אחד במאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק ביום הפועלים הבינלאומי. לערך העוסק בתאריך האחד במאי, ראו 1 במאי.

הפגנת אחד במאי במומבאי, הודו

יום הפועלים הבינלאומי, ובשמו הידוע יותר אחד במאי, מצוין ב-1 במאי כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר.

מקורו של החג בהפגנות שנערכו בקנדה ובארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיום הוא מצוין בעיקר בארצות מערב אירופה (צרפת, גרמניה ועוד), באמריקה הלטינית (ברזיל, מקסיקו ועוד) ובמדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות (סין, קובה ועוד).

ראשיתו של "האחד במאי" בהפגנה שהתקיימה בעיר טורונטו שבקנדה ב-15 באפריל 1872. את ההפגנה ארגנה פדרציה של איגודי עובדים בטורונטו בדרישה לשחרר ממעצר 24 פועלי דפוס שהנהיגו שביתה במטרה להגביל את יום העבודה ל-9 שעות. כיוון שהתאגדות עובדים ושביתות נחשבו אז בלתי חוקיות, הם נעצרו. הפדרציה של איגודי העובדים בטורונטו (Toronto Trades Assembly) ניצלה את האירוע לארגון הפגנה למען זכויות העובדים והגבלת יום העבודה. ההפגנה נקבעה לחג ההודיה הקנדי (שנחוג אז בתאריך שונה מהמקובל היום בקנדה).

ב-1884, בעקבות המאבק המוצלח בקנדה, קבעה הפדרציה של ארגוני העובדים בארצות הברית (Federation of Organized Trades and Labor Unions) את ה-1 במאי 1886 כמעין אולטימטום בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיוון שדרישת איגודי העובדים האמריקניים לא נענתה עד לתאריך שקבעו, הם פתחו בשביתה כללית. ב-4 במאי 1886, בעיר שיקגו הידרדרו ההפגנות שליוו את השביתה למהומות, שבהן נהרגו פועלים מפגינים ושוטרים. מהומות אלה מכונות "מהומות היימרקט" (Haymarket Riot).

לזכר ארועים אלה קבעה הוועידה הראשונה של האינטרנציונל השני, שנערכה בפריז ביולי 1889), את האחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מאז 1890 מצוין היום במדינות רבות. בוועידה השנייה של האינטרנציונל, שנערכה בבריסל ב-1891, התקבלה ההחלטה שביום הפועלים יתארגנו הפגנות בעלות אופי כלכלי בלבד, ואף נקבעה השבתת העבודה לאותו היום, בהתאם לתנאים.

משטרים טוטליטריים בעלי גוון סוציאליסטי כזה או אחר אימצו את האחד במאי כיום חג. המפלגה הנאצית בגרמניה, לאחר עלייתה לשלטון בשנות ה-30 של המאה ה-20, קבעה את היום כחג לאומי שנקרא "יום העבודה", אך אסרה על הפגנות של ארגוני שמאל ביום זה, ופירקה את איגודי העובדים שלא היו קשורים למפלגה הנאצית. גם בברית המועצות, לאחר מהפכת אוקטובר, נקבע האחד במאי כיום חג לאומי, ועד מהרה הוא הפך לחג העיקרי של ברית המועצות ושל המדינות שהיו כפופות לה. בשיאה של ברית המועצות, נהגו לציין את החג במשך יומיים רצופים (1 ו-2 במאי), ולקיים בו תהלוכות ענקיות.

הכנסייה הקתולית ניסתה ב-1955 להעניק לחג גוון נוצרי, וקבעה את ה-1 במאי כיום חג נוסף לכבוד יוסף, אביו של ישו. החג נקרא "יום יוסף הקדוש הפועל" (על-פי המסורת הנוצרית, אביו של ישו היה נגר).

התמוטטות הקומוניזם בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה הביאה לביטול החג ברוסיה ובחלק מהמדינות שהיו נתונות להשפעת ברית המועצות. במדינות אחדות בעלות עבר קומוניסטי הוא נשאר יום חג, אבל הצעדות והטקסים שהיו נהוגים בו בוטלו. כיום, החג בגרסתו הקומוניסטית, מצוין באופן רשמי במדינות כמו סין, קובה וקוריאה הצפונית. ברוסיה הוא מצוין כיום בעיקר על ידי נאמני המפלגה הקומוניסטית. בסין החג מצוין היום במשך שבוע, והוא החופשה העיקרית בשנה.

ברבות ממדינות המערב, ובהן ישראל, נהוג היה לציין את ה-1 במאי בצעדות המוניות שארגנו איגודי העובדים. דווקא בארצות הברית, מקור היום, הוא לא צוין, ובמקומו נקבע "יום העבודה" ליום שני הראשון בספטמבר. גם בקנדה, ניו-זילנד ובאוסטרליה נקבעו בסופו של דבר מועדים אחרים לציון "יום העבודה". בבריטניה נהוג יום חופשה (Bank Holiday) ביום שני הראשון של חודש מאי, אולם הוא אינו מוגדר באופן רשמי כ"יום העבודה". בגרמניה, בצרפת, בבלגיה ובלוקסמבורג רשאים העובדים לקחת יום-חופשה בתשלום ב-1 במאי. בברזיל, במקסיקו ובמדינות אחרות של אמריקה הלטינית נחשב ה-1 במאי כחג רשמי. בפולין וברומניה בוטלו צעדות אחד במאי שהיו נהוגות בתקופה הקומוניסטית, אולם הוא נותר יום חופשה.

עם ירידת כוחם של איגודי העובדים במערב (במיוחד אחרי הרפורמות של מרגרט תאצ'ר בבריטניה) דעכה דרך זו של ציון החג. בימינו הוא מצוין בקנה מידה קטן בהרבה על ידי ארגוני שמאל רדיקליים, ומתנגדי הגלובליזציה, ובכך חזר להיות יום מחאה.

[עריכה] יום הפועלים בישראל

ב-1 במאי 1892 ציינו פועלי האימפריה הרוסית היהודים לראשונה את יום הפועלים, בוילנה. ב-1906 צויין היום לראשונה בארץ ישראל. החל משנות ה-20 של המאה ה-20, ציינה הסתדרות העובדים הכללית את יום הפועלים כיום חג כללי בכל שנה. על אף הדומיננטיות של תנועות השמאל בשנים הראשונות של קיום המדינה, הוא מעולם לא נקבע כחג רשמי. זאת עקב התנגדות נחרצת של תנועות הימין, עקב הנטייה לקבוע רק חגים יהודיים או ציוניים כחגים רשמיים, וכן עקב הזיהוי שנוצר בין החג לבין ברית המועצות, בשעה שישראל התאמצה לחזק את קשריה עם ארצות הברית. בכל זאת, ה-1 במאי היה מקובל כ"יום בחירה" במקומות עבודה רבים, ומשרד החינוך אישר לסגור מוסדות חינוך ביום הזה, אם מנהל המוסד הודיע על כך להורים מראש. ההסתדרות הכללית נהגה להשבית מקומות עבודה שהיו כפופים לה ב-1 במאי. עד לשנות ה-90 היה אופיו של החג בישראל דומה לאופי של חגים כגון פורים או חול המועד, שבהם חלק מהמשק מושבת, אבל רוב העסקים והשירותים פועלים כסדרם. משנות ה-90 ואילך איבד החג בהדרגה את מעמדו בישראל, וכיום הוא כמעט שאינו מצוין, אם כי הוא עודנו בגדר "יום בחירה" בחלק ממקומות העבודה. באמצע שנות התשעים, בעקבות בחירתו של חיים רמון ליושב ראש ההסתדרות הכללית, הופסק הטקס המסורתי של הנפת הדגל האדום על בניין הוועד הפועל של ההסתדרות. המפלגה הקומוניסטית הישראלית וברית הנוער הקומוניסטי הישראלי עדיין מציינות את יום חגן במועד זה. תנועת הנוער העובד והלומד מציינת יום זה בימי עיון ובצעדה מסורתית בתל אביב. הביטוי העיקרי של ה-1 במאי בישראל כיום הוא בהפגנות של חד"ש, מק"י, בנק"י, השומר הצעיר, המחנות העולים, הנוער העובד והלומד, נוער מרצ, מאבק סוציאליסטי וקבוצות אנרכיסטיות. ההפגנות נערכות בשני מוקדים: נצרת ותל אביב.