אנטוניו גראמשי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטוניו גראמשי (איטלקית: Antonio Gramsci, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 22 בינואר 1891 – 27 באפריל 1937) היה הוגה דעות איטלקי, מנהיג ותיאורטיקן סוציאליסטי, קומוניסטי אשר התנגד לפאשיזם, בתקופת בניטו מוסוליני. כיום נחשבות "איגרות בית הכלא" אשר מהוות את חיבורו העיקרי לאחת התרומות העיקריות למחשבה המדינית הסוציאליסטית, אם כי יש בהן סטייה מן המרקסיזם הקלאסי.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
גראמשי נולד בעיירה אלס באי האיטלקי סרדיניה. סרדיניה נחשבה לאזור נידח באיטליה שלא נהנה מתשומת לבו של הממשל המרכזי, וסבל מקיפוח ואפליה לעומת הצפון המתועש. הוא היה הרביעי משבעת בניו של פרנצ'סקו גראמשי. משפחתו של גראמשי הייתה ארברשית (Arbëreshë) – עם אלבני החי באיטליה, וכפי הנראה מכאן שמו, שכן "גראמש" הוא שמה של עיירה באלבניה. פרנצ'סקו סבל מקשיי פרנסה, והסתבך עם המשטרה, נכלא ולבסוף נאלץ לנוע ולנוד עם משפחתו בסרדיניה עד שלבסוף התיישבו בעיר גילרצה.
הצטיינותו של גראמשי הצעיר בלימודיו איפשרה לו ללמוד באוניברסיטת טורינו. טורינו בתחילת המאה ה-20 הייתה בתהליך ניכר של תיעוש, ומפעלי פיאט ולנצ'יה גייסו עובדים מן האזורים העניים. איגודים מקצועיים החלו להיווסד והחלו סכסוכים חברתיים על רקע התיעוש המוגבר. גראמשי צפה בהתרחשויות אלו מקרוב, והיה מעורב בחוגים סוציאליסטיים, אך שמר על קשר עם בני מולדתו, סרדיניה.
חייו המוקדמים הקשים בסרדיניה הם שעיצבו את ראיית העולם שלו. המציאות בה נתקל בטורינו חידדה את השקפותיו, וגרמה לו להצטרף אל המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית. הוא עשה לעצמו שם כעיתונאי אף אם כתביו היו לעיתונים סוציאליסטיים כ"אוואנטי", סגנונו המבריק והשקפותיו האינטליגנטיות הביאו לו שם ותהילה.
ככותב פורה ובהיר של תאוריה פוליטית, גראמשי ערך מספר עיתונים סוציאליסטיים באיטליה. בשנת 1919 ייסד יחד עם פלמירו טוליאטי את העיתון "ל'אורדינה נואובו" (סדר חדש – זהו אף שמה של תנועה פאשיסטית איטלקית משנות ה-60 שאינה קשורה לגראמשי) ותרם לעיתון "לה צ'יטה פוטורה". בתקופה זו עמד בקשר עם הכלכלן פיירו סרפה.
הקבוצה שמסביב ל"ל'אורדינה נואובו" הפכה קשורה באמדיאו בורדיגה, ובתנועה הקומוניסטית האבסטנציוניסטית, שהייתה פלג מן המפלגה הסוציאליסטית. (אבסטנציוניסטית – נמנעת. תנועה זו לא דגלה בהשתתפות במשחק הדמוקרטי באיטליה, וטענה כי ההליך הדמוקרטי הוא עניינה של הבורגנות). תנועה זו הקימה ב-21 בינואר 1921 את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. גראמשי היה למנהיג התנועה מיצירתה, אם כי ראה עצמו כפוף לבורדיגה עד לשנת 1924, עת סולק בורדיגה מן המפלגה.
בשנת 1922 הופיע גראמשי ברוסיה בפני כנס האינטרנציונל העולמי הרביעי במוסקבה ופגש שם את אשתו ואם שני ילדיו, ג'וליה שוחט (Giulia Schucht), כנרית צעירה ממוצא יהודי, אשר ממנה נולדו לגראמשי שני בנים.
המשלחת לרוסיה הייתה בעת ובעונה אחת עם עליית הפאשיזם באיטליה, וגראמשי שב למולדתו עם הוראות לחזק את אחדות מפלגות השמאל כנגד הפאשיזם. חזית כזו צריכה הייתה להתרכז סביב המפלגה הקומוניסטית, דבר שהיה מאפשר שליטה מרכזית ממוסקבה, אך המפלגות האחרות סרבו לכך. הסוציאליסטים היו מפלגה בעלת מסורת ארוכה באיטליה, והקומוניסטים נראו רדיקלים מדי, וצעירים מדי. רבים האמינו שקואליציה שמובלת על ידי הקומוניסטים לא תצליח להגיע לשיח המרכזי בפוליטיקה האיטלקית, ותהיה מבודדת.
ב-1924 גראמשי נבחר כציר לפרלמנט ממחוז ונטו, הוא החל בארגון עיתון לתנועתו שייקרא "ל'אוּניטה" (האחדות). גרמשי עבד ברומא בעוד משפחתו שהתה במוסקבה.
ב-1926 גרמו תמרוניו של סטלין בתנועה הקומוניסטית לגראמשי לכתוב מכתב אל הקומינטרן אשר הדגיש כמה משגיאותיו של המנהיג. טוליאטי, במוסקבה, קיבל את המכתב, קראו, והחליט שלא לפרסמו. אירוע זה גרם לשבר בין גראמשי ובין טוליאטי, אשר מעולם לא אוחה.
ב-8 בנובמבר 1926 המשטרה הפאשיסטית אסרה את גראמשי, על אף שנהנה מחסינות פרלמנטרית. הוא הובא לבית האסורים המפורסם ברומא "רג'ינה צֶ'לי". שם נדון לחמש שנות מאסר מבודד באי הנידח אוסטיקה. בשנה שלאחר מכן נידון למאסר של 20 שנה בטורי, ליד בַּארִי. מצבו גרם לו להדרדרות בריאותית, אך הוא לא קיבל טיפול ראוי משלטונות הכלא. מגעים בין בריה"מ ואיטליה על החלפת אסירים פוליטיים נכשלו, וב-1934 הדרדרה בריאותו עד כדי כך ששוחרר בתנאים מגבילים. הוא מת ברומא בגיל 46, מעט לאחר שחרורו, ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי ברומא.
[עריכה] כתביו ומחשבתו הפוליטית
גראמשי כתב בתקופת כלאו למעלה משלושים מחברות הכוללות אנליזה פוליטית והיסטורית. כתבים אלו הידועים כ"איגרות בית הכלא", כוללים את הגיגיו של גראמשי על ההיסטוריה של איטליה והלאומיות, כמו גם רעיונות בחקר המרקסיזם, התאוריה הביקורתית, והתאוריה החינוכית, הקשורים בשמו. המחברות נכתבו בנסיון מודע להשאיר צוואה אינטלקטואלית בעלת ראיית עולם כוללת, ואף מתוך תקווה שאם יוכל לצאת מהכלא תהיה לו תוכנית פעולה ממשית.
רק לאחר תבוסת הפשיזם באיטליה, ולאחר מלחמת העולם השנייה ניתן היה לפרסם את האיגרות. במשך שנים לא היו ידועים כתבי גראמשי מחוץ לאיטליה, אך משתורגמו לשפות נוספות, ולאנגלית בשנות ה-60 של המאה ה-20, זכו להתעניינות רבה בעולם ולהשפעה מרובה.
הרעיונות העיקריים אותם פיתח גראמשי באיגרות אלו הם:
- ההגמוניה התרבותית כאמצעי העיקרי לשמירתה של המדינה הקפיטליסטית.
- הצורך בחינוך להמוני הפועלים על מנת לעודד יצירת אינטלקטואלים ממעמד הפועלים.
- ההבחנה בין החברה הפוליטית (המשטרה, הצבא, המערכת המשפטית וכיוצא בזה), השולטת באופן ישיר, והחברה האזרחית (המשפחה, מערכת החינוך, האיגודים המקצועיים), בהם המנהיגות הינה על בסיס התנדבותי ואינה כפויה.
- ההיסטוריציזם האבסולוטי.
- הביקורת על הדטרמיניזם הכלכלי.
- הביקורת על המטריאליזם הפילוסופי.
[עריכה] הגמוניה
הגמוניה הייתה רעיון שלפני גראמשי השתמשו בו מרקסיסטים כלנין על מנת לתאר את המנהיגות הפוליטית של הפרולטריון במהפכה דמוקרטית, אך גראמשי פיתח אותו לכלל אנליזה חריפה המסבירה מדוע המהפכה הסוציאליסטית "הבלתי נמנעת" אותה חזה המרקסיזם האורתודוכסי עדיין לא אירעה בתחילת המאה ה-20, והקפיטליזם נראה מלא חיים מתמיד.
על פי גראמשי, הקבוצה ההגמונית בחברה היא זו המצליחה להכתיב לאחרות את הגדרתה באשר ל"כללי המשחק" שעל פיהם צריכה המדינה להתנהל. מאבקי כוח המתנהלים במצב הגמוני, פועלים במסגרת הכללים אותם מכתיבה הקבוצה ההגמונית ואינם מתייחסים לעקרונות היסוד.
נוסף לשליטתה בתרבות, הקבוצה ההגמונית שולטת גם במוסדות המרכזיים של המדינה והחברה האזרחית. באמצעות שליטה משולשת זו - בתרבות, במדינה ובחברה - מצליחה הקבוצה ההגמונית להנחיל באופן נרחב את תפיסת העולם המשרתת אותה לאוכלוסיית המדינה.
הקפיטליזם, הציע גראמשי, שלט לא רק באמצעות כפייה ואלימות, אלא באמצעות אידאולוגיה דרך הגמוניה פוליטית וכלכלית בהם ערכי הבורגנות הפכו ל"מוסר המקובל". תרבות הקונסנזוס שהתפתחה בקרב אנשי מעמד הפועלים זיהתה את טובת המעמד שלהם עם טובתה של הבורגנות וסייעה לשמירת המצב הקיים. מעמד הפועלים זקוק ליצירת תרבות משלו, אשר תיפטר מן הרעיון שערכי הבורגנות מייצגים "ערכים נורמליים" בחברה, ותמשוך את מעמד הפועלים ואת האינטֶליגנציה לטובת העניין הפועלי. לנין טען כי תרבות הינה אך תוספת בלתי דרושה למטרות הפוליטיות, אך עבור גראמשי השגת הכוח באמצעות ההגמוניה התרבותית הינה המטרה הראשונית שיש להשיג. לדעת גראמשי כל מעמד החפץ לשלוט בתנאים שנוצרו במדינה המודרנית חייב לנוע אל מעבר לאינטרסים הכלכליים הצרים שלו, להשפיע באופן אינטלקטואלי ומוסרי, ולכרות בריתות המבוססות על פשרות עם מגוון כוחות. גראמשי קורא לאיחוד זה של כוחות חברתיים "בלוק היסטורי" מושג הלקוח מן האנרכו-סינדיקליסט ז'ורז' סורל.
גראמשי הצהיר כי במערב, ערכי התרבות הבורגנית היו קשורים בנצרות ולפיכך רוב טיעוניו כנגד התרבות ההגמונית מתרכזים בהתקפה על הערכים המוסריים והדתיים הנוצריים. הוא התרשם מכוחה של הנצרות הקתולית להשפיע על האנשים, ומדאגתה למנוע פער בין הדת שהטיפו להמונים, ובין הדת שלמדו המשכילים. גראמשי האמין שמשימתו של המרקסיזם הינה לשדך את הביקורת האינטלקטואלית על הדת של תרבות הרנסאנס וההומניזם לאלמנטים של הרפורמציה אשר זכו לאהדת ההמונים. עבור גראמשי המרקסיזם יוכל להתגבר על הדת רק אם ישכיל לענות על צורכיהם הרוחניים של ההמונים, וכך יוכלו ההמונים להתייחס אליו כביטוי אותנטי של התנסותם האישית.
[עריכה] האינטלקטואלים והחינוך
גראמשי ייחד מחשבה רבה לתפקיד האינטלקטואלים בחברה. הצהרתו המפורסמת הינה כי כל האנשים הינם אינטלקטואלים, וכי לכולם יש יכולות לחשיבה אינטלקטואלית ורציונלית, אך לא כל האנשים זוכים לתפקד בחברה כאינטלקטואלים. הוא טען שהאינטלקטואלים המודרניים אינם רק ה"מדברים" כי אם המנהלים והמארגנים המעורבים במשימה המעשית של בניין החברה. יתרה מכך, הוא הבחין בין ה"אינטֶליגנציה המסורתית" הרואה את עצמה (באופן שגוי) כמעמד נפרד בחברה, והקבוצות החושבות שכל מעמד מוציא משורותיו באופן אורגני. אינטלקטואלים "אורגנים" כאלו אינם מתארים את חיי החברה על פי כללים מדעיים, אלא מבטאים אותם על פי שפתם התרבותית הנפרדת, על פי חוויותיהם ותחושותיהם. הצורך בייצור תרבות נפרדת למעמד הפועלים מתייחס לקריאתו של גראמשי לחינוך אשר יוכל לייצר אינטלקטואלים ממעמד הפועלים, אשר יהיו שותפים לרצונותיהם של ההמונים. רעיונותיו על מערכת חינוך שתיבנה לצורך זה קשורים למושגים של "פדגוגיה ביקורתית" ו"חינוך להמונים" אשר עובדו על ידי פאולו פריירה בברזיל. מסיבה זו העוסקים בחינוך מבוגרים וחינוך ההמונים מתייחסים לגראמשי כהוגה חשוב עד עצם היום הזה.
[עריכה] המדינה והחברה האזרחית
תאורית ההגמוניה של גראמשי קשורה לרעיון שהחברה הקפיטליסטית שולטת בשילוב של כוח והסכמה. אין להבין את המדינה במובן הצר כגוף שולט אלא יש להבחין בין "חברה פוליטית" שהיא זירת השליטה של המוסדות הפוליטיים, המשפטיים והחוקתיים, ובין "החברה האזרחית" הנראית כספירה הפרטית, הכוללת את הכלכלה. הראשונה היא ממלכת הכוח, והשנייה היא ממלכת ההסכמה. הוא מדגיש כי החלוקה היא מושגית בלבד ושיש מקומות בהם שתי הממלכות חופפות. גראמשי טוען כי בקפיטליזם המודרני הבורגנות יכולה לשמר את שליטתה הכלכלית בכך שהיא מתירה להעלות טענות מסוימות באמצעות איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות. טענות אלו מועלות בחברה האזרחית, ונענות בחברה הפוליטית. כך, הבורגנות משתלבת ב"מהפכה פאסיבית" בכך שהיא יוצאת אל מחוץ לתחום האינטרס הכלכלי הצר שלה ומתירה שינוי מסוים בהגמוניה שלה. גראמשי טוען כי תנועות כרפורמיזם והפאשיזם, כמו גם השינויים בהנהלות בתי החרושת, ושיטת פס הייצור מבית מדרשו של הנרי פורד הינם דוגמאות לכך. בעקבות ניקולו מקיאוולי הוא טוען ש"הנסיך המודרני" – המפלגה המהפכנית – הוא הכוח אשר יאפשר למעמד הפועלים לפתח אינטלקטואלים אורגנים וליצור הגמוניה אלטרנטיבית בתוככי החברה האזרחית. עבור גראמשי, האופי המורכב של החברה האזרחית המודרנית פירושו כי הטקטיקה היחידה שיש בכוחה להמעיט מההגמוניה של הבורגנות ולהוביל אל הסוציאליזם היא "מלחמת עמדות" (בנוסח "מלחמת חפירות"). "מלחמת התנועה", ההתקפה החזיתית אותה ניסו הבולשביקים בברית המועצות הינה מתאימה יותר לחברה ה"קדומה" שהייתה קיימת ברוסיה בימי הצאר.
על אף טענתו שהקווים בין החברה האזרחית והחברה הפוליטית הינם מעורפלים, גראמשי מזהיר כנגד הערצתה של המדינה, הבאה בעקבות זיהוי החברה הפוליטית עם החברה האזרחית, כפי שעושים היעקובינים ופאשיסטים. הוא מאמין שמשימתו ההיסטורית של הפרולטריון היא ליצור "חברה מווסתת" ומגדיר את "היעלמות המדינה" כמיצוי יכולתה המלאה של החברה האזרחית לווסת עצמה.
[עריכה] היסטוריציזם
גראמשי, כמרקס המוקדם, היה תומך נלהב בהיסטוריציזם. היסטוריציזם היא התאוריה ההיסטורית השמה דגש על שני גורמים. האחד הוא העקיבה האורגנית של המאורעות בזה אחר זה, כנובעים זה מזה, והשני הוא כי תנאים מקומיים הינם בעלי חשיבות ומשמעות בהשתלשלות המאורעות. ניתן לעמת תורה זו עם הגישות לפיהן כל מאורע הינו מבודד, ואד הוק, באופן רדוקציוניסטי מחד, ומאידך כי המאורעות מתרחשים לפי תבנית אוניברסלית קבועה מראש, ומתקדמים אל עבר תכלית מסוימת.
לדעת גראמשי המשמעות ההיסטורית נובעת מן היחסים בין הפעילות האנושית המעשית (פרקסיס) וההקשר ההיסטורי והחברתי האובייקטיבי שהיא מהווה חלק ממנו. לא ניתן להבין רעיונות מחוץ להקשר החברתי וההיסטורי שלהם, במנותק ממטרתם ומקורם. הרעיונות לפיהם אנו מארגנים את הידע שלנו על העולם אינם נובעים באופן ראשוני מיחסנו אל חפצים, אלא מן היחסים החברתיים בין אלו המשתמשים ברעיונות אלה. כתוצאה מכך אין דבר כ"טבע אנושי" שאינו נתון לשינוי. אלא רק רעיון המשתנה באופן היסטורי. יתרה מכך הפילוסופיה והמדע אינם משקפים מציאות הנפרדת מן האדם, אלא הינם "נכונים" רק במובן שהם מבטאים את ההתפתחות בסיטואציה חברתית נתונה. רוב המרקסיסטים החזיקו בדעה שהאמת הינה אמת, ואין זה משנה מתי היא נאמרת, ושהידע האנושי נצבר ככל שהחברה מתקדמת בחיפוש אחרי האמת, ולפיכך החקירה המדעית אינה שייכת לתודעה הכוזבת של "מבנה העל". עבור גראמשי המרקסיזם היה נכון רק במובן החברתי הפרגמטי, בכך שבהעלאת התודעה המעמדית של הפרולטריון, הוא הביע את ה"אמת" של זמנו יותר טוב מתאוריה אחרת. גישה "אנטי מדעית" ואנטי פוזיטיביסטית זו הינה בשל השפעתו של בנדטו קרוצ'ה, אחד מן האינטלקטואלים האיטלקים המובילים בזמנו של גראמשי. על אף שגראמשי היה מכחיש האשמה זו, יש הרואים בדעותיו אלו כצורה של רלטיביזם.
[עריכה] הביקורת על האקונומיזם הדטרמיניסטי
המרקסיזם הקלאסי הינו אקונומיסטי, בשל כך שהוא מייחס חשיבות עליונה לקשרים הכלכליים, להם הוא קורא "מבנה" (להבדיל מ"מבנה העל" הנבנה מעליו) ודטרמיניסטי בשל כך שהוא סבור כי הקשרים הכלכליים גוברים על הקשרים החברתיים והפוליטיים, והינם נועדים, על פי חוקי ההיסטוריה, למסלול בלתי נמנע של פאודליזם ההופך לקפיטליזם בדרכו אל הסוציאליזם. גרמאשי יצא כנגד גישה זו.
במאמר מפורסם שפרסם בטרם נכלא – 'המהפכה כנגד "דאס קפיטל" ([1]) טען גראמשי כי המהפכה הרוסית הוכיחה כי הרעיון שעל המהפכה הסוציאליסטית לחכות עד להתקדמותו המלאה של הקפיטליזם וכוחות הייצור שלו אינו נכון. דעה זו שיקפה את הרעיון שהמרקסיזם האמיתי אינו פילוסופיה דטרמיניסטית. הרעיון של העליונות הסיבתית של כוחות הייצור, הינו אי הבנה של המרקסיזם לאמיתו. השינויים הכלכליים והתרבותיים הם ביטויים של ההליך ההיסטורי הבסיסי, וקשה לומר איזו ספירה – האזרחית או הפוליטית היא החשובה. האמונה הפטאליסטית השוררת בתנועת הפועלים לפיה נצחונו הסופי של הקומוניזם הינו בלתי נמנע בשל "חוקי ההיסטוריה" הייתה לדעת גראמשי תוצר של הנסיבות ההיסטוריות של מעמד מדוכא המוגבל באמצעי תגובתו למגננה. כאשר יוכל מעמד הפועלים לצאת למתקפה ה"פילוסופיה של הפרקסיס" (שם נרדף למרקסיזם, מילה שבה לא יכל להשתמש בשל הצנזורה בכלא) לא תוכל להתבסס על כוחות היסטוריים בלתי נראים כסוכנים לשינוי חברתי. ההיסטוריה מוגדרת על ידי המעשה האנושי וכוללת את הרצון האנושי. יחד עם זאת כוח הרצון אינו יכול להשיג כל דבר שהוא בכל סיטואציה נתונה. כאשר תודעת מעמד הפועלים תגיע לשלב ההתפתחותי ההכרחי למהפכה, הנסיבות ההיסטוריות לא תהיינה ניתנות לשינוי שרירותי. עם זאת אין זה קבוע מראש ובלתי נמנע מבחינה היסטורית, ותתאפשרנה מספר תוצאות לכל פעולה.
[עריכה] הביקורת על המטריאליזם
בשל אמונתו כי ההיסטוריה האנושית והמעש האנושי הקולקטיבי מגדירים האם כל שאלה פילוסופית נתונה היא בעלת משמעות אם לאו, דעותיו של גראמשי סטו מן המטריאליזם, והלכו בעקבות התאוריה של ה"תפיסה" שקידמו פרידריך אנגלס ולנין על אף שאינו מצהיר זאת במפורש. עבור גראמשי אין המרקסיזם עוסק במציאות הקיימת לכשעצמה, ללא קשר לאנושות. הרעיון של יקום אובייקטיבי הנמצא מחוץ להיסטוריה האנושית ולעשייה האנושית (פרקסיס), היה שקול, לדעתו, לאמונה באלוהים. ההיסטוריה של הטבע הינה ההתייחסות היחידה להיסטוריה האנושית שיש לה מובן כלשהו. המטריאליזם הינו תוצאה מחסרון בחשיבה ביקורתית, ואינו יכול לעמוד אף כנגד האמונה הטפלה הדתית.
[עריכה] השפעתו של גראמשי
על אף שמחשבתו של גראמשי מוצאה מן השמאל המאורגן, הוא הפך לדמות חשובה בניתוחים אקדמיים של מדעי התרבות, והתאוריה הביקורתית. אנשי מדע המדינה מן המרכז והימין מצאו כי רעיונותיו בדבר הגמוניה, למשל, הינם לרוחם, ורעיונות אלו מצוטטים ומנותחים בכתביהם. השפעתו הייתה חזקה מאוד בתחום מדע המדינה, ובחקר התרבות הפופולרית. המושג "תקינות פוליטית" נראה כהד למאבק תרבותי ברוח הגותו של גראמשי.
מבקריו טוענים כי בקדמו את רעיון המאבק המעמדי באמצעות רעיונות, הינו זונח את הגישה הליברלית לחקירה מדעית המבוססת על הקלאסיקה של התרבות המערבית. האשמה זו של גראמשי בהשפעה לרעה על ויכוחים אקדמיים בימינו, הינה אבסורדית, שכן גראמשי עצמו מעולם לא היה איש האקדמיה, וכתביו והגותו נטועים היטב בתרבות האיטלקית של זמנו.
יש החולקים על היותו של גראמשי קומוניסט, וסבורים כי לולא נכלא על ידי מוסוליני, היה סטלין מוצא את הדרך לסלקו משורות המפלגה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- המרקסיזם של גראמשי וכתביו
- מקורות וביבליוגרפיה
- חברת גראמשי הבינלאומית
- תרומת גראמשי לחינוך
- לינקים הקשורים בגראמשי
- שלמה זנד, האינטלקטואל הכלוא והאינטלקטואלים ה"חופשיים", באתר "הארץ"
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנטוניו גראמשי, על ההגמוניה, תרגם מאיטלקית אלון אלטרס, הוצאת רסלינג, 2003.
- דייוויד מארש "מרקסיזם", פרק 7 מתוך דייוויד מארש וג'רי סטוקר, תאוריות וגישות במדע המדינה הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
