היסטוריה של אוסטריה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של אוסטריה |
| באבנברג
הרפובליקה האוסטרית השניה |
| אוסטריה |
תוכן עניינים |
[עריכה] ימי הביניים המוקדמים
התושבים הראשונים של אוסטריה היו שבטים קלטו-רומנים. בתקופת נדידת העמים במאה ה-7, הסלבים הגיעו לאזור ממזרח אירופה, התערבבו עם האוכלוסייה המקומית והקימו את ממלכת קאראנאטיה, שכיסתה את רוב השטח המזרחי והמרכזי של אוסטריה בת-ימינו. בינתיים, במאות ה-5 וה-6 החלו שבטי הבווארים הגרמניים להתפתח, והגיעו לאזור מערב אוסטריה, בעוד שהיא הייתה מיושבת בשבטים אלמאנים. שתי הקבוצות האלו התערבבו עם האוכלוסייה הרומאנשית והתקדמו לכיוון ההרים. בשנת 745 כבשו הבווארים את ממלכת קאראנאטיה והפכו אותה לרוזנות. במשך המאות הבאות התפשטו הפולשים הבווארים מטה לכיוון הדנובה ומעלה אל האלפים, אחת הסיבות העיקריות לכך שכיום אוסטריה היא מדינה דוברת גרמנית ברובה.
בשנת 788 באו הבווארים תחת שלטון השושלת הקרולינגית הפרנקית לאחר שדוכסם תאסילו השלישי הובס והוחלף על ידי קרל הגדול, וכתוצאה מכך הפכה בוואריה לדוכסות בממלכה הקרולינגית.
הטריטוריה שכיום מהווה את אוסטריה התבססה בימי קרל הגדול, אך נפלשה על ידי המדיארים בשנת 909.
[עריכה] אוסטריה תחת שושלת באבנברג
לאחר תבוסת ההונגרים בידי הקיסר אוטו הגדול בקרב לכפלד הוקמו טריטוריות ספר באוסטריה של היום. טריטוריית הספר שנקראה "אוסטמארק" הפכה להיות טריטוריית ליבה, הופרדה מבוואריה וניתנה לליאופולד הראשון מבאבנברג לאחר המרד של דוכס בוואריה היינריך השני, וכך למעשה קמה אוסטריה ושושלת באבנברג.
הפעם הראשונה שבה הוזכרה אוסטריה הייתה בשנת 996, כ"אוסטריכי" (מילה בגרמנית גבוהה עתיקה שפירושה רוזנות ספר הנשלטת בידי שושלת באבנברג).
המאות הבאות אופיינו ביישוב הארץ והקמת ערים ומנזרים רבים. בשנת 1156 הועלתה אוסטריה לרמת דוכסות על ידי ה"פריבילגיום מינוס" (מסמך שנכתב בשנת 1156 על ידי המלך פרידריך הראשון ובו הועלו מספר רוזנויות לרמת דוכסויות). בשנת 1192 השיגו השליטים הבאבנברגים את שטיריה. באותו הזמן היו הדוכסים הבאבנברגים למשפחה השלטת המשפיעה ביותר באזור, אשר שיאה היה בתקופת שלטונו המלך ליאופלד השישי (1198 - 1230)
לאחר מות בנו של ליאופלד השישי, פרידריך השני, האימפריה האוסטרית שקעה מחשיבותה. התקופה שבאה לאחר מכן נקראה "תקופת האינטרגנום", כמה עשורים שבהם המעמדות הממלכה היו נתונים בוויכוחים, כשהמלך אוטאקאר השני מבוהמיה שלט למעשה בדוכסויות אוסטריה, שטיריה וקרינטייה. שלטונו בא לקץ כשהובס בקרב דירנקרוט על ידי רודולף מהבסבורג.
[עריכה] המונרכיה ההבסבורגית (המאה ה-13 - 1918)
ערך מורחב – בית הבסבורג
[עריכה] ההתחלה (1278-1526)
בעקבות השקיעה של שושלת באבנברג במאה ה- 13 אוסטריה באה במהרה תחת שלטון אוטאקר השני מבוהמיה. לאחר תבוסתו של אוטאקאר לרודולף מהבסבורג בקרב דורקונט נעשה רודולף לשליט אוסטריה, ושושלתו, שושלת הבסבורג, שלטה באוסטריה כ-640 שנה. סביב המאות ה- 14 וה- 15 הרחיבו ההבסבורגים את שטחיהם והחלו לצבור מחוזות בקרבת דוכסות אוסטריה, שהייתה דוכסות קטנה שחלשה לאורך הדנובה ועל שטיריה. בשנת 1335 השיגו את קרניולה שבסלובניה ואת קרינטייה, ובשנת 1683 את טירול. מחוזות אלו הפכו לחלק מהירושה שקיבלו המלכים ההבסבורגים, ונקראו "טריטוריות הירושה".
בהיסטוריה של שתי המאות ה- 14 וה- 15 היו הרבה עליות וירידות. בהסכם נוינברג שהתרחש ב-1379 תחת שלטונם של אלברט השלישי וליאופלד השלישי פוצלה אוסטריה ביניהם, אלברט החזיק באוסטריה עצמה, בעוד שליאופלד החזיק בטריטוריות הירושה. ב- 1402 התרחש עוד פיצול, ארנסט הקשוח קיבל את שטיריה, קרינטייה וקרניולה, ופרידריך הרביעי את טירול ואת דרום מערב אוסטריה שהיה אוסף של טריטוריות הבסבורגיות. האיחוד מחדש בא על ידי פרידריך החמישי (השלישי כקיסר האימפריה הרומית הקדושה) בנו של ארנסט הקשוח לאחר נפילת הטורים ההבסבורגיים אלברט והבכירים הטירולינים.
בשנת 1438 נבחר הדוכס אלברט מאוסטריה ליורש של אביו לפי החוק, קיסר האימפריה הרומית הקדושה זיגסמונד. למרות שאלברט מלך רק במשך שנה, מאז מלכותו כל קיסרי האימפריה הרומית הקדושה היו משושלת הבסבורג, מלבד חריגה אחת. ההבסבורגים החלו לרכוש שטחים רבים מחוץ לאדמות הירושה על ידי נישואים: בשנת 1477 הארכידיוס (קיסר אוסטרי) מקסימיליאן, בנו היחיד של הקיסר פרידריך השלישי נשא לאשה את מריה, היורשת של בורגונדיה שבצרפת וכך השיג את רוב מדינות השפלה וחלקים מצרפת לטובת בית האבסבורג; בנו, פיליפ "היפה", נשא לאישה את הנסיכה חואנה, יורשת ארגון וקסטיליה וכך השיג לטובת ההאבסבורגים את ספרד ונחלותיה האיטלקיות, אפריקאיות ונחלות העולם החדש; נכדו, הקיסר קרל החמישי, בנו של פיליפ, שלט על שטח עצום שעליו לא מלך מעולם שום מלך אירופאי. טריטוריות הירושה של ההאבסבורגים נפרדו מן האימפריה האדירה בשנת 1556 כשהקיסר קרל החמישי עזב את השלטון לטובת אחיו הצעיר פרדיננד. פרדיננד נשא לאישה את אן, יורשת הונגריה ובוהמיה וכך זכתה האימפריה גם בהן.
[עריכה] הרפורמציה והתעצמותה של אוסטריה (1526-1714)
בשנת 1526, בעקבות קרב מוהאץ', שבו נהרג לאיוש השני, מלך הונגריה ובוהמיה וגיסו של פרדיננד הראשון, הרחיב פרדיננד את שטחיו לבוהמיה ולחלק ההונגרי שלא נכבש על ידי ההונגרים. התפשטות הבסבורגית זו גרמה לעימותים תדירים עם הטורקים שאחד מהם הוא "המלחמה הארוכה" שנמשכה בין השנים 1606 - 1593.
אוסטריה ושאר שטחיה הושפעו במידה רבה מהרפורמציה הלותרנית, וזאת למרות שהשליטים ההבסבורגיים עצמם נשארו קתולים. קרל החמישי, שהיה קתולי אדוק, ניסה להניא את עמו מהרפורמציה ואף גינה את מרטין לותר אך לא הצליח במיוחד. בשלהי המאה ה-16 החלה ההתנגדות לרפורמציה להיות מורגשת, כשהארכידוכס פרדיננד, בעל החינוך הישועי היה נמרץ בדיכוי ה"כפירה" הרפורמציונית במחוזותיו, וכשנבחר ב-1619 לרשת את בן דודו מתיאס כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ונודע כ"פרדיננד השני" הוא יצא בנסיון נמרץ לחידוש הקתוליות בתחומי שלטונו.
למרות ההשלכות השליליות על שליטת בית הבסבורג באימפריה של אמצע מלחמת שלושים השנה מערכות המלחמה תרמו לחיזוק השליטה בטריטוריות הירושה. חידוש הקתוליות בהונגריה מעולם לא הצליח.
בתקופת השלטון הארוכה של פרדיננד הראשון (1657-1705) הגיע העימות האוסטרי - טורקי לשיאו. בעקבות ההגנה המוצלחת על וינה מפני הטורקים בקרב וינה כל הונגריה חזרה לשלטון אוסטרי מלא בהסכם קארלוביץ ב- 1699. באותו הזמן, אוסטריה הייתה מעורבת בעוד עימות עם צרפת כשאוסטריה נלחמה בצרפתים במלחמה האנגלו הולנדית השלישית (1672-1679), במלחמת הברית הגדולה (1688-1697) ולבסוף במלחמת הירושה הספרדית (1701-1714), שבהן הצרפתים והאוסטרים (יחד עם בעלי הברית ההולנדים והבריטים) נלחמו על ירושת הטריטוריות העצומות של ההבסבורגים הספרדים. למרות שהצרפתים שמרו על השליטה על ספרד ומושבותיה עד לנכדו של לואי הארבעה עשר, לאוסטרים היה יתרון משמעותי בשלטון על מערב אירופה שכלל את ארצות השפלה הספרדיות לשעבר (שהיו כעת אוסטריות), את דוכסות מילאנו בצפון איטליה ואת נפולי והאי סרדיניה בדרום איטליה.
[עריכה] קרל השישי ומריה תרזה (1711-1780)
- ערך מורחב – מריה תרזה
בחלק השני של שלטון קרל השישי (1711-1740) ראתה אוסטריה ויתורים על הרבה מן השטחים העצומים שהיו לה, בעיקר בגלל חששו של קרל מפני שקיעתה של שושלת האבסבורג. קרל היה נכון לויתורים בסמכות ובשטח כדי לזכות בהכרתה של הסנקציה הפרגמטית של 1713 (מנגנון שהוקם במטרה להבטיח שמריה תרזה תירש את אביה) בכך שבתו מריה תרזה תהיה יורשתו, דבר שלא היה מקובל, שאשה תכהן בתור שליטה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מלחמת הירושה הפולנית שבה העבירה אוסטריה את סיציליה ונפולי לידי ספרד בתמורה לדוכסות הזעירה פרמה. בשנותיו האחרונות של שלטון קרל (1736-1739) ארעה מלחמה לא מוצלחת בין אוסטריה לתורכיה, שעקבותיה הפסידה אוסטריה לבסוף את בלגרד ואזורי הספר באזורה.
לאחר מותו של קרל בשנת 1740, כצפוי, הוכחה חולשתה של יורשת העצר. השלום הופר בתחילה בידי פרדיריך השני מלך פרוסיה, שפלש לשלזיה, בטענה במריה תרזה לא ראויה להיות יורשת העצר משום היותה אישה, ועל כן תבע את הירושה לעצמו. במהרה הצטרפו אליו כוחות נוספים שניצלו את חולשתה של אוסטריה: קרל השביעי מבוואריה טען לירושת בוהמיה, וזה נתמך בידי מלך צרפת, שחמד את ארצות השפלה האוסטריות; הספרדים והסרדינים קיוו לקבל טריטוריה באיטליה והסקסונים קיוו לקבל טריטוריה שתחבר את ארצם לפולין. בסופו של דבר, למרות הכוח הגדול שלחם נגדה, הצליחה אוסטריה לשמור על כל נחלותיה, למעט שלזיה שנשארה בידי פרוסיה.
ב-1745 לאחר מותו של קרל השביעי, ירש אותו פרנץ מלוריין, בעלה של מריה תרזה והדוכס הגדול של טוסקנה, בתור קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וכך החזיר את לבית הבסבורג (שנקרא מאז בית הבסבורג-לוריין) את משרתו המסורתית. פרנץ אמנם שלט באופן רשמי, אך למעשה כל העניינים נוהלו בידי מריה תרזה.
גם לאחר סיום המלחמה עם חוזה אקס לה שפל לא סלחה מריה תרזה לפרוסים על כך שגזלו מידיה את שלזיה וחיפשה הזדמנות להתקיף אותה. זה קרה כשהעזרה הגיעה אליה באופן מפתיע דווקא מהצד של הצרפתים, ולא מצדם של בני בריתה הבריטים וההולנדים. אירוע זה נקרא "התחלפות בנות הברית של 1756". כך פרצה מלחמת שבע השנים, שבה האויבות המסורתיות, צרפת, רוסיה ואוסטריה, חתמו ברית ביניהן נגד פרוסיה, בעוד שזו כרתה ברית עם בריטניה. בסופו של דבר שלזיה נשארה בשליטת פרוסיה למרות הברית המשולשת שלחמה נגדה, ומטרתה של מריה תרזה לא יצאה לפועל.
גם לאחר המלחמה המשיכה הברית בין צרפת לאוסטריה, (שהחלה ב - 1770 עם נישואיה של מרי אנטואנט ללואי הששה עשר). אך גם הסכנה שנשקפה מצדם שלפרידריך הגדול מפרוסיה ויקטרינה הגדולה מרוסיה. מלחמת רוסיה תורכיה שארעה בשנים 1774 - 1768 גרמה למשבר רציני בפולין עם דרישתן של אוסטריה ופרוסיה לפיצוי על ההשתלטות הרוסית בבלקן. משבר זה הוביל בסופו של דבר לחלוקה הראשונה של פולין ב- 1772, שבה קיבלה מריה תרזה כפיצוי את גליציה.
במשך השנים הבאות השתפרו היחסים בין רוסיה לאוסטריה, וכשפרצה מלחמת הירושה הבווארית ב- 1770 בעקבות שקיעת השושלת הבווארית של בית ויטלסבאך, מאנה רוסיה לעזור לבוואריה למרות שהייתה בת בריתה, על מנת שלא להלחם באוסטריה. המלחמה הסתיימה בסופו של דבר ב- 13 במאי 1779 כמעט וללא שפיכות דמים, כשהרוסים והצרפתים גשרו על הסכסוך האוסטרי-פרוסי בקונגרס טשן. לפי ההסכם אוסטריה קיבלה את אזור אינפירטל (כיום באוסטריה עילית) מידי בוואריה.
[עריכה] שלטון יוזף השני וליאופולד השני (1780-1792)
בשנת 1780, עם מותה של מריה תרזה, ירש אותה בנה יוזף השני, שהיה כבר קיסר מאז מותו של אביו פרנץ ב- 1765. יוזף דגל ברפורמציה באופן אדוק, ואף נחשב לאחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאבסולוטיזם הנאור של המאה ה-18. הקיסר ניסה להביא תחת שליטתו את הכנסייה הקתולית ואת שלל אדמות האצולה, מה שהוביל להתמרמרות כלפיו במיוחד בהונגריה ובארצות השפלה האוסטריות.
משטרו של יוזף היה שאפתני ובמידה שווה לא מוצלח. הוא שאף לכרות ברית עם מלכת רוסיה יקטרינה הגדולה, מה שהוביל למלחמה עם האימפריה העותמאנית ב- 1787, שהייתה אויבתה הגדולה של רוסיה. הביצועים האוסטרים המלחמה היו לא מרשימים בלשון המעטה, והמחיר שהם גבו הוביל להתמרמרות נוספת כלפי הקיסר. לאחר מותו של יוזף ב- 1790 כל תוכניותיו עלו בתוהו, עם פתיחת המרד בארצות השפלה ובהונגריה ומלחמת הבלקן.
מותו של יוזף היה יכול להביא רק ברכה, במיוחד כשהוא הוחלף בידי אחיו הטוב ממנו ליאופולד השני, שקודם היה הארכידיוס הפרוטסטנטי של טוסקנה. ליאופלד ידע כיצד לגמור בעיות, והביא לסיומו של מרד הונגריה וארצות השפלה בעזרת הסכם. הוא גם ידע לשמור על שלום עם העות'מאנים והסדיר בעלות ברית עם פרוסיה.
לחוסר המזל, בזמן שלטונו של אוסטריה הלכה גברה המהפכה הצרפתית. למרות שליאופולד היה סימפטי למהפכנות, הוא היה גם אחיה של מלכת צרפת, מרי אנטואנט, ובנוסף לכך, ויכוח סיבך את מעמד הזכויות של נסיכי אלזס, המקום שבו ניסתה ממשלת המהפכה הצרפתית להסיר הסכמים שקיבלה על עצמה בהסכמים שונים, דבר אשר סיבך אותו, כאחד מצירי ההסכמים, בעימותים עם הצרפתים. ב 1791 נחתמה הצהרת פפילניץ בין מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השני, פרידריך אוגוסטוס הראשון נסיך סקסוניה וליאופולד, שבה הוצהר כי יהיה על שליטי אירופה לשים עין על מה שקורה בצרפת. הצהרה זו נועדה לעודד את לואי הששה עשר מלך צרפת על מנת למנוע מהם כל צורך לבצע פעולה נגד ארצו, אך זו רק גרמה לשלהוב של הרגשות המהפכנים כלפי הקיסר. למרות שליאופולד עשה את כל מה שיכל כדי להימנע ממלחמה עם הצרפתים, כחודש לאחר מותו במרץ 1792, הצרפתים הכריזו מלחמה על בנו ויורשו חסר הניסיון פרנץ השני.
[עריכה] עידן המהפכה הצרפתית ונפוליאון בונפרטה (1792-1814)
המלחמה עם צרפת, שנמשכה עד 1797 הוכיחה את אי הצלחתה של אוסטריה. לאחר כמה נצחונות קצרים של האוסטרים על הצרפתים, התהפכו היוצרות וצרפת כבשה את ארצות השפלה האוסטריות מידי אוסטריה בחודשים האחרונים של 1792. לאחר כמה זמן הורחק המנהיג האוסטרי פיליפ פון קובנצל ופרנץ מריה טוגוט מונה במקומו.
באותו הזמן, עליית המהפכה הצרפתית וכיבוש ארצות השפלה בידי צרפת, הובילו למלחמה בין הולנד, בריטניה וספרד לבין צרפת, מלחמה שנודעה כ"מלחמת הקואליציה הראשונה". כמוכן, היו כמה נצחונות על צרפת שגרמו להחזרת ארצות השפלה. אך ב- 1794 התהפכו היוצרות שוב ואוסטריה נדחקה שוב מאדמת ארצות השפלה. בינתיים, המשבר בפולין שוב החריף וגרם לחלוקתה השלישית (1795). מלחמת הקואליציה המשיכה ללכת לא טוב, ואוסטריה נשארה רק עם שתי בעלות ברית, סרדיניה פיימונטה ובריטניה. ב- 1796 החליטו הצרפתים לצאת למערכה בגרמניה כדי להכריח את האוסטרים לעשות הסכם שלום, ולהתקיף גם מכיוון איטליה. למרות ההגנה של אוסטריה על ידי הארכידיוס קרל אח הקיסר, שנחלה הצלחה בגירוש הצרפתים מגרמניה, הצבא שבא מאיטליה היה מוצלח בצורה מבריקה, תחת הנהגתו של הגנרל הקורסיקאי נפוליאון בונפרטה, כשהוא הוציא את בעלת בריתה של אוסטריה, ממלכת סרדיניה מחוץ למלחמה וגירש את האוסטרים מלומברדיה וכתר את העיר מאנטוה. לאחר כיבוש העיר בידי נפוליאון בתחילת 1797 הוא התקדם צפונה לכיוון וינה, בעוד שהחלק השני של צבא צרפת חזר שוב לגרמניה, ואוסטריה אולצה להסכם שלום, חוזה קמפו פורמיו, ובו ויתרה אוסטריה על ארצות השפלה ועל לומברדיה, אך קיבלה חלק מהרפובליקה של ונציה שחולקה בינה להין צרפת כפיצוי מנפוליאון, מבלי להתחשב בכך שונציה הייתה רפובליקה עצמאית. האוסטרים גם הכירו זמנית בסיפוח הצרפתי של הגדה השנייה של נהר הריין, וגם הסכימו בעקרון שהנסיכים הגרמניים של האזור יפוצו באדמות כנסייה בגדה השנייה של הריין.
אבל השלום לא נמשך לזמן רב, וכעבור זמן קצר צצו מחלוקות בין האוסטרים והצרפתים, והאוסטרים הפרו את הסכם השלום. אוסטריה הצטרפה לרוסיה, בריטניה ונפולי למלחמת הקואליציה השנייה ב- 1799. למרות שבתחילה הכוח האוסטרי-רוסי נחל הצלחה בגירוש הצרפתים מאיטליה, הרוסים פרשו לאחר קרב ציריך ב- 1799 שבו הרוסים האשימו את האוסטרים בחולשתם, והאוסטרים שוב הותקפו על ידי בונפרטה, שהיה כבר קונסול ראשון של צרפת, והסיג אותם מאיטליה, ולאחר מכן מגרמניה בקרב הוהנלינדן. ההפסד הזה הכריח את התפטרות בית טוגוט, ואת אוסטריה, שהונהגה עתה בידי לודויג קובנצל לעשות שלום בלונביל שבצרפת בתחילת 1801. המאפיינים של אוסטריה היו באותו זמן חולשה מופתעת, אבל עכשיו הדרך לארגון מחדש של האימפריה הצרפתית בגבולה. עם דוח המינוי ב1803 ארגן מחדש לחלוטין את האימפריה הרומית הקדושה, שקיבלה כמעט את כל הערים החופשיות ואדמות הכנסייה, ומלכי אוסטריה, שבאופן מסורתי היו תמיד קיסרי האימפריה, פוטרו מהמשרה.
עם מינויו העצמי של נפוליאון בונפרטה לקיסר הצרפתים, הכריז על עצמו פרנץ השני כ"קיסר אוסטריה" בנוסף לתוארו כקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ונקרא מעתה פרנץ הראשון קיסר אוסטריה. לאחר זמן קצר, המשיך נפוליאון בתככיו באיטליה, וסיפח לעצמו את גנואה ואת פרמה, וזה הוביל שוב למלחמה, מלחמת הקואליציה השלישית, שבה רוסיה, אוסטריה, בריטניה ושבדיה לחמו נגד נפוליאון. המלחמה החלה כשהכוח האוסטרי פלש לבוואריה, בעלת ברית של צרפת, אך סולק משם בידי נפוליאון בקרב אולם, ולאחר מכן הובסה שוב תבוסה מכרעת יחד עם רוסיה בקרב אוסטרליץ. בחוזה פרסבורג אולצה אוסטריה למסור שטח רב: את דלמטיה לצרפת, את ונציה לממלכה האיטלקית של נפוליאון ואת טירול לבוואריה.
המלחמה גרמה לפירוק האימפריה הרומית הקדושה עתיקת היומין. מדינות הלוויין של נפוליאון במערב ודרום גרמניה נורשו מידי האימפריה לידי הקונפרדציה של הריין, וכמה ימים מאוחר יותר הכריז פרנץ השני על ויתור על כתר קיסרות האימפריה הרומית הקדושה, ובכך הקיץ הקץ באופן רשמי על האימפריה הוותיקה הזו.
אוסטריה, שבה הכתיב את הטון המדינאי יוהן פיליפ שטדיון, ניסתה לשמור על שלום עם צרפת, אך קריסתו של בית בורבון הספרדי הטרידה את ההבסבורגים מאוד, והם יצאו נואשות למלחמה ב- 1809, בלי אף בעלת ברית אירופאית. הניסיונות של שטדיון לחולל מרד בגרמניה הסתיימו בלא הצלחה, והרוסים כיבדו את בעלות בריתם עם צרפת, וכך אוסטריה הותקפה שוב. במלחמה הזאת היה הקרב הראשון שבו הובס נפוליאון, בקרב אספרן אסלינג, על ידי הארכידיוס קרל. התוצאות של חוזה שונברון לאחר המלחמה היו אכזריות כלפי אוסטריה: היא איבדה את זלצבורג לבוואריה, כמה מהשטחים הפולניים שלה לרוסיה ואת טריטוריות הירושה שלה (שכללו את רוב קרינטייה ושטיריה) לנפוליאון.
קלמנס ונצל פון מטרניך, שר החוץ החדש של אוסטריה, שאף להקים באוסטריה מדיניות פרו-צרפתית: בתו של הקיסר, מריה לואיזה, נישאה לנפוליאון לאחר שגירש את אשתו ג'וז'פין, ואוסטריה תרמה צבא לפלישה הצרפתית לרוסיה ב-1812. לאחר התבוסה הרת-האסון של נפוליאון ברוסיה בסוף אותה שנה, עברו הפרוסים לצידה של רוסיה, וקלמנט גם כן שינה אט אט את מדיניותו הפרו-צרפתית. בתחילה הוא ניסה לגרום לשלום בין צרפת לאויבותיה האירופאיות, אך לאחר שהיה נראה כי נפוליאון אינו מעוניין בפשרה, הצטרפה אוסטריה לבעלות ברית אחרות והכריזה מלחמה על צרפת באוגוסט 1813. ההתערבות של אוסטריה הייתה נחרצת: נפוליאון הובס בקרב לייפציג באוקטובר באותה שנה, וכוחו נסג לתוך צרפת עצמה. בתחילת 1814 הכוח של בעלות הברית פלש לתוך צרפת. בתחילה מטרניך לא היה בטוח אם הוא רוצה את נפוליאון על כס המלוכה, שבנו היה הנכד של מטרניך, או חזרה של בית בורבון, אך לבסוף הוא בחר באפשרות השנייה. נפוליאון פרש ב3 באפריל 1814, והוחלף בידי לואי השמונה עשר, שזמן קצר לאחר מכן נשא ונתן הסכם שלום בפריז עם בנות הברית המנצחות.
[עריכה] המאה התשע עשרה
בין 1815 ו 1848 תחת הנהגתו של מטרניך נכנסה אוסטריה לתקופה של ריאקציה פוליטית, צנזורה ושלטון ברזל (התקופה נקראת בגרמנית תקופת "Biedermaier" או "Vormärz"). אך עלייתם של הלאומיות והליברליזם גרמה לאביב העמים. מטרניך והקיסר פרדיננד הראשון שלקה בשכלו אולצו להתפטר והוחלפו על ידי האחיין הצעיר פרנץ יוזף. הנטייה של חברות האימפריה האוסטרית לפרוש דוכאה בידי הצבא. חוקה נחקקה במרץ 1848, אך הייתה בעלת השפעה מעשית קטנה. אחת הפעולות של המהפכנים הייתה שחרור כל האיכרים באוסטריה. פעולה זו תרמה לתיעוש, והמונים נהרו למרכזים התעשייתיים בשטחי האימפריה (מרכזים תעשייתיים היו בבוהמיה, אוסטריה עילית, וינה ובשטיריה). מהפכנים חברתיים הביאו להחרפת העימותים בערים בעלות מגוון אתני, מה שגרם לעלייה של הלאומיות.
בשנת 1859 בעקבות התבוסות של אוסטריה בקרבות סלופרנו ומאגנטה נגד הכוחות המאוחדים של צרפת וסרדיניה גרמו להפסד של לומברדיה וטוסקנה לממלכת סרדיניה, ששאפה להקים מדינה מאוחדת איטלקית לאומית (ראה איחוד איטליה).
ההפסד של אוסטריה בקרב קניגרץ במלחמת שבעת השבועות נגד פרוסיה גרמה להרחקה של אוסטריה מגרמניה. חולשת השלטון בענייני החוץ גרמה לפרנץ יוזף אפילו לרפורמות פנימיות. על מנת לפייס את הלאומיות שעלתה בהונגריה, עשה פרנץ יוזף פשרה עם האצולה ההונגרית ולפיה יהיה להונגריה חלק בשליטה על האימפריה, וכך נוצרה האימפריה האוסטרו הונגרית. ב- 1867, לשני התחומים קיסלייטניה וטרנסלייטניה בהונגריה נהיו בעלות משטר פנימי שונה, אך בעלי אותו מושל ואותו צבא.
ב- 1878 כבשה אוסטריה הונגריה את בוסניה הרצגובינה, שנפרדה מהאימפריה העות'מאנית הרדומה כשנוצרו מדינות חדשות בבלקן. השטח סופח לאוסטריה ב-1907 והושם תחת הנהגה משותפת של אוסטריה והונגריה.
האימפריה המשותפת החלה לנוע לכיוון חוקתיות, וכך נוצרה מערכת חוקתית עם פרלמנט, הרייכסראט. זכות הצבעה התרחבה בהדרגה עד 1907 כשהוכרה זכות הצבעה לכל האזרחים הגברים. למרות זאת, התועלתניות של הפרלמנט נפסקה על ידי מפלגות שונות שייצגו קבוצות אתניות שונות, וכינוסי הפרלמנט נפסקו לחלוטין במהלך מלחמת העולם הראשונה.
העשור הבא עד 1914 היה בעיקר עשור של בנייה, התרחבות עירונית, בניית מסילות רכבת והתפתחות תעשייתית. באותה תקופה, שנודעה כ "Gründerzeit" (עידן המייסדים) אוסטריה נהייתה מדינה תעשייתית, ואפילו אזורי ההר אופיינו בחקלאות. באותו עשור גאתה הלאומיות בבוסניה הרצגובינה. ההתנקשות בארכי-דוכס פרנץ פרדיננד מי שהיה היורש המשוער של פרנץ יוזף בסרייבו עוררה את מלחמת העולם הראשונה. תבוסתן של מעצמות המרכז ב 1918 גרמה להתפוררות האימפריה האוסטרו הונגרית. ב 1918 התפטר קרל הראשון, קיסר אוסטריה, וכך בא הקץ על כ- 700 שנות שלטון בית הבסבורג.
[עריכה] אוסטריה הגרמנית והרפובליקה הראשונה (1918–1934)
בעקבות תבוסת אוסטריה הונגריה במלחמת העולם הראשונה, התפוררה האימפריה והתפצלה למדינות אחדות. אוסטריה, בגבולותיה החדשים, הייתה האזור העיקרי של דוברי הגרמנית, וב 12 בנובמבר הפכה אוסטריה לרפובליקה בשם הרפובליקה האוסטרית הגרמנית. הפרלמנט של הרפובליקה החדשה קרא לאיחוד עם גרמניה: המאמר השני בחוקה האירעית של המדינה היה "אוסטריה היא חלק מהרפובליקה הגרמנית". משאל העם במדינות האוסטריות זלצבורג וטירול הראו רוב של 98% ו- 99% בעד האיחוד עם גרמניה. לרעיון בא סוף כשאיטליה וצרפת מנעו את מיזוג המדינות, ודרשו להקים אוסטריה עצמאית, שתשאר אוטונומית לפחות 20 שנה. בחוזה סן-ז'רמן נאסר כל איחוד פוליטי או כלכלי עם גרמניה, וכפה את אוסטריה לשנות את שמה מ"הרפובליקה האוסטרית הגרמנית" ל"הרפובליקה של אוסטריה", דהיינו הרפובליקה הראשונה. האזורים דוברי הגרמנית של בוהמיה ומורבייה (שנקראו אח"כ "חבל הסודטים") הוקצו לצ'כוסלובקיה שהוקמה לא מכבר. אוסטרים וגרמנים רבים הכירו בצביעות הזו מאז שהנשיא האמריקאי וודרו וילסון פרסם את "ארבע עשרה הנקודות" המפורסם שלו, "זכות ההגדרה העצמית של כל האומות".
למרות שאוסטריה הונגריה הייתה חלק ממעצמות המרכז, בנות הברית המנצחות היו יותר רגועות מתבוסת אוסטריה מאשר תבוסת גרמניה או הונגריה. נציגים של הרפובליקה האוסטרית החדשה שכנעו אותן שזה לא הוגן להעניש את אוסטריה על פעילותה כאימפריה מתפוררת, במיוחד ששטחים אחרים של האימפריה נקלטו להיות עכשיו בצד של ה"המנצחים", רק בגלל שהם ויתרו על האימפריה בסוף המלחמה. אוסטריה מעולם לא הייתה צריכה לשלם פיצויים מכיוון שבנות הברית החליטו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם.
ב20 באוקטובר 1920, במשאל עם במדינה האוסטרית קרינטייה החליטו האוסטרים (דוברי הגרמנית) שברצונם להיות חלק מאוסטריה, ודחו את תביעת ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים לסיפוחם אליה. החלקים דוברי הגרמנית של מערב הונגריה, שנקראו עכשיו בורגנלנד, החליטו על ידי משאל עם להצטרף לאוסטריה כמדינה פדרלית, מלבד העיר שופרון שהחליטה להשאר בידי הונגריה. מכל מקום, בחוזה סן-ז'רמן אוסטריה איבדה שליטה על האזורים דוברי הגרמנית של דרום טירול (לאיטליה, והיא נקראת בפיהם "אלטו אדיג'ה"), של בוהמיה ושל מורבייה.
בין השנים 1918 ו-1920 שלטה באוסטריה קואליציה של מפלגות הימין והשמאל יחד, וב 1920 נחקקה החוקה המודרנית של אוסטריה.
הפוליטיקה האוסטרית אופיינה באותן שנים מאז 1920 במאבקים עזים ואף אלימים לפעמים בין מפלגות השמאל והימין. אוסטריה הונהגה באותן שנים בידי המפלגה הנוצרית סוציאליסטית שלה היו קשרים הדוקים עם הכנסייה הקתולית. המפלגה הונהגה באותן שנים בידי הכומר איגנץ זייפל (1876-1932) ששרת פעמיים כקאנצלר אוסטריה (בין השנים 1922-1924 ו- 1926-1929).
בשנות ה 1920 הוקמו מיליציות של מפלגות השמאל והימין, שנקראו היימבר בין השנים 1921-1923 ושוצבונד ב- 1923. התנגשות בין שתי הקבוצות שהתרחשה בשטנדורף שבבורגנלנד ב 30 בינואר 1927 גרמה למותם של אבא ובן. שני פעילי ימין ותיקים הועלו לדין בבית המשפט בוינה, אך לבסוף שוחררו, ודבר זה הוביל להפגנה מסיבית עם אש בוינה. בהתקוממות יולי 1927 89 מפגינים נהרגו בידי כוחות המשטרה, והעימותים הפוליטיים החריפו עד לתחילת שנות ה- 1930. ב- 1932 אנגלברט דולפוס מהמפלגה הנוצרית סוציאליסטית נבחר לקאנצלר.
[עריכה] האוסטרופשיזם (1934–1938)
- ערך מורחב – אוסטרופשיזם
תחת שלטון המפלגה הנוצרית סוציאליסטית ממשלת אוסטריה נעה לעבר ריכוזיות הכוח במדינה לפי הדגם הפשיסטי.
במרץ 1933 ממשלת דולפוס ניצלה טעות בהצבעה בפרלמנט: ההצבעה הייתה צמודה וכתוצאה מכך שלושת הנשיאים של הנאציונלראט פרשו, מכיוון שהם לא הורשו להצביע בעצמם כל עת שהם מכהנים. ממשלת דולפוס ניצלה את המצב והכריזה שבית הנבחרים חדל לתפקד ומכוח טענה זו מנעה ממנו להתכנס שוב והשתמשה בחוק חירום שחוקק בזמן מלחמת העולם הראשונה כדי להשתלט את תפיקידיה של הראשות המחוקקת.
ב-12 לפברואר 1934 המשטר החדש שכונה "אוסטרופשיזם" גרם למלחמת אזרחים על ידי הוצאות צווי חיפוש במטה ההמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית, מה שהוביל להתקוממות של חברי המפלגה. אך מכיוון שמבנה המפלגה כבר הוחלש לפני ההתקוממות חיילי הממשלה המורדים הובסו בקלות, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הוצאה אל מחוץ לחוק.
בראשון למאי 1934 ניסחה ממשלת דולפוס חוקה חדשה שביטלה את חופש העיתונות, הפכה את אוסטריה למדינה חד מפלגתית (תחת המפלגה החדשה שייסד דולפוס, חזית המולדת), וקבעה מונופול למדינה בעניין של יחסי עובד-מעביד. המערכת החדשה נשארה על כנה עד האנשלוס עם גרמניה הנאצית בשנת 1938. ב-25 ליולי 1934 נרצח דולפוס על ידי הפלג האוסטרי של המפלגה הנאצית, שרצה לתפוס את השלטון במדינה וליזום איחוד עם גרמניה הנאצית. למרות ההתנקשות בחייו של דולפוס, המתנקשים לא הצליחו לבצע את זממם וקורט שושניג החליף את דופוס, ואף הוציא את המפלגה הנאצית מחוץ לחוק. שושניג המשיך לשלוט עד ה-11 למרץ 1938, אז נאלץ להתפטר בלחץ היטלר, שרצה שתינתן השפעה פוליטית למפלגה הנאצית האוסטרית. לאחר התפטרותו חצו חיילים גרמנים את הגבול ונכנסו לאוסטריה ללא כל התנגדות ואף באהדה.
[עריכה] כחלק מגרמניה הנאצית (1938–1945)
- ערך מורחב – אנשלוס
- ערך מורחב – גרמניה הנאצית
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון שאפה גרמניה לספח אליה את אוסטריה, למרות שאמנות וורסאי וסן-ז'רמן אסרו במפורש כל צורה של איחוד בין שתי המדינות. קנצלר אוסטריה, קורט שושניג, התנגד לסיפוח בתוקף. בשנת 1938 לאחר שהסלימה המחלוקת הפנימית באוסטריה בין תומכי הסיפוח למתנגדיו, הודיע שושניג על משאל עם שיקבע את עתידה של אוסטריה. המשאל היה אמור להיערך ב-13 למרץ, אולם כבר ב-12 למרץ חצו חיילים גרמנים את הגבול וסיפחו אליהם את אוסטריה ללא משאל עם, ואף התקבלו באהדה על ידי מרבית האוסטרים. מנהיג המפלגה הנאצית האוסטרית, ארתור זייס-אינקווארט, המונה לקאנצלר אוסטריה, ואוסטריה עצמה הפכה למחוז בגרמניה הנאצית תחת השם "אוסטמארק". ב-10 לאפריל נערך לבסוף משאל העם, (אף שתוצאותיו היו ברורות מראש) אשר אישר את האיחוד ברוב של 99.73%.
אוסטריה לא התקיימה כמדינה עצמאית במהלך מלחמת העולם השנייה, ולמרות שבאופן טכני האיחוד עם גרמניה היה תוצאה של פלישה צבאית, רבים מן האוסטרים אהדו את המשטר הנאצי ואף לקחו חלק בפשעיו, ורוב הקהילה היהודית האוסטרית, שתרמה תרומה גדולה לחיי הרוח באוסטריה אולצה לצאת לגלות או שנספתה בשואה. גם פוליטיקאים סוציאליסטים, קתולים ומלוכנים הוכרחו לצאת לגלות או שנעצרו על ידי הנאצים. אמנם היו קיימות קבוצות התנגדות אוסטריות, אבל אף אחת מהן לא הייתה מוצלחת במיוחד.
ב-28 למרץ 1945, עם תבוסת גרמניה, נחצו חיילים אמריקאים את הגבול האוסטרי, ויומיים אחריהם נכנס גם הצבא האדום. ב-13 לאפריל כבשו הכוחות את וינה, אירוע שציין את קיצו של השלטון הנאצי באוסטריה.
[עריכה] הרפובליקה השנייה (מאז 1945)
[עריכה] כיבוש בעלות הברית
אוסטריה הייתה תחת כיבוש בעלות הברית (ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וצרפת) מ-9 למאי 1945 עד ה-27 ליולי 1955. המדינה נשלטה על ידי מועצה משותף של בעלות הברית, וחולקה לארבעה אזורי כיבוש (ראו מפה), שכל אחד מהם נשלט על ידי אחת מבעלות הברית. עיר הבירה וינה חולקה באותה מתכונת, וכלכלתה של אוסטריה התחילה להתאושש כתוצאה מהסיוע שניתן לה בתוכנית מרשל.
באפריל 1945 הממשלה הסובייטית איפשרה הקמת ממשלה בראשות קרל רנר שכללה סוציאליסטים, קומוניסטים ושמרנים. מאוחר יותר הממשלה הוכרה על ידי בעלות הברית המערביות. למרות שהייתה עדיין תחת כיבוש הממשלה האוסטרית הורשתה לנהל מדיניות חוץ בתנאי שהמדיניות תקבל את אישור הכוחות הכובשים.
[עריכה] עצמאות והתפתחות פוליטית במשך הרפובליקה השנייה
המפלגות האוסטריות שאפו לסיים את הכיבוש ולזכות בעצמאות מלאה לאוסטריה, וב-15 למאי 1955 נחתם הסכם המדינה האוסטרית, שבו בעלות הברית מודיעות על סיום הכיבוש ואוסטריה מתחייבת לעמדה נייטרליות במאבק הבין גושי.
בניגוד לרפובליקה הראשונה שהתאפיינה במאבק אלים בין המפלגות הפוליטיות, הרפובליקה השנייה הצליחה לבסס את עצמה כדמוקרטיה יציבה. שתי המפלגות הגדולות הן מפלגת העם האוסטרית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מפלגות אלו הרכיבו ביחד קואליציה בראשות מפלגת העם עד שנת 1966. המפלגה הקומוניסטית האוסטרית הייתה חלק מן הקואליציה עד שנת 1950 והחזיקה מושבים בפרלמנט עד שנת 1959, ומפלגת האופוזיציה היחידה הייתה מפלגת החופש האוסטרית בעלת ההשקפות הימניות קיצוניות.
בשנת 1966 מפלגת העם הצליחה לזכות ברוב בבחירות והקימה קואליציה ללא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אולם היא איבדה את הרוב בשנת 1970 ומנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ברונו קרייסקי, הקים ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של מפלגת החופש. קרייסקי הצליח להשיג רוב מוחלט בבחירות של שנת 1971, 1975 ו-1979. במהלך שנות השבעים בוצעו מספר רפורמות סוציאליות, וכיום הרפורמות האלה באות תחת ביקורת כגורם לחוב הלאומי שתפח ולעובדה שתעשיות לאומיות לא רווחיות נתמכו על ידי הממשלה.
בעקבות הפסדה בבחירות של בשנת 1983, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הקימה קואליציה עם מפלגת החופש בראשות הקאנצלר הסוציאל-דמוקרטי פרד שינווטז. באביב של שנת 1983 קורט ולדהיים נבחר לנשיא אוסטריה לקול מחאה בינלאומית ולאומית בשל חשדות שהוא היה מעורב בביצוע פשעי מלחמה בעת שירותו בורמאכט בזמן מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] שנות ה-90 - היום
בשנת 1995 אוסטריה הצטרפה לאיחוד האירופי ובשנת 1999 היא הצטרפה לגוש האירו.
ב-1993 נוסדה מפלגת הפורום הליברלי על ידי פורשים ממפלגת FPÖ. המפלגה הייתה חברה בפרלמנט עד 1999. ב 1997 ירש ויקטור קלימה את פרנץ ורניצקי כקאנצלר אוסטריה.
ב-1999 ÖVP ירדה למקום השלישי לאחר FPÖ בבחירות אותה שנה, ולמרות שיושב ראש ÖVP וסגן הקנצלר, וולפגאנג שיסל, הודיע שמפלגתו תצטרף לאופוזיציה, הוא התמנה לקאנצלר והקים קואליציה יחד עם FPÖ. צעד זה גרר מחאות רבות בעולם ואף חרם עליה, בשל האידאולוגיה הימנית קיצונית של FPÖ.
| אוסטריה | אוקראינה | אזרבייג'ן | איטליה | איסלנד | אירלנד | אלבניה | אנדורה | אסטוניה | ארמניה | בולגריה | בוסניה הרצגובינה | בלגיה | בלרוס | גאורגיה | גרמניה | דנמרק | הולנד | הונגריה | הממלכה המאוחדת: אנגליה – ויילס – סקוטלנד – צפון אירלנד | תורכיה | יוון | לוקסמבורג | לטביה | ליטא | ליכטנשטיין | מולדובה | מונטנגרו | מונקו | מלטה | מקדוניה | נורבגיה | סלובניה | סלובקיה | סן מרינו | ספרד | סרביה | פולין | פורטוגל | פינלנד | צ'כיה | צרפת | קפריסין | קרואטיה | קריית הוותיקן | רומניה | רוסיה | שבדיה | שווייץ |  |
