היסטוריה של אסטוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: תרגום מילולי מאנגלית. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

אבותיו הקדמונים של העם האסטוני חיו בשבטים באיים הדרום־מזרחיים של הים הבלטי, לפני מעל ל־5,000 שנים. בימי הביניים, רוב האסטונים היו בעלי קרקעות קטנות ומשקים. הממשלה האסטונית הייתה מבוזרת, בעלת חלוקות־משנה פוליטיות ומנהליות מאז המאה הראשונה לספירה. אז, אוכלוסיית אסטוניה מנתה מעל ל־150,000 איש, והייתה האחרונה להתנצר באירופה הביניימית.

ב־1193, האפיפיור סלסטין השלישי קרא לערוך מסע צלב נגד פגאנים בצפון־אירופה. צלבנים גרמנים הקימו את מבצר ריגה בלטביה המודרנית, והחלו לפשוט על אסטוניה בעזרת שבטי לטביה. השבטים האסטונים התנגדו להתקפות, ולעתים חמסו שטחי צלבנים. מאוחר יותר, צפון אסטוניה נכבש על־ידי צלבנים דנים, וב־1227, מסדר צלבנות גרמני הביס את אחרון מבצרי האסטונים. לאחר הכיבוש, האסטונים הונצרו וחיו במושבות; ניסיונות לשמר את העצמאות דוכאו, ואסטוניה חולקה בין מסדר לווני, בישופות טאלין ובישופות אוסל־וויק. אסטוניה הצפונית הייתה בבעלות דנמרק עד 1346.

ב־1343, אנשי אסטוניה הצפונית והאי סארמאה החלו במרד (התקוממות ליל ג'ורג' הקדוש) נגד חוק הגרמנים המקומיים, אך הוכנעו. למרות שרשרת מרידות, פשיטות רוסיות מצליחות ופלישות ב־1481 וב־1558, הברונים הגרמנים המקומיים המשיכו לשלוט באסטוניה. ב־1561, אסטוניה הצפונית נמסרה לשליטה שבדית, וב־1625, אסטוניה היבשתית כולה הייתה תחת שליטת שבדיה. ב־1721, הביסה רוסיה את שבדיה במלחמה, והחוק הרוסי נכפה באזור.

עד 1819, המחוזות הבלטיים היו הראשונים באימפריה הרוסית בהם האצילות האוטונומית הרשתה לאיכרים בעלות על אדמות ומעבר לערים. המהלכים תרמו לייסוד "הקרן האקונומית למען תרבות אסטוניה הלאומית", שדוכאה במשך 600 שנות שליטה זרה, ואסטוניה החלה נסחפת על־ידי גל התעוררות לאומית. התנועה קידמה את נושא אימוץ האסטונית כשפת בתי־ספר, ומ־1869, שירי פסטיבלים אסטוניים התקיימו כשורה והתפתחה ספרות לאומית באסטונית.

בעוד מהפכת 1905 ברוסיה פשטה באסטוניה, האסטונים קראו לחופש העיתונות והמחוקקים, לזכות הצבעה אוניברסלית ולאוטונומיה לאומית. התוצאות היו מינימליות, אך היציבות המתוחה שגברה בין 1905 ל־1917 הרשתה לאסטונים להתקדם לשאיפת המדיניות הלאומית. עם התמוטטות האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה, ממשלת רוסיה העניקה אוטונומיה לאומית לאסטוניה. נוצר בית־מחוקקים, אך אולץ במהרה לרדת למחתרת על־ידי כוחות פוליטיים קיצוניים. ועדת הבוגרים של המחתרת הכריזה על רפובליקת אסטוניה ב־24 בפברואר 1918, יום אחד טרם פלישת הגדודים הגרמנים; וב־2 בפברואר, 1920, חוזה טארטו נחתם על־ידי רפובליקת אסטוניה ורוסיה הבולשביקית, בו רוסיה הצהירה על ויתור גורף על כל הזכויות על שטח אסטוניה.

העצמאות נמשכה 22 שנים. אסטוניה עברה מספר רפורמות כלכליות, חברתיות ופוליטיות הדרושות להגעה לתנאים עם מעמדה כמדינה ריבונית, במהלכן שווקיה העיקריים נעשו סקנדינביה, בריטניה ואירופה המערבית, יחד עם ייצוא לארצות הברית ולרוסיה. בתי־ספר דוברי אסטונית הוקמו, חיים אמנותיים מכל סוג שגשגו וניתנה אוטונומיה תרבותית למיעוטים הכוללים כ־3,000 איש ויהודים.

אסטוניה שאפה לפוליסת נייטרליות, אך החתימה על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ב־23 באוגוסט 1939, סימנה את תום העצמאות. ההסכם העביר לידי הכיבוש הסובייטי את אסטוניה, לטביה, חלק מפינלנד ומאוחר יותר את ליטא, בתמורה לשליטת גרמניה הנאצית על מרבית פולין. ב־21 ביולי 1940, הוכרזה הרפובליקה הסוציאליסטית האסטונית (ESR), חודש אחד אחרי שאסטוניה נכבשה על־ידי גדודים סובייטים. ה־ESR התקבלה רשמית לאיגוד הסובייטי ב־6 באוגוסט, והשם הרשמי של הארץ נהיה "רפובליקה סוציאליסטית אסטונית־סובייטית". הכיבוש לווה בהחרמת רכוש, סובייטיזציית החיים התרבותיים וקומוניזם סטליניסטי שחדר לפוליטיקה. ב־14 ביוני 1941, גרוש המוני התרחש בשלוש המדינות הבלטיות, וב־22 ביוני, גרמניה הנאצית תקפה את האיגוד הסובייטי, והאסטונים בירכו את חייליה וקיוו לשמר את העצמאות, אך מדינתם הייתה לחלק מ"אוסטלנד". הגדודים הגרמנים עצרו כ־5,500 איש. במלחמת העולם השנייה, אסטוניה סבלה הפסדים ענקיים: נמלים הושמדו, ו־45% מהתעשייה ו־40% מהמסילות ניזוקו. אוכלוסיית אסטוניה קטנה בחמישית (כ־200,000 איש) ו־10% מהאוכלוסייה (מעל 80,000 איש) גלו למערב. יותר מ־30,000 חיילים נהרגו בפעולה. ב־1944, פשיטות אוויר רוסיות השמידו את נרווה, ושליש מאזור המגורים בטאלין הושמד גם הוא. עד סוף ספטמבר, כוח סובייטי גרש את הגרמנים מאסטוניה, מוביל את השלב השני בחוק הסובייטי. באותה שנה, מוסקבה העבירה את מחוזות הגבול נרווה ופטסרי האסטוניים, שהחזיקו ברוסים אתניים רבים, לשליטה רוסית, ונערכו מעצרים מסיביים של תומכים בפועל בכיבוש הגרמני או חסרי־נאמנות לאיגוד הסובייטי.

לאחר המלחמה, המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה הסוציאליסטית האסטונית־סובייטית נהייתה ארגון, ונתח אסטוניה האתנית בחברות ברפובליקה פחת. לאחר מות סטלין, המפלגה הרחיבה את בסיסה החברתי כדי לכלול יותר אסטונים אתניים, ועד אמצע שנות ה־60, אחוז חברות האסטונים האתניים התייצב ל־50%. בשנות ה־80 המאוחרות, כאשר הרפובליקה הצטמצמה, תנועות פוליטיות, קבוצות ומפלגות אחרות נעו למלא את ואקום העוצמה: באפריל 1988 נוסדה הראשונה והחשובה ביותר - החזית האסטונית הפופולרית, עם פלטפורמה משל עצמה, מנהיגות וציבור בוחרים רחב, וב־1989, הספקטרום הפוליטי המשיך מתרחב כשמפלגות חדשות עברו רפורמה על בסיס יומי. אז, ה"סובייטי עליון" של הרפובליקה נהפך לגוף אותנטי ועושה־חוק, ורשות מחוקקת זו עברה הכרזת ריבונות מוקדמת (16 בנובמבר, 1988), חוק עצמאות אקונומית, חוק המעמיד את האסטונית כשפה רשמית וחוקי הצבעה מקומיים ורפובליים. אסטוניה ערכה בחירות חופשיות עבור 105 חברי ה"סובייטי עליון" ב־18 במרץ 1990; כל האנשים היו זכאים להשתתף בבחירות, כולל 50,000 הגדודים הסובייטים. לבסוף, קואליציית החזית הפופולרית, מורכבת ממפלגות שמאלניות ומרכזניות, צברה רוב פרלמנטרי. במאי 1990, שם רפובליקת אסטוניה נשמר ורק חוקים שאומצו באסטוניה הוכרזו תקפים.

אחרי יותר מ־3 שנות משאים ומתנים, ב־31 באוגוסט 1994, הכוחות החמושים של הפדרציה הרוסית נמשכו מאסטוניה, ומאז, לאסטוניה הייתה עצמאות מלאה.