תקינות פוליטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תקינות פוליטית (political correctness, מקובל גם כשם תואר פוליטיקלי קורקט - politically correct) היא גישה שבאה למנוע שימוש בביטויים שיש בהם, למעשה או רק לכאורה, אפליה, גזענות, או פגיעה ברגשות של אוכלוסיות מסוימות. כל ביטוי הטומן בחובו טענה גלוייה או סמויה, במכוון או בשוגג, בדבר הבדלים בין בני אדם באופן שעלול להיות מובן כפוגעני כלפיהם אינו תקין פוליטית.

תוכן עניינים 1 מקור המונח 2 עקרונות התקינות הפוליטית 3 היקף התופעה 4 תקינות פוליטית בישראל 5 ביקורת 6 ראו גם 7 קישורים חיצוניים 8 לקריאה נוספת 9 הערות שוליים

[עריכה] מקור המונח

מקורו של המונח נעוץ ככל הנראה בתרגום מילולי מסינית מן הספרון האדום של מאו. השימוש במונח זה נעשה לראשונה על ידי חוגים שמרנים בארצות הברית, ככינוי אירוני לדרך ההתבטאותם, הלא סובלנית לטענתם, של החוגים הליברלים.

[עריכה] עקרונות התקינות הפוליטית

לפי עקרונות התקינות הפוליטית יש לומר "אמריקאים-ילידיים" ולא "אינדיאנים", "בן זוגי" ולא "בעלי", "אדם מבוגר" או "קשיש" ולא "זקן", "מאותגר שכלית" ולא "מפגר", "קטן קומה" ולא "גמד", "מלא" ולא "שמן" וכו'. רעיון זה יושם בישראל שנים רבות לפני שזכה למינוח אמריקאי הולם, באיסור לומר "כושי", אלא רק "אפריקאי" או "שחור".

גישת התקינות הפוליטית מתבססת על רעיון השיח, לפיו השפה מעצבת את המציאות החברתית מצד אחד ומושפעת מיחסי כוח מצד שני. בהמשך לרעיון זה גורסת גישת התקינות הפוליטית כי אחת הדרכים להשפיע על עוולות חברתיות היא בשינוי השפה ודרכה שינוי השיח. בנוסף, התקינות הפוליטית מתבססת על זרמים לינגוויסטיים-אנתרופולוגיים כדוגמת היפותזת ספיר-וורף, הקובעת כי יש יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של שפה שאדם מדבר בה, לבין הדרך בה האדם מבין את העולם ומתנהג בו.

שינויים במילים ובביטויים שבהם נעשה שימוש בשפה אינם אופייניים לגישת התקינות הפוליטית של התקופה המודרנית בלבד. כבר בעת העתיקה נפסלו ביטויים מסוימים וגם בתנ"ך אנו מוצאים מילים שבשל הדרישה ל"לשון נקייה" אין מבטאים אותן ככתבן (קרי וכתיב), אם כי עורכי התנ"ך לא מחקו מילים אלה מן הכתוב. לשון סגי נהור אף היא דרך התבטאות עדינה, שנועדה למנוע שימוש במילים פוגעות.

התקינות הפוליטית מתייחסת לא רק לשמות תואר של קבוצות וקטגוריות חברתיות, אלא בהיבט כוללני יותר, גם לדרך בה השפה מנכיחה דיבור גזעני, סקסיסטי, שוביניסטי, הומופובי ואנטי זיקנה. דוגמאות לביטויים שנאמרו בשיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות ונוגדים את עקרונות התקינות הפוליטית הן: התייחסות שוביניסטית לאישה: "מיידלע, לכי לסרוג". התייחסות הומופובית: כינוי "מצעד הגאווה" "מצעד הבהמות". אנטי זיקנה: כינוי אישה מבוגרת "הזקנה הבלה". התייחסות סטריאוטיפית וגזענית: "הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין-גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא", על תומכי נתניהו - "אספסוף מהשוק", "המרוקאים הם העדה הכי פרובלמטית. אין להם סקרנות לדעת מה קורה סביבם".

[עריכה] היקף התופעה

בחוגים מסוימים בארצות הברית, התקינות הפוליטית נוכחת בצורה חזקה ביותר, כך למשל אין הוגים או כותבים את המילה nigger, אפילו לא כדוגמה שלילית, אלא אומרים "The N word". מגמה זו חזקה בעיקר באוניברסיטאות ובקרב בעלי השכלה גבוהה. מאידך, גישת התקינות הפוליטית אינה נפוצה בשיח העממי.^[1]

[עריכה] תקינות פוליטית בישראל

לטענת המצדדים בתקינות הפוליטית, החברה הישראלית, כחברת מהגרים, משופעת בזהויות אשר בחלקן מתבססות על מוצא עדתי, דבר המוביל לחשיבה סטריאוטיפית וגזענית. בשל כך יש צורך בשמירה על עקרונות של תקינות פוליטית כדי לקיים חיים תקינים והרמוניים יותר.

צבי טריגר, כותב בהקשר הישראלי כי:

"הטיעונים נגד התקינות הפוליטית באים לרוב מכיוונם של החשוכים, אשר חופש הביטוי שלהם נפגע, בעיניהם. אבל מדוע לא לחשוב על נקודת המבט של מושא הפגיעה? מה עם חופש הביטוי שלהם? רק אשה שהוטרדה מינית, הומו או לסבית שהוטחו בהם הערות הומופוביות, או מי שאינם יהודים בישראל ונאלצים להתמודד עם היומיום הישראלי הגזעני יודעים עד כמה ה"דוגרי" הישראלי משתק, עד כמה הוא משתיק. וכשחושבים על זה, מדובר באחוז די גדול של האוכלוסייה: מעטות הנשים שלא נחשפו לסקסיזם בימי חייהן, כמו גם ההומואים והלסביות או הערבים והערביות, החווים הומופוביה וגזענות כמעט על כל צעד ושעל."

[עריכה] ביקורת

בשל נוכחותה העצומה של התקינות הפוליטית, ישנם קולות, משמאל ומימין, המתנגדים לעצם התקינות הפוליטית או לעצמה שלה. היוצאים נגד גישת התקינות הפוליטית, רואים בה צביעות והתעלמות מהמציאות, כמו גם עיוות מלאכותי של השפה, ואינם סבורים כי שינוי הכינוי של מגזר מסוים יתרום לשינוי מצבו העגום. לטענתם, הדימוי הירוד של הכינוי נובע מן המצב הירוד של הקבוצה וגם הדימוי של הכינוי החדש יידרדר אם לא ישופר מעמד הקבוצה.

בנוסף, לטענתם, בשל עקרונות חופש הביטוי, יש לאפשר אמירות סקסיסטיות, שוביניסטיות, סטריאוטיפיות, הומופוביות וגזעניות.

איש הימין ויליאם ס. לינד, מנהל המרכז לשמרנות תרבותית בארצות הברית, אף מרחיק לכת וטוען שהתקינות הפוליטית נוקטת באותן שיטות שבהן נקטו המשטרים הטוטליטריים של ברית המועצות, גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית וסין הקומוניסטית, בהשתמשם בשיטות "שיחדש" אורווליאניות. רבים גם סבורים שבקמפוסים של אמריקה מופעל טרור כנגד כל מי שסוטה מן "התקינות הפוליטית". לעומתם, יש המטילים ספק בעצם קיומו של לחץ ממשי לשימוש בתקינות פוליטית, ומוסיפים כי גם אם קיים לחץ שכזה, הרי שאין בו כל חדש.^[2] לדעתם של לינד ואחרים, הציבור צוחק על תופעה זו ואיננו מבחין בסכנותיה מאחר שהיא מכונה "תקינות פוליטית", אולם, התופעה גדלה ומבקשת להרוס את כל מה שמוגדר כחופש וכתרבות שלהם.

[עריכה] ראו גם

• שיח (מדעי החברה)
• סגנון עוקף מגדר

[עריכה] קישורים חיצוניים

• צבי טריגר, "בשבחה של התקינות הפוליטית" - מאמר המצביע על קשיי קבלתה של תקינות הפוליטית בישראל.
• רפאל ניר, "תקינות פוליטית לשון נקייה והזניית השפה", פנים מס' 7, סתיו 1998.
• שחר אילן, פוליטיקלי קורקט? מה זה?, בעיתון הארץ, 24.11.06

[עריכה] לקריאה נוספת

• ג'יימס פין גארנר, פוליטיקלי קורקט: אגדות ילדים בלשון סגי נהור, מודן, 1995.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ David Robertson, "Politically Correct", A Dictionary of Modern Politics, Europa Publications, London and New York, 3^rd addition, 2002, pp. 392
2. ^ David Robertson, "Politically Correct", A Dictionary of Modern Politics, Europa Publications, London and New York, 3^rd addition, 2002, pp. 391