תור היירדאל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תור היירדאל (6 באוקטובר 1914 – 18 באפריל 2002) (Thor Heyerdahl) ביולוג ימי נורבגי שעיקר התעניינותו באתנולוגיה. התפרסם בשל מסע "קון טיקי" שארגן במטרה להוכיח שילידי פולינזיה היגרו מאמריקה הדרומית ולא מדרום מזרח אסיה כפי שסברו, ובשל מסעות נוספים דומים.
תוכן עניינים |
[עריכה] השנים הראשונות
תור היירדאל נולד ב-6 באוקטובר 1914 למשפחה אמידה בעיירה לרוויק (Larvik) המצויה בכניסה לפיורד אוסלו. בהיותו בן 16 פיתח היירדאל תיעוב כלפי העולם המודרני, שהלך והתרחק מהטבע, ובכך לדעתו התנתק משורשיו האמיתיים. כבר אז התגבש במוחו הרעיון לעזוב את אירופה ולהתגורר במקום שה"קידמה" עוד לא קלקלה. על מנת לצבור ניסיון, ארגן היירדאל סביבו קבוצה שעסקה במסעות ארוכים באזורים המבודדים של נורבגיה. התוכנית שנרקמה במוחו הייתה לפגוש נערה שמאמינה כמוהו בחזרה אל הטבע ויחד יעברו להתגורר באחד מאיי פולינזיה. הבחירה באיי פולינזיה נעשתה בשל היותם רחוקים מאירופה מחד, וביכולתם לספק צרכי קיום בסיסים ללא מאמץ מאידך.
היירדאל למד זואולוגיה וגאוגרפיה באוניברסיטת אוסלו ובמקביל הכין את המסע. הוא הכיר את הנערה שתהייה אשתו הראשונה ליב (Liv) וביחד קראו כל מידע על פולינזיה. הוא הצליח לשכנע את מוריו באוניברסיטה לתמוך במסע במסווה של מחקר על הדרך בה הגיעו בעלי החיים השונים לפולינזיה, ומוריו שכנעו את משפחתו לממן את המסע. היעד: האי פאטו-היבה (Fatu-Hiva) בקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית. היירדאל היה אז בן עשרים ושתיים ואשתו בת עשרים.
[עריכה] פאטו-היבה (1938-1937)
|
בני הזוג נסעו תחילה לטהיטי מרכז השלטון הצרפתי בפולינזיה, ושם אומצו בידי המנהיג הפולינזי הראשי "טרייארו"
(Teriieroo). בטהיטי למדו בני הזוג את המנהגים ואורח החיים של הפולינזים. משם, אחרי מסע של שלושה שבועות הגיעו ליעדם - האי פאטו-היבה. האי, שמוצאו געשי, משתרע מצפון לדרום כשבמרכזו שלשלת הרים גבוהה והוא הדרומי בקבוצת איי מרקיז. בני הזוג שהו על האי כשנה. בתחילה החיים אכן נראו להם כגן עדן עלי אדמות. האי היה עשיר במים ובעצי פרי ואקלימו נוח. המצב השתנה כשהמקומיים החלו להתנכל לבני הזוג על רקע היותם פרוטסטנטיים בעוד שהאוכלוסייה המקומית הייתה קתולית. בני הזוג נאלצו לעבור מצדו המערבי והמוגן מרוח של האי (האזור המאוכלס) לצדו המזרחי.
בצד המזרחי של האי חי אדם אחד בלבד, פולינזי זקן בשם טאי טטוא (Tei Tetua) שהתיידד עם בני הזוג. האגדות שסיפר טאי טטוא להיירדאל על האב הקדמון של הפולינזים הקרוי "טיקי", וכיצד הגיע טיקי לפולינזיה ממזרח עתידות היו לשנות את חייו של היירדאל. היירדאל החל לפקפק בתאוריה הרווחת על הדרך בה הגיעו תושביה הקדומים של פולינזיה. היה מוסכם על כל החוקרים כי הצמחייה ובעלי החיים המקומיים הגיעו עם הזרם מאמריקה הדרומית הקרובה יחסית. היירדאל תהה מדוע אם כך, על פי התאוריה המקובלת, הגיעו התושבים מדרום מזרח אסיה, מסע בן 10,000 ק"מ ממערב למזרח כנגד הרוח הנושבת תמיד ממזרח למערב?
התנכלויות חוזרות ונשנות מצד התושבים על הרקע הדתי ומצבה הגופני של ליב שהלך והתערער אילצו בני הזוג להודות בכישלון רעיון החזרה לטבע, והם חזרו לנורבגיה.
[עריכה] תאורית ההגירה ממזרח
בנורבגיה נטש היירדאל את מחקריו בזואולוגיה והחל במחקר יסודי על מנת לבחון את התאוריה שלו לגבי מקור הגזע הפולינזי ותרבותו. הוא העלה רעיון שההגירה לפולינזיה התבססה על הזרמים באוקיינוס השקט ולפיכך היפנה את מאמצי החיפוש שלו למקורו של הגזע הפולינזי לחופים של פרו ושל קולומביה הבריטית שבקנדה. היירדאל פרסם לראשונה את התאוריה שלו בביטאון International Science שיצא לאור בניו יורק בשנת 1941, כאשר עבד במוזיאון של קולומביה הבריטית.
התאוריה שלו טענה כי לפולינזיה הגיעו שני גלים של מהגרים. הגל הראשון הגיע לפולינזיה מפרו דרך אי הפסחא על רפסודות מעץ בלזה. מאות שנים אחר כך הגיעה קבוצה אתנית שנייה להוואי בסירות קאנו גדולות מקולומביה הבריטית. תוצאות המחקרים של היירדאל פורסמו בסופו של דבר בספר בן 800 עמודים שיצא לאור בשנת 1952: אינדיאנים באוקיינוס השקט.
המחקר הופסק עקב מלחמת העולם השנייה והיירדאל התנדב לחזור לנורבגיה הכבושה בידי הנאצים. הוא שרת כאיש מחתרת ביחידת צנחנים נורבגית בפינמרק.
[עריכה] מסע "קון טיקי" (1947)
אחרי המלחמה המשיך היירדאל במחקריו, אך נתקל בהתנגדות עזה לרעיונותיו בקרב המלומדים של התקופה. אחת הטענות הנפוצות ששמע הייתה "לא היו לאינדיאנים אמצעי תחבורה ימיים". על טענתו "היו להם רפסדות מעץ בלזה" נענה בבוז "נראה אותך מגיע מפרו לפולינזיה על רפסדת בלזה". היירדאל החליט להיענות לאתגר. הוא החליט לבנות עותק של רפסודת בלזה של הילידים אותה כינה "קון טיקי" (על שם האל האינדיאני שעל פי האגדות הוביל את ההגירה מערבה), ולשוט איתה מפרו לפולינזיה.
מסע "קון טיקי" החל כשהיירדאל וחמישה אנשי צוות אחרים יצאו מנמל קאלאו שבפרו והגיעו כעבור 101 יום (ה-7 באוגוסט 1947) ו-8,000 ק"מ לשונית רארויה (Raroia ) שבקבוצת איי טואמוטו. במסע זה הקפידו אנשי הצוות להשתמש רק באמצעים ובמזונות שהיו בידי האינדיאנים (למעט שימוש באלחוט). במהלך המסע אכלו אנשי הצוות בעיקר דגים, כרישים טונה ודולפינים שדגו בקלות מהאוקיינוס. המסע הוכיח כי לא היו מגבלות טכניות שיכלו למנוע מתושבי פרו הקדומים להתיישב בפולינזיה.
הספר שכתב היירדאל בעקבות המסע היה לרב מכר ותורגם ל-70 שפות. הסרט הדוקומנטרי על פעילות המשלחת זכה בפרס האוסקר לשנת 1952.
למרות הצלחת המסע, גם כיום רוב האנתרופולוגים אינם מקבלים את התאוריות של היירדאל. התאוריה המקובלת על בסיס הוכחות פיזית וגנטיות היא שפולינזיה יושבה בהדרגה על ידי תושבים שמקורם באסיה.
[עריכה] המשלחת לגלפאגוס (1952)
אחרי ההצלחה של מסע קון טיקי, ארגן והוביל היירדאל משלחת ארכיאולוגית נורבגית לאיי גלפאגוס המצויים כ-1,000 ק"מ מערבית לחוף אקוודור. הקבוצה חקרה אתרי מגורים מהתקופה הפרה קולומביאנית. בין השאר נמצאו בחפירות חליל של האינקה ושברי חרס של יותר מ-130 כלים מקרמיקה שזוהו אחר כך כשייכים לתקופה שלפני האינקה.
במקביל למשלחת, גילו מחדש היירדאל וחוקרים נוספים את האומנות האבודה של הגוארה (guara) מכשיר ששימש את האינדיאנים של פרו ואקוודור לניווט. מכשיר זה, שלא היה בשימוש במסע "קון טיקי", הראה כי לנוסעים הקדומים מאמריקה הדרומית הייתה היכולת לנווט למרחקים באוקיינוס השקט.
|
[עריכה] המשלחת לאי הפסחא (1955-1956)
הצלחת מסעותיו הקודמים עודדה את היירדאל ליזום מסע מחקר ארכאולוגי לאי המבודד ביותר באוקיינוס השקט, אי הפסחא. ספינה ששמשה במקור לצייד לוויתנים בגרינלנד, הוסבה לספינת מחקר ועל סיפונה 23 איש (כולל איבון אישתו השנייה של תור היירדאל ובתם אנט). החוקרים גילו כי אי הפסחא היה מיוער וכי התושבים בראו את היער ושתלו צמחי קנה (טוטורה) וצמחים נוספים שמקורם באמריקה הדרומית. תיארוך על ידי פחמן הראה כי האי יושב החל משנת 380 לספירה, כאלף שנה מוקדם מהתאריך המקובל על המדענים. עבודת המחקר של אנשי הצוות חשפה דמיון בין סגנון הפסלים הענקיים שהוצבו באי, הבימות שעליהם הוצבו הפסלים ואומנות הגילוף באבן לתרבות טיאהואנקו שבאמריקה הדרומית. חיזוק לטענותיו מצא היירדאל באגדות הילידים שאבותיהם הגיעו מהארצות הרחוקות שבמזרח.
יש לציין כי כיום התאוריות של היירדאל על הדרך בה יושב אי פסחא אינן מקובלות על הקהילייה המדעית (ראו בערך אי הפסחא).
[עריכה] קולה מיקרי-הכפר האיטלקי
בשנת 1958, לאחר תקופת מחלה בחורף הנורבגי, נסע תור עם משפחתו לחופשה באיטליה. הוא ואיבון - אשתו השנייה חיפשו מקום שקט להשתקע בו, הרחק מטלפון ועיתונות. נהג מונית מקומי, שהיה להם מעין מורה דרך, הביא אותם באחד מהטיולים, בשביל שעבר בתוך יער עתיק על גבעה, לכפר מימי-הביניים בשם קולה-מיקרי (Colla Micheri). מאז ימי פאטו היבה הרגיש תור "חסר שורשים". כאשר שהה באזור הטרופי הוא התגעגע להרים הנורבגים, ובנורבגיה התגעגע אל השמש. כאן בקולה מיקרי הוא מצא את המקום בו יכול היה לטעת שורשים והחליט מיד להשתקע בו. היה שם נוף הים התיכון אל מול ההרים המושלגים של האלפים. עדרי כבשים רעו באחו לצד עצי זית וכרמים. הכפר שימש בעבר הרחוק כתחנה על דרך המלך בין רומא וצרפת. מאז ימי נפוליאון נזנחה הדרך והכפר הפך נידח. תור רכש את רוב הכפר. הוא קבע את אוהלו בין העצים והחל בשיפוץ המבנים. בית זה היה העוגן עבורו ועבור משפחתו במשך תקופה ארוכה, ומשם יצא למסעותיו ומחקריו בעולם וכן לכנסים מדעיים אליהם הוזמן תכופות.
[עריכה] מסעות "רע" (1969-1970)
תור היירדאל המשיך במחקרו על ניווט בתקופה הקדומה והפנה את תשומת ליבו לספינות הגומא העתיקות. הדעה המקובלת הייתה שספינות אלה אינן מסוגלות לשוט בים הפתוח, וכי כעבור שבועיים הקנים מהם הן בנויות יהיו ספוגים במים במידה, שתגרום לטביעתן. היירדאל האמין, כי המדע של ימינו המעיט ביכולות של כלי השיט הקדומים ולקח על עצמו להוכיח זאת בניסוי. בשנת 1969 הוא קנה 12 טון של קני פפירוס ויחד עם מומחים בנה כלי שיט בסגנון עתיק. התוצאה הייתה ספינה באורך 15 מ', שהושקה בנמל סאפי במרוקו. כמאמין בשיתוף פעולה, ציוות היירדאל את הספינה "רע 1" בשבעה אנשים משבע אומות שונות. הספינה עצמה נשאה דגל של האומות המאוחדות. הספינה הפליגה למרחק 5,000 ק"מ ב-56 יום עד שסערות ופגמים בבנייה המקורית אילצו את הצוות לנטוש את הספינה במרחק שבוע שיט מהאי ברבדוס.
עשרה חודשים אחר כך ב-17 במאי 1970, חזר היירדאל לנסות את אותו מסע עם ספינה קטנה יותר (12 מטר) "רע 2". הפעם הוא הפקיד את מלאכת הבנייה בידי האינדיאנים של אגם טיטיקקה, הנחשבים עד היום לבוני ספינות הגומא הטובים בעולם. הספינה עברה 6,100 ק"מ בנתיב הרחב ביותר באוקיינוס האטלנטי מסאפי לברבדוס ב-57 יום.
[עריכה] המסע האחרון
בשנת 1977 בניסיון להוכיח כי בין התרבויות הקדומות של מצרים, מסופוטמיה ועמק האינדוס היה קשר קבוע, בנה היירדאל ספינה נוספת מגומא. הספינה "טיגריס" (השם הבינלאומי של נהר החידקל) נבנתה בעיראק, אך לאחר מסע ארוך בים האדום לא קיבלה הספינה אישור לעגון באף אחד מהנמלים המתוכננים בשל מלחמות אזרחים. הנמל היחידי שהתיר להם לעגון היה נמל ג'יבוטי, ושם ב-3 באפריל 1978, כפעולה הפגנתית כנגד אדישות העולם העלה את הספינה באש.
[עריכה] השנים האחרונות
בשנים האחרונות לחייו חי היירדאל בטנריף שבאיים הקנריים שם חקר את הפירמידות של גוימאר והשתתף בהקמת פארק אתנולוגי הכולל את הפירמידות, מוזיאון ומרכז מחקר. הוא השתתף במשלחות מחקר שונות לאיים המלדיביים, ולאי הפסחא. בשנת 2001, שנה לפני מותו, השתתף היירדאל במשלחת מחקר לים אזוב ברוסיה כשהוא בן למעלה משמונים. תור היירדאל מת ב-18 באפריל 2002.
[עריכה] מורשת היירדאל
תור היירדאל היה דמות שנויה במחלוקת. אף לא אחת מהתאוריות שלו, על צורת ההגירה של האינדיאנים לפולינזיה, על התרבות באי הפסחא או על הקשרים בין המצרים הקדמונים לתרבויות הקדומות של אמריקה התיכונה התקבלה על ידי המוסד המדעי. עם זאת דמותו הססגונית שהיה בה צירוף של הרפתקן שאינו יודע פחד עם כשרון כתיבה, הגבירה מאוד את העניין הציבורי בהיסטוריה קדומה ובהישגים של התרבויות השונות של העמים מסביב לעולם.
רפסודת "קון טיקי" המקורית והספינה "רע 2" מצויות כיום במוזיאון "קון טיקי" שבאוסלו. צמוד למוזיאון קיים מכון להיסטוריה תרבותית וארכיאולוגיה של האוקיינוס השקט.
[עריכה] ספריו של היירדאל
בעברית:
- מסע קון טיקי (הוצאת מסדה 1966)
- אקו אקו (הוצאת הדר 1971)
- מסעות רע (הוצאת רשפים 1975)
באנגלית:
- פאטו-היבה בחזרה לטבע (Fatu-Hiva Back To Nature)
- אינדיאנים באוקיינוס השקט (American Indians in the Pacific)
- עדויות ארכיאולוגיות למסעות קדם ספרדיים לגאלאפאגוס (Archeological Evidence of Pre-Spanish Visits to the Galpagos Islands)
- תרבויות שנעלמו (Vanished Civilizations)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מוזיאון קון טיקי
- מחקרים, כתובים ותמונות
- מסעות תור היירדאל
- מסע "טיגריס" והמחאה של היירדאל כנגד המלחמה
