תוכנית לובלין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכנית לובלין היא תוכנית של הנאצים לרכז את היהודים בשמורות באזור לובלין שבפולין.
עד אמצע שנת 1941 כבר נרצחו כמיליון יהודים בפולין הכבושה, כתוצאה מנגישות, גירושים, עבודת כפיה, מחלות, רעב, כליאה במחנות ריכוז ובידוד בגטאות צפופים בתנאי תברואה מחרידים. אך התהליך שנקרא בפי הנאצים "הפתרון הסופי" – השמדת יהודי אירופה כתוכנית כוללת, שמטרתה להכחיד כל יהודי באשר הוא, החל רק עם פתיחת מבצע ברברוסה - פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941.
שאלה היסטורית נכבדה היא שאלת ההחלטה על הפתרון הסופי, מי החליט ומתי, אך אין מחלוקת בדבר מועד התחלת ביצועו.
ב-30 בינואר 1939 הכריז היטלר כי אם תפרוץ מלחמה ייכחד הגזע היהודי באירופה. עם פרוץ המלחמה לא הייתה תוכנית ברורה להשמדה כוללת, אך המסגרת הארגונית לכך הייתה קיימת והיא המשרד הראשי לבטחון הרייך של האס אס ובו מדורו של אדולף אייכמן לענייני יהודים. עד שהחלו הנאצים בביצוע הפתרון הסופי התרוצצו בקרבם מספר רעיונות באשר למה שכינו "פתרון הבעיה היהודית". פתרון אחד, שנולד עם כיבוש פולין, היה גירושם של יהודי אירופה לשמורות במזרח, כדוגמת "תוכנית לובלין". (פתרון אחר, שנולד מאוחר יותר, עם נפילת צרפת, היה תוכנית מדגסקר).
עם הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 נפלו לידי הנאצים כשלושה מיליון יהודים. לראשונה נתקלו הנאצים בקיבוץ יהודי כה גדול שברובו נבדל מכלל האוכלוסייה באורחות חייו ובלבושו החרדי והחסידי (לעומת יהודי גרמניה שהכירו, שלא נבדלו מכלל האוכלוסייה). הדבר התאים לסטריאוטיפ של היהודי שתואר בתעמולה האנטישמית שהתנהלה בגרמניה זה למעלה משש שנים, מאז עליית היטלר לשלטון, ונתעוררה בנאצים השאיפה להיפטר מן היהודים.
כבר זמן קצר לאחר הפלישה לפולין, עוד במהלך חודש הפלישה, עלה הרעיון של ריכוז היהודים ב"שמורה יהודית" ("Judenreservat" בלשון הנאצים). כמקום המיועד לכך נבחר אזור לובלין. בחודש אוקטובר 1939 החל אדולף אייכמן לשלוח יהודים מוינה לפולין, למחנה שבסביבת הכפר ניסקו באזור לובלין. בחודשי החורף שלאחר מכן הועברו לאזור עוד יהודים מצ'כיה ("הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה"), מהשטחים המערביים של פולין ומגרמניה עצמה.
התוכנית, שהייתה פרי יוזמתו של אייכמן, נתקלה בקשיי ביצוע. המשרד הראשי לביטחון הרייך אסר, לאחר זמן קצר, את הגירושים, כנראה מסיבות שנבעו מן הצרכים הצבאיים של הצבא שעמד לפלוש לצפון אירופה ומערבה, וכן מסיבות של ריב סמכויות בין הרשויות הנאציות, כאשר מושל פולין הכבושה (ה"גנרלגוברנמן" במינוח הנאצי), הנס פרנק, התנגד להוספת יהודים על אלה שהיו כבר תחת שלטונו. הכוונה המקורית הייתה להגלות כ-80,000 יהודים, אולם בפועל הוגלו רק כ-20,000.
בחודש מרץ 1940, הביע היטלר עצמו ספק בפתרון, זה ובחודש אפריל 1940 בוטלה התוכנית.
בזמן קיומו של המחנה בניסקו התגוררו המגורשים בצריפים שבנו בעצמם ובאופן מפתיע היו החיים במחנה טובים ביחס לאימי השואה שהתחוללו לאחר מכן. באפריל 1940 פורק המחנה והמגורשים בחלקם הוחזרו למקומות מוצאם.
התוכנית ירדה מן הפרק אך אזור לובלין המשיך למלא תפקיד חשוב במהלך השואה והוקמו בו מחנות עבודה ומחנות ריכוז וכן מחנות ההשמדה בלזץ ומיידנק (שהוקם בפרברי העיר לובלין עצמה).
תוכנית לובלין לא יצאה מעולם משלב ניסוי אולם הייתה ביטוי לשאיפתם של הנאצים להיפטר מן היהודים, שאיפה שהוגשמה לבסוף ב"פתרון הסופי".
