תחש (תנ"ך)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התחש מוזכר בתנ"ך כסוג של עור שבו השתמשו, בעיקר במלאכת עשיית המשכן. זהותו של התחש די עמומה, ונאמרו לגביה דעות שונות, מימי קדם ועד היום. לרוב רואים בו סוג של בעל חיים, אולם היו גם ששיערו שמדובר בסוג עיבוד עור או צביעתו.
תוכן עניינים |
[עריכה] התחש בתנ"ך
במלאכת עשיית המשכן מוזכר שימוש ב"עורות תחשים". כך בציווי על התרומות למשכן (שמות כה, ה):
- "...וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים".
וכך בציווי על עשיית המכסה לאוהל המשכן (שם כו, יד):
- "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל, עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה".
ועוד כמה פעמים באותו הקשר. בספר במדבר (ד, י-יד) מוזכר גם שאת המנורה, מזבח הזהב, כלי השרת ומזבח העולה כיסו במהלך המסעות ב"כסוי עור תחש". לא מוזכר דבר על זהותו של התחש, או על מאפיין כלשהו שלו, מעבר לכך שהשתמשו בעורו. רמז אפשרי נוסף לזהותו הוא שהשתמשו בו במדבר סיני, ואם כן מדובר בחיה שנמצאת באזור הזה, ואשר ניתן להשתמש בעורה לצרכים כגון עשיית אוהל.
איזכור נוסף של התחש במקרא הוא בספר יחזקאל, שבו ממשיל הנביא את עם ישראל לאסופית שנמצאה במדבר על ידי האל, והוא מתאר את המלבושים שבהם הלביש אותה (טז, י):
- "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי".
אם כן, תחש הוא עור יוקרתי, שהשתמשו בו לעשיית סוג של נעליים.
מעבר למופעים אלה, התחש אינו מופיע יותר במקרא (יושם לב שלעולם אין הוא מופיע כיצור חי, אלא רק בהקשר העורות הלקוחים ממנו).
[עריכה] התחש במקורות חז"ל
חז"ל עסקו בשאלת זהותו של התחש, וכן בשאלות אחרות הקשורות לכך. התלמוד הבבלי במסכת שבת (כח, א) מביאה שאלה שנשאלה לאמוראים, האם התחש היה מין חיה טהורה או טמאה. בהקשר זה מובאת דעתו של רבי נחמיה, ש"מכסה אחד היה, ודומה כמין תלא אילן" (שהוא, לפי פירוש רש"י, מין חיה טמאה מנומרת בגוונים שונים); אלא שהגמרא מציינת שהתחש לא היה תלא אילן, כיון שהתחש היה חיה טהורה, לדבריהם. כסיוע לדעה על רבגוניות צבע עורו של התחש הביא האמורא רב יוסף סיוע מתרגום אונקלוס למילה 'תחש' - "ססגונא", כאשר רב יוסף פירש זאת: "שֶשָׂש בגוונין הרבה". בהמשך (שם, עמוד ב) מביאה הגמרא דעה תנאית על זהותו של התחש:
- "אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת הייתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז".
אמנם, במדרש תנחומא (ורשא, תרומה, סימן ו') מובא הנושא כמחלוקת תנאים:
- "רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר, וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים היתה, ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה? דכתיב: 'אורך היריעה האחת שלשים באמה' - מי מביא לך יריעה של שלשים אמה!? אלא מעשה נס; לשעה שנבראת נגנזה".
הירושלמי (שבת, פ"ב ה"ג) מציג את הדברים בצורה שונה, ואף מביא דעה ש'תחש' אינו סוג חיה, אלא סוג עור - אולי צבע:
- "...ועורות תחשים - ...ר' יהודא אומר, 'טיינין', לשם צובעו נקרא. ור' נחמיה אמר, גלקטינין. ורבנן אמרין (=וחכמים אומרים) מין חיה טהורה, וגדילה במדבר. ותני כיי דמר (=דעתם היא כמו שאמר) ר' לעזר בי ר' יוסי, ר' אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם ר' מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר, כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. ר' אבון אמר, 'קרש' היה שמה. תני רבי הושעיה: דחדא קרן (=בעלת קרן אחת)...".
במדרש קהלת רבה (וילנא, א, א) מובאת מחלוקת תנאים אחרת בנושא:
- "עורות תחשים מה הן? ר' יהודה אומר: אלטינון, ר' נחמיה אומר: גלטינון. רבי יוחנן אומר: מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה, ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה. רבי אבין אמר: 'קרש' היה שמה. תני רבי הושעיה: קרן אחת הייתה לו במצחו, שנאמר (תהילים סט) 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס' וגו'. 'מקרין' - תרתי שמע מינה (=משמע שתי קרניים)!?, אמר רבי חנינא בר יצחק: 'מקרן' כתיב. (=הכתיב הוא 'מקרן', היינו לשון יחיד)".
נראה בעליל מעיון במקורות אלו שישנם חילופי מסורות שונות בנוגע לזהות אומרי הדברים והצורה המדויקת של דבריהם, אך כמה מוטיבים קיימים:
- היו שסברו שכלל אין זו מין חיה, אלא סוג של עור או של צבע שבו צבעו את העורות.
- ישנה דעה שהתחש היה חיה נסית, לשעתה, ו"נגנז" לאחר שהשתמשו בו. לדעה זו, "ואנעלך תחש" מרמז לחיה אחרת או לסוג אחר של בד או עור.
- יש שאמרו שהיה בעל גוונים רבים (יש שאמרו 'שישה', כנראה על סמך התרגום 'ססגונא').
- יש שאמרו שהייתה לו קרן אחת.
- הסברה הרווחת היא שחיה זו הייתה חיה טהורה.
ואחרי כל זאת, אין בדברי חז"ל משום זיהוי מדויק של מין החיה, שנראה שלא היה ידוע להם מציאותית. יצויין כי התיאור של חיה 'נסית', בעלת קרן אחת, משתלב עם תיאור החד קרן האגדי, שייתכן שחז"ל זיהו בו את התחש (ושמא זהו ה"קרש", שר' אבון בירושלמי מזהה בו את התחש).
[עריכה] התחש בתרגומים העתיקים
כאמור, אונקלוס תרגם 'ססגונא', שחז"ל דרשו אותו על שום גווניו הרבים. גם במחקר המודרני פותרים מילה זו על פי הפרסית, שבה פירושה "בעל שישים גוונים" - דהיינו, בעל גוונים רבים. אמנם, אין כלל חובה לפי זה לפרש שמדובר במין חיה, ואפשר שגם אונקלוס לא דיבר אלא על הצבעים השונים של העור.
תרגום השבעים תרגם 'תחש' באותה מילה שבה תרגם את 'תכלת', ונראה לפיו שמדובר בסוג של צבע, הנוטה לשחור,
[עריכה] התחש בפרשנות המקרא הקלסית
חילוקי הדעות בנוגע למהותו של התחש נמשכו גם בפרשנות המקרא שאחרי חז"ל[1].
רס"ג תרגם לערבית את המילה 'תחש' ל"דארש", ופירש הרב יוסף קאפח במהדורתו שפירוש המילה הוא עור הצבוע שחור. כלומר, אין זה כלל סוג של חיה אלא סוג של עיבוד עור. גם ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה, פרש כך את רס"ג, וכתב: "והמתרגם לערבית אמר 'דארש', ועניינו בלשון הערבים סוג של עיבוד למקצת העורות, וממנו עושים מנעלים וסנדלים". אברהם קורמן ציין שגם ר' נתן בעל הערוך אימץ פירוש זה.
רש"י נקט כדעת הסוברים שהוא מין חיה, שלא היה אלא לשעה, ושהיה מרובה בגוונים, ססגוני, כלשון התרגום "ססגונא". בעל הטורים (בפירושו לשמות כו, יד), ציין ש"תחש" הוא בגימטריה "שָׂש גונים"[2].
ראב"ע בפירושו הארוך נקט שהוא "מין חיה הייתה ידועה בימים ההם". אך בפירושו הקצר הסתמך על הפסוק "ואנעלך תחש" וכתב: "עור בהמה, שהוא עב, כי הנעל לא ייעשה כי אם מעור עב כעור השור. ולפי דעתי שהוא שור...". יצויין כי קיימת מחלוקת בשאלה איזה מהפירושים נכתב ראשון, ועל כן מהי "המשנה האחרונה" של ראב"ע בעניין.
רלב"ג העלה אפשרות אחרת:
- "אחשוב כי הם תיישים גדולים ועורותיהם יותר חזקים וקשים ויותר נבחרים מהאילים, על כן כתוב "ואנעלך תחש" שהוא הנבחר שבעורות, לעשות מנעלים".
ר' יוסף בכור שור לא התייחס לסוג החיה שממנה עשוי העור, אלא לצורתו החיצונית:
- "העור נאה מאוד ודרך השרים והשרות לעשות מהם נעליים לנוי".
ר' שמשון רפאל הירש בפירושו שיער ש'תחש' הוא מלשון 'חוש', היינו חיה הרצה מהר.
[עריכה] זיהוי התחש במחקר המודרני
החוקרים והתרגומים השונים של התורה נחלקו בשאלת זיהויו של התחש, לאור קצי החוט הבודדים שהוזכרו למעלה, ולא הגיעו לכלל מסקנה ברורה. בתרגומו של מרטין לותר, למשל, תורגמה המילה כגירית. רבים הבינו שמדובר בסוג של יונק ימי, על סמך השפה הערבית. כך, תרגמו את 'תחש' כפרת ים, או כדולפין. גזניוס סבר שמדובר בזאב ים או כיוצא בזה. דעה מקובלת יותר היא שמדובר ביונק הימי Dugong dugon. לאור מסקנה זו כינה חוקר הטבע הגרמני אדוארד ריפל (Eduard Rüppell) את החיה בשם הלטיני "Halicore tabernaculi", ומשם הגיע השם גם לעברית - תחש המשכן.
יוחנן אהרוני סבר, לעומת זאת, שהתחש הוא החדשן חדקרן - יונק ימי אף הוא, בעל שן ארוכה (עד שלושה מטרים) הדומה לקרן; צבע עורו העיקרי הוא צהבהב אך עורו מנומר בכתמים כהים מרובים. אהרוני שיער שייתכן שלהקה של יצורים אלו נקלעה לאזור מדבר סיני דרך מצר גיברלטר והושלכה ליבשה ומשם אספו אותה בני ישראל. אהרוני ציין שתכונות אלו הולמות את המתואר בחז"ל על חיה בעלת קרן אחת, מנומרת, וש"לא הייתה אלא לפי שעה", משום שמיקומה הטבעי של חיה זו הוא באזורים הארקטיים, ורק לעתים נדירות מופיעים פריטים שלה באזורים דרומיים יותר. אהרוני גם הבין שמשום נדירותה של החיה לא יכלו להכריע בה אם היא מין חיה או בהמה (למרות שבהשקפה פשוטה נראה דווקא משום כך שהיה ברור לחז"ל שאין מדובר בחיה ימית, שכן אז היה דינה כדג לכל דבר). נקודת התורפה של ביאור זה היא העובדה שיונק זה נמצא בדרך כלל במרוחק מאוד מאזור המזרח התיכון, ואהרוני האריך לנסות להוכיח שנדידה של פרטים בודדים אפשרית (ישנן עדויות על בעלי חיים ממין זה שהגיעו לבריטניה ולספרד).
אחרים[3] העלו השערה שמדובר בג'ירף, על שם מרוצתו המהירה, ועל שם עורו הססגוני, כדברי חז"ל. לג'ירף אף יש כמין בליטה קרנית בראשו, מה שמתאים לדברי חז"ל על "קרן אחת הייתה לו במצחו".
בעולם התנ"ך הובאה סברה, שייתכן שהתחש הוא סוג של אבן, שממנה הפיקו צבע צהוב לצביעת עורות הצאן.
סברה מקובלת בעולם המחקר כיום היא שתחש הוא סוג של עיבוד עור; תמיכה לכך יש המוצאים למצוא במצרית עתיקה, שבה השורש תח"ש משמעותו מעין 'עור רך'.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- צבי פנטון, מאמר על המשכן כולל בירור מקיף בנושא התחש, באתר "קטיף.נט"
- מאמר באנגלית על התחש
- תחש, באתר התנ"ך
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הפירושים המובאים בסתם הם על המופע הראשון של המילה, בשמות כה, ה.
- ^ הגימטריה אינה מדויקת, שכן ערכו של 'תחש' קטן ב-1 מהביטוי המקביל; דבר זה נקרא בשפה המקצועית של מחשבי הגימטראות 'עִם הכולל', והיינו שמחשבים גם את המילה עצמה בחשבון ומצרפים אותה לסכום הכולל. (ראה על כך בערך גימטריה)
- ^ דעה זו הובאה בכתב העת "כוכבי יצחק", שיצא בוינה בשנים תר"ה-תר"ל, וחזרה גם בכתב העת "תרביץ" כתגובה למאמרו של אהרוני.
