אי הפסחא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אי הפסחא נמצא באוקיינוס השקט, כ-3,700 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, ומצוי מאז שנת 1888 בשליטתה של צ'ילה. האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו המכונים מואי (Moai). אוכלוסיית האי מונה כ-4,500 נפש, רובם ממוצא פולינזי.

האי נקשר בתעלומות רבות: מהיכן הגיעה האוכלוסייה המקורית? כיצד הצליחו תושביה לפסל את פסלי הענק, ללא כלי עבודה ממתכת? כיצד הובלו פסלי הענק למרחק של עד 10 קילומטרים מהמקום שבו נחצבו, בלא שימוש בגלגל ודרך כברת ארץ מכוסה סלעי לבה, בלי שיינזקו? כיצד הוצבו הפסלים, שהכבדים בהם שוקלים כ-50 טונות? כיצד הורמה על ראשם ה"פאה" בת עשרת הטונות? איך ומתי פותח הכתב הייחודי לאי, שטרם פוענח?

תוכן עניינים 1 גאוגרפיה 1.1 מיקום 1.2 טופוגרפיה 1.3 אקלים 1.4 גאולוגיה 1.5 צומח וחי 2 היסטוריה 2.1 שמו של האי 2.2 ההיסטוריה של אי הפסחא 2.3 פולחן איש הציפור 2.4 הפגישה עם אירופאים 3 מקור האוכלוסייה 4 תרבות אי הפסחא 4.1 פסלי המואי 4.2 רונגו-רונגו 4.3 גילוף תבליטים 5 אי הפסחא כיום 6 גלריה 6.1 צילומים פנורמים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] גאוגרפיה

[עריכה] מיקום

אי הפסחא מהווה את קודקוד הבסיס המזרחי של המשולש המרכיב את פולינזיה (קודקוד הבסיס המערבי הוא ניו זילנד והוואי מהווה את קודקוד הראש). האי ממוקם באוקיינוס השקט מדרום לקו המשווה בנקודת המפגש בין קו הרוחב ’9 27° דרום, לקו האורך '26 109° מערב. זהו אי מבודד ביותר: הוא נמצא 3,703 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, כשבינו ובין האי המיושב הקרוב ביותר אליו, פיטקרן, מפרידים 1,819 ק"מ. האי נמצא על הלוח הטקטוני לוח נאסקה (Nazca) ב"נקודה חמה" מבחינה וולקנית.

[עריכה] טופוגרפיה

אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו 23 ק"מ ורוחבו 11 ק"מ. שטח האי 164 קמ"ר. נוף האי הוא של גבעות בעלות שיפועים מתונים, שפה ושם נקטע בשל חרוטים געשיים, ושל מישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בגובה של 507 מטר מעל פני הים (הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה" (Maunga Terevaka)) .

אגמי מים מתוקים מצויים בלועות של שלושה הרי געש כבויים, הגדול שבהם, בקוטר של 1.6 ק"מ מצוי בלוע הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau). פלגים עונתיים זורמים מהר הגעש "מאונגה טרוואקה".

לאורך החוף מצויות תצורות אלמוגים, אך לא קיימת שונית אלמוגים רצופה שתוכל להגן על קו החוף, ולכן גלי הים חתרו בסלע ויצרו צוקים מסביב לרוב האי. הצוקים גבוהים כשהגלים פגשו סלעים שמקורם אפר געשי, ונמוכים יותר אם מקורם של הסלעים הוא בזרימת לבה. צינורות לבה ומערות וולקניים הם מהמאפיינים המיוחדים לאי. החופים החוליים היחידים נמצאים בשני אתרים בצפון האי.

[עריכה] אקלים

השפעת זרם הומבולדט הקר ממתנת את אקלים האי הסובטרופי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 20.3° מעלות. החודש החם ביותר הוא פברואר והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 יום בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית נעה בין 1,250 מ"מ ל-1,500 מ"מ. החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). גשם קל וערפל קורים תדיר ובלילה נוצר טל רב. רוחות נושבות באי באופן קבוע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הפאסט הדרום מערביות. סכנות טבע כוללות צונמי (גלי ים ממקור געשי) ובצורת.

[עריכה] גאולוגיה

אי הפסחא הוא אי גבוה טיפוסי לאוקיינוס השקט, הוא נוצר מהתמזגות זרמי לבה של שלושה הרי געש שהיו פעילים בין התקופות פליוקן להולוקן. טיפוסיים לאי הם סלעי הבזלת והאנדסיט. הקרקעות הם בעיקר חרסית ועשירים ברקבובית. סחף קרקע מהווה בעיה, בחלקו בשל בירוא היער הקדמון. המקורות הגאולוגיים החשובים ביותר לתרבות האי הינם הר הגעש "ראנו ראראקו" (Rano Raraku), לוע וולקני של אפר דחוס או טוף שממנו נחצבו הפסלים המונוליתיים הקרויים "מואי", והשני הינו הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau) שממנו שאבו ילידי האי מים אל כפריהם.

[עריכה] צומח וחי

כיום רוב האי הוא ערבות דשא, אך בעבר, לפני שהתיישב בו האדם, היה אי הפסחא ברובו מיוער. היו קיימים בו כ-16 סוגים של עצים ושיחים גבוהים, כשהבולט ביניהם היה סוג של דקל גבוה.

מהתקופה הקדומה באי קיימים כיום כ-46 מיני צמחים בעיקר סוגי עשב, ושרכים כשבאגמי המים שבלועות הרי הגעש מצוי צמח הקנה המכונה "טוטורה" (Scirpus riparius), צמח הגדל גם על גדות אגם טיטיקקה, המשמש את בני האי לקליעת סירות. בשנת ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ניטעו באי שטחים נרחבים של אקליפטוס.

לא היו באי יונקים גדולים או קטנים לפני בוא האדם, אך היו בו חרקים ולפחות סוג אחד של לטאות. היו בו שישה סוגים של עופות יבשה ועשרים וחמישה מינים של עופות ים שמקורם מהאזור הקרוב לקוטב הדרומי ועד לטרופי. סמוך לחופי האי מצויים בין 110 ל-140 סוגי דגים.

אף שאין לאי הפסחא שונית אלמוגים, קיימים בחופיה ששה סוגים של אלמוגים מהם שניים אנדמיים (כלומר קיימים רק באי הפסחא). אלמוגים שובצו בפסלי המואי בתור עיניים.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] שמו של האי

האי נקרא בעולם "אי הפסחא" (באנגלית Easter Island, בספרדית שהיא שפה רשמית באי Isla de Pascua), משום שהתגלה לראשונה לאירופים בחג הפסחא (5 באפריל 1722). הילידים מכנים את האי "רָפָּה נוּי" (Rapa Nui). רפה נוי הוא שם חדש יחסית וניתן לאי על ידי ילידי פולינזיה מטהיטי שביקרו באי בשנת 1863. משמעות השם הוא "רפה" הגדול, משום שהוא הזכיר את האי "רפה" בפולינזיה שמאז קיבל את השם "רפה איטי" (רפה הקטן). עד אז כינו הילידים את האי בשם "טה פיטו או טה הנוא" (Te Pito O Te Henua) שפירושו "טבור העולם". השם "רפה נוי" הוא כיום גם השם בו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב של השפה הפולינזית אותה הם דוברים.

[עריכה] ההיסטוריה של אי הפסחא

מממצאים ארכיאולוגים מתברר שהאי יושב בשנת 400 לספירה על ידי תושבים מפולינזיה. תאריך זה מתיישב גם עם ההבדל הקיים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לשפה הפולינזית. בין התושבים מקובל הסיפור על המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva) (כנראה קבוצת איי מרקיז בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא). הדרך שבה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי היא אחת מהתעלומות האופפות אותו. בנוסף למרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא קיימת הבעיה שרוב הזמן הרוח נושבת ממזרח למערב כלומר בכיוון הפוך לכיוון המסע המתואר (על כך בהמשך). הילידים הקימו באי תרבות מפותחת שהתבטאה בבניית פסלי אבן ענקיים (המכונים בפיהם "מואי"), בבמות שעליהם הוצבו הפסלים (הקרויות "אהו" (Ahu)), בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו" (Rongo-Rongo) שלא פוענח עד היום, בגילוף בסלע וביצירת פסלונים. וכל זה במחיר אסון אקולוגי כבד לסביבה.

חפירות שבדקו את ההיסטוריה הבוטנית של האי גילו כי במשך 30,000 שנה היה האי מיוער בצפיפות בעיקר על ידי סוג דקל שאינו קיים עוד באי. הדקל היה קרוב של "דקל היין הצ'יליאני" (Jubea chilensis) שאותו אפשר למצוא בצ'ילה עד היום. דקל היין הצ'יליאני עשוי להתנשא לגובה של 25 מטרים, והיקפו יכול להגיע לשני מטרים (הרחב ביותר במשפחת הדקליים). ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים ומפיק שרף, שממנו מכינים סוכר, סירופ ותחליף דבש.

מלבד הדקל צמחו ביער עצי האו-האו (קרוב של עץ התרזה שממנו אפשר לייצר חבלים) ועצי טורומירו המספקים עץ להסקה. באי קיננו כמה סוגים של עופות יבשה ועופות ים.

אי הפסחא נתברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הסובטרופי שלו, והקרקע הוולקנית שלו פורייה. להלכה האי אליו הגיעו התושבים הראשונים היה אם כך אי עשיר ויכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות. ברם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן אליו נקלעה. כבר בשנת 800 לספירה מתחילים לגלות ניצנים של ברוא היער - מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק בשנים 1200 - 1500 האיצה את התהליך. העכברושים שהגיעו אל האי כנוסעים סמויים עם המתיישבים המקוריים, הוסיפו את שלהם בכרסמם את זרעי העצים ובכך מנעו מהם להתחדש. הדקל האחרון נכרת סביב שנת 1400. עם גדיעת היער החל סחף אדמה והאי הפך יותר ויותר לערבת דשא. הילידים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים על מנת לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בנית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. ממצאים ארכיאולוגיים גילו שבתקופה זו נעלמו גם עופות היבשה, ועופות הים הפסיקו לקנן על האי. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש ב5 באפריל 1722 עם האירופאים הראשונים.

בד בבד עם צמצום מקורות המזון גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים. כמות אוכלוסייה שגם אם האי היה מנוהל כיאות, לא יכול היה לשאת. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. התושבים נמלטו למערות מקלט שנחפרו בעמל רב בסלעים הוולקנים מהם בנוי האי. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם - בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים הקשורים לקניבליזם בשפת התושבים.

[עריכה] פולחן איש הציפור

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו. על פיו, נערכה תחרות אחת לשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. נציג מכל שבט שנבחר על ידי המנהיגים היה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כ-2 ק"מ מול הפינה הדרום מערבית של האי, על מנת להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ים המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara. הראשון לחזור עם ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט למעשה על המשאבים של האי לטובת שבטו. אומנם היה מלך רשמי לאי שכונה "אריקי" ('Ariki'), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופאים.

[עריכה] הפגישה עם אירופאים

בחג הפסחא של 1722 הגיע ההולנדי יקוב רוגביין (Jakob Roggeveen) לאי. הוא מצא אי שעל פי תיאורו דמה למדבר, ואלו דבריו: "ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול... קראתי לאי "אי הפסחא" על זה שגיליתי אותו ביום שבו חל חג הפסחא." מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו הוא קיבל את הרושם כי הם חיים בתרבות פרימיטיבית. רובם היו ערומים, אלא שגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אומנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות עשויות קנים קלועים שלא היה אטומות, מה שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה כל הזמן. תדהמתו של רוגביין הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוגביין ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש.

50 שנה אחר כך, בשנת 1770, שלח המשנה למלך ספרד בפרו דון מנואל דה אמאט (Don Manuel de Amat), משלחת לאי הפסחא בהנהגתו של "פיליפה גונזלס" (Felipe Gonzalez y Haedo). המשלחת הגיעה לאי בשתי ספינות. הספרדים עלו לחוף בלווית שני כמרים ויחידת חיילים גדולה. בטקס רב רושם שכלל הנפת דגלים וירי בתותחים הם נטעו שלושה צלבים על רכס בחלק המזרחי של האי, הכריזו על האי כטריטוריה ספרדית, ונתנו לאי שם חדש "אי סן קרלוס". הספרדים העריכו שהילידים בהם פגשו הם אנשים מוכשרים שעל נקלה ניתן לתרבתם, והחתימו את ראשי הילידים על הסכמתם להפוך לנתינים של מלך ספרד. בהרגשת סיפוק עזבו הספרדים את האי על מנת שלא לחזור לעולם.

אחר כך ביקרו באי הקפיטן האנגלי ג'יימס קוק והצרפתי ז'אן פרנסואה לה פרוז, ומצאו שמצבה של האוכלוסייה המקומית התדרדר וכי רובה חיה במערות מסתור. תופעה נוספת שראו משלחות אלו היא שחלק מהפסלים הופל. למעשה עד אמצע המאה ה-19 כל הפסלים הופלו.

במשך המאה ה-19 ביקרו את האי ספינות ממדינות שונות, עד שבשנת 1862 התרחש אסון. שבע ספינות של סוחרי עבדים מפרו הגיעו לאי ובאמצעים של פיתוי ותוך שימוש בכוח שבו כאלף איש. השבויים הובלו לעבוד באיסוף גואנו (לשלשת ציפורים שמשמשת כדשן) באיים שלאורך חופי פרו. תשע מאות מהם מתו עקב מחלות ותנאי חיים קשים, עד אשר הבישוף של טהיטי הרים קול זעקה ושלטונות פרו החליטו להחזיר את מאה הנותרים לאי. רובם מתו במסע חזרה, ורק 15 חזרו בחיים. הם הביאו איתם את מגפת האבעבועות השחורות ובפעם הבאה שהגיע אירופאי לאי הוא מצא 111 איש בלבד.

האוכלוסייה התאוששה מאז, ומשנת 1888 נמצא האי בשלטון צ'ילה (שכאמור מרוחקת למעלה מ-3,000 ק"מ מהאי). הממשלה הצ'יליאנית נתנה זיכיון לחברה מקומית לנהל את האי. החברה ריכזה את כל האוכלוסייה בכפר אחד "האנגה רוא", והקיפה אותו בגדר שאותה היה אסור לתושבים המקומיים לעבור. שאר האי, על השדות הנרחבים שבו, שימש לגידול עדרי כבשים. האוכלוסייה המקומית התמרמרה על ההשתלטות על אדמותיה. במשך השנים היו ניסיונות לשכנע את הממשלה בצ'ילה לאפשר לתושבים להגר מן האי וגם להסיר את הסגר באי. ואכן משנות הששים של המאה העשרים האי מתפקד כמוזיאון פתוח, והתושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות.

[עריכה] מקור האוכלוסייה

בשנים 1955 - 1956 ערך החוקר הנורבגי תור היירדאל, הנודע ממסע קון טיקי, מחקר ארכיאולוגי מעמיק באי. על סמך החפירות שערך באי, אגדות הילידים והתאוריה שפיתח קודם לכן (ושמסע קון טיקי היה חלק ממנה) שפולינזיה אוכלסה על-ידי תושבים מדרום אמריקה, הוא הגיע למסקנות הבאות:

האי אוכלס בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו מדרום אמריקה על גבי רפסודות, ילידים שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". אחריהם הגיעו מפולינזיה ילידים שכונו "קצרי האוזניים". "ארוכי האוזניים" שיעבדו את "קצרי האוזניים" והכריחו אותם לבנות את הפסלים. בסוף המאה ה-17 מרדו "קצרי האוזניים" והרגו את כל "ארוכי האוזניים" למעט אחד, שצאצאיו חיים עד היום. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות. תיאור זה של תולדות האי שימש בסיס לסרט שהפיק קווין קוסטנר בשנת 1994 וצולם באי הפסחא, "רפה נוי".

לעומת תור היירדאל, הרוב המכריע של החוקרים תומך בדעה שהתושבים המקוריים הגיעו מפולינזיה, כלומר הם במקורם מאסיה. החוקרים סוברים כי באי חיה אוכלוסייה מסוג אחד בלבד, והמנהג להאריך את תנוכי האוזניים היה מקובל אצל כל ראשי המשפחות. תמיכה בסברה זו הם מוצאים בעובדה ששפתם של התושבים היא ניב פולינזי. גם קרסי הדיג וקרדומי האבן של תושבי האי דמו לכלים קדומים מאיי מרקיז שבפולינזיה. תור היירדאל דבק עד יום מותו בתאוריה שלו. הוא מצא חיזוק לטענותיו ביכולת המופלאה של הבנאים שבנו את הבימות שעליהם הוצבו הפסלים. יכולת כזו שלא נמצא לה דומה אלא בתרבות טיאהואנקו שעל גדות אגם טיטיקקה שבדרום אמריקה, תרבות שקדמה לאינקה. טענתו העיקרית כנגד התאוריה הפולינזית היא שהדרך בה הגיעו הפולינזים אל האי מחייבת שיט כנגד הרוח.

המסתורין שדבק באי משך גם לכיוון תאוריות אזוטריות. חלק מאנשי העידן החדש מאמינים כי אי הפסחא הוא השריד האחרון של ממלכת למוריה האגדית. אריך פון דניקן מחבר הספר "מרכבות האלים", טען שהפסלים נוצרו בידי חייזרים שנקלעו לאי, וכי הגילופים האומנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר.

[עריכה] תרבות אי הפסחא

[עריכה] פסלי המואי

ערך מורחב – מואי

האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, הקרויים מואי (moai). קרוב ל-800 פסלים נחצבו מאבן הבזלת של הר הגעש "ראנו רארקו". מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה וקרוב ל-400 נמצאים עדיין במחצבה בשלבים שונים של גימור.

הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 מטר ומשקלו כ-160 טון. הפסל הגדול ביותר שהורם הוא בגובה של קרוב ל-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו". הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון. הפסלים הוצבו על הבימות כשגבם אל הים. אין אנו יודעים בוודאות את מטרתם, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן האלים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה. ניסיונות שעשה היירדאל הראו כי צוות של ששה איש יכול לחצוב פסל ממוצע במשך כשנה.

הדרך שבה הובלו הפסלים ואופן העמדתם על הבימות עדיין לא נקבעו, אם כי קיימות השערות רבות.

[עריכה] רונגו-רונגו

ערך מורחב – רונגו-רונגו

בשנת 1864 דיווח המיסיונר אז'ן אירו במכתב לממונה עליו כי הוא ראה ב"כל הבתים" שבאי הפסחא, מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותרו רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. הכתב שקיבל את השם רונגו-רונגו (כנראה שלום-שלום) הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. כיום נותרו בעולם רק 24 דוגמאות לכתב זה. הן מפוזרות במוזיאונים ברחבי העולם, מסנקט פטרבורג ועד סנטיאגו דה צ'ילה, אך אף אחת מהן לא נותרה באי הפסחא עצמו. כל הניסיונות לפענח כתב זה לא צלחו, אם כי מדי פעם מתפרסמים מאמרים של בלשנים הטוענים כי הצליחו. הכתב התחיל כנראה כתוצאה מהמפגש עם הספרדים בשנת 1770. הספרדים החתימו את ראשי הילידים על מסמך (הכרה בשלטון ספרד על האי) שאותו כמובן לא ידעו לקרוא. נראה כי עצם הכתיבה קסמה לילידים. תוך זמן קצר המציאו כתב משל עצמם עשוי מציורים (הירוגליפים). הידע נשמר במשך שלושה דורות ואז נעלם.

[עריכה] גילוף תבליטים

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב המקומות מצויים לאורך החופים ולעתים קרובות הם חלק מאתרי פולחן. כחלק ממבנה כמה מבימות הפסלים החשובות יש אבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן פטרוגליפים. המקום שבו ריכוז התבליטים הרב ביותר (ראו בתמונה) קרוי "אורנגו" והוא מצוי על שפת הר הגעש "ראנו ראו" בנקודה הדרום מערבית של האי. האתר, הקרוי גם כפרם של "אנשי הציפור", שימש כבסיס לפולחן השנתי של "איש הציפור" (ראו לעיל). רוב המוטיבים של הפטרוגליפים הם חיות, ובולטת ביניהם דמותו של "איש הציפור".

[עריכה] אי הפסחא כיום

על פי המפקד האחרון שנערך (2002) מתגוררים באי 3,791 תושבים. מתוכם כ-60% ממוצא פולינזי והשאר צ'יליאנים ממוצא אירופאי שהיגרו לאי. רוב התושבים מתגוררים ביישוב היחיד "האנגה רוא" והם מתפרנסים בעיקר מתיירות. ניתן להגיע לאי בטיסות של חברת התעופה "לאנצ'ילה" המקיימת כמה טיסות שבועיות מסנטיאגו דה צ'ילה (צ'ילה) לטהיטי דרך אי הפסחא. שדה התעופה מאטוורי (Mataveri) באי הפסחא הורחב במידה ניכרת על ידי נאס"א בשנת 1986 כאתר לנחיתת חירום עבור מעבורת החלל. באי יש כמה בתי מלון ובתי הארחה.

משנת 1935 בערך 40% משטח האי, כולל השטח סביב הר הגעש "ראנו קאו" ורוב חופי האי הוקצו כפארק לאומי (Parque Nacional Rapa Nui). בשנת 1995 הוסיפה אונסקו את הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית.

[עריכה] גלריה

[עריכה] צילומים פנורמים

[עריכה] לקריאה נוספת

• תור היירדאל, אקו אקו. סיכום משלחת המחקר של 1955 באי הפסחא.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אי הפסחא

• ג'ארד דיימונד, אי הפסחא - סוף הדרך, גליליאו, מרץ-אפריל 1996.
• אתר הבית (הבלתי רשמי) של אי הפסחא (אנגלית)
• נסיונות שונים לתאר איך הובלו הפסלים (אנגלית)
• הקדימון של הסרט "רפה נוי". הסרט צולם על רקע נופי האי.
• כתב הרונגו-רונגו באתר אוניגלוט - באנגלית