סגנון עוקף מגדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סגנון עוקף מגדר הוא סגנון כתיבה העוקף - באופן נייטרלי מבחינה מגדרית - את הצורך להתייחס למינו הלא ידוע של אדם לא ספציפי, כלומר מבלי לייחס מגדר מסוים לאותו אדם. זאת בניגוד לסגנון מגדרי, המייחס לאדם שאינו ספציפי את אחד המינים כברירת מחדל.

[עריכה] יחס השפה למגדר

ערך מורחב – מגדר בלשון

בשפות שונות ניתן למצוא התייחסויות שונות לסוגיית המגדר בכללי הדקדוק של השפה:

• לשונות רבות הן מנוּעות-מגדר: בשום מצב אין להן יכולת להבחין דקדוקית באף מגדר.
• מולן ניצבות לשונות מחויבות-מגדר: באי-אילו מצבים (או תמיד) הן כופות על הדובר בהן את ההתייחסות למינו של אדם שאינו ספציפי (כגון על ידי שימוש באחת מהמלים: "הוא/היא" וכדומה). העברית, למשל (כשאר השפות השמיות), היא לשון מחויבת-מגדר.
• לשונות אחרות הן חופשיות-מגדר: באי-אילו מצבים (או תמיד) הן מאפשרות לדובר להבחין דקדוקית בכל אחד משני המגדרים, אך בשום מצב הן אינן מחייבות את הדובר לבצע הבחנה כזו.
• ייתכנו גם לשונות מגדריות-למחצה: אחד משני המגדרים אינו ניתן להבחנה בלשון כזו - בשום מצב, בעוד שבאי-אילו מצבים (או תמיד) מאפשרת הלשון הזו הבחנה במגדר השני.

[עריכה] סגנון מגדרי

שלט הפונה לגברים בלבד

העברית היא שפה מחויבת-מגדר, וכך גם שפות רבות אחרות. ההתנסחות בלשונות אלה מתאפיינת בדרך כלל בסגנון שבו מוענקת דומיננטיות-יתר לאחד משני המינים כברירת מחדל. סגנון כזה נקרא "מגדרי". למשל, בהתייחסות לקבוצת בני אדם הכוללת גברים ונשים - ברירת המחדל בעברית היא המין הדקדוקי הזכרי, ובדומה לכך ברוב הלשונות מחויבות-המגדר (להוציא כמה לשונות אפריקניות מחויבות-מגדר שבהן הדומיננטיות מוענקת למין הנשי). למשל, בכיתוב על תמרור בעברית מועדף הנוסח: "סע בזהירות" על פני "סעי בזהירות", וכדומה.

הדומיננטיות של השימוש במגדר הזכרי בשפה העברית, הנובעת מההתנהלות החברתית המקובלת, מתבטאת גם בספר החוקים של מדינת ישראל. חוק הפרשנות, המפרש מונחים שונים בחוקי המדינה, קובע כי "האמור בלשון זכר — אף לשון נקבה במשמע, וכן להיפך". בפועל, רוב רובם של החוקים מנוסחים בלשון זכר. במקרים הספורים שבהם החוק מנוסח בלשון נקבה, מדובר בעיקר בהתייחסות לתפקידים המזוהים יותר עם נשים. כך, למשל, שני חוקים המסדירים את העיסוק במקצועות רפואה נקראים האחד פקודת האחיות, והשני פקודת הרופאים. ניתן למצוא בספר החוקים יועץ מס, יועץ השקעות או יועץ משפטי, אולם רק יועצת אחת - לענייני מעמד האישה. בסעיפים המגדירים את עבירת הסרסרות בחוק העונשין נקט המחוקק גישה כפולה: בתחילה נקבע כי סרסור הוא "מי שמחייתו, כולה או מקצתה, דרך קבע או בתקופה כלשהי, על רווחי אדם העוסק בזנות", אך בהמשך נקבע כי "גבר הגר עם זונה או שהוא רגיל להילוות אליה דרך קבע [...] חזקה עליו שהוא חי על רווחיה".

בנסיבות אלה של מאפייני השפה העברית, אין זה מפליא שרש"י הוטרד מהשאלה מדוע נכתב "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), ותשובתו: "אחד זכרים ואחד נקבות אלא שדיבר הכתוב בהווה" - כלומר, במציאות הרגילה הכישוף נוהג יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, ולכן חרג הכתוב מברירת המחדל.

[עריכה] הביקורת כנגד הסגנון המגדרי

הסגנון המגדרי החל לספוג ביקורת עם צמיחת הפמיניזם. עלתה דרישה לקיים שוויון זכויות לנשים גם בתחום זה, תוך הדגשה שאין לראות בפנייה בלשון זכר פנייה נייטרלית. דוגמה לכך מופיעה בוויכוח נודע (ולא יחיד) בין וינסטון צ'רצ'יל לליידי אסטור, האישה הראשונה בבית הנבחרים הבריטי [1]. בעת נאום שנשא בבית הנבחרים, השתמש צ'רצ'יל שוב ושוב במילה "man", כשכוונתו הייתה לבני אדם. בכל פעם שעשה זאת, התערבה ליידי אסטור בקריאת ביניים: "And Woman, Mr. Speaker...And Woman". לבסוף הגיב צ'רצ'יל: "In this context, Mr. Speaker, the understanding is that Man embraces Woman"

תשומת הלב שהופנתה לחוסר השוויון שבכתיבה בלשון זכר בלבד הובילה רבים לחוש בקיומה של בעיה ולניסיונות שונים להתמודד איתה. ההנחה הראשונית הייתה שישנה זיקה חזקה בין השפה המדוברת ובין תפיסת העולם של דובריה, זאת בצד מחקרים בסוציולוגיה של הלשון (ובפרגמטיקה של הלשון) המראים כי העדפת הפנייה הזכרית כברירת מחדל בשפה מחוייבת מגדר - משקפת מצב חברתי של יתרון מעמדי גברי השורר (או לפחות כזה שפעם שרר) אצל דוברי שפה זו.

להמחשת הזיקה שבין הסגנון המגדרי לבין תפיסת העולם - נציג את החידה הבאה:

אב ובנו נפגעו על-ידי מכונית כשחצו את הכביש. השניים הובהלו לבית החולים בניסיון להציל את חייהם. בזמן שהאב שכב חסר הכרה בחדר המיון, הוכנס הבן לחדר הניתוח. לפתע נשמעה קריאה מחדר הניתוח: "לא אוכל לנתח אותו - זה הבן שלי!"

כיצד ייתכן הדבר?

בחידה זו אין כל התייחסות למינו של הדובר המופיע בסופה, ולכן לכאורה פתרונה מיידי: את הדברים אומרת אמו של הפצוע, שהיא המנתחת. חרף פשטות זו, החידה מציבה אתגר מחשבתי גם בפני אנשים המודעים לכך שמקצוע הניתוח, בדומה למקצועות אחרים, פתוח בפני גברים ונשים גם יחד. בכל זאת, פתרון החידה מחייב חריגה מתמונת העולם הסטריאוטיפית, לפיה מקצוע הניתוח הוא מקצוע גברי. השפה, המשתמשת בלשון זכר בהתייחסות לאדם שמינו אינו ידוע, רק מחזקת סטריאוטיפ זה.

[עריכה] מוּדעוּת לבעיה והשלמה עם קיומה

הערה בחלקו העליון של טופס 161א של רשות המסים בישראל

רבים מהדוברים בשפה מחויבת-מגדר כלל אינם חשים בקיומה של בעיה - זו שפת האם שלהם, אתה נולדו ואתה הם חיים. בקרב החשים בקיומה של בעיה בשפה מחויבת-מגדר, יש הבוחרים להשלים עם קיומה. הם מציינים במבואות או בהערות לחיבוריהם (בקצרה או באריכות) שהם מודעים לאפליה הנוצרת בכתיבה בלשון זכר, אך כדי לא להטריד את הקורא, נכתב הספר בלשון זו בכל זאת. הקורא מתבקש להבין כי בכל מקום בו כתוב he הכוונה כמובן ל-he or she. עוד יותר מלכותב אנגלית נוחה גישה זו לכותב עברית, הנתקל בבעיה חמורה יותר, מפני שלא די לכתוב "הוא או היא" - בעברית גם לפועל ולתואר יש מין (שלא כמו באנגלית), ולכן כתיבת משפטים נטולי מין הופכת פעמים רבות למשימה בלתי אפשרית. המחשה לקושי זה ניתנת ביחס לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה: אף שהחוק מחייב כתיבת מוֹדעוֹת "דרושים" באמצעות פנייה לשני המינים כאחד, נמנעים חלק מהמפרסמים מלעשות זאת, עקב הסרבול הכרוך בהיענות לדרישות החוק: "דרוש/ה פקיד/ה בעל/ת ניסיון..." (יש הכותבים את המודעה בלשון זכר, ומוסיפים בשוליה הערה "המודעה מיועדת לנשים וגברים כאחד").

התייחסות מפורטת יותר מצויה בדבריו של מיכה חפרי בפתיחה לספר "עקרונות מערכות הפעלה":

הערה מיוחדת לקוראות הספר: במקומות רבים, במשך הדיון ובתרגילים, מופנות התייחסויות ישירות לקוראים. בפנייה לקורא היחיד היה עלי לבחור בין לשון זכר ללשון נקבה. מעשה שהיה בפרלמנט האנגלי: בתגובה לקריאה נזעמת של חברה באותו מוסד על ניסוח הצעת חוק אמר וינסטון צ'רצ'יל: In law, as in nature, man embraces woman. נטלתי לעצמי את החופש להרחיב כלל זה מענייני חוק לדיונים בנושאי תוכנה, ועל כן נקטתי לשון זכר כאשר אני פונה לקורא.

[עריכה] תמיכה בסגנון עוקף מגדר, ושיטות לכתיבה שוויונית יותר

מודעת "דרושים" הפונה לבני שני המינים

אצל דוברי אותן לשונות מחויבות-מגדר - החל אפוא להתפתח זרם חברתי התומך ב"סגנון עוקף מגדר" (הרעיון אינו תקף בחברות הדוברות בלשונות מנוּעות-מגדר), כחלק מעקרון התקינות הפוליטית.

כך קרה שכותבים בארצות הברית החלו לשנות את סגנון כתיבתם. בכל מקום שבו היה נהוג לכתוב man נכתב מעתה person. גם מילים מורכבות תוקנו: salesperson באה במקום salesman, ובמקום postman באה letter carrier. קל לעכל שינוי זה, אך שינוי נוסף שבא עמו אינו כה פשוט לעיכול. בכל מקום שבו היה כתוב he החלו כותבים he or she (והמהדרין כותבים she or he). בעברית יש הכותבים, באופן דומה, פנייה כפולה, למשל "קח/קחי" או "ראה/ראי". שיטה זו יצרה משפטים מסורבלים והיא פוגמת בנוחות הקריאה.

צעד פחות דרסטי הוא שילוב שני המינים הדקדוקיים. כלומר במקום המצב השגרתי, שבו כל הדוגמאות הן בזכר, מופיעות הדוגמאות לעתים בזכר ולעתים בנקבה. בהקדמה לספרו "שפינוזה וכופרים אחרים" מסביר ירמיהו יובל מדוע בחר בשילוב כזה:

אני מקווה שקוראי הספר לא יתרעמו על החלטתי לפנות אל הקורא(ת) בלשון זכר ונקבה לסירוגין; גם אם הדבר יישמע מוזר בהתחלה, למעשה הוא טבעי (ובוודאי ייתפס כך עם הזמן). עם זאת, בשמות גנריים כמו "אדם", ובכינויי הגוף הנסמכים להם, אני משתמש בצורה הזכרית בהוראה דו-מינית.

התייחסות פמיניסטית לבעיה זו מופיעה במאמרה של פנינה להב "יד הרוקם: יריעת חירויות הפרט על-פי השופט אגרנט"^[1]. בהערת שוליים בפתח המאמר מסבירה הכותבת את גישתה:

העברית היא שפה שאין בה נייטרליות מבחינת המין. עם השנים התחזקה דעתי, שהשיטה המקובלת לנקוט לשון זכר ולקוות שבמובלע תיכלל בו גם הנקבה עושה עוול לנשים, באשר אנו נאלצות לפתח אישיות מעוותת, ספק-זכר ספק-נקבה (לקרוא הוא ולחשוב גם היא) ונדונות לכך שלעולם איננו רואות את עצמנו במפורש בספרות המשפטית. איני מקבלת שהמונח אדם כולל גם חווה ואילו המונח חווה לעולם אינו כולל אדם. לפיכך הלכתי בדרך הפמיניזם האמריקאי, וכתבתי חלק מהמאמר (לא הכול, וזאת על-מנת לא להבהיל) בלשון נקבה. הקוראים והקוראות יקראו את ההתייחסות ללשון זכר (חירויות הפרט) כאילו היו גם לשון נקבה ואת ההתייחסות ללשון נקבה (זכויות האזרחית) כאילו היו גם לשון זכר (קשה, אבל מתרגלים), ובכך נקדם את השוויון.

דרך התייחסות נייטרלית מבחינה מינית ננקטה לעתים באמצעות שימוש בשם פעולה במקום בפועל. לדוגמה: במקום "טול את האופניים" או "טלי את האופניים" נכתב "יש ליטול את האופניים".

שלט הכוונה זה הנמצא באיילון צפון, נכתב לראשונה בלשון זכר: "צא". לאחר שיד אלמונית הוסיפה קו שחור שהפך את המילה ל"צאי", תוקן השלט לצורת הפנייה הנייטרלית "צאו"

דרך נוספת היא פנייה בצורת רבים משותפת לזכר ולנקבה במקום בצורת היחיד (למשל "ראו" במקום "ראה"). עמד על כך מיכאל ספרד בסקירת הספר "מכתבים לעורך דין צעיר"^[2]:

הספר כתוב בגוף שני, כמקובל בספרי self help. זה יוצר בעיה מיוחדת בתרגום העברי שכן הוא פונה לעורכי-דין גברים בלבד וחבל, כי היה אפשר לבחור בגוף רבים הנייטרלי יותר או בהטיה ללשון נקבה - שכן רוב עורכי-הדין הצעירים בישראל הן עורכות-דין.

האפשרות הרדיקלית ביותר היא שימוש בצורת הנקבה בלבד. כך למשל באתר הנשים אסימון נכתב בתנאי השימוש:

הלשון בה אנחנו משתמשות באתר זה היא לשון נקבה, אך אין לראות בכך פנייה רק לנשים, כשם שפנייה השגורה בלשון זכר, במקרים רבים איננה פנייה רק לגברים. שירותים שניתנים לנשים בלבד באתר יצוינו ככאלה, ואילו שירותים אחרים שהפנייה בהם היא בלשון נקבה ניתנים לנשים וגברים כאחד.

פמיניסטיות רבות מאמינות כי צורת פנייה זו היא השוויונית ביותר מכמה סיבות: ראשית, רוב הטקסטים נכתבים בסגנון מגדרי, וכדי לאזן את התמונה יש לפנות תמיד בלשון נקבה. שנית, מכיוון שאפליית נשים נפוצה מאוד, נדרש מהלך רדיקלי כדי להתקרב ולו במעט לשוויון.

פשרה מסוימת נולדה בשמועה שנפוצה בקרב דוברי עברית בתחילת המאה ה-21, לפיה החליטה האקדמיה ללשון העברית שפנייה לקבוצה שרובה נשים ומיעוטה גברים תהיה בלשון רבות, ולא בלשון רבים. שמועה זו הוכחשה בתוקף על-ידי האקדמיה:

צורת הזכר בעברית היא הצורה הלא-מסומנת, הצורה הסתמית - והיא יפה אפוא גם לנקבות. ואילו צורת הנקבה מציינת רק נקבה. זו דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו^[3].

הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת עסקה אף היא בסוגיה זו, ובדיון שאליו הוזמנה גם נציגה של האקדמיה ללשון העברית הוחלט:

הוועדה למעמד האישה מדגישה את חשיבות השפה כמעצבת וכמשקפת תפיסות חברתיות. מסיבה זו הוועדה סבורה כי יש להקפיד על פנייה בלשון נקבה לנשים באופן דומה ומקביל לפנייה בלשון זכר לגברים. כך למשל יש להקפיד על ההנחיות בנציבות שירות המדינה בתיאור משרות בהן נושאות נשים ללשון נקבה (מבקרת, שופטת, מנהלת, מנכ"לית וכו'). בדומה, הוועדה סבורה כי מן הראוי לפנות לקהל שרובו המובהק נשים בלשון נקבה. בעת ניסוח מסמכים ממליצה הוועדה לאמץ את הנחיות משרד החינוך ולהשתמש ככל האפשר בלשון נייטרלית המתאימה לשני המינים כאחד ^[4].

גם חוקר הספרות מנחם פרי נקט גישה זו, כאשר עסק במאמרו ^[5] בפסק דין שניתן על-ידי שתי שופטות ושופט אחד, והתייחס אל כל השלושה בכינוי "השופטות", אם כי לא בהכרח משיקולי שוויון, כפי שמסבירה עדי שורק:

כצעד "חדשני" הוא מכנה את חבר השופטים "שופטות", באורח המתחפש לפמיניסטי אך למעשה מנצל מהלך זה לצורך הנמכת מעמד השופטים בעיני הקוראים (אפקט תרבותי שהוא מודע לו היטב כעורך מנוסה), דבר המקל עליו להפוך אותם ל"מספר לא מהימן" ולהכריע שהוא מעליהם ^[6].

[עריכה] ראו גם

• שיח
• ג'ודית באטלר
• אפליית נשים - תאוריות
• היפותזת ספיר-וורף

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ "עיוני משפט", נובמבר 1991.
2. ^ הארץ ספרים, 11.10.06.
3. ^ לא היו דברים מעולם - צרור שמועות שווא, באתר האקדמיה ללשון העברית.
4. ^ אופן הפנייה אל קהל מעורב, פרוטוקול מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, ‎14.01.04.
5. ^ מנחם פרי, הנשיקה: סיפור בשלוש וריאציות, בעיתון הארץ, 7.3.07
6. ^ עדי שורק ועידן צבעוני, מה רוצה הגבר, בעיתון הארץ, 14.3.07

[עריכה] קישורים חיצוניים

• ארנה קזין - מ'קוויר' ל'חורגת'
• ד"ר שולמית אלמוג, למה Word לא מתחשב בנשים?, באתר ynet