הגורמים למלחמת העולם הראשונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ב־28 ביוני 1914 פרנץ פרדיננד, הארכידוכס של אוסטריה והיורש לכס האוסטרו-הונגרי, נרצח בסרייבו על ידי גברילו פרינציפ, סטודנט בוסני סרבי. הוא היה חלק מקבוצה של שמונה, שפעלו עם תמיכה מסוימת מחלקים מהממשלה הסרבית. אם כי מלחמת העולם הראשונה נגרמה ישירות על ידי שרשרת האירועים בעקבות הרצח הזה, הגורמים של המלחמה הם עמוקים יותר, וכוללים פוליטיקה לאומית, תרבויות, כלכלה, ורשת עניפה ומורכבת של בריתות ושיוויי משקל שהתפתחה בין הכוחות האירופאיים השונים במהלך המאה ה־19, לאחר ההפסד הסופי של נפוליאון בונפרטה ב־1815 וקונגרס וינה שבא אחריו.
הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הן נושא מורכב למדי, כיוון שישנם גורמים רבים המעורבים זה בזה. לדוגמה:
- מחלוקות קודמות שלא יושבו
- מערכת הבריתות המסועפת
- ממשל מפותל ולא אחיד
- העיכובים וחוסר ההבנה בתקשורת הדיפלומטית
- מרוצי רכישת הנשק
- התכנון הצבאי המאובן והלא-גמיש
הקטגוריות השונות להסבר של מלחמת העולם הראשונה מקבילים לגישות השונות של היסטוריונים ולמתודולוגיה שלהם. רוב ההיסטוריונים והפרשנים הפופולריים כוללים גורמים מיותר מקטגוריה אחת, על מנת להביא תיאור כולל של הגורמים למלחמה. ההבדל העיקרי בין התיאורים האלה היא שיש המתארים את המלחמה כתוצאה ההכרחית של גורמים מסוימים, ואחרים מתארים זאת כטעות אומללה ומקרית.
תוכן עניינים |
[עריכה] גורמים אידאולוגיים
כמה משורשי המאבק הם באידאולוגיות מסוימות שהשפיעו על ההתנהגות של הפוליטיקאים ואנשים אחרים במהלך השנים שלפני המלחמה.
[עריכה] עלייתו של הרגש הלאומי
המערכת של מדינות לאום ריבוניות, שלעתים מכונה מערכת שלום וסטפליה, התפתחה באירופה מאמצע המאה ה־17. ניתן לראות את הלאומיות או הפטריוטיזם כביטויים האידאולוגיים הפופולריים של המערכת הזו. על מנת להבין את הסיבה שהעמים האירופאיים כמהו למלחמה ב־1914, ישנם היסטוריונים שמנסים לבחון את השורשים של האידאולוגיה הזו.
לאחר המהפכה הצרפתית, נפוליאון בונפרטה עלה לשלטון בצרפת. צבאותיו של נפוליאון כבשו חלקים נרחבים מאירופה, והביאו לשם לא רק את השלטון הצרפתי אלא גם את הרעיונות הצרפתיים. העלייה של רעיונות כמו לאומיות, מסירות ואהבה לעם וליחידה האתנית, נעשו פופולריות יותר במהלך המלחמות הנפוליאוניות. נפוליאון עודד את התפשטות הלאומיות אותה הוא ראה אצל חייליו, על מנת לשפר את מכונת הלחימה הצרפתית. העם הצרפתי החל לחוש גאווה בתרבותם ולאומיותם. העולם ראה את הלאומיות בפעם הראשונה וראה את הכוח שהעם הצרפתי קיבל ממנה.
נפוליאון בהחלט לא היה האחראי היחיד להתפשטותן של רעיונות לאומיים. אם כי המלחמות הנפוליאניות אכן עזרו להתפשטות של רעיונות אלה, הלאומיות היא גם תוצאה של גורמים טכנולוגיים וכלכליים. עם העלייה בשיעור האוריינות באזורים שתחת תיעוש, השפה נעשתה לגורם מאחד חשוב יותר ויותר עבור האוכלוסייה. באותו הזמן, השפה שנעשתה סטנדרטית יותר ויותר, נעשתה גם יותר אקסוליסיבית.
למרות האמור לעיל, פירושה של "לאומיות" הייתה שונה לקבוצות שונות. באזורים רבים, הלאומיות הייתה נחלתם של אליטה קטנה מאד, ואילו באזורים אחרים הייתה לה תמיכה עממית רחבה. לאומיות גם הייתה חלק מאידאולוגיות פוליטיות מגוונות כמו ליברליזם, שמרנות, או אפילו סוציאליזם. אך הלאומיות על כל מלבושיה, אכן היוותה שינוי משמעותי מהמסורות הפיאודליות באירופה. באור זה ניתן לראות אותה כהשפעה מפוררת על המדינות העתיקות של אירופה, שם האריסטוקרטיה ניסתה באופן נואש לשמר את הכוח המסורתי שלה.
[עריכה] דרוויניזם חברתי
עד סוף המאה ה־19, קם רעיון חדש מתוך הלאומיות. אם כי צורות קודמות של לאומיות הדגישו את הקהילה ואת ההגדרה העצמית, התפתחה צורה חדשה הידועה כדרווניזם חברתי, שהדגישה את התחרות בין הקבוצות הלאומיות השונות. אידאולוגיה זו קיבלה השראה מהתאוריה המדעית של צ'ראלס דרווין, והיא השפיעה במיוחד על האליטות הפוליטיות האירופאיות. האידאולוגיה החדשה הדגישה את המאבק האלים לקיום בין "גזעים" או "לאומים" שבו החלשים יושמדו על ידי החזקים מהם. רעיונות אלו היו משפיעים ביותר. רבים מהמנהיגות הגרמנית והאוסטרו-הונגרית יראו ממלחמה עתידית, שהם ראו כהכרחית, בין ה"סלאבים" ל"תרבות הגרמנית". דרוויניזם חברתי גם השפיעה על התחרות בין המדינות לקולוניות. התפשטות קולוניאלית נחשבה חשובה להבטחת הכוח הצבאי והכלכלי של האומה כנגד יריביה.
[עריכה] הפוליטיקה הגרמנית הפנימית
מפלגות שמאל, בעיקר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית השיגו רווחים גדולים בבחירות הגרמניות בשנת 1912. הממשלה הגרמנית מאותה העת עדיין נשלטה על ידי היונקרים הפרוסים שפחדו מעלייתם של מפלגות השמאל. יש שחושבים כי הם חיפשו מלחמה חיצונית באופן מכוון על מנת להסיח את דעת האוכלוסייה ולהביא לתמיכה פטריוטית בממשלה. אחרים חושבים כי השמרנים הגרמנים היו אמביוולנטים לגבי המלחמה, מכיוון שחששו שהפסד יביא להם אסון, וכי אפילו ניצחון במלחמה עשוי להרחיק מהם את תמיכת העם אם היא תהיה ארוכה או קשה מדי.
[עריכה] גורמים מבניים או מערכתיים
כמה מהסיבות למלחמה קשורים למבנה של החברה האירופאית באותה תקופה, והצורה שבה היא פעלה.
[עריכה] האיחוד של גרמניה ואיטליה
בשנים שלאחר קונגרס וינה, החלו מאבקים בכל אירופה בין אלה שביקשו שינוי לבין המתנגדים לו. עד אמצע המאה ה-19, לאומיות נעשתה לכוח ממשי. גל של תסיסה עבר את היבשת כולה בשנת המהפכות – 1848. בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־19 היו שני שינויים גדולים על המפה: האיחוד האיטלקי והאיחוד הגרמני. שתי מדינות חדשות נוצרו על בסיס הלאומיות. האיחוד הגרמני נעשה על ידי "קאנצלר הברזל" של פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, על ידי סדרה של מלחמות מ־1864 עד 1871. התוספת של שני כוחות גדולים באירופה שינתה באופן יסודי את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי ביבשת.
[עריכה] שינויים באוסטריה
ב־1867 האימפריה ההאבסבורגית שינתה באופן יסודי את מבנה הממשלה שלה, והיא נעשתה למלכות הכפולה של אוסטריה-הונגריה. במשך מאות שנים האימפריה פעלה באופן פיאודלי, עם אריסטוקרטיה דוברת גרמנית בראשה. אולם, עם האיום מהלאומיות העולה בתוך היחידות האתניות הרבות באימפריה, כמה גורמים, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף, החליטו כי יש להגיע לפשרה על מנת לשמר את הכוח של הארסיטוקרטיה הגרמנית. ב־1867 הוסכם על ה"אוסגלייך", שבו האליטה המאגיירית בהונגריה נעשתה לשותפה כמעט שווה בממשלת האימפריה.
סידור זה הגדיל באופן משמעותי את חוסר שביעות הרצון אצל רבים מבני המעמד השליט הגרמני המסורתי. כמה מהם חשבו כי מדיניות זו הייתה הרסנית לאימפריה שלהם מכיוון שהיא מנעה את שליטתם המלאה בשלטון בה. לדוגמה, היה קשה בהרבה לאימפריה ליצור מדיניות חוץ ברורה שתתאים גם לגרמנים וגם למגיארים.
בכל חמישים השנה בין 1867 ל־1914, היה קשה להגיע לפשרות מתאימות בממשל האימפריה, וכך רבים חיפשו פתרונות לא-דיפלומטיים. באותו זמן צורה של דרווינזם חברתי נעשה פופולרי בחצי האוסטרי של הממשלה, שהדגישה את החשיבות של המאבק הצבאי בין עמים, ואת הצורך של עמים אלה בנשק על מנת שיוכלו להלחם למען קיומם.
כתוצאה מכך, לפחות שני זרמי מחשבה תמכו במלחמה עם סרביה, אף שלעתים אותם אנשים הם שתמכו בשתיהם:
- על מנת לפתור את הקיפאון הפוליטי, יש שחשבו כי צריך לקבל יותר סלאבים לאימפריה על מנת להפחית את חלקם של האליטה המגיארית. עם יותר סלאבים, הסלאבים הדרומיים של האימפריה יוכלו להכריח פשרה פוליטית חדשה שבה הגרמנים יוכלו לעמת את המגיארים כנגד הסלאבים הדרומיים. היו וואריאציות אחרות של רעיון זה, אך הרעיון המרכזי היה לפתור בעיות פנימיות על ידי כיבוש חיצוני.
- פחד נוסף היה שהסלאבים הדרומיים, בעיקר תחת הנהגתה של סרביה, מתארגנים ללמלחמה נגד אוסטריה-הונגריה, ואפילו נגד כל התרבות הגרמנית. מנהיגים אחדים, כמו קונרד פון הוצנדורף, טענו כי יש לטפל בסרביה לפני שתעשה חזקה מדי.
פלג חשוב בממשלה האוסטרו-הונגרית הונע על ידי הרעיונות האלה, ולכן תמך במלחמה בסרביה הרבה לפני שהמלחמה החלה. חברים חשובים בקבוצה הזו היו לאופלד פון ברכטולט, אלכסנדר הויוס, ג'אנוס פון גיימס וגאקס. אם כי חברים אחרים של הממשלה, בעיקר פרנץ פרדיננד, פרנץ יוסף ופוליטיקאים הונגרים רבים לא האמינו שמאבק עיקש עם סרביה יפתור את הבעיות הפנימיות של האימפריה, הפלגים הניציים השפיעו מאוד על המדיניות הממשלתית מכיוון שהם החזיקו בעמדות מפתח.
[עריכה] גורמים חומריים
בתאוריה המרקסיסטית ובתאוריות היסטוריות דומות, המלחמה מיוחסת בעיקר לתלות החומרית, לכאורה, של המדינות האירופאיות המפותחות על האימפריאליזם. לדעת התאוריות האלה, מדינות כמו בריטניה וצרפת יכלו לשמור על כלכלות ביתיות בריאות במהלך המאה ה־19 רק על ידי השליטה והניצול של משאבים, שווקים וטריטוריות בקולוניות שלהן. בגלל העלייה המאוחרת שלה לבימה העולמית, האימפריה הגרמנית הייתה במקום בעייתי מבחינה זו. תחרות עזה בין הכוח הכלכלי העולה הזה לבין המעצמות האחרות הייתה התוצאה ההכרחית.
[עריכה] התרחבות קולוניאלית
התחרות בין המעצמות התחזקה בשנות ה־80 של המאה ה־19 בשל המרוץ אחר קולוניות, שהביאה לכך שחלקים גדולים מאפריקה ואסיה נשלטו על ידי האירופאים ברבע המאה הבאה. תחת לחץ מקבוצות מסוימות, אפילו ביסמארק הסכים לתור אחר אימפריה מעבר לים, וכך גדל המתח האנגלו-גרמני כאשר רכשים גרמניים חדשים באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו להפריע לאינטרסים האסטרטגיים והמסחריים הבריטיים. התמיכה של וילהלם בעצמאות המרוקאית מצרפת, העמיתה האסטרטגית החדשה של בריטניה, הביאה למשבר טנג'יר ב־1905. בזמן המשבר המרוקאי השני או משבר אגאדיר (1911), נוכחות הצי הגרמני במרוקו שוב העמידה בנסיון את הקואליציה הבריטית-צרפתית.
[עריכה] רשת הבריתות
יש שאומרים, כי המנהיגים הפוליטיים לא הבינו נכונה את המערכת המסועפת של הבריתות שכבלה יחד את המדינות השונות באירופה לפני המלחמה. גיוס של מדינה קטנה יחסית הייתה יכולה לגרום לאפקט דומינו שיצא במהירות משליטה, ויערב את כל המדינות. אולם המנהיגים דנו במשבר בין אוסטריה הונגריה וסרביה כאילו היה מדובר בנושא מקומי. כך האיום של אוסטריה-הונגריה ב"פעולת משטרה" נגד סרביה הביאה לכניסה של בריטניה למלחמה:
- אוסטריה הונגריה מאיימת על סרביה
- הסכמים של רוסיה עם סרביה מחייבים אותה להתגייס לטובתה
- צרפת מתגייסת לטובת רוסיה
- הגיוס הצרפתי מניע את תוכנית שליפן, ובסופו של דבר - את הפלישה הגרמנית לבלגיה
- ההסכם של בריטניה עם בלגיה מחייבת אותה להגן על בלגיה מכל תוקף
- עם כניסתה של בריטניה למלחמה, נכנסו גם כל הקולוניות והדומיניונים הבריטיים, כשהם מציעים סיוע כלכלי וצבאי – אוסטרליה, קנדה, הודו, ניו זילנד ודרום אפריקה
- יפן, שכיבדה את ההסכם הצבאי שלה עם בריטניה, מכריזה מלחמה על גרמניה
[עריכה] זה יגמר עד חג המולד
האמונה כי מלחמה באירופה תהיה ענין מהיר ושהיא תוכרע עד לחג המולד נחשבת בעיני רבים כאומדן מוטעה באופן טרגי; התאוריה היא, שאם לפני המלחמה היו יודעים עד כמה היא תהיה נוראה ומתמשכת, אף מדינה לא הייתה מעיזה לפתוח בה. רעיון זה פחות מסתבר לאחר שנזכרים בתאוריה הצבאית של אותה התקופה, ובמיוחד בדעותיו של איוואן בלוך, שהיה מועמד לפרס נובל לשלום. התחזיות של בלוך לגבי לוחמה מתועשת, שתוביל למצב של קיפאון רצחני, מלחמת התשה ואפילו למהפכה, היו ידועים מאוד בחוגים צבאיים ופצפיסטיים כאחד. יש סופרים כמו ניאל פרגוסון שטוענים כי התיאורים של אמונה במלחמה מהירה מוגזמים מאד, וכי המתכננים הצבאיים, במיוחד בגרמניה, היו מודעים לאפשרות של מלחמה ארוכה, כפי שניתן לראות מההתכתבות הטלגרפית המפורסמת בין הקיסרים של רוסיה וגרמניה ("התכתבות ווילי וניקי"). הוא גם טוען כי האנשים שהכירו טוב את המצב חשבו כי אין סבירות גבוהה למלחמה מהירה.
[עריכה] תורת ההתקפה ומלחמה על פי לוח זמנים
תיאורטיקנים צבאיים מאותה התקופה האמינו כי חשוב מאוד להיות הצד המתקיף. התאוריה הזו עודדה את כל הצדדים במלחמה להכות ראשונים על מנת לזכות ביתרון זה. לפיכך, חלון ההזדמנויות לדיפלומטיה היה קצר יותר. רוב המתכננים רצו להתחיל בגיוס מוקדם ככל האפשר כדי שלא יתפסו בהגנה.
ישנם אנליסטים שטענו כי לוח הזמנים של הגיוס היה כל כך קשוח, שברגע שהחל – אי אפשר היה לבטל אותו ללא שיבוש המדינה וגרימת מהומה בצבא. לפיכך, המגעים הדיפלומטיים שנעשו לאחר תחילת הגיוס לא היו אפקטיביים.
[עריכה] תוכנית שליפן
ערך מורחב – תוכנית שליפן
הפגיעות האסטרטגית של גרמניה, שנמצאה בין שני האויבים שלה (רוסיה וצרפת), הביאה לפיתוחה של תוכנית שליפן. מטרתה הייתה להוציא את צרפת מהר ככל האפשר מהמשחק, לפני שרוסיה תספיק לגייס את כל כוחותיה העצומים. גרמניה אז תוכל להפנות את מלוא משאביה כלפי האיום הרוסי. אם כי אלפרד גראף פון שליפן המציא את התוכנית זמן רב לפני שפרש ב־1905, ההפסד הרוסי ליפן במלחמת רוסיה-יפן ב־1904 הציגה את החולשה הארגונית של רוסיה ותרמה לחזק את אמינות התוכנית.
קיום התוכנית הזו חייב את המתכננים הצבאיים של גרמניה להתקיף ראשונים, ברגע שברור כי תהיה מלחמה; אחרת, לרוסיה יהיה זמן לגייס את כוחותיה, וגרמניה תפסיד. כאשר ברגע האחרון הקיסר וילהלם השני ניסה לבטל את התוכנית על מנת למנוע את המלחמה, הוא גילה כי כבר מאוחר מדי – ביטול התוכנית יחייב ארגון מחדש של הצבא הגרמני שיותיר את גרמניה חשופה למשך מספר חודשים.
נראה כי לא היה אף מתכנן צבאי במדינות האחרות שהצליח לנחש את התוכנית של גרמניה. כך המנהיגים של אירופה דנו ביניהם בניחותא, כשהם חושבים כי כל הצדדים יפעלו בסבלנות. אך לגרמניה לא היה זמן לסבלנות.
[עריכה] ענייני תקשורת
[עריכה] טלגרפיה
ב־1914, כל המדינות עדיין השתמשו בטלגרף כצורת התקשורת העיקרית, מה שהביא לעיכובים של כמה שעות עד ימים.
[עריכה] שגרירים
ב־1914, המדינות היו תלויות מאוד בשגריריהן, בין השאר בשל עיכובים בתקשורת. דבר זה הביא פעמים רבות להחלטות דיפלומטיות סובייקטיביות ולחוסר הבנה הדדי.
[עריכה] אירועים ספציפיים
[עריכה] קונגרס וינה
לאחר ההפסד הסופי של נפוליאון בקרב ווטרלו, נתכנס קונגרס וינה ב־1815. הקונגרס אורגן על ידי המנצחים העיקריים של המלחמות הנפואליאניות: בריטניה, פרוסיה, רוסיה ואוסטריה. הדמות החשובה ביותר בקונגרס היה הנציג של אוסטריה, קלמנס ונצל פון מטרניך. מטרניך יעץ להשיב את אירופה למצבה מלפני המהפכה הצרפתית. הוא טען כי יש ליצור שיווי משקל של כוחות, שבו אף מדינה אירופאית לא תהיה חזקה יותר מהאחרות. מערך זה נודע כ"קונצרט האירופאי", מערכת שבה המעצמות הגדולות יעזרו אחת לשנייה להשאיר בשלטון את האריסטוקרטיות. על ידי מניעת נפילתה של אחת מהמונרכיות ללאומיות או ליברליזם, תמנע מהמפכה חברתית מאירופה כולה. אם דבר זה אכן יקרה, לדעת מטרניך, היבשת תגרר לעוד מלחמה כללית, כפי שהיה ניתן לראות מנפוליאון והלאומיות הצרפתית. מטרניך פחד מהלאומיות ככוח שיכול לפורר מדינות רב-אתניות כמו רוסיה והאימפריה האוסטרית.
[עריכה] מלחמת צרפת-פרוסיה (1870-1871)
רבים מהגורמים הישירים של מלחמת העולם הראשונה טמונים בתוצאות של המלחמה הפרנקו-פרוסית, 1870-1871. מאבק זה הביא ליסוד של אימפריה גרמנית חזקה ודינמית, וכך הרס את שיווי המשקל האירופאי: למדינה חדשה וחזקה זו הייתה היכולת הכלכלית והצבאית לאייים על אירופה, ובייחוד על הכוחות האירופאים הישנים. הלאומיות הגרמנית, משאביה הטבעיים, החוזק הכלכלי שלה והרצון שלה למצוא את "מקומה תחת השמש" גרמה ליריבויות קולוניאליות וצבאיות עם המדינות האחרות, ובייחוד למרוץ הנשק הימי האנגלו-גרמני.
הסיפוח של מחוזות אלזס ולורן בידי גרמניה, יצרה שנאה צרפתית עמוקה כלפי גרמניה, ורצון לנקמה. הצרפתים רצו להתנקם לא רק על ההפסדים הצבאיים והטריטוריאליים, אלא גם על כך שצרפת כבר לא הייתה המעצמה הגדולה והחשובה ביותר באירופה. ההפסד הצרפתי במלחמה גם גרם לחוסר יציבות פוליטי, ששיאו במהפכה ובייסוד הרפובליקה הצרפתית השלישית. ביסמארק היה מודע לבעיות אלה בשנותיו האחרונות, וניסה לפייס את הצרפתים על ידי עידוד ההתפשטות שלהם מעבר לים. אך הרגש האנטי-גרמני הוסיף להתקיים. הסכם צרפתי-גרמני מ־1884, שמחה כנגד ההסכמה האנגלו-פורטוגזית במערב אפריקה לא שרד לזמן רב, לאחר שהממשלה הפרו-אימפריאליסטית של ז'ול פרי בצרפת נפלה ב־1885.
[עריכה] מירוץ הנשק האנגלו-גרמני
גורם נוסף שתרם למלחמה היה הצטברות המתח בין גרמניה ובריטניה כתוצאה מרצונה של גרמניה להעשות לכוח ימי משמעותי. הבריטים האמינו, כי הדבר היחיד שמחזיק יחד את האימפריה העצומה שלהם הוא כוחם הימי, ולכן חשו מאויימים מהמדיניות הימית האגרסיבית של גרמניה.
[עריכה] מתח בבלקנים
מרכיב חשוב בחבית הנפץ הדיפלומטית היה השאיפות הלאומיות החזקות במדינות הבלקן, שפנו לאוסטריה-הונגריה או לרוסיה שיתמכו בהן. העלייה של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה לאחר מהפך ב־1903 תרמה למשבר ב־1908 בעקבות הסיפוח האוסטרי החד צדדי של בוסניה והרצגובינה, כשלחץ גרמני הכריח את רוסיה שלא להתערב בסכסוך.
בנוסף, נוצר ואקום לאחר הפלתו של הסולטן עבדול חמיד השני על ידי הטורקים הצעירים, שמטרתם הייתה להביא לחוקה.
דאגה בחוגי השלטון הגרמניים בשל ההתאוששות המהירה של רוסיה מהמלחמה הרוסו-יפנית לאחר 1908, הביאה לתמיכה במכה מקדימה לפני שהחימוש הרוסי המתגבר יטה את הכף נגד גרמניה ואוסטריה-הונגריה. עד 1913, צרפת וגרמניה כבר האריכו את השירות הצבאי המיועד לחייליהן, ובריטניה חתמה על הסכמים בענייני צי ודיונים בעניינים צבאיים עם צרפת בשנה הקודמת.
[עריכה] הקייזר וילהלם השני
תחת ההנהגה הפוליטית של הקנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמארק, גרמניה הבטיחה את מקומה החדש באירופה על ידי ברית עם אוסטריה-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה. ביסמארק החל לתור אחר בריתות והסכמים עם מדינות נוספות. הוא חתם הסכם שלום עם כמעט כל מדינה באירופה חוץ מצרפת. הוא פחד מאוד ממלחמה שתהרוס את המדינה החדשה שהוא הצליח ליצור בשנות ה־60. עם מותו של וילהלם הראשון, הייתה מערכת בריתות מסועפת באירופה ששמרה על שלום קריר.
וילהלם השני, שעלה לכס הגרמני ב־1888, היה שליט צעיר שרצה לנהל את המדיניות בעצמו, למרות השיפוט הדיפלומטי החפוז שלו. לאחר הבחירות של 1890, בהן מפלגות המרכז והשמאל גדלו, וכן בשל חוסר הרצון שלו לרשת קנצלר שהדריך את סבו למשך רוב הקריירה שלו, וילהלם אירגן את התפטרותו של ביסמארק.
הרבה מהעבודה המורכבת של הקנצלר נהרסה בעשורים הבאים, כאשר וילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה ב־1887, מה שנתן לצרפת הזדמנות לכרות ברית מלאה איתה ב־1894. הנסיון של וילהלם ליצור צי חזק יותר מזה של בריטניה היה הרה-אסון עוד יותר, מאחר שהוא הביא להסכם הבריטי צרפתי מ־1904 ולהרחבתו גם לרוסיה ב־1907.
[עריכה] מסילת הברזל ברלין-בגדאד
זמן קצר לאחר שרכבת האוריינט אקספרס הסיעה את נוסעיה הראשונים דרך הבלקנים לקונסטנטינופול ב־1888, בנקאים גרמנים קיבלו אישור ממנהיגים טורקיים לבנות מסילת ברזל עמוק יותר לתוך האימפריה העות'מנית. ב־1903, מדינות אחרות באירופה הבינו כי הגרמנים מבקשים לבנות מסילת ברזל שתחבר בין גרמניה למפרץ הפרסי, וכך לעקוף את תעלת סואץ. מדינות אלו פחדו כי הרכבת תגביר עוד יותר את היתרונות הפוליטיים והכלכליים של גרמניה.
[עריכה] היסטוריוגרפיה
הגורמים המדויקים של המלחמה נדונו רבות מאז שהמלחמה החלה.
מיד לאחר המלחמה, התפרסמו במדינות בעלות הברית מחקרים אקדמיים רבים שהאשימו את גרמניה באחריות למלחמה. אך מחקרים אחרים משנות ה־20 וה־30 האשימו את כל הצדדים במידה שווה. רבים האשימו גורמים שונים כמו מערכת הבריתות החשאיות, דגש על מהירות ההתקפה, תכנון צבאי לא-גמיש, רעיונות דרוויניאים וחוסר במנגנוני הפסקה ללוחמה. רעיונות אלה שמרו על תוקפם בעשורים שחלפו מאז. באותו זמן, התפרסמו חיבורים רבים של פוליטיקאים ומשתתתפים אחרים במלחמה שביקשו לטהר את שמם. בגרמניה הם לרוב דחו מעליהם את האשמה, ואילו במדינות בעלות הברית הם האשימו את גרמניה או אוסטריה-הונגריה. הנושא היה טעון רגשית בשנים שבין המלחמות, וייתכן כי כעס שנותר בגרמניה על האשמות אלה עזר לנאצים לעלות לשלטון, שכן הם הדגישו את חוסר האשמה של גרמניה במלחמה.
ב־1961 פריץ פישר כתב ספר משפיע מאד, שהאשים את גרמניה באחריות למלחמה. פישר חשב כי לחברים רבים בממשלה הגרמנית היו תכניות התפשטות מוגזמות, שנוסחו לאחר היתרון הסוציאל-דמוקרטי בבחירות 1912. הוא טען כי הם ביקשו להשתמש בהתפשטות חיצונית ובתקופנות כדי למנוע לחץ פנימי ודמוקרטיזציה. חלק ממחקרו מבוסס על "תוכנית ספטמבר" של ברתמן-הולווג, שתיאר את מטרות המלחמה הגרמניות. בעקבות מחקרו של פישר צמחה אסכולה שלמה של מחקרים דומים, המדגישים את הפוליטיקה הגרמנית הפנימית. בין החוקרים הבולטים באסכולה זו הם עמנואל גייס, וולפגנג מומסן וו. ר. ברגהאן.
תאוריית "מסיבת המלחמה הברלינאית" ווראיינטים שלה, המאשימה את הגורמים הפוליטיים הגרמניים נעשתה לאורתודוקסיה בשנים שלאחר הפרסום של פישר. אך סופרים רבים התקיפו אותה.
בתחילה, הרעיון הביא לתגובה חזקה בעיקר מהיסטוריונים גרמנים שמרנים כמו גרהרד ריטק שחשב כי התיזה מעוותת ולא מדויקת. רייטר חשב כי גרמניה הייתה דומה למדי לשאר המדינות, ולא ניתן לבודד אותה כאשמה הבלעדית.
ארנו מאייר, ב־1967, הסכים עם כמה היבטים של התאוריה, אך חשב כי היא מבודדת את גרמניה מההקשרים ההיסטוריים שלה. מאייר חושב כי כל המדינות פעלו באופן דומה לגרמניה בשנים שלפני המלחמה. סמואל ר. ויליאמסון מניח את רוב האחריות לרגלי האליטה האוסטרו-הונגרית ולא הגרמנית בספרו מ־1990, "אוסטר-הונגריה והתרחשות מלחמת העולם הראשונה". מחקרים אחרים מהתקופה האחרונה הם אלה של ניאל פרגוסון, "צער המלחמה" שדוחה לחלוטין את התיזה של פישר, ומאשים את הדיפלומטיה הבריטית, ושל דייוויד פרומקין, שמאשים את גרמניה ואוסטרו-הונגריה בספרו "הקיץ האחרון של אירופה" שפורסם ב־2004.
