טיבריוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיבריוס (16 בנובמבר 42 לפנה"ס - 16 במרץ 37 לספירה) המכונה גם טיבריוס הראשון ו-טיבריוס קלאודיוס נירון קיסר היה קיסר רומא בשנים 14-37 לספירה. טיבריוס היה הקיסר השני מן השושלת היוליו-קלאודית (מבלי לכלול את יוליוס קיסר עצמו, שלא היה קיסר באופן רשמי).
טיבריוס היה בנם של הסנאטור טיבריוס קלאודיוס נירון ואשתו ליוויה (שהפכה מאוחר יותר לאשתו של אוגוסטוס קיסר). יחד עם דרוסוס אחיו הקטן גדל בבית אוגוסטוס. בגיל צעיר מונה לתפקידים חשובים ורכש ניסיון צבאי רב. אולץ על ידי אוגוסטוס להתגרש מאשתו הראשונה ולהתחתן עם אחותו החורגת יוליה, בת אוגוסטוס, שאותה הוא שנא בכל מאודו. אופיו נחשב לקודר וסגור. הוא זכה לכינוי "העצוב בבני האדם". אחרי תקופות שבהן זכה לשמש למעשה משנה לאוגוסטוס בתפקידים של קונסול וטריבון, חל קרע ביניהם. טיבריוס פרש לרודוס ושהה שם שמונה שנים.
מותם של נכדי אוגוסטוס, לוקיוס וגאיוס, שהיו גם בניו החורגים של טיבריוס, אילץ את הקיסר להוריש את השלטון לטיבריוס, שלא היה העדפתו הראשונה.
עם מות אוגוסטוס בשנת 14 לספירה החליף אותו טיבריוס בשלטון. בתחילה הציע טיבריוס לסנאטורים לחלוק יחד אתם בעול השלטון כבימי הרפובליקה, אולם במהרה הם דחו את הצעתו ותבעו ממנו, מתוך התרפסות, לשמש שליט יחיד. דו שיח מזויף זה שימש את ההיסטוריונים העתיקים שהצביעו על הצביעות והעמדת הפנים שדרכו של טיבריוס הייתה שזורה בהם. מצד שני, ידוע שהוא התנגד בתוקף לפולחן אל סביבו ודחה חנופה. מדיניותו של טיבריוס הייתה מדיניות של שלום. הוא לא תמך בכיבושים נוספים וסיכל את ניסיונו של גרמאניקוס, המצביא המהולל, בנו של דרוסוס, להשתלט על גרמניה. יש הגורסים שעשה זאת מפני שלא חפץ שזוהרו יעיב עליו.
חסכנותו של טיבריוס שימרה את אוצרות רומא, אך עוררה את רוגזם של ההמונים. גם בסעודותיו הפרטיות היה מגיש מזון שנותר מסעודות הימים הקודמים, והציע להגביל את בזבזנותו של הציבור. כקיסרים אחרים שאף טיבריוס להעשיר את הממלכה על חשבון הפרובינקיות, אך יחסו היה הוגן למדי, והוא טרח למצות את הדין עם נציבים שסרחו. היו כמה מרידות בתקופתו, בפרובינקיה אפריקה (טוניס של היום) ובקרב הגאלים (באזור צרפת ובלגיה של היום).
אחרי שתים עשרה שנות שלטון חבר טיבריוס לסיאנוס, מפקד הלגיונות הפריטוריניים. הוא בטח בו עד כדי כך שנטש את רומא והתיישב בקאפרי והפקיד את ענייני הממלכה בידיו. איש לא יכול היה להתקבל לפני טיבריוס בלי אישורו. עם זאת, כיורש הועדף קליגולה, בן גרמניקוס, על פני סיאנוס. עוד לפני כן, מותו של גרמניקוס, שאמור היה לרשת את טיבריוס, על פי צוואת אוגוסטוס, אחרי מסע למצרים, יצר חרושת שמועות לפיה הורעל ביוזמת טיבריוס. זו הובילה בסופו של דבר וביוזמת סיאנוס לגירוש אלמנת גרמניקוס ולהריגת רבים מבני סיעתה.
אולם בסופו של דבר גם חלקו של סיאנוס לא שפר, ודמותו הפכה לסמל של נסיקה שאחריה נפילה לבירא עמיקתא. חשד הקשר שהטיל בו טיבריוס, אחרי כמה שנות גלות, הביא להוצאתו להורג בשנת 31 ולטיהור בקרב תומכיו. סיאנוס לא היה אהוד בקרב העם, שהתעלל שלושה ימים בגופתו ואחר כך השליכה לנהר הטיבר. לפי טאקיטוס, אפילו בתו הילדה של סיאנוס נאנסה ונתלתה. טיבריוס נותר בקפארי וניהל את ענייני האימפריה מרחוק גם אחרי הדחת סיאנוס. שנותיו האחרונות תוארו בידי היסטוריונים כאכזריות, מלאות זימה והוללות, אך לא ברור עד כמה תיאור זה מהימן. ידוע שחלה עלייה חדה בשיעור המשפטים וההוצאות להורג בעוון "בזיון המלכות", ההלשנות פרחו והפחד שלט. יש העושים חלוקה ברורה בין תקופת שלטונו הראשונה שהייתה נאורה יחסית, לבין שילטון האימים בשנותיו האחרונות.
בגיל 78 מת טיבריוס, ועל פי השמועה היה זה אחרי שיורשו קליגולה הרעילו. כשנראה היה שהוא מתאושש מהשפעת הסם, חנק אותו קליגולה במו ידיו. בתקופת כהונתו של טיבריוס, ישו הוצא להורג בידי פונטיוס פילאטוס, אך אירוע זה לא זכה לשום תשומת לב מצד הקיסר. טיבריוס הגלה יהודים מרומא, כמו גם בני דתות אחרות שכפרו בפולחן הרומאי. ייתכן שעשה זאת בשל התעסקותם של היהודים בגיור.
כשייסד הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס, את בירתו בגליל בשנת 20 לספירה, הוא קרא לה טבריה על שם טיבריוס.
[עריכה] לקריאה נוספת
- צבי יעבץ, טיבריוס וקאליגולה, הוצאת דביר.
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, עמ': 245-269
