היסטוריה של ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכן עניינים 1 העת העתיקה 2 התקופה הויזיגותית 3 ספרד בין מוסלמים ונוצרים 3.1 הממלכה האיסלאמית המאוחדת 3.2 ממלכות נוצריות מוקדמות 3.3 ממלכות הטאיפה 4 העת החדשה 5 המאה ה-20

[עריכה] העת העתיקה

התושבים המקוריים של חצי האי האיברי מכונים בשם הקיבוצי האיברים, שם שכולל עמים רבים ושונים זה מזה, ביניהם אולי גם העם הבסקי. העיר האיברית המוכרת ביותר היא טרטסוס. החל מהמאה ה-9 לפנה"ס פלשו למדינה הקלטים ונוצרה התרבות הקלטיברית. במרוצת האלף הראשון לפנה"ס הוקמו לאורך החוף האיברי מושבות פיניקיות, שהחשובה בהן הייתה גאדיר (קאדיס של היום), וכן מושבות יווניות.

בעקבות המלחמה הפונית הראשונה (אמצע המאה השלישית לפנה"ס) התחילו הקרתגנים ליישב את חופי חצי האי. המושבה המרכזית הייתה קרתגו נובה (קרטחנה של היום). במלחמה הפונית השנייה גורשו הקרתגנים מחצי האי האיברי, והרומאים התחילו בכיבושו ההדרגתי, כאשר בשנת 197 לפנה"ס הוקמו בו שתי פרובינקיות רומאיות, היספניה קיטריור והיספניה אולטריור. הכיבוש הרומי נתקל בהתנגדות עזה, במיוחד ידועים המצור על נומנטייה, עיר איברית ששכנה לגדות הדואורו באזור סוֹריה של ימינו, ומלחמת הגרילה נגד הרומאים שניהל באמצע המאה ה-2 לפנה"ס המנהיג הצבאי הלוזיטני ויריאתוס. רק בימיו של אוגוסטוס הושלם כיבוש חצי האי, שכונה על ידי הרומאים היספניה. מאוחר יותר פוצלה הפרובינקיה לשלושה חלקים: היספניה טרקוננסיס, היספניה בייטיקה ולוזיטניה.

להיספניה נודעה חשיבות רבה באימפריה הרומית. נולדו בה הקיסרים טריאנוס, אדריאנוס ותאודוסיוס והסופר סנקה. תקופת השלטון הרומאי הותירה את חותמה בתשתית הדרכים ומבני הציבור, וכן בתרבות, בשפה ובמשפט.

[עריכה] התקופה הויזיגותית

ב-409, בעקבות היחלשות האימפריה הרומית, פלשו לחצי האי שבטים גרמאניים: השוואבים, האלאנים והונדלים. ב-416 פלשו גם הויזיגותים כבני בריתה של רומא. הם גירשו את האלאנים והונדלים, ודחקו את השוואבים לאזור גליסיה. תקופת שלטונם של הויזיגותים הייתה רצופה במאבקים עם השוואבים, הבסקים, הפרנקים וכן עם הביזנטים, שהשתלטו על דרום חצי האי והחזיקו בו בין 552 ל-628. בחצי השני של המאה ה-6 השתלט המלך הויזיגותי לאוויגילד על השטחים שבהם ישבו השוואבים. יורשו רֶקארֵד ידוע כמי שהמיר את דתם של הויזיגותים ב-589 מהמינות האריאנית לנצרות הקתולית.

הויזיגותים הותירו על כנם את מוסדות השלטון הרומיים. מסיבה זו, ככל הנראה, ספרד לא שקעה בבורות ובאנאלפבתיות שאפיינו את אירופה בתקופתם. הממלכה הויזיגותית סבלה מסכסוכים פנימיים תכופים, שכן העברת הכתר לא הייתה מבוססת על ירושה אלא על בחירות בקרב האצילים. הכלכלה התבססה אך ורק על חקלאות, והאוכלוסייה הצטמצמה מאוד ביחס לתקופה הרומית. מעמדה הפוליטי והחברתי של הכנסייה היה גבוה; לא מפליא שהדמות התרבותית הבולטת בתקופה זו הייתה התאולוג איזידור מסביליה.

[עריכה] ספרד בין מוסלמים ונוצרים

[עריכה] הממלכה האיסלאמית המאוחדת

ערך מורחב – אל-אנדלוס

בשנת 711 פלשו לחצי האי כוחות מוסלמים ממרוקו. הם ניצלו את חולשתה של הממלכה הויזיגותית והשתלטו עליה תוך שנים ספורות. הם אף חצו את הפירינאים לתוך הממלכה הפרנקית (צרפת של היום), אך נבלמו ב-732 בפואטייה. רוב שטחו של חצי האי, למעט האזורים ההריים בצפון, הפך למחוז בחליפות אומיה שכונה אל-אנדלוס.

כשהאימפריה האיסלאמית עברה לידי בית עבאס, מינה את עצמו עבד אל-רחמן, אחד מבני משפחת אומיה, לאמיר של אל-אנדלוס (756), ובכך הכריז למעשה על עצמאותה. בימיו, הייתה ספרד ממלכה משגשגת. חינוך חינם ניתן לעניים והמוסלמים חיו בשלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד. ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה גרמו לספרד להיות הממלכה המצליחה ביותר באירופה. למרות הכיבוש המוסלמי, התרבות המקומית הושפעה רבות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. בזמן יורשיו הלכה והצטמצמה השליטה של האמיר בנעשה בשטח, עד שבסוף המאה ה-9 עמדו מורדים בשעריה של קורדובה, בירת האמירות. רק בימיו של עבד אל-רחמן השלישי, שעלה לשלטון ב-912 והכריז על עצמו ח'ליף, חזר השגשוג הכלכלי והתרבותי לאל-אנדלוס.

[עריכה] ממלכות נוצריות מוקדמות

למרות ההצלחות המוסלמיות, הם לא הצליחו להשתלט על כל חצי האי האיברי. באזורים ההרריים בצפון חצי האי, כוננה ממלכת אסטוריאס הנוצרית, על ידי פלאיו אשר הביס, וכמעט השמיד, את הצבא המוסלמי בסביבות שנת 722. פלאיו לא הסתפק בממלכתו הקטנה, המשיך לתקוף את המוסלמים בסביבות ממלכת אסטוריאס וכבש את לאון שהייתה העיר הראשית בצפון-מערב ספרד. לאחר מותו ב 734, המשיכו יורשיו בהרחבת ממלכת אסטוריאס, עד שבסביבות 775 השתרעה הממלכה על כל צפון מערב ספרד ובהמשך, בימי אלפונסו השני התרחבה לחבל הבסקים ולגליסיה והגיעה עד שערי ליסבון. בין 913 ל 924 שונה שמה של ממלכת אסטוריאס לממלכת לאון כאשר שליטי הממלכה קבעו את מושבם בלאון. עם מעבר הממלכה ללאון, כבשה הממלכה מידי המוסלמים את מחוז בורגוס.

גם האזורים בצפון מזרח ספרד על גבול צרפת לא נשארו זמן רב בידי המוסלמים. אזור נווארה ובירתה פמפלונה היו מוקד מאבק בין אנשי נווארה לממלכתו של קרל הגדול, בין 778 ל-812. בשנת 824 המצביא הבסקי אינגיו אריסטה נתמנה למלך של ממלכת פמפלונה, שבהמשך שינתה את שמה לממלכת נווארה. יורשיו, סנצ'ו גרסס הראשון (905-925) וגרסיה סנצ'ס הראשון (925-970), ניהלו מלחמות נגד המוסלמים והרחיבו את גבול הממלכה על חשבון המוסלמים.

בסביבות 930, פרדיננד השני מלך קסטיליה מרד בממלכת לאון, בסיוע המוסלמים, והקים את ממלכת קסטיליה העצמאית. המלחמות התכופות בין קסטיליה ולאון אפשרו לסנצ'ו השלישי מלך נווארה לכבוש את קסטיליה בתחילת המאה ה-11 (בשנות ה-20 של המאה), ואת לאון בסוף ימיו, בשנת 1034. אחרי מותו, חולקה ממלכתו בין בניו, ובנו פרדיננד הראשון מלאון שלט על ממלכת קסטיליה-לאון, שכללה את קסטיליה, לאון וגליסיה, בין 1037 ו 1065.

מחוז ברצלונה שבצפון מזרח ספרד, השתחררה מהמוסלמים בסביבות 801 והפכה לממלכה ואסאלית של צרפת אשר שליטיו מונו על ידי מלך צרפת. בשנת 897 החלה לשלוט במחוז ברצלונה שושלת של שליטים ובחצי השני של המאה העשירית נותק הקשר עם צרפת ומחוז ברצלונה הפכה למעשה לממלכה עצמאית.

עד סוף המאה ה-10, הממלכות הנוצריות, ששכנו באזורים ההרריים של צפון ספרד, היו עניות מאוד, וצבאותיהן היו קטנים מאוד (לעתים כללו רק מאות לוחמים). הממלכה המוסלמית שמדרומן הייתה עשירה וחזקה, והממלכות הנוצריות העלו מתנות או מיסים לחליף של קורדובה ראש הממלכה המוסלמית.

[עריכה] ממלכות הטאיפה

בסוף המאה ה-10 שלט באל-אנדלוס, שנקראה גם חליפות קורדובה, הווזיר הראשי אל-מנסור, שנודע בהישגיו הצבאיים. לאחר מותו החלה החליפות להתפורר, עד שב-1031 חדלה מלהתקיים, ואל-אנדלוס התחלקה לעשרות ממלכות הטאיפה.

הטאיפות היו נתונות במאבקי כוח בלתי פוסקים, שהביאו עד מהרה לחלוקת השטח בין חמש ממלכות עיקריות, שמרכזיהן היו בסרגוסה, בדחוס, טולדו, גרנדה וסביליה. המלחמות בין הטאיפות שיחקו לידיהן של הממלכות הנוצריות של חצי האי האיברי, במיוחד ממלכת קסטיליה-לאון וממלכת אראגון, שהפכו את חלקן לוסאליות והשיתו עליהן מסים כבדים. חולשתם המדינית של המוסלמים בספרד הגיעה לשיאה בכיבוש טולדו בשנת 1085 בידי אלפונסו השישי מלך קסטיליה-לאון. מאורע זה הביא לפלישתם של המוראביטון לספרד. אלה איחדו תחת שלטונם את כל החלק המוסלמי של חצי האי האיברי, ובכך הביאו לקיצה את תקופת הטאיפות הראשונה.

תקופת הטאיפות נמשכה עד הכיבוש המוחלט של כל חצי האי מידי המוסלמים ב-1492, למעט שתי תקופות קצרות של שלטון מוסלמי מרכזי: תקופת המוראביטון בסוף המאה ה-11 ותקופת המווחידון בסוף המאה ה-12.

[עריכה] העת החדשה

שנת 1492 הייתה בעלת משמעות רבה לספרד. ארבעה אירועים מרכזיים שהתחוללו בשנה זו הביאו ליצירתה של ספרד כאימפריה טרנס-אטלנטית מגובשת וריכוזית. כיבושה של גרנדה וסיום הרקונקיסטה הביאו לאיחודה של ספרד כולה תחת ישות פוליטית אחת ותחת שלטון נוצרי. צו גירוש שהוצא ליהודי ספרד באותה השנה, וצו דומה לו שהוצא כנגד המוסלמים בראשית המאה ה-17, הביאו לאחדות דתית שגם היא הייתה כפופה לכתר, במסגרת הפטרונטו ריאל, ממנו נהנו מלכי ספרד. מסעו של כריסטופר קולומבוס מערבה וגילויו את הקריבים, ויבשת אמריקה לאחר מכן, פתחו עידן חדש של התפשטות בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי. לבסוף, השלמתו של המילון הראשון של השפה הספרדית סייע גם הוא לגיבוש תרבותי.

גילוי יבשת אמריקה בידי קולומבוס פתח עידן שבו כובשים ספרדיים השתלטו על רוב יבשת אמריקה, בהתאם לחוזה טורדסיאס, בייחוד על דרום ומרכז היבשת. במהלך המאה ה-16 הביאו המושבות הספרדיות באמריקה עושר עצום לספרד והפכו אותה למדינה החזקה ביותר באירופה. למרות זאת סדרה של מלחמות עם מדינות אירופה האחרות ומלחמות פנימיות על המלוכה החלישו את ספרד עד כדי כך שנפוליאון השתלט עליה בעשור הראשון של המאה ה-19. משבר פוליטי זה היווה גם את העיתוי בו התחוללו מלחמות העצמאות במושבות שבאמריקה, וספרד איבדה את מרבית האימפריה שלה. לאחר נפילת נפוליאון החלה תקופה של עימותים פנימיים על השלטון, שבהם התבלט הגנרל רפאל דל ריגו שהוצא בסופו של דבר להורג. לאחר המלחמה עם ארצות הברית ב-1898 איבדה ספרד את קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים, שלוש מושבותיה האחרונות מעבר לים.

[עריכה] המאה ה-20

תחילת המאה ה-20 הביאה קצת שקט לספרד. הקולוניזציה של מרוקו הספרדית, סהרה הספרדית (כיום, סהרה המערבית) וגינאה המשוונית, פיצתה באופן חלקי על ההחלשות באמריקה. לאחר תקופות מסוימות של שלטון רפובליקני-דמוקרטי פרצה בשנת 1936 מלחמת האזרחים הספרדית. במלחמה זו נלחמו כוחות ליברלים-דמוקרטים כנגד כוחות לאומנים-פשיסטים בראשות גנרל פרנסיסקו פרנקו. מלחמה זו מיקדה תשומת לב מכל אירופה ומתנדבים זרים רבים הצטרפו לשני הצדדים. לבסוף ניצחו הפשיסטים בשנת 1939 והשליטו שלטון דיקטטורי בראשות פרנקו.

במלחמת העולם השנייה ניהלה ספרד מדיניות פרו גרמנית, מבלי להכנס ללחימה פעילה, עד שהכריזה על נייטרליות גמורה בשנת 1943, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיביזיה הכחולה" להלחם לצד הגרמנים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. פרנקו אף הורה על מתן אספקה לספינות גרמניות.

עם תום המלחמה סבלה ספרד את התוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, ארצות הברית חתמה על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד, בביקור הנשיא דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי. ספרד התקבלה לאו"ם בשנת 1955. למרות פתיחות זו פרנקו כמעט ולא יצא מספרד בשנות שלטונו.

בימי שלטונו של פרנקו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים (לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל-דמוקרטים והלאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלונים). בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו.

למרות הדיקטטורה, הצליחה ספרד להתאושש כלכלית לאורך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 באמצעות טיפוח תעשיה ותיירות. מותו של פרנקו בנובמבר 1975 סימן את סוף עידן הדיקטטורה. המלך חואן קרלוס הוכתר כמלך ספרד וב1978 חוקקה החוקה הספרדית. ב-1982 הצטרפה ספרד לנאט"ו וב-1986 לאיחוד האירופי. ספרד שייכת גם לגוש האירו.

בספרד המודרנית הוענקה אוטונומיות גבוהה לאזורים הקטלונים והבסקים. אולם, לאומנים בסקים וקטלונים חותרים לעצמאות. המחתרת הבסקית, אט"א, ביצעה אף פיגועי טרור רבים החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-2000.