אדולף אייכמן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אובר-שטורמבנפיהרר אדולף אוטו אייכמן (19 במרץ 1906 - 31 במאי 1962), מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. אדולף אייכמן הובא למשפט בישראל, נדון לעונש המוות והוצא להורג בתלייה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
אדולף אייכמן נולד בזוֹלִינגֶן שבחבל הריין. בהיותו בן 8 מתה אמו, והוא עבר עם אביו וארבעת אחיו ואחיותיו לאוסטריה. הוא לא סיים תיכון ועבד בעיסוקים שונים, בין השאר כסוכן נוסע של חברת הנפט "וקואום אויל".
תחילה הצטרף לארגון "לוחמי החזית" הלאומני-אוסטרי, אבל בשנת 1932 הצטרף למפלגה הנאצית בהשפעת חברו ארנסט קלטנברונר, וזמן קצר אחר כך לאס אס. בשנת 1933 נאסרה פעילות האס אס באוסטריה, ואייכמן עבר לגרמניה שם הצטרף ליחידת האס אס האוסטרית הגדולה.
ב-1934 עבר למשרד הראשי לביטחון הרייך, תחת פיקודו של ריינהרד היידריך. ב-1935 עבר למדור היהודי, ומכאן ואילך בכל התקופה שעד פרוץ מלחמת העולם השניה ובמשך כל מהלכה עסק בשאלת היהודים ברייך השלישי, בשטחים שנכבשו על ידו ובמדינות שהיו בעלות בריתו. במסגרת זו נסע בשנת 1937 לארץ ישראל המנדטורית יחד עם מפקדו הרברט הגן, כדי לבדוק את שאלת היהודים בהקשר של ארץ ישראל. הוא הגיע למסקנה שאין לעודד את העלייה הציונית, מאחר שמדינה יהודית אינה רצויה לרייך השלישי. שהייתו בארץ הייתה קצרה ביותר (בחיפה הוא ביקר כ6 שעות, במושבה הגרמנית ובחלקים היהודיים שהתרשם מהם מאוד) עקב איסורם של הבריטים.
באביב 1938, עם סיפוח אוסטריה, נשלח לארגן את הגירת היהודים. שם פיתח את שיטתו המיוחדת שכללה שלושה שלבים:
- ערעור הבסיס הכלכלי (על ידי החרמת רכושם).
- הפחדתם באמצעות אלימות.
- השתלטות על מוסדות יהודיים ואילוץ מנהיגיהם לשתף איתו פעולה.
באוגוסט הקים את הלשכה המרכזית להגירת יהודים, שבעזרתה החרים את רכוש המהגרים והשאיר בידם אך ורק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת.
ב-1939 הקים בפראג לשכה מרכזית להגירה על פי הדגם הוינאי, ושיטתו התקבלה במשרדי הרייך כנוהל רישמי לכל הרייך בדבר הגירה.
[עריכה] במלחמת העולם השנייה
- ב-1939, עם פרוץ המלחמה, התרחבה סמכותו בהרבה ומעמדו עלה ברייך. הוא נתמנה לראש המחלקה היהודית במשרד הראשי לביטחון הרייך אשר הוקם על ידי היינריך הימלר ובראשו עמד ריינהרד היידריך.
- 1940: היה הדמות המרכזית בטיהור פולין מיהודים. באוקטובר הוביל מגורשים מחבל הסאר לצרפת ושם כלאם במחנות. בשלב זה היה אייכמן דמות חזקה מאוד ברייך, ואנשים מטעמו עמדו בכל מרכז הגירה שבכל בירה בארצות שנכבשו על ידי גרמניה.
- 1941: נקבעה התצורה הסופית של המחלקה היהודית במשרד הראשי לביטחון הרייך ובשיתוף עם היטלר החלו לבצע בפועל את שלבי תוכנית הפתרון הסופי שנקבעה על ידי הממשל, ואסרו לשם כך כל הגירה מאירופה. באוקטובר הועלה בדרגה ונתמנה להיות אחראי על הובלת יהודי אירופה לאתרי ההשמדה.
- 1942: 20 בינואר התקיימה ועידת ואנזה שבה סוכמו פרטי הביצוע בפועל של הפתרון הסופי לשאלת יהודי אירופה, תוכנית שיזם היטלר. היידריך הוביל את החלטות הוועידה ואייכמן השתתף בה ואף רשם את הפרוטוקול. לאחריה התמנה לראש מחלקה IV B 4 באס אס.
- 1944-1942: היה אחראי על כל משלוחי הרכבות, אקציות, זמני שילוח, מועדי שילוח מכל רחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה ניהל בעצמו את השילוח ובזמן קצר שילח מהונגריה כמעט כחצי מליון איש למחנות השמדה ולמחנות עבודה. לקראת סוף המלחמה התערב לסיכול תוכניות שיחרור יהודים על ידי ארגונים ומדינות שונות. בייחוד היה פעיל במשא ומתן עם ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שניסו ללא הועיל להציל חלק מיהודי הונגריה מהשמדה, בעסקה שכונתה "סחורה תמורת דם".
עם תום המלחמה ברח אייכמן עם משפחתו בסיוע הוותיקן לארגנטינה וחי שם בשם הבדוי ריקרדו קלמנט.
[עריכה] חטיפתו, משפטו והוצאתו להורג
ערך מורחב – משפט אייכמן
ב-1960 נלכד אייכמן במקום מגורו בארגנטינה על ידי המוסד, בפעולה שתוכננה ובוצעה בפיקודו של איסר הראל. אייכמן נחטף ב-11 במאי, והובא לישראל בחשאי ב-21 במאי.
ב-23 במאי הודיע בן גוריון בכנסת:
- "עלי להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי - יחד עם ראשי הנאצים - למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה.
- אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י - 1950".
לאחר שנחטף לישראל, הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מידי פעם עד לסיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום הכולל 15 סעיפים וביניהם פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים (ס"ס, ס"ד ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג). בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.
משפטו של אדולף אייכמן נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. ועל הנאשם הגן ד"ר רוברט סרווציוס, שהגן גם על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג. הדיון הראשון נערך ב-11 באפריל 1961. עם תחילת המשפט ניסה הסניגור לערער על סמכות בית הדין לשפוט את אייכמן, בהתבססו על ארבע טענות:
- השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
- חקיקה אכס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
- תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן רטרואקטיבי למעשים שנעשו במהלך המלחמה ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
- העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובמועדים בהן בוצעו מדינת ישראל לא הייתה קיימת.
בית הדין דחה ערעור זה.
אחרי דחיית טענות אלה השיב הנאשם על כל כתב האישום בצורה דומה: "ברוח כתב האישום - לא אשם". העדויות במשפט כללו יותר מ-100 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש והשמדת היהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמיד את העם היהודי כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה לכדי 'בורג קטן במערכת'. הסניגוריה טענה כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי שלא יכול היה להפר בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסכל את ביצוען של הפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן, אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.
בפסק הדין הוכח כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה. אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.
ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למיתה. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן ואישר את גזר הדין של המשפט הראשון. בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני, לאחר סירוב הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה. מילותיו האחרונות היו "תחי גרמניה, תחי אוסטריה, תחי ארגנטינה, אלה המדינות שהשתייכתי אליהן. אני לא אשכח אותן, הייתי חייב לציית לחוקי המלחמה ולדגלי, אני מוכן". גופתו נשרפה במפעל נשר רמלה ואפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
זו הייתה הפעם היחידה שגזר דין מוות אזרחי הוצא אל הפועל במדינת ישראל.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, ספרית מעריב, 1975.
- חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
- חנה ארנדט, אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל.
- פיטר מלקין (צבי מלחין), אייכמן בידי.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אדולף אייכמן |
- מאמרים בספריה הוירטואלית של מט"ח
- אייכמן, אדולף אוטו (1906-1962)
- יואל רפל, 1960 : לכידת אייכמן
- גדעון האוזנר, פתיחת דבר התביעה במשפט אייכמן
- מתיה קם, משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן
- משפט אייכמן
- חנה יבלונקה,משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה
- אני מאשים - מאגר עדויות ממשפט אייכמן, באתר סנונית.
- ארבעים שנה למשפט אייכמן, באתר סנונית.
- ראיון עם תליינו של אייכמן, באתר shofar news.
