המשכן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אנשים מומחים ("כל איש חכם לב", שמות לו, א), ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.
שנים רבות שכן המשכן, או תחליף דומה לו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון בין השניים.
תוכן עניינים |
[עריכה] שמותיו
מלבד מקומות ספורים שבהם מכונה המשכן "מקדש" (שמות כה, ח; במדבר י, כא), קיימות שתי מערכות שמות - אחת מתבססת על הכינוי "משכן" וכוללת גם את השמות "משכן ה'" ו"משכן העדות", והשנייה מתבססת על "אוהל" וכוללת את השם הנפוץ "אוהל מועד" וכן "אוהל העדות". במספר מקומות חוברות יחד שתי המערכות לשם "משכן אוהל מועד" (שמות לט, לב). חילופי השמות הללו הם תוצאה של היות שתי המילים "משכן" ו"אוהל" מילים נרדפות. היותן נרדפות בא לידי ביטוי בתקבולת הצלעות בלשון השירה המקראית ("מה טובו אהליך יעקב / משכנותיך ישראל", במדבר כד, ה) ובשירת אוגרית, בחילופים תוך-סיפוריים ("סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה... ויֵעלו מעל משכן קרח", במדבר טז, כו-כז) וכן במילה האכדית mashkanu, שמשמעה אוהל.
משמעות השמות הכלליים 'אוהל' ו'משכן' היא שהאל או שכינתו שכנו באותו מקום. הכינוי "אוהל מועד" רומז לאותה התוועדות שבין האל לעמו ולמשה, ואילו הכינויים "משכן העדות" ו"אוהל העדות" מכוונים לעובדה שלוחות הברית (המכונים גם לוחות העדות) שהו בארון הברית (המכונה גם הוא, בהתאמה, "ארון העדות") שהיה מוצב בלב המשכן.
כל השמות הללו מבטאים גם סוג של ארעיות, שכן אוהל נע ממקום למקום וניתן אף להעביר מקום משכן בנדודים. דבר זה התבטא במבנהו של המשכן, שנבנה בצורה כזו שניתן יהיה לקפלו ולשאת אותו יחד עם נדודי בני ישראל.
[עריכה] הקמת המשכן
[עריכה] ה' מצווה את משה
על פי המסופר בספר שמות, את הציווי להקים את המשכן קיבל משה בהיותו על הר סיני, קודם קבלת לוחות העדות. הציווי מובא במלואו, בפירוט רב, לאורך כשבעה פרקים (שמות כה-לא), כאשר כל חלק מובנה ובעל פתיח וסיום חגיגי. הציווי פותח בתיאור התרומות שאותן יש לקחת מבני ישראל. לאחר מכן מפורטים דיניהם של שלושת הכלים שנועדו לפנים המשכן - הארון, השולחן והמנורה. בסיום תיאור כלים אלה, מתואר מבנה המשכן גופו, ולכך נסמכים גם דיני הפרוכת והמסך. לאחר כל אלה מצווה ה' את משה על בניית המזבח שנועד להיות בחצר המשכן, ועל דיני החצר עצמה. בכך מסתיים חלקה הראשון של פרשת הציווי על הקמת המשכן. החלק השני פותח בדיניו של שמן למאור עבור המנורה, ומשם עובר לדיני הכהונה, שבכללם בגדי הכהונה וטקסי קידוש הכהנים. אגב קידוש הכהנים מוזכר גם הציווי אודות משיחת המזבח וחנוכתו. הדין החותם את גוף הציווי הוא דין קורבן התמיד, ובסיום חגיגי מעין הפתיחה נאמר:
| עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. | ||
| -- שמות כט, מב-מו. | ||
לציווי העיקרי נספחים כמה ציוויים נוספים המובאים בהמשך, ובהם תיאור מפורט של מזבח הקטורת, דין מחצית השקל וכיור הנחושת (בפירוט דומה לזה של מזבח הקטורת). לאחר סיום כל ציווי הכלים, בא הציווי על הכנת שמן המשחה ומשיחת כל הכלים כהכנה לשימוש בהם, וכן ציווי אודות הכנת קטורת הסמים והקטרתה. הדיבור האלוהי באשר למשכן נחתם בשני ציווים כלליים אודותיו - האחד באשר למינוי העוסקים במלאכה, והשני באשר לשבת. הציווי אודות השבת, שמופיע כאן בהקשר למשכן, מודגש הדגשה יתרה בחתימת פרשתנו, ונועד, לדעת כמה פרשנים, לסייג ולאסור על עשיית מלאכת המשכן ביום השביעי המקודש, למרות חשיבותה של הקמת המשכן.
[עריכה] נאום משה והקמת המשכן
המשך סיפור ההקמה מצוי בחלקו האחרון של ספר שמות, בנאומו של משה ובתיאור הביצוע (בפרקים לה-מ), ונמשך עד לפרקים הראשונים בספר ויקרא. משמעות הימצאותו של סיפור חטא העגל בתווך נידון בהרחבה על ידי מפרשי המקרא. דעתו של רש"י, בעקבות חלק מחז"ל, היא כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וכי למעשה הציווי הראשוני על הקמת המשכן ניתן למשה אך ורק לאחר חטא העגל וכתוצאה שלו. לעומת גישה זו, מרבית פרשני הפשט, ובראשם הרמב"ן וראב"ע, קוראים את הפסוקים כסדרם וטוענים כי חטא העגל אכן עמד בתווך, בין הציווי על הקמת המשכן ובין נאומו של משה אודות הציווי וביצועו.
סדר הדברים בנאומו של משה שונה מזה של ציווי ה'. את נאומו פותח משה במצוות השבת ובציווי על התרומה, ולאחר מכן מפרט את כל כלי המשכן שאותם יש לבנות (תוך יצירת בידול בין מזבח העולה למזבח הקטורת, בידול שלא הוזכר בציווי ה' המקורי). לאחר תיאור התרומות שהגיעו, מכריז משה על מינויים של בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך לניהול בניית המשכן. המקרא ממשיך ומספר כי התרומות שהתקבלו היו רבות יותר מהדרוש, עד כדי שמשה הוצרך לצוות לחדול מהבאת תרומות. לאחר מכן מתוארת העבודה שנעשתה בפועל בבניית המשכן, כליו ובגדי הכהונה. בסיומו של התיאור המפורט מצווה ה' את משה להקים את המשכן בראש חודש ניסן, למשוח אותו ואת כליו, וכן את אהרן ובניו. הקמת המשכן מתוארת בפסוקים האחרונים של ספר שמות, המסתיימים בתיאור גילוי השכינה על אוהל מועד. תיאור המשיחה הנעדר מספר שמות מופיע בהמשך הסיפור, לאחר סדרת ציוויים אודות הקורבנות, בפרקים ח'-ט' בספר ויקרא, ששם מתוארת גם חנוכת המשכן. פרשת קורבנות הנשיאים בספר במדבר (פרק ז') מהווה מעין המשך לתיאור חנוכת המשכן], מאחר שקורבנות הנשיאים חותמים, למעשה, את חנוכת המשכן. כמו כן, הפרקים הראשונים של ספר במדבר מפרטים את דיני עבודת הלוויים, את כללי פריקת המשכן וטעינתו במסעות, ואת מקומו של המשכן העומד במרכז המחנה, הן בנסיעה והן בחנייה, בין מחנה שבט ראובן ומחנה שבט אפרים.
[עריכה] מבנה המשכן
[עריכה] חצר המשכן
ערך מורחב – חצר המשכן
בדומה למקדשים אחרים במזרח הקדום, המשכן נועד להיות "מגוריה של האלוהות" והכניסה אליו הותרה למשרתי ה' בלבד, ואילו יתר העם הורשה להיכנס אך ורק אל חצרו. החצר, בה היו הכיור ומזבח העולה, הייתה בצורה מלבנית, אורכה (צפון ודרום) 100 אמה (כ-50 מטרים) ורוחבה 50 אמה. פתח החצר היה בצד המזרחי, מול פתח המשכן גופו, ואורכו 20 אמה.
מלבד הפתח שהיה מכוסה במסך יקר יותר, החצר הייתה מוקפת קלעים עשויים שש משזר. לצורך קביעת הקלעים היו עמודים (מחומר לא ידוע) שמוקמו על אדני נחושת, וכן ווים לעמודים, "חשוקיהם" (לא ברור פירוש המילה) עשויים כסף ויתדות נחושת, אך אופן החיבור אינו ברור כל צרכו. בצפון ובדרום היו עשרים עמודים, במערב עשרה, ובמזרח - 3 בכל צד מצדי הפתח, ועוד ארבעה עמודים עבור מסך הפתח. תיאור זה יצר קשיים רבים למפרשים, שהניחו כי כל קלע נפרש בין עמוד לעמוד. מהנחה זו נגררה הנחה נוספת - שבקצה כל רוח ובמרכזה עמד אחד העמודים - והובילה למסקנה כי בכל צד אורך עמדו 21 עמודים, ולא 20 כתיאור התורה. קושי זה הוביל למסקנות שונות בקרב הפרשנים והחוקרים - היו שטענו כי תיאור התורה אינו מדויק או שאינו כפשוטו; ולחלופין, היו שפתרו את הקושי על ידי הנחה שהפתח לא עמד במרכז הרוח המזרחית. יש לציין כי התנאי שהציבה הברייתא דמלאכת המשכן מסלק את כל הקשיים, הואיל והיא קובעת כי כל קלע יצא מחוץ לעמוד - שתי אמות ומחצה לכל כיוון.
[עריכה] המשכן גופו
[עריכה] מקומו בחצר
מקומו של המשכן בתוך החצר אינו מצוין בתורה. יוסף בן מתתיהו סבר כי המשכן שכן במרכזה של החצר, אך - בהתחשב בקיומם של הכיור ומזבח העולה - הדעה המקובלת, הן בפרשנות המסורתית והן בקרב החוקרים, היא דעתם של פילון האלכסנדרוני ושל הברייתא דמלאכת המשכן, לפיהם המשכן היה בממדים של 30 אמות על 10 אמות, כאשר המרחק מגבול החצר בצפון, בדרום ובמערב היה 20 אמה, ובצד מזרח - 50.
[עריכה] מבנהו
[עריכה] יריעות המשכן
- ערך מורחב – יריעות המשכן
המשכן היה מבנה מסוג מיוחד, ששילב אוהל רגיל וסוכה שטוחה של קרשי עץ, מבנה שניתן לפירוק ולנשיאה. רבים מהמונחים הטכניים בתיאור המשכן (הן חומרי הבנייה, הן הפעולות הטכניות הדרושות להרכבתו והן בהיבט המידות המלאות של המשכן וחלקיו) אינם ברורים מפשוטו של מקרא. נסקור תחילה את תיאור התורה עצמה, ולאחר מכן נפנה לדברי הפרשנים והחוקרים.
המשכן, במובנו הצר של שם זה (היינו, האוהל הפנימי), היה עשוי עשר יריעות ארוגות מחומרים יקרים. כל יריעה הייתה באורך 28 אמות וברוחב 4 אמות. כל חמש יריעות חוברו יחד למחברת אחת ברוחב 20 אמה, ובמקום החיבור של כל שתי מחברות נעשו 50 לולאות לכל אחת, מחוברות בקרסי זהב.
על גבי מערכת זו, המכונה משכן, הייתה מערכת נוספת של 11 יריעות מצמר עיזים, שנקראת "אוהל על המשכן". רוחב יריעה כזו היה זהה לרוחב יריעות המשכן (4 אמות), אך אורכן היה גדול יותר ב-2 אמות והגיע ל-30 אמות היריעה. באמצעות קרסי נחושת חוברו היריעות לשתי מחברות - אחת של 5 יריעות ואחת של 6. תפקיד היריעה ה-11 נועד להיות כעודף ("סרח") על המשכן. למיקומו של העודף קיימים שני תיאורים סותרים, וכפי שנראה בהמשך נחלקו הפרשנים ביישובם.
למערכת אוהל המשכן שימשו עורות אילים מאדמים כמכסה, וכמערכת רביעית ועליונה שימשו עורות תחשים - מונח שלא נתברר כל צרכו. מידותיהם של שני מכסים עליונים אלה לא ניתן בתיאור התורה.
[עריכה] האוהל
המשכן עצמו היה עשוי קרשים מעצי שיטה, מצופים זהב. כל קרש עמד על שני אדני כסף וחובר למשנהו בבריחים המצופים גם הם זהב. אורך כל קרש היה עשר אמות, ורוחבו אמה וחצי. בצדדי האורך (צפון ודרום) חוברו עשרים קרשים, ואורך המבנה הגיע ל-30 אמה (10 אמות פחות מאורך היריעות). באשר לרוחב המשכן, התמונה ברורה פחות. התורה מציינת כי בצד מערב חוברו שישה קרשים, אך לציווי זה נוסף ציווי לא ברור דיו, למרות הפירוט, אודות שני קרשים נוספים העשויים "לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם". רוחב המשכן, אם כן, אינו ברור מפשוטו של מקרא, אך ניתן לקבוע כי לא נפל מ-9 אמות.
- ערך מורחב – הפרוכת
- ערך מורחב – קודש הקודשים
המשכן עצמו היה מחולק לשני חלקים – הקודש וקודש הקודשים, וביניהם הפרידה פרוכת שעשויה מאותו אריג משובח כמו זה של יריעות המשכן. הקודש היה מוקד העבודה המרכזי ובו מוקמו מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת; ואילו בקודש הקודשים הונח ארון הברית לבדו. הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים ניתנה, באמצעות ווי זהב, על ארבעה עמודי שיטים מצופים זהב, העומדים על אדני כסף. לגבי גג המשכן, מתואר כי הפרוכת מוקמה תחת קרסי המשכן, אך מקום זה אינו ניתן לחישוב מפשוטו של מקרא, וממילא לא נתבהר חלקם היחסי של הקודש וקודש הקודשים בתוך האוהל.
במקביל לארבעת עמודי הפרוכת, עמדו בפתח המשכן חמישה עמודים, עשויים גם הם עצי שיטים מצופים זהב, אך בניגוד לאדני הכסף של עמודי הפרוכת, עמדו אלה על אדני נחושת בלבד. גם האריג של מסך הפתח נפל באיכותו מזה של הפרוכת, ודמה לזה של מסך שער החצר.
על גבי מבנה קרשים זה נפרשו המחברות. התורה אינה מתארת זאת במפורש, אך על פי חישובי האורכים, וכן על פי הלשון הנקוטה לגבי המשכן - "פרישׂה" (ולא "נטייה") - צורת האוהל עצמו הייתה של סוכה שטוחה, ולא של אוהל טיפוסי הנטוי במשופע.
[עריכה] חומרי הבניה
חומרי הבנייה שנצרכו להקמת המשכן והכנת כליו היו רבים ומגוונים. העיקרון המשתמע מתיאורי התורה הוא, כי ככל שמתקרבים לחלקים הפנימיים של המקדש, כך עולה רמת החומרים המצויים בו - הן מתכות והן אריגים. בקודש הקודשים, לדוגמה, המתכת היחידה הקיימת היא זהב, למעט אדני הקרשים והעמודים העשויים כסף. בקודש, לעומת זאת, רמת החומרים יורדת, ובהתאמה - אדני העמודים עשויים נחושת, שהיא המתכת הטיפוסית של חצר המשכן, שם נמצא כסף רק בחלקי חיבור מסוימים, כגון ווי העמודים וקרסי היריעות.
באותו אופן, כל אריגי המשכן עשויים שש משזר, אך בעוד קלעי החצר עשויים שש משזר פשוט, מסכי החצר והמשכן היו עשויים "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם", ואילו יריעות המשכן והפרוכת היו עשויות "שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב".
[עריכה] קשיים בהבנת מבנה המשכן
כל האמור עד כאן הוא בהסתמך על עדות התורה בלבד. עם זאת, על אף הפירוט הדקדקני, קיימות אי-בהירויות באשר לפרטים רבים במבנה המשכן. כמה מהסוגיות החשובות נוגעות לחלוקה הפנימית של המשכן, לשאלת רוחבו של המשכן, עוביים של הקרשים והמבנה המדויק שלהם. סתומות אלו נידונו לאורך כאלפיים שנה בהרחבה, החל מפירושיהם של פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו לתיאור המשכן, דרך שיטות חז"ל והפרשנים המסורתיים, וכלה בחוקרים בני הדורות האחרונים.
[עריכה] שיטות קדם-חז"ליות
לטענת פילון, מידות המשכן נמדדו מבחוץ. מבלי לנמק את טענתו, קובע פילון גם כי רוחב המשכן היה זהה לגובהו - עשר אמות. את "האמה החסרה" משלים פילון באמצעות קביעה בדבר שני קרשים מערביים נוספים. כמו כן, לשיטת פילון, כדי שלא יתלכלכו, היו מחברות המשכן בגובה אמה אחת מעל הקרקע. משיטתו משתמע גם כי חלקם היחסי של הקודש וקודש הקודשים היה 19 אמות ו-11 אמות בהתאמה.
גם יוסף בן מתתיהו מייחס למשכן רוחב עשר אמות המורכב, לשיטתו, מששת הקרשים המערביים באורך 9 אמות, ואמה נוספת שהיא למעשה רוחב שני קרשים קטנים נוספים שעמדו בפינות האחוריות של המשכן. בניגוד לפילון, יוסף מחלק את המשכן לעשרים אמות קודש ועשר אמות קודש קודשים.
[עריכה] שיטת חז"ל והפרשנות המסורתית
שיטת חז"ל בעניין המשכן, כפי שזו מובאת בברייתא דמלאכת המשכן, תואמת לזו של יוסף בן מתתיהו באשר לחלוקת המשכן לשליש ושני שליש. הברייתא אף מיישבת בפירוש חלוקה זו עם תיאור התורה שאיננו חד-משמעי באמצעות הקביעה כי עשר האמות העודפות של אורך המחברות ניתנו כולן לאחורי המשכן. לשיטת חז"ל, עובי כל קרש היה אמה. בתלמוד הבבלי במסכת שבת מובאת מחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה בשאלה האם עובי הקרש היה קבוע לכל אורכו או לא. לדברי רבי יהודה, "קרשין - מלמטה עוביין אמה, ומלמעלן- כָּלים והולכים עד כאצבע". כלומר, הקרשים נעשים צרים לאורכם, כצורת גזע. בחלקם התחתון רוחבם אמה (כחצי מטר), ובחלקם העליון עוביים אצבע (2 ס"מ). לדברי רבי נחמיה: "כשם שלמטן עוביין אמה - כך מלמעלן עוביין אמה" (מסכת שבת, צח, ב).
דרך חיבורם של הקרשים זה לזה עד ליצירת המבנה השלם, מתוארת בחז"ל בפרוטרוט (כדלהלן).
[עריכה] אדני הקרשים, הידות והסינין
.
התורה מתארת את אופן חיבור הקרשים לאדנים כך:
| שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן. וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה. וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ, שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו. | ||
| -- שמות כו, יז-יט. | ||
בהתבסס על תיאור מקראי זה, התמונה העולה משיטת חז"ל היא כי בתחתית כל קרש מקרשי המשכן היו שתי ידות שהוכנסו לאדנים - שני אדנים לכל קרש. אדנים אלה, שהיו עשויים כסף, היו חלולים, והידות - בליטות מהקרשים - נכנסו אליהם. רוחב כל יד היה רבע אמה, עובייה חצי אמה, וגובהה אמה. רוחב כל אדן שלושת רבעי האמה, אורכו אמה וגובהו אמה. האדנים היו נפרדים זה מזה, ומטרתם הייתה לייצב את המשכן גם כשהיה מונח על קרקע לא ישרה. אדנים נוספים שהשתלבו בתוך חריצים מתאימים חיברו את הקרשים זה לזה גם בראשו של כל קרש, ובכך שמרו על היות הקרשים צמודים זה לזה.
מהביטוי "משולבות אשה אל אחותה" הסיקה הברייתא גם את קיומן של בליטות ("סינין") שהיו בכל קרש והשתלבו אל תוך חריץ מקביל בקרש השכן. על פי הברייתא, הבליטות היו בגובה של אמה ומחצית האמה מתחתית הקרש, ואמה ומחצית האמה מראש הקרש.
[עריכה] הטבעות והבריחים
הסינין - כחלק מובנה בגוף הקרשים - אינם מוזכרים במפורש בתורה, שמתארת מערכת של חיבורים חיצוניים בין הקרשים בצורת טבעות ובריחים:
| וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים, חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית, וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם, וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב. | ||
| -- שמות כו, כו-כט. | ||
על פי התיאור, בכל אחד ואחד מהקרשים היו שתי טבעות זהב ששימשו כ"בתים" לבריחים שחיברו את הקרשים זה לזה. לשיטת חז"ל, על מנת שצדו הפנימי של קיר המשכן יראה כקיר חלק, הטבעות היו בצדו החיצוני של קיר המשכן, והיו קבועות בגובה שנים וחצי אמות מתחתית כל קרש ומראשו. למעט דופן הפתח, דפנות המשכן קובעו באמצעות חמישה בריחים כל אחת. על פי הסבר הברייתא, בכל דופן הושחלו בטבעות העליונות שני בריחים באורך מחצית הדופן כל אחד, בריח מימין ובריח משמאל שנפגשו במרכז, ובאותו אופן גם בטבעות התחתונות. על פי פסוק כ"ח, הבינו חז"ל כי אורך הבריח התיכון היה כאורך הדופן כולה וכי הוא עבר בתוך קרשי המשכן דרך חלל שהיה בהם.
יש לציין כי לעומת שיטת הברייתא המסבירה כי למעשה היו במשכן שלושה בריחים תיכונים, אחד בכל דופן, הגמרא במסכת שבת (צח, ב) מדייקת מהשימוש בלשון יחיד כי במשכן היה בריח תיכון אחד באורך 70 אמה, שהושחל לאחר כל הקמה של המשכן בדרך נס.
נוסף על הצעותיהם לפתרון הקשיים שבתיאור המשכן, תיאורי חז"ל והפרשנות המסורתית שבאה בעקבותיהם משלימים גם פרטים אחרים שלא נתפרשו בדברי התורה. כך, בין היתר, קבעו חז"ל את מקומותיהם היחסיים של הכלים בתוך הקודש וקודש הקודשים. לשיטתם, המזבח הוצב באמצע הקודש - 10 אמות מכל פתח, וחמש אמות מכל דופן. במרחק חמש אמות מהפרוכת המפרידה בין הקודש לקודש הקודשים, ושתי אמות וחצי מהקיר הדרומי - הוצבה מנורת הזהב. מולהּ - שתי אמות ומחצה מהקיר הצפוני וחמש אמות מהפרוכת - הוצב שולחן לחם הפנים. באשר לקודש הקודשים, בדומה למקדש, בלטו, לפי חלק מהדעות, בדי הארון אל מחוץ לפרוכת באופן שנראה "כשני דדי אישה" [1].
[עריכה] שיטות החוקרים
שיטת חז"ל ויוסף בן מתתיהו באשר לחלוקה הפנימית של המשכן מקובלת גם במחקר, הנוטה להשוות בין תיאור המשכן לתיאור המקדש, שבו היה שטחו של קודש הקודשים שווה למחצית שטח הקודש. עם זאת, סוגיית רוחב המשכן אינה מוכרעת במחקר. רבים מהחוקרים קיבלו את שיטת חז"ל ויוסף בדבר 10 האמות, אך נחלקו בשאלת דרך המדידה של המשכן, התלויה בשאלת עובי הקרשים. יש שהתעלמו לחלוטין משאלת העובי והתייחסו אל תיאור התורה כאל תיאור של קווים הנדסיים, מאחר שלשיטתם מדובר בתיאור שממילא אינו מציאותי. חוקרים אחרים טענו כי רוחב עשר אמות היה רוחב הנמדד מבחוץ, והסיקו כי עובי הקרשים היה חצי אמה (לעומת יוסף המייחס לקרשים עובי של ארבע אצבעות בלבד, ולעומת חז"ל שייחסו להם עובי אמה, לפחות בבסיסם).
גם באשר לבריח התיכון, חלק מהחוקרים קיבלו את שיטת חז"ל, אך חלקם טען כי אין לדייק מלשון התורה "והבריח התיכון בתוך הקרשים" כי בריח זה עבר בתוך הקרשים ממש, אלא היה גם הוא אחוז בתוך טבעות חיצוניות.
[עריכה] תפקידי המשכן
על פי תיאורי התורה, נועדו למשכן כמה תפקידים עיקריים, שעניינם יוצא מנקודה אחת:
- התפקיד הראשון והבסיסי ביותר הוא היותו משכן עבור האל בתוך בני ישראל, כדברי הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). שכינת האל שורה בתוך המשכן, וביתר דיוק: בין הכרובים שעל הכפורת הנמצאת על ארון העדות.
- היותו של המשכן מקום לשכינת האל, הכשירה אותו להוות את מקום ההתגלות של האל אל משה, לאחר ההתגלות במעמד הר סיני. על פי התורה, היה קולו של האל מגיע אל משה מבין שני הכרובים, ומעביר לו את ציווייו.
- תפקיד נוסף של המשכן, אשר נגזר אף הוא מהיותו מקום שכינת האל, הוא מקום ריכוז עבודת האלוהים. העבודה שהתקיימה במשכן כללה את מתן לחם הפנים, העלאת נר תמיד במנורה, הקטרת קטורת מידי בוקר, העלאת קורבן התמיד פעמיים ביום על מזבח העולה, וכיפור על המקדש ועל העם ביום הכיפורים. מעבר לפולחן השגרתי, בספרים ויקרא ובמדבר נקבע עוד כי כל קרבן אחר שאין לו מועד (כגון קורבנות כפרה של יחידים ועוד) יובא "אל פתח אוהל מועד" (ויקרא א, ג ועוד). יתרה מזו, על פי ויקרא י"ז, אף כל בשר חולין חייב להישחט "בפתח אוהל מועד", דין שיוודע לימים כדין שחיטת חולין.
- תפקידו כללי של אוהל מועד היה לשמש מקום לגילוי שכינה מופתי ומוחשי. כתובים רבים מעידים על תפקיד זה, אך אין בהם אמירה אחידה אודות מקום הגילוי, צביונו ומידת היותו קבוע או ארעי. על פי כמה מהתיאורים (שמות מ, לד-לח; במדבר ט, טו-כד ועוד), ענן ה' שכן תמיד על האוהל, ובהיעלותו ניתן האות לבני ישראל לצאת לדרך. כמו כן, מצויים סיפורים נוספים מהם משתמע כי גילוי שכינה לא היה דבר קבוע - כך בפרשת קורח ועדתו וכך בסיפור המרגלים, שבשניהם מודגשת ייחודיותו של גילוי השכינה.
מעבר לתפקידים העיקריים הללו, שימש המשכן לתפקידים נוספים, כגון מקום כינוס והתקבצות, תפקיד חשוב בקביעת דינה של אישה סוטה, ועוד.
[עריכה] כמה "אוהל מועד" היו?
אם לא די בקשיים ובמורכבויות שהועלו עד כה בהבנת מבנה המשכן, הרי שבכמה כתובים נמצאים רמזים לקיומו של אוהל אחר המכונה אף הוא "אוהל מועד". בשמות לג, ז-יא נאמר: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". מכתוב זה עולה כי לפנינו אוהל העומד מחוץ למחנה ומוצב כאוהל טיפוסי, נטוי, שלא כמשכן העשוי כסוכה ועומד במרכז המחנה. על פי הפסוקים מתברר כי גם אוהל זה שימש לדיבור אל משה ולגילוי שכינה לעיני כל העם. כמו כן, מתברר כי לא משה לבדו יצא אל האוהל, אלא "כל מבקש ה'". מאפיין נוסף של אוהל זה הוא בכך שלא נזכרים לגביו כהנים או כלי קודש, ולעומת זאת, יהושע מצוין כנער משה שלא מש מתוך אותו האוהל.
זהו אמנם תיאורו המפורש היחיד של "אוהל מועד" זה, אך רוב החוקרים זיהו אוהל זה עם כמה כתובים נוספים, ביניהם סיפור האצלת הרוח על שבעים הזקנים וסיפור הצרעת של מרים, שבשניהם מוזכרת יציאה אל אוהל מועד, וכן סיפור התייצבות משה ויהושע באוהל מועד לפני מות משה. המאפיין סיפורים אלה הוא היעדרותם המוחלטת של אהרן, של ענייני פולחן, של השם 'משכן', וכן העובדה כי לא נזכר בהם ענן תמידי או גילוי שכינה קבוע אלא אך ורק גילוי ארעי של ענן ה' מבחוץ. כמו כן, למעט בסיפור צרעת מרים, חוזר השורש יצ"ב בכל אחד מהתיאורים.
קושי זה הורגש כבר בתרגום השבעים, שתרגמו "ומשה יקח את אוהלו", אך אין למעשה להסבר זה יסוד בנוסח המסורה, וכן אין בו בכדי להסביר את סוגיית גילוי השכינה באוהל זה. הפרשנות המסורתית שהתמודדה עם שאלה זו, ובעקבותיה גם מקצת החוקרים, תירצו כי התיאור של שמות ל"ג הוא אכן תיאור אוהל מועד אחר, אלא שאוהל זה קדם למשכן, ונתבטל עם הקמתו במרכז המחנה. את יתר הכתובים יש לפרש, לשיטתם, ככאלה המכוונים לאוהל מועד שבמרכז המחנה, ואילו את לשון היציאה יש להבין כיציאה ממחנות השבטים אל השטח שבמרכז המחנה.
[עריכה] סוגיית אוהל מועד בביקורת המקרא
עבור מרבית החוקרים, מהווה סוגייה זו פתח לביקורת שיטתית אודות תיאורי המשכן כולם. את השיטה הקלאסית במחקר סיכם יוליוס ולהאוזן כשטען (על פי תורת התעודות שבה דגל, שלפיה מורכבת התורה מארבעה מקורות עיקריים שנכתבו בתקופות שונות) כי כל תיאורי משכן אוהל מועד משויכים למקור הכוהני (P) ואינם אלא פרי המצאתם של חוגים כוהניים ירושלמיים שביקשו לבסס את קדמותה של "אחדות הפולחן", ולצורך כך טוו תיאור אודות מעין "בית מקדש נייד". לעומת זאת, הודה ולהאוזן דווקא בגרעין ההיסטורי של תיאור אוהל מועד שמחוץ למחנה (שאותו ייחס למקורות הקדומים J ו-E) ושיער כי במקורו היה אוהל זה בגדר כיסוי לארון העדות בלבד.
בין החוקרים המערערים על שיטת ולהאוזן מצוייה אסכולה הטוענת לכך שהתורה מייצגת תערובת של מסורות צפוניות ודרומיות של שבטי ישראל. לשיטתם, הארון שימש את שבטי הצפון, ואילו האוהל הריק שימש לגילוי אלוהות עבור שבטי הדרום. הכנסת דוד את הארון אל האוהל הריק הידקה את הקשרים בין השבטים ויצרה את המסורת המשולבת אודות המשכן - ובו הארון - המצויים במרכז המחנה. על פי שיטה זו, למעשהו של דוד נתחבר לימים הרעיון, עם הקמת המקדש, כי האל שוכן באוהל, ומכאן נוצר השם 'משכן'. עם זאת, גישה זו נדחתה במחקר מכמה טעמים - ראשית, משום שרעיון השכינה באוהל הינו קדום להקמת המקדש ומצוי הן בנבואת נתן, הנחשבת כמתנגדת להקמת המקדש, והן בכתבי אוגרית - עובדה המקיימת את ההנחה כי מדובר בתפיסה שמית-מערבית קדומה. כמו כן, גישה זו מתעלמת מזיקתו של יהושע, איש שבטי הצפון, דווקא לאוהל הריק המיוחס לשבטי הדרום.
האסכולה הירושלמית בחקר המקרא נטתה גם היא לערער על גישת ולהאוזן גם בעניין זה ולטעון כי תיאור המשכן העומד במרכז המחנה משקף גם הוא מציאות היסטורית. גישה זו בנויה הן על האינטואיציה הבסיסית כי מקומו של אוהל קדוש יימצא בדרך כלל במקום מוגן היטב, והן על המחקרים אודות מבנה המשכן שהראו, בהיבטים רבים, הבדלים משמעותיים בינו לבין מבנה המקדש. לשיטתם, שכינת האל באוהל משקפת את השלב בו חיו השבטים השֵמיים-מערביים בעצמם באוהלים, ולכן אין מקום לביקורת המקפת של ולהאוזן, אלא יש לסתפק אך ורק בשאלת הדרגתיות המעבר של המשכן מאוהל ארעי למבנה קבע (וראו להלן). עם זאת, לפתחם של חוקרים אלה חוזרת הקושיה אודות קיומם של שני אוהלי מועד במקביל, ואכן, בקרב אסכולה זו מצויות שלוש שיטות עיקריות לתירוץ הקושי:
- האחת טוענת כי אכן היו קיימים שני אוהלים, אלא שהם נבדלו בייעודיהם. לשיטה זו, התגלות ה' הייתה ייחודית במקורה לאוהל מועד שמחוץ למחנה או שבו הייתה בעלת אופי שונה, אלא שלימים ניטשטשו ההבדלים בתיאורים המקראיים של שני האוהלים.
- המחזיקים בשיטה השנייה טוענים כי שני האוהלים הם למעשה אוהל אחד שמוקם מחוץ למחנה בעתות שלום ובמרכז המחנה בעתות מלחמה.
- השיטה השלישית סוברת גם היא כי מדובר באותו האוהל, אלא שלשיטתה, אוהל זה זכה לתיאורים שונים ממניעים תאולוגיים. על פי סברה זו, בניגוד לאסכולה הכהנית, הגישה הצפונית ביקשה להפריד בין הקודש והחול, התעלמה מתפקיד הפולחן, הדגישה את תפקיד הנבואה ושללה את רעיון שכינת ה' בתוך האוהל. מתח תאולוגי זה משתקף גם באופן בו מתרגמים השבעים את המילים "ושכנתי בתוכם" למילים "ואראה בתוככם". סיפור הוצאת האוהל אפוא מסמל את ההשקפה הצפונית שלפיה משה שינה את מקום האוהל בשל חטאי העם שלא היה ראוי לכך שה' יעלה בקרבו. מסורת זו שמרה על צורת האוהל הקדומה, אך ניטרלה את רעיון "האוהל כמשכן" ואת תפקיד הפולחן, והדגישה במקומו את התפקיד הנבואי המגיע לשיאו בסיפור האצלת הרוח. המסורת הכוהנית-דרומית, לעומתה, הדגישה את המשכן כמקום של גילוי שכינה ומשכן לאלוהות והגדילה את פארו של המשכן ופולחנו, ייתכן שגם בהתבסס על דפוסים ארץ-ישראליים מאוחרים יותר.
למצדדי קדמות תיאור המשכן מסייעת גם עובדת היעדרותו של הברזל מרשימת החומרים, וכן הימצאותם של מכסי עורות וקרשים עשויי עצי שיטים פשוטים, חומרים המאפיינים מקדשים מזרחיים קדומים. עם זאת, סוברים מרבית החוקרים כי גם תיאור המשכן משלב יסודות מאוחרים שביקשו לפאר אוהל זה ונתנו לו צורה של "מקדש מעט" עשיר בזהב וכסף. מן הצד שכנגד, סופר מאוחר מדי, היה עשוי להוסיף תיאור אודות עצי ארזים או אולם כדוגמת אולם המקדש (כפי שעשה פילון). העובדה כי בעיקרו של דבר, תיאור המקדש אינו משמש דוגמה למשכן ברבים מפרטיו, מסייעת להנחה בדבר קדמות התיאור.
[עריכה] תולדות המשכן לאחר הכניסה לארץ ישראל
[עריכה] עדות המקרא
העדות המקראית באשר לגורלו של המשכן לאחר כניסת ישראל לארץ ישראל איננה ברורה כל צרכה, הואיל ועדות זו אינה רציפה. על פי המתואר בספר יהושע (יח, א), בני ישראל השכינו את אוהל מועד בשילה, ושם גם נערכה חלוקת הארץ למטות (שם יט, נא). השארת המשכן כאוהל ארעי בשילה משתמעת גם ממקורות אחרים ובכללם נבואת נתן בשמואל (ב' ז, ו), וכן הכתוב בתהילים (עח, ס) אודות חורבן שילה - "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם". עם זאת, התיאורים הפותחים את ספר שמואל מתארים את המקום כ"בית ה'" ו"היכל ה'", הווי אומר כמבנה של קבע. ניתן לתרץ ולומר כי מדובר בשינוי הדרגתי שהפך את המשכן הארעי למבנה קבע, הדרגתיות שאִפשרה להמשיך ולהתייחס אל מבנה הקבע כאל גלגולו של המשכן המדברי.
לאחר חורבן המשכן בשילה אין עדות מפורשת לקיומו של משכן נוסף, עד להקמת המקדש בידי שלמה, כמה עשרות שנים מאוחר יותר. באשר לתקופת ביניים זו ידועות לנו התחנות שעבר הארון מאז נפילתו בשבי הפלשתים ועד העלאתו לירושלים על ידי דוד המלך. על פי המסופר בשמואל (ב' ו, יז), דוד "נטה אוהל" עבור הארון, ונראה שבאוהל זה היו מזבח ושמן משחה למטרות עבודה (מלכים א' א, לט; שם ב, כח). אוהל זה, ששימש כאוהל עבור הארון - זוהה ברבות הימים עם אוהל מועד הקדום (מלכים א' ח, ד), אך אין עדות ודאית אחרת לכך שהמשכן כמכלול הוקם מחדש בימים שבין חורבן שילה להקמת המקדש בידי שלמה. חריגה אחת יוצאת דופן היא המסורת המובאת בספר דברי הימים (א' כא, כט) אודות קיומו של משכן בגבעון, בזמן שארון העדות כבר היה בירושלים. עם זאת, מכיוון שעדות זו נכתבה בספר דברי הימים המאוחר (מתקופת בית שני), ואין היא מופיעה בספרי שמואל ומלכים המוקדמים יותר, מוטלת בספק לדעת חוקרים מסוימים, מאחר שאין היא עולה בקנה אחד עם העדויות על מקום הארון ואף אין לה זכר מחוץ לספר זה. יש ששיערו כי מסורת זו נועדה להסביר כיצד התקיימה הקרבת קורבנות בבמה בגבעון בימי הממלכה המאוחדת בכלל ועל ידי שלמה עצמו בפרט.
[עריכה] מסורת חז"ל
לפערים שהותירה העדות המקראית גופה, הציעו חז"ל במספר מקומות השלמות על בסיס מסורות והשערות שונות. על פי התמונה שציירו חז"ל, לאחר כניסת עם ישראל לארץ ישראל, הוצב המשכן בגלגל, באופן ארעי במשך 14 שנה. למרות ההמשכיות מאוהל מועד מהמדבר, בשלב זה הותרה הקרבת קורבנות בבמות (נושא זה מתקשר לבעיה אחרת במקראות, של ריכוז הפולחן). לאחר הכיבוש והחלוקה של הארץ, נבנה ביתר פאר המשכן בשילה. מבנה זה היה במדרגה חומרית גבוהה יותר, ונבנה מאבן מלבד תקרתו, והוא החזיק 369 שנה. לאחר חורבן משכן שילה, הוקם המשכן בנוב, והתקיים שם כ-13 שנה. בשלב זה אמנם הייתה למבנה, ככל הנראה, תקרת אבן, אך ארון הברית לא היה עוד במשכן. לאחר חורבן נוב מסיבות שונות (אולי ביוזמת שאול המלך) הוקם המשכן באותה מתכונת בגבעון.
בניית בית המקדש על-ידי שלמה המלך הפכה את ירושלים למרכז רוחני קבוע, בלא צורך במשכן. בתוספתא (מסכת סוטה יג, א) מתוארת גניזת המשכן, ובתלמוד הבבלי (שם ט, א) מובאת דעתו של רב חסדא בשם אבימי, כי הגניזה הייתה בחללים תת-קרקעיים תחת ההיכל שבירושלים, ככל הנראה על פי המשך התוספתא שם, באשר לגניזת ארון הברית, כאשר לדעתו של הסובר שנגנז, "ארון במקומו נגנז".
גניזת המשכן מבטאת את סיום תפקידו הזמני של המשכן. התיאור הנוסטלגי אודות גניזת המשכן בא לידי ביטוי באמירה כי "לא שלטו השונאים במעשי ידיו של משה". כלומר, מאז בניית משכן משה במדבר, שרדו חומרי המשכן השונים (קרשים, קרסים, בריחים, עמודים ואדנים) במשך 480 שנה, וגם לאחר תקופה זו לא נשרפו, אלא נטמנו. זאת לעומת בית המקדש, שחרב ואף חומרי הבניין הושמדו יחד איתו. בכך ביקשו חז"ל להביע את הרעיון כי לעתים דווקא לדבר ארעי וזמני יש יכולת שרידות גבוהה יותר מאשר דבר קבוע.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ זאת למדו חז"ל מן הפסוק (מלכים א' ח, ח) "ויאריכו הבדים, ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה". הלימוד בגמרא מתייחס למקדש שלמה, שעליו מדבר הפסוק; אך היו שלמדו שכך היה גם במשכן.
[עריכה] ראו גם
- מצוות בניין בית המקדש
- מבנה בית המקדש
- משכן גלגל
- משכן שילה
- משכן נוב
- משכן גבעון
- בית המקדש
- מחנה ישראל (במדבר סיני)
[עריכה] לקריאה נוספת
- שמואל אפרים ליונשטאם, משכן ה', אנציקלופדיה מקראית, ה', עמ' 548-532
- משה לוין, מלאכת המשכן, הוצאת "מלאכת המשכן", תל אביב, 1968
- שלום דוב שטיינברג, תבנית המשכן וכליו ובגדי הקודש, תשנ"ה
- שאול שפר, המשכן וכליו, הוצאת יפה נוף - ירושלים, תשכ"ח
- ישראל חיים בלומנטל, תבנית המשכן וכליו, תש"ח
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הערך אוהל מועד ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת
- המשכן, באנציקלופדיה של מקראגשר
- שרטוטים על המשכן, באתר "דעת"
- אביה הכהן, נגד המקדש: מעשה העגל, באתר 'מקראנט'
- מנחם בן ישר, ציווי התרומה למשכן וחטא העגל, מה קדם למה?, בדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן
- הרב מנחם ליבטאג, שיעור בפרשת תרומה, באתר 'בית המדרש הוירטואלי' של ישיבת הר עציון
- ברייתא דמלאכת המשכן, על פי כתב יד מינכן של התלמוד הבבלי
| מקדשים בהיסטוריה היהודית |
|---|
|
משכנים: משכן משה | משכן גלגל | משכן שילה | משכן נוב | משכן גבעון |
| בית המקדש | מצוות בניין בית המקדש | מבנה בית המקדש |
