבר אהבתו של רבין לטיפה המרה, ואף הפיצו כרזות בהן הוא הולבש בכאפיה ומעליו הכיתוב "השקרן", כחלק ממסע של דה-לגיטימציה. משנקבע מועד לעצרת בכיכר מלכי ישראל תחת הססמה "כן לשלום, לא לאלימות", נטען כי הרמיזה כאילו הימין מזוהה עם האלימות מהווה חלק מדה לגיטימציה לו.

חשוב עם זאת לציין שבקרב חוגים דתיים קטנים במספרם אך אליטיסטיים, שניתן היה למצוא אותם בקרב ציבור האקדמאים, בישיבת הר עציון ובקיבוץ הדתי, שררה תמיכה במדיניותו של רבין ובמהליכיו במדיניים. מקור התמיכה הזאת בתנועת השמאל הדתי מימד שהזדהתה עם מדיניות רבין. כמו כן בקרב חוגים רחבים בציבור הדתי, נשמעה הקריאה כי למרות ההתנגדות לפעולות רבין, יש להמנע ממאבק אלים בהם מתוך העקרון "דינא דמלכותא דינא".

[עריכה] יחס החרדים לרבין בטרם הרצח

בקרב החרדים הייתה התחושה זהה במידה רבה לזו שבציונות הדתית.

פרט לרב עובדיה יוסף שהורה לתנועת ש"ס לתמוך בתהליך המדיני, המנהיגים החרדים האחרים ראו את הממשלה, שבה לא השתתפו ושבה שר החינוך היה איש מרצ, כ"ממשלת שמד" עוכרת ערכי הדת, ולפיכך ככזו שלא תשרה ברכה גם על מדיניותה הביטחונית. חלקם, בעיקר ראשי החסידים, אף התנגדו במפורש לויתורים מדיניים.

גישתו של הציבור החרדי הייתה עוד עוינת הרבה יותר מזו של מנהיגיו. שלא כדעת רבים ממנהיגי החרדים הבולטים, השקפת ההמון הייתה ניצית במוצהר, והממשלה נתפסה לא רק כבעייתית מהבחינה הדתית, אלא גם כמפקירת בטחון האזרחים וכמתרפסת לפני ערפאת. בין משתתפי הפגנות הימין היו חרדים רבים, מה שעורר מורת רוח אצל ההנהגה הרוחנית.

בקרב הביטאונים החרדים הלא רשמיים עבר היחס לרבין את גבול ההסתה, בדומה למה שהתרחש בחוגים הדתיים הציוניים רק אצל הכהניסטים. ב"השבוע", שנסגר על ידי שר הפנים אחרי הרצח לזמן מה, נאמרו עליו גידופים קשים. בין השאר הצליח השבועון למצוא דוקטור לפסיכולוגיה שתעיד על כך שרבין לוקה במחלת נפש. נראה שאצל החרדים לא נמצאה ה"ממלכתיות", ההתייחסות המקודשת לסמלי המדינה, שאצל הדתיים הלאומיים נחשבה לערך בפני עצמו.

[עריכה] התגובה המיידית לרצח בציונות הדתית

על מאפייני התגובה העיקריים עומד יואב שורק:

"בשיח הכללי עיקר תשומת הלב מופנית אל הטרגדיה של הנרצח ואל תחילת היסדקות חלום השלום, דמותו של רבין מקבלת ממדים הרואיים ומיתיים... בשיח של הציונות הדתית דמותו של רבין כמעט זניחה. לא הנרצח מטריד את הציונות הדתית, כי אם הרוצח ומעשה הרצח".

הימים הראשונים שאחרי הרצח היו ימים של הלם. אומנם בחוגים כהניסטיים כמו בהתנחלות כפר תפוח נשמעו קריאות שמחה ותמיכה, שהתקשורת טרחה להבליטם. יש עדויות אנקדוטיות על כך שבאי אילו מקומות ביטאו קהלים דתיים לאומיים שמחה עם הישמע הרצח, אך תגובה זו הייתה זניחה ביחס.

הלל וייס, שקרא להעמיד לדין את רבין על בגידה, אמר יומיים לאחר הרצח:"ההתבטאויות שלי - נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד..." (אך מאוחר יותר יהפוך לדוגל נלהב בתאוריית הקונספירציה).

כנס חשבון נפש שנערך ימים ספורים לאחר הרצח היה פרי שיתוף פעולה נדיר בין המפד"ל ומימד. נחרטו בזיכרון דברי הרב יואל בן נון שאמר כי ידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף לרבין, עורר בכך סערה גדולה, ואף נרדף בשל כך ונאלץ לעזוב את יישובו עפרה (כעבור כ-8 שנים). דבריו שימשו כותבים מהשמאל שסברו שקשר של רבני ימין קיצוני הביא לרצח, אך לטענות אלו לא סופקה הוכחה של ממש. על האווירה בכנס עמד אחד הנוכחים (מתוך הספר "ושיודע לשאול"):

"הרב יואל בן נון... דפק על השולחן ואמר שהיו רבנים שהתירו את דמו של רבין. היה חשמל באולם. אם פעם הבנתי את האמירה ש"אפשר לחתוך את האווירה בסכין" ממשחקי כדורסל, אז בערב הזה באמת אפשר היה לחתוך את האווירה בסכין. היה שמה וולטאז' מאוד גבוה"

רבני הימין לא נטלו את האשמה על עצמם, אך הדגישו את חשיבות ההתרחקות מגורמים קיצוניים ואת חומרתה של עבירת "לא תרצח". הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ורב ראשי לשעבר, אמר כי מעשהו של הרוצח – "יניקתו היא רק ממעיינות חיצוניים ועכורים". רבני קרית ארבע יצאו בחריפות כנגד הבעת אהדה לרצח. הבסיס ההלכתי שמצא יגאל עמיר לפעולתו, "דין רודף", הוצג כלא רלוונטי, והובע חשש מהדרדרות למלחמת אחים בעקבות הרצח.

על הרב צבי טאו, ששם דגש ניכר על קדושת מוסדותיה הממלכתיים של המדינה, סופר שיצא בליל הרצח אל קברי הרב קוק ובנו וקונן שם כל הלילה. שלילת הרצח מתוך עמדה ממלכתית מובהקת הובעה גם בפרסומיו של הרב שלמה אבינר.

רבנים מתונים, שקולם היה חרישי קודם לרצח, השמיעו אותו ברמה. הרב יהודה עמיטל אף הסכים להתמנות כשר בממשלתו החדשה של שמעון פרס. המתונים השתמשו במקרה הרצח כדי להסביר מדוע לשיטתם צריך לעשות שימוש זהיר ביותר בהלכה כאשר באים לעסוק בענייני מדינה.

היו שניסו להשתמש בעובדה שיגאל עמיר חבש כיפה שחורה וקיבל חלק מחינוכו במוסדות חרדיים מודרניים (החינוך העצמאי בהרצליה וישיבת "היישוב החדש" בתל אביב), כדי להתנער מהקשר שלו לציונות הדתית, אף שישיבת כרם ביבנה ואוניברסיטת בר אילן, המקומות שבהם שהה בבגרותו, הם בעלי זהות דתית לאומית.

הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, שלדבריו יש השפעה רבה בחוגים המתונים, נשא דרשה מפורסמת שבה סירב לקבל את ההתנערות מהאחריות לרוצח, והיא הודפסה בחוברות שהופצו בציבור. "לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה... הלוואי שיכולנו לומר שמה שנעשה, נעשה כל כולו, לא בגין הדרך שבה עבר הבחור או בגלל החינוך שקיבל, אלא 'למרות' הכול. עלינו לשאול את עצמנו 'האומנם ?!'" עם זאת הדגיש: "אם הנקודה היא דבקות בדברים שבקדושה... אל לנו למחוק, ולו אות אחת קטנה, מתורתנו". לעומתו פרופ' שלום רוזנברג, אף הוא מהזרם המתון, טען כי יגאל עמיר הוא עשב שוטה, שאינו מייצג את החינוך הדתי הלאומי, וסירב לקבל אחריות על מעשיו.

[עריכה] התגובה לאחר זמן

כבר בימים הראשונים לאחר הרצח נשמעו קולות שניסו להפחית מעוצמת האירוע, בציינם כי רציחות פוליטיות כבר התחוללו בעבר במדינה.

לאחר שבוע או שבועיים, אם בגלל חלוף הזמן ואם כתגובת ריאקציה להאשמות הקשות משמאל, שהשתלטו על השיח בעיתונות המרכזית, השתנתה התגובה הדומיננטית לרצח כליל. בקרב הדתיים רווחו סיפורים על מעשי עוינות שהופנו כלפי בני הציבור מצד חילונים, למשל הורדת נערה מאוטובוס, והדבר יוחס להסתת השמאל.

מהלם וחשבון נפש (אומנם זהיר ומוגבל מאוד בדרך כלל) עברו מעצבי דעת הקהל בציבור הדתי למתקפת נגד, אם כי, כמובן, ההסתייגות מהרצח עצמו נשמרה במלוא תוקפה.

נשמעה הטענה שרבין, בהתעלמותו מהמתנחלים ובדחיקתם לפינה, היה אחראי במידה רבה לאווירה הציבורית הקשה ששררה נגדו. כן החלה לעלות טענת הקונספירציה, וכעבור זמן חולל העיתון "הצופה" שערוריה כשפרסם אפילו את ההשערה כי שמעון פרס עמד מאחורי קנוניית הרצח, אף שהעיתון הכחיש שהשערה זו מבטאת את עמדתו. תאוריות הקשר לפיהן ההתנקשות הייתה מבוימת ונועדה להכפיש את הימין, הפכו לנפוצות ביותר, ועד היום מאמינים בהן רבים בציבור הדתי לאומי.

דוברים שונים החלו לבטא מחאה נרחבת על "רוח ההתנצלות" בציבור. "עד מתי ובאיזו אינטנסיביות אנו מכים שוב ושוב על חטא ? על מה ולמה ?", תהה אחד הכותבים בעיתון המתנחלים "נקודה", חודש לאחר הרצח.

באירוניה מעיר יואב שורק:

"במהלך הכנת החומר תהיתי לא פעם היכן נחבאות אותן התנצלויות שכה רבים השמיצו אותן – ולא מצאתי אותן... למעשה לא היו כמעט ביטויים של התנצלות מצד המנהיגות הציונית דתית. ההנחה שהמנהיגות המפד"לית או החינוכית תזדרז להתנצל הייתה ככל הנראה כה מושרשת, שלא היה בעובדות כדי להפריכה..."

בסיכומו של דבר לא גרם הרצח, דרמטי ככל שיהיה, לשינוי אידאולוגי בציונות הדתית. אלו שקראו לשינוי אידאולוגי היו למעשה מחוגי השמאל הדתי, והשינוי האידאולוגי שדרשו היה בעצם מעבר להשקפת העולם שהם עצמם אחזו בה עוד קודם לכן.

גם אחרי הרצח לא העלתה על דעתה המפד"ל להצטרף לממשלת השמאל, אם כי היו גישושים ראשוניים לכך בתחילה. המפלגה השתתפה בהתלהבות בקמפיין של בנימין נתניהו, שניצחונו אחרי הרצח במאבק על ראשות הממשלה היכה את חוגי שמאל בתדהמה, שכן ציפו לתמיכה נרחבת בהם בעקבות הרצח, ואף עורר בקרבם משטמה ותחושה של "הרצחת וגם ירשת?".

עם זאת, תהיה זו טעות להניח שלרצח רבין לא הייתה השפעה מרחיקת לכת על הציונות הדתית. מעתה גישתה במאבק על ארץ ישראל הייתה זהירה בהרבה. כבר בפינוי הערים הפלסטיניות זמן קצר אחרי הרצח היא שמרה על שקט יחסי. גם ארבע שנים אחר כך, כשהציע אהוד ברק לפלסטינים בשנת 2000 הצעות שהרחיקו לכת בהרבה מעבר למה שהעלה רבין על דל שפתיו, הייתה תנועת המחאה מולו חלשה. זאת הן ביחס לחילול קודשי הימין הדתי שהיה כרוך בהצעותיו והן ביחס למחאת העבר כנגד הסכמי אוסלו. כפי שניסח זאת אחד מאנשי הימין:"רצח רבין חיסל את האפשרות להילחם על ארץ ישראל".

[עריכה] התגובה החרדית לרצח

גם אצל החרדים אפשר למצוא את אותו דפוס של מעבר מהלם לתגובת נגד, אך הוא עוד היה מהיר בהרבה מאשר אצל הדתיים לאומיים. רק בימים הראשונים שאחרי הרצח, ובעיקר בשעות הראשונות, היה העיקר הזעזוע העמוק. הוא בוטא על ידי המודיע, יומון אגודת ישראל, בדרך חריגה. רבין זכה להצמדת 'ז"ל' לשמו, דבר שאינו מקובל בו כאשר מדובר באישים חילוניים. יתד נאמן, ביטאון הליטאים, נתן לאירוע כותרת ראשית גדולה ביותר, בניגוד לכותרות המאופקות הנהוגות אצלו בדרך כלל. "תדהמה וזעזוע! זו התחושה הראשונית לאחר פרסום הידיעה הרשמית על הרצח המזוויע של ראש הממשלה יצחק רבין", הכריז העיתון.

אחר כך היה מוכרח "יתד נאמן" לציין בנימת התנצלות שלא היה בכותרת הגדולה משום השתתפות ב"אבל הלאומי" (המרכאות במקור).

במהרה עברה עיקר תשומת הלב החרדית לכעס שהפנה השמאל כלפי הדתיים והחרדים. האבל והדלקת הנרות גונו והוצגו כמגוחכים וכתחליף ריקני לפולחן דתי. חרדים שהסתובבו בערים חילוניות חשו שהם חשופים לשנאה ולאלימות.

דמותו של רבין הוצגה בצורה עוינת. אחד מכותבי הטורים החשובים של "יתד נאמן" תיאר אדם אשר עומד לעשות פשע נורא ולשלוח יד בנפשו של בן עמו. הקורא אמור היה לחשוב שהמדובר ביגאל עמיר המעוניין להתנקש ברבין, אך לפי שורת המחץ בסוף המאמר, היה זה רבין בעת שעמד להשתמש ב"תותח הקדוש" נגד אנשי אלטלנה.

אזכור היסטורי נוסף היה עניין רצח ישראל דה האן, כאילו היה זה מקרה שבו איש ימין נרצח בידי איש שמאל. כפי שהעיר אחד המשקיפים:

"אזכור הרצח הזה, שהוא מקרה קלאסי של רצח יונה בידי נץ (הרוצח היה ממקימי האצ"ל), כאילו היה קונטרה לרצח רבין, רק מראה כמה יחסי הימין הדתי עם השמאל חורגים ממסגרת היונה והנץ הצרה, ומתפרשים על טריטוריות היסטוריות אחרות לגמרי".

מאוחר יותר המחיש "יתד נאמן" את הפגיעה ברגשות דתיים בעקבות דברי פרס שהזכיר את חטא דוד ובת שבע בדוגמת נגד – מה היה קורה אילו החרדים היו אומרים שהתולעים בקברו של רבין מתנדנדות שיכורות.

ביטאוני אגודת ישראל יכלו לנצל את הרצח כדי להתקיף את האידאולוגיה הלאומית שאימצה הציונות הדתית ולהצביע על סכנותיה, דבר שעשו בעבר בהזדמנויות נוחות הרבה פחות. אולם אל מול המתקפה המסיבית מצד השמאל העדיפו לאחד כוחות עם חובשי הכיפה הסרוגה. לימים הביעו אכזבה מכך שלדעתם לא זכו על כך להכרת טובה מספקת מצד הדתיים הלאומיים.

[עריכה] מקורות עיקריים

• יואב שורק, רגע של צמרמורת:הציונות הדתית לנוכח רצח רבין בהציונות הדתית:עידן התמורות, הוצאת מוסד ביאליק.
• שמעון לב, ושיודע לשאול, הוצאת חרגול