ראוונסבריק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מיקום מחנה ראוונסבריק במפת גרמניה

מחנה ראוונסבריק היה בתקופת הרייך השלישי מחנה ריכוז בחבל טמפלין שמדינת ברנדנבורג בגרמניה, בקרבת העיירה פירסטנברג על נהר האוול, כמאה קילומטר מצפון לברלין. הוא נחשב למחנה הריכוז לנשים הגדול ביותר בגרמניה.

[עריכה] היסטוריה

מחנה ראוונסבריק, מבט על צריפי המגורים

מחנה ראוונסבריק הוקם בכפר בעל אותו השם בקרבת אגם שווטזה (Schwedtsee) בין דצמבר 1938 לאפריל 1939 לפי פקודתו של מפקד האס אס היינריך הימלר, על ידי האסירים במחנה הריכוז זקסנהאוזן, בתור מחנה לנשים בלבד. באפריל 1941 נוסף לו מחנה קטן לכ-350 גברים. עד ליוני 1942 הוקם והופעל בקרבת מקום גם "מחנה המגן לנוער" אוקרמרק, ששיכן כ-400 נערות וצעירות. מחנה ראוונסבריק השתרע בשנת 1945 על שטח של כ-1,700 דונם והיו לו עד 70 מחנות חוץ ברחבי הרייך ובאזורי הכיבוש, שבהם אולצו אסירות המחנה לעבוד בתעשיית הנשק.

ב-18 במאי 1939 הועברו כמעט 900 אסירות ממחנה הריכוז ליכטנבורג למחנה החדש, והיה עליהן להמשיך בבניית המחנה ובבניית המגורים לסגל המחנה, אנשי ה-SS. כבר בסוף יוני 1939 הועברו כ-440 צועניות עם ילדיהן מחבל בורגנלנד באוסטריה למחנה ראוונסבריק. עם פריצת מלחמת העולם השנייה התווספו אליהן נשים מפולין הכבושה, ואחר כך מארצות נוספות שנכבשו על ידי הצבא הנאצי. בינואר 1940 ביקר הימלר במחנה והנהיג עונש של מלקות לאסירות המחנה. כחלק מהמאמץ הכלכלי של המלחמה הוקם ביוני 1940 בשטח המחנה מפעל בשם "חברה לטקסטיל ולעיבוד עור בע"מ", על ידי ה-SS. בשטח המחנה הוקם מעין אזור תעשייה, שבו עבדו האסירות בעבודות שנחשבו אופייניות לנשים.

בדצמבר 1940 כבר הוחזקו במחנה 4,200 אסירות, ששוכנו ב-16 "בראקים" שונים. עד אפריל 1941 התווספו עוד כ-3,500 אסירות. באותו החודש נשלחו 1,000 נשים לאושוויץ לבניית מחנה ההשמדה שם. משום שבמחנה ראוונסבריק לא היו אז עדיין תאי גזים, נשלחו באפריל 1942 מעל 1,600 אסירות, כמחציתן יהודיות לעיר ברנבורג והומתו שם בגז.

כחלק מהמגמה הכללית של שיעבוד אסירי המחנות לכלכלת המלחמה ולתעשיית הנשק במיוחד, הקימה חברת סימנס החל ביוני 1942 מתקני ייצור במחנה, שבהם הועבדו אסירות המחנה. ב-1 באוגוסט 1942 התחילו רופאי SS בניסויים רפואיים באסירות בריאות במחנה. לאחר שהמשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין הורה להפוך את המחנה ל"נקי מיהודים", הועברו כ-600 אסירות יהודיות ב-6 באוקטובר למחנה ההשמדה אושוויץ. בדצמבר אותה שנה הגיע מספר האסירות ל-10,800, ומפברואר 1943 הושמו במחנה גם שבויות מלחמה מן הצבא האדום. משום שה-SS לא הצליח להתמודד עוד עם מספר המיתות הגבוה, הוקמה בסתיו 1943 משרפה במחנה. אפרם של המתים פוזר באגם הסמוך. מספר האסירות במחנה הלך וגדל בצורה דרסטית, עם קליטתן של אסירות מבתי כלא שפונו בצרפת וממחנות ריכוז שפונו עם התקדמות הצבא האדום במזרח, או שנכבשו על ידו (כך למשל ממחנה מיידאנק). בספטמבר 1944 היה המחנה מלא כל כך, שלצריפים (בראקים) נוספו אוהלים בשטח המחנה, ורבים מדייריהם לא שרדו את החורף. לאחר מרד ורשה נקלטו במחנה עוד כ-12,000 נשים וילדים פולנים ויהודים. אלפי אסירות נשלחו לעבוד במחנות-חוץ בכל רחבי גרמניה ופולין, ורבות מהן נשלחו להשמדה באושוויץ-בירקנאו. בסוף 1944 נבנו בראוונסבריק תאי גזים וכיכר הוצאה להורג, והמחנה הפך למחנה השמדה, שבו הושמדו בידי ה-SS עד סוף המלחמה עד 6,000 אסירים.

באמצע ינואר 1945 הכיל המחנה, ביחד עם מחנות החוץ שלו, כ-46,100 אסירות ויותר מ-7,800 אסירים, ואליהם נוספו בתחילת פברואר כ-11,000 אסירים נוספים ממחנות שפונו על ידי הגרמנים. מחנה הנוער אוקרמרק פונה מיושביו, ותחת זאת שוכנו בו נשים שלא היו כשירות לעבודה, שאלפים מהן נרצחו בתוך שבועות.

בתקופה שבין 5 באפריל ל-26 באפריל 1945 הצליח הצלב האדום הבינלאומי ביחד עם הצלב האדום השבדי בהנהלת פולקה ברנדוט לפנות כ-7,500 נשים מהמחנה לשווייץ ולשבדיה. עם התקרבות חזית הלחימה אל המחנה במהלך חודש אפריל, התחיל ה-SS בפינויו ב-27 בחודש, ואסירי המחנה יצאו למה שנודע כצעדת המוות. מאחור נותרו רק החולים ביותר: כאלפיים נשים, 300 גברים וכן חלק מסגל המחנה. ב-30 באפריל הגיעו כוחות הצבא האדום לעיר פירסטנברג ושיחררו גם את אסירי המחנה שנותרו בו. האסירים שהיו בעיצומה של צעדת המוות שוחררו בידי הצבא האדום עד ל-3 במאי 1945. רבים מבין האסירים ששוחררו היו חלשים מכדי לשרוד.

חברי כוח המשמר של ה-SS, סוהרות המחנה ואסירים שהיו חלק מהנהלת המחנה (קאפוים) נתפסו אחרי תום המלחמה בידי בעלות הברית והועמדו לדין במשפטי ראוונסבריק שנערכו בהמבורג בשנים 1946-1948. 16 נאשמים נדונו למוות בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. חלקים משטח המחנה וממגורי אנשי ה-SS היו בשימוש הצבא הסובייטי, ואחר כך הרוסי, עד לנסיגתו משטח גרמניה בשנת 1993. בחלק אחר של המחנה חנכו מוסדות הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה) את האנדרטה הלאומית ראוונסבריק. עם יציאת הכוחות הרוסיים הוכשרו חלקים נוספים של המחנה כאנדרטאות.

בין השנים 1939 ו-1945 הוחזקו במחנה ראוונסבריק בסך הכול כ-132,000 נשים וילדים, 20,000 גברים ו-1,000 נערות (במחנה אוקרמרק), מארבעים אומות שונות. סגל המחנה מנה כ-1,000 אנשי SS ו-550 סוהרות. לפי ההערכות, נספו במחנה כ-40,000 אסירים. ספר הזיכרון שראה אור במלאת 60 שנה לשחרור המחנה, מונה את שמם של 13,161 נשים, גברים וילדים.

[עריכה] החיים במחנה

לאסירות שנקלטו במחנה ניתן מספר סדרתי ועל מדי האסירות נתפר משולש צבעוני, שצבעו סימל את סוג האסירה ואות שהופיעה בו את הלאום שלה. אסירות יהודיות במחנה נשאו טלאי צהוב. אסירות פליליות ענדו משלושים ירוקים, מתנגדות משטר ושבויות מלחמה סובייטיות ענדו משולשים אדומים, עדות יהוה ונוצריות אחרות ענדו משולשים סגולים. לסביות, זונות וצועניות סומלו במשולשים שחורים.

תנאי החיים במחנה היו קשים מנשוא. אלפי אסירות נורו למוות, נחנקו, הומתו בגז, נקברו בחיים או הועבדו בפרך עד למוות. חלק מהאסירות מתו כתוצאה מניסויים רפואיים שבוצעו בהם (ראו משפט הרופאים בגרמניה). כל אסירי המחנה, ובכללם ילדים קטנים, אולצו לעבוד בעבודות קשות, שגרמו לא אחת למוות. בין השאר הועבדו האסירות בבניית חלקי טילי V-2 בשביל חברת סימנס.

עם התקרבות הצבא האדום בראשית שנת 1945, החליט ה-SS להשמיד כמה שיותר מאסירי המחנה, כדי למנוע מהם להעיד מאוחר יותר על שקרה במחנה. עד לשחרור המחנה נרצחו עשרות אלפי נשים וילדים. לפי הערכה בריטית ראשונית משנת 1946 הושמדו במחנה כ-91,000 נשים, אלא שהערכה זו התבררה כגבוהה מדי. לפי מחקרים חדשים יותר, שגם הם נתונים במחלוקת, המדובר ב-25,000 עד 40,000 קורבנות במחנה. מספר זה אינו כולל את קורבנות צעדות המוות.

בין אסירות המחנה היו אסירות מפורסמות שונות, כמו למשל ארבע חברות ה-Special Operations Executive, תא מודיעין בריטי מיוחד, וכן הנסיכה הצרפתית בת ה-25, Anne de Bauffremont-Courtenay.

לאחר המלחמה לא דובר רבות על מחנה ראוונסבריק, שנחשב אז לאחד המחנות הקטנים. בשנים 1946-1948 התנהלו בהמבורג משפטי ראוונסבריק, שנוהלו בידי בנות הברית בריטניה וצרפת. משפט נוסף שעסק בראוונסבריק התנהל במזרח גרמניה בשנת 1966, בעיר רוסטוק. עניין מחודש במחנה צץ לאחר משפט מיידאנק בדיסלדורף בשנת 1976. סוהרת ה-SS הרמינה בראונשטיינר, שהתגלתה בידי צייד הנאצים שמעון ויזנטל, עוררה עניין רב בציבור.

[עריכה] הנצחה

בשטח מחנה הריכוז פועל כיום מרכז הנצחה. עם פינויים של שטחים שונים במחנה בידי כוחות הצבא האדום שישבו בו עד 1993, התרחבה פעולת ההנצחה במחנה. במגורי הסוהרות לשעבר פועלת כיום אכסנייה לנוער ומרכז מבקרים. התערוכה העיקרית על תולדות המחנה נמצאת במה שהייתה מפקדת ה-SS במחנה.

ב-16-17 באפריל 2005 התקיים בשטח המחנה טקס לציון שישים שנה לשחרורו. בין המוזמנים היו כ-600 מניצולי המחנה מכל רחבי העולם, בעיקר ממזרח אירופה, והשתתפו בו שרים מממשלת גרמניה וכן ראש ממשלת מדינת ברנדנבורג, מתיאס פלאצק.

[עריכה] גלריית תמונות

המשרפה מבחוץ	תנורי המשרפה	שטח מחנה הנשים לשעבר	צריפים בשטח מחנה הנשים
קיר האומות וקבר אחים של 300 מאסירות המחנה	האנדרטה "קבוצת אמהות" מאת Fritz Cremer לפני קיר האומות	מפקדת ה-SS במחנה	שער המחנה (מבט מבפנים) עם מרכזיית התקשורת
שער המחנה (מבט מבחוץ) עם בניין המשמר	אנדרטה נוספת על שפת אגם שווטזה	בניין מגורים של סגל ה-SS	בניין מגורים של סגל ה-SS
מעונות ה-SS במחנה

[עריכה] לקריאה נוספת

Margarete Buber-Neumann: Als Gefangene bei Stalin und Hitler
Freya Klier Die Kaninchen von Ravensbrück. Medizinische Versuche an Frauen in der NS-Zeit. München, 1994
Florence Hervé "Wir fühlten uns frei" Deutsche und französische Frauen im Widerstand Essen: Klartext, 1997 (Ausführl. Literaturangaben, insbes. über die vielen Französinnen in R.)
Limbächer, K. (u.a.) (Hg): Das Mädchenkonzentrationslager Uckermark. Beiträge zur Geschichte und Gegenwart 2. Auflage. Münster, 2005 ISBN 89771-204-0.
Jacobeit, S./Philipp, G. (u.a.) (Hg) Forschungsschwerpunkt Ravensbrück: Beiträge zur Geschichte des Frauenkonzentrationslagers Ravensbrück. Berlin, 1997 ISBN 3894682485.
Mohr, A./Prégardier, E. (Hg.). 2002. Gesang aus dem Feuerofen. Frauen-KZ Ravensbrück 1939-1945. Annweiler.
Schäfer, S. 2002. Zum Selbstverständnis von Frauen im Konzentrationslager. Das Lager Ravensbrück.. Berlin. (Dissertation als PDF-Datei)
Strebel, B. 1998. Ravensbrück – das zentrale Frauenkonzentrationslager. In: Herbert, U./Orth, K./Dieckmann, Ch. (Hg.): Die nationalsozialistischen Konzentrationslager. Entwicklung und Struktur. Bd. I, S. 215-258. Göttingen.
Strebel, B. 2003. Das KZ Ravensbrück - Geschichte eines Lagerkomplexes.. Paderborn. ISBN 3-506-70123-1.
Walz, L. 2005. Und dann kommst du dahin an einem schönen Sommertag. Die Frauen von Ravensbrück. München. ISBN 3-88897-388-0.
Anke Krüger:Bibliographie zur Geschichte des Frauenkonzentrationslagers Ravensbrück ISBN 3-8334-0623-2
Gedenkbuch für die Opfer des Konzentrationslagers Ravensbrück 1939–1945. Herausgegeben von der Mahn- und Gedenkstätte Ravensbrück. Wissenschaftliche Leitung: Bärbel Schindler-Saefkow unter Mitarbeit von Monika Schnell
Isa Vermehren: Reise durch den letzten Akt. Ravensbrück, Buchenwald, Dachau: eine Frau berichtet. ISBN 3-499-24007-6