בית המלוכה הבריטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הממלכה המאוחדת |
 |
|
בית המלוכה הבריטי הוא הריבון של הממלכה המאוחדת והטריטוריות הבריטיות שמעבר לים. כמו כן בית המלוכה הבריטי הוא הריבון ב-15 מדינות נוספות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הבריטית. מדינות אלה מהוות את ממלכת חבר העמים. בית המלוכה הנוכחי שולט באנגליה מאז התקופה האנגלו-סקסית. בית המלוכה הבריטי ובית המלוכה הסקוטי התאחדו לבית מלוכה אחד בשנת 1603 כאשר המלך ג'יימס השישי מסקוטלנד הפך להיות המלך ג'יימס הראשון של אנגליה. הממלכות אוחדו רשמית בחוקי האיחוד 1707 שייצרו את ממלכת בריטניה הגדולה.
זכויות בית המלוכה (המכונות בתנ"ך "משפט המלך") קיימות גם בימינו, אולם מרבית זכויות אלה מבוצעות על ידי נציגים הממונים על ידי בית המלוכה ופועלים מטעמו. כך למשל משרד הפנים הבריטי מוסמך על ידי המלכה להוציא תעודות מעבר (דרכונים) בשמה של המלכה. ראש ממשלת בריטניה ממונה למעשה על ידי בית המלוכה, ובאופן רשמי ממליץ לבית המלוכה על מדיניות, אותה בית המלוכה מקבל, ובהמשך מורה על ממשלת בריטניה לפעול בהתאם להוראה זו.
בית המלוכה מהווה חלק מהפרלמנט הבריטי. בית המלוכה הוא אחד משלושת הגופים המהווים את הרשות המחוקקת של בריטניה (יחד עם בית הלורדים ובית פשוטי העם). כמו כן בית המלוכה עומד בראש הרשות המבצעת בבריטניה, וממנה נציג מטעמו (ראש הממשלה) לבצע בפועל את המדיניות. בית המלוכה עומד בראש הרשות השופטת בכך שהוא ממנה את נושאי המשרה ברשות זו.
בפועל, מרבית המדיניות נקבעת על ידי המפלגות הפוליטיות שנבחרות לפרלמנט בבחירות חופשיות, ותפקיד בית המלוכה ברשויות הוא טקסי בלבד.
בית המלוכה עומד בראש הכנסייה האנגליקנית. למלכה תואר של הנציב העליון של הכנסייה האנגלית (אף שבפועל ההחלטות בנושאי דת מתקבלות על ידי הארכיבישוף מקנטרבורי).
כיום שולטת בממלכה המאוחדת המלכה אליזבת השנייה, שעלתה לשלטון ב-6 בפברואר 1952. יורש העצר הוא בנה הנסיך צ'ארלס, נסיך ויילס והדוכס מרות'סיי.
בית המלוכה הבריטי עומד בראש חבר העמים הבריטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] בית המלוכה האנגלי
בעקבות הפשיטות הויקינגיות על אנגליה וההתיישבות הויקינגית באנגליה במאה התשיעית נוצרה ממלכת וסקס כממלכה המרכזית באזור זה. אלפרד הגדול השתלט על אזור וסקס ומרסיה (אך לא על כל שטחי אנגליה), וזכה לתואר "מלך האנגלו סקסים". במהלך המאה העשירית יורשיו של אלפרד השתלטו על שטחים נוספים והקימו את ממלכת אנגליה. במהלך המאה ה-11 השתלטו הדנים על אנגליה, ושלטו בה מספר שנים. בשנת 1066 דוכס נורמנדי ויליאם הראשון (ויליאם הכובש) כבש את אנגליה כולה והפך למעשה למלך החזק באירופה באותה עת. הכיבוש הנורמני היווה למעשה ראשיתה של אנגליה הקיימת כיום.
לאחר מותו של ויליאם הראשון מלכו שני בניו - ראשית ויליאם השני ולאחריו הנרי הראשון. הנרי הכתיר את ביתו היחידה - הקיסרית מטילדה למלכה. לאחר מותו בשנת 1135 נכדו של ויליאם הראשון - סטפן מאנגליה השתלט על כס המלוכה, בעזרתם של הברונים, אולם מטילדה טענה לזכותה לכתר. תקופה זו של מלחמת אזרחים מכונה "האנרכיה". לבסוף הסכים סטפן, שהיה שליט חלש, לפשרה לפיה בנה של מטילדה - הנרי השני יירש את כס המלוכה - ואכן הוא עלה לשלטון בשנת 1154 ונחשב למלך הראשון מבית פלנטג'נט - אנגואין. תקופת שלטונם של מלכי שושלת אנגואין הייתה מאופיינת במאבק בלתי נפסק בין בית המלוכה לאצילים. שני בניו של הנרי השני - ריצ'רד הראשון (ריצ'רד לב הארי) וג'ון מאנגליה מרדו בו, אולם על אף סכסוכים פנימיים אלה הצליח הנרי להגדיל את גבולות ממלכתו ואף לכבוש את אירלנד. הנרי העניק את אירלנד לבנו הצעיר ג'ון שהוכתר כ"לורד אירלנד" ("Lord of Ireland").
לאחר מותו של הנרי, מלך ריצ'רד בנו. תקופת מלכותו של ריצ'רד מתאפיינת בעיקר בהיעדרותו מכס המלוכה - בשל השתתפותו במסעות הצלב, ובמלכות אחיו, ג'ון תחתיו (הבסיס לסיפורי רובין הוד). לאחר מותו של ריצ'רד מלך אחיו, ג'ון, שהיה מלך חלש, ונאלץ להיכנע לברונים ובשנת 1215 לחתום על המגנה כרטה (בלטינית: "הצו הגדול") השומר על זכויות וחירויות האצילים והגנה על חירויות אלה מפני המלך. זמן קצר לאחר החתימה הודיע ג'ון כי הוא מבטל את הצו. הודעה זו הביאה לפרוץ מלחמת אזרחים המכונה "מלחמת הברונים הראשונה". מלחמת אזרחים זו הסתיימה עם מותו של ג'ון והמלכת בנו בן התשע - הנרי השלישי בשנת 1216. עם התבגרותו של הנרי מרדו שוב הברונים בהנהגת סימון דה מונפורט במסגרת "מלחמת הברונים השנייה" - אשר הסתיימה בתבוסת המורדים והוצאתם להורג.
תקופת מלכותו של בנו של הנרי השלישי - אדוארד הראשון הייתה יציבה יחסית. אדוארד כבש את ויילס וניסה לכבוש את סקוטלנד. השטחים שאדוארד הראשון כבש בסקוטלנד שוחררו על ידי הסקוטים במהלך שלטונו של בנו אדוארד השני, שהיה מסוכסך עם האצולה, ונאלץ בשנת 1932 להעניק סמכויות רבות לברונים. בשנת 1327 הודח אדוארד השני על ידי אישתו איזבלה מצרפת ובנו אדוארד השלישי שהומלך תחתיו.
אדוארד השלישי, מהיותו צאצא של מלכי צרפת הכריז כי הוא זכאי לשלוט גם בצרפת - והחלה מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת. אדוארד זכה במרבית הקרבות שלו וכבש את מרביתה של צרפת. בתקופתו התפתח הפרלמנט הבריטי אשר חולק לראשונה לשני בתים נפרדים - בית פשוטי העם ובית הלורדים.
אדוארד נפטר בשנת 1377. עם מותו עלה לשלטון נכדו, ריצ'רד השני שהיה באותה עת בן 10. ריצ'רד הסתכסך עם האצולה ובשנת 1399 בהיותו באירלנד השתלט על כס המלוכה בן דודו הנרי הרביעי בתמיכת האצילים. ריצ'רד נאלץ לוותר על כיסאו ונרצח זמן קצר לאחר מכן.
הנרי הרביעי היה נכדו של אדוארד השלישי ובנו של ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, ועל כן נחשבת מלכותו לתחילתה של שושלת לנקסטר. לכל אורך מלכותו נאבק הנרי בניסיונות הפיכה ומרידות. בנו, הנרי החמישי מלך משנת 1413. תקופת מלכותו של הנרי החמישי הייתה שלווה יחסית, ועל כן המשיך הנרי החמישי במרץ להילחם בצרפת במסגרת מלחמת מאה השנים. הנרי החמישי זכה בנצחונות רבים, שאף הביאו להסכמת הצרפתים לכך שבנו של הנרי ימלוך על צרפת ואנגליה גם יחד. אך לאחר מותו הפתאומי בשנת 1422 עלה על כס המלוכה בנו, הנרי השישי בגיל צעיר מאוד - והצרפתים, בראשות ז'אן ד'ארק, ניצלו הזדמנות זו להדיח את השלטון האנגלי בצרפת.
הנרי השישי היה מלך חלש, ובתקופת מלכותו טען לכתר הבריטי צאצאו של אדוארד השלישי - ר'יצארד, דוכס יורק. לאחר מותו של ר'יצארד דוכס יורק בשנת 1460, בנו הבכור אדוארד הרביעי זכה בניצחון בשנת 1461 ובכס המלוכה. מלחמות השושנים בין בית יורק לבית לנקסטר נמשכו במהלך מלכותם של אדוארד הרביעי, אדוארד החמישי וריצ'רד השלישי אולם לבסוף זכה בית לנקסטר בראשית הנרי השביעי (הנרי טיודור) לשוב לשלטון בשנת 1485 בעקבות קרב שדה בוסוורת' בו נהרג ריצ'רד השלישי.
מלחמת הוורדים הייתה נקודת מפנה בדברי ימי בית המלוכה האנגלי. מרבית בני האצולה נהרגו או הוצאו להורג במהלך הקרבות, ונכסיהם שבו להיות נכסי הכתר. בעקבות המלחמות עלה בית טיודור כבית מלוכה חזק ויציב. כוחו של בית המלוכה הגיע לשיאו בתקופת שלטונו של בנו של הנרי השביעי - הנרי השמיני. בתקופה זו הפכה אנגליה ממלכה קטנה בקצה אירופה לאחת המעצמות החזקות באירופה. המחלוקות בין המלך לבין האפיפיור הביאו לביטולם של המנזרים באנגליה (צעד אשר חיזק את בית המלוכה אף יותר), ולגט כריתות מהכנסייה הקתולית והקמת כנסיית אנגליה (הכנסייה האנגליקנית). בתקופת מלכותו של הנרי השמיני סופחה ויילס לאנגליה.
בנו ויורשו של הנרי השמיני - אדוארד השישי שהיה נער צער בעת עלייתו לשלטון, המשיך ברפורמות הדתיות אולם בשל מותו בשנת 1553 החל משבר חוקתי. אדוארד, בצוואתו, קבע כיורשת את ליידי ג'יין גריי אשר מלכה תשעה ימים בלבד, ועלייתה לשלטון של אחותו של אדוארד - מרי הראשונה הקתולית הביאה לרפורמות דתיות ולחזקה לקתוליות תוך שריפת פרוטסטנטים רבים על המוקד. עם מותה בשנת 1558 עלתה לשלטון אחותה החורגת אליזבת הראשונה אשר השיבה את האנגליקניות כדת המדינה. בתקופת שלטונה הפכה אנגליה למעצמה עולמית, בעקבות נצחונה על הארמדה הספרדית בשנת 1588 והקמת המושבות האנגליות בצפון אמריקה. בתקופה זו הגיעה גם התרבות האנגלית לשיאה, בעיקר בשל הישגיהם של ויליאם שייקספיר ופרנסיס בייקון.
[עריכה] בית המלוכה בסקוטלנד
בדומה לבית המלוכה האנגלי, גם בית המלוכה הסקוטי נוצר לאחר הנסיגה של האימפריה הרומית בראשית המאה החמישית. בתקופה רומית התגוררו בסקוטלנד שלוש קבוצות אוכלוסייה: הפיקטים אוכלוסיית בממלכת פיקטאביה, הברטונים - אוכלוסיית מספר ממלכות בדרומה של סקוטלנד, והסקוטים (המכונה גם גאללים) - על שם תיקרא הממלכה. המלך קנת' הראשון (או סינאד הראשון - Cináed I) נחשב כמלך הראשון של ממלכת סקוטלנד או ממלכת אלבה). במהלך המאות החמישית והשביעית אוחדו הממלכות שהיו באזור והפכו לממלכה אחת. מלכי סקוטלנד באותה עת לא הורישו את כס המלוכה לבניהם, וכס המלוכה הועבר בין שנים או שלושה ענפים של בית אלפין - דבר שהביא למחלוקות ולמלחמות אחרים רבות, בעיקר בין השנים 942 - 1005 בהם שבע מלכים נרצחו או נהרגו בקרבות אחד אחרי השני, ואף לא אחד מהם מת מוות טבעי. שיטת הרוטציה בכס המלוכה בוטלה לאחר עלייתו לשלטון של מלקולם השני (Máel Coluim II) בשנת 1005 - אשר רצח את כל הטוענים לכתר. בשנת 1034 עלה לשלטון דונכאד הראשון (או דנקן הראשון) בלא כל התנגדות, אולם הוא נרצח בשנת 1040 על ידי מקבת' (נשוא הטרגדיה המפורסמת של ויליאם שייקספיר הקרוייה על שמו - "מקבת'"). בשנת 1057 נקם בנו של דונכאד, מלקולם השלישי את מות אביו, רצח את מקבת' ואת בנו לולאך מלך סקוטלנד ומלך בסקוטלנד כמלך הראשון של בית דנקלד.
בשנת 1107 חלק המלך אדגר בצוואתו את סקוטלנד בין שני בניו - אלכסנדר הראשון שמלך בצפונה של סקוטלנד ודייוויד הראשון שמלך בדרומה של סקוטלנד תחת התואר "ארל". לאחר מות אלכסנדר בשנת 1124 דייוויד ירש אותו וסקוטלנד אוחדה מחדש. לאחר מותו מלך מלקולם הרביעי ולאחריו ויליאם ה"ארי". ויליאם השתתף במרד נגד מלך אנגליה הנרי השני, ועם כישלון המרד נתפס ויליאם ונכלא. על מנת לקבל את חירותו הסכים ויליאם להפוך לואסאל של מלך אנגליה. ריצ'רד הראשון הסכים לבטל את ההסכם הפאודלי בתמורה לסכום כסף נכבד שהיה דרוש למימון מסעות הצלב בשנת 1189.
לאחר מותו של ויליאם בשנת 1214 מלך אלכסנדר השני, ולאחריו אלכסנדר השלישי. שני מלכים אלה ניסו להשתלט על האיים המערבים שהיו עד אז בשליטת נורבגיה. בתקופת מלכותו של אלכסנדר השלישי ניסתה נורבגיה לפלוש לסקוטלנד אולם נכשלה ובעקבות הסכם פרת' משנת 1266 הכירה בריבונות סקוטלנד באיים.
לאחר מותו של אלכסנדר השלישי בשנת 1286 הומלכה נכדתו בת השלוש, מרגרט - שנולדה בנורבגיה והתגוררה בה עד אותה עת. מרגרט לא הגיעה מעולם לסקוטלנד, בשנת 1290 טבעה ספינתה בדרכה לסקוטלנד. מותה הוביל למחלוקת בין האצילים בסקוטלנד בשאלת הירושה, ומספר אצילים סקוטים פנו למלך אנגליה אדוארד הראשון שיכריע בשאלה מי ימלוך. מרבית האצילים תמכו בג'ון בליאול אולם אדוארד התייחס אליו כאל ואסאל והתערב בענייניה של סקוטלנד. כשניסה בליאול לעמוד על עצמאותו, פלש אדוארד הראשון לסקוטלנד וכבש אותה. כיבוש זה הביא לפרוץ מלחמת העצמאות של סקוטלנד, כאשר בראש הכוחות הלוחמים לעצמאותה של סקוטלנד עמד ויליאם וולאס. לאחר הוצאתו להורג של וולאס בשנת 1305 הכריז על עצמו רוברט הראשון (רוברט דה ברוס) כמלך סקוטלנד, ואף הצליח להשיג עצמאות לסקוטלנד ולהכרה של אנגליה בעצמאות זו בשנת 1328. שנה לאחר מכן, עם מותו של רוברט, פלשה אנגליה שוב לסקוטלנד באמתלה של השבת המלך החוקי - בנו של ג'ון בליאול - אדוארד בליאול לשלטון. הכוחות הסקוטים זכו במספר קרבות כאשר בראש הכוחות הסקוטים עמד דייוויד השני בנו של רוברט דה ברוס, ועם קבלת העצמאות מלך דייוויד.
בשנת 1371 ירש רוברט השני את כל המלוכה, והיה המלך הסקוטי הראשון מבית סטיוארט. בתקופת מלכותו של רוברט השני, וכן בתקופת מלכותו של בנו, רוברט השלישי ירד כוחו של בית המלוכה והשפעתו. עם מותו של רוברט השלישי בשנת 1406 נאלצו עוצרים לנהל את ענייני המדינה מאחר ויורש העצר, ג'יימס הראשון בנו של רוברט השלישי נילקח כשבוי על ידי האנגלים. רק לאחר ששולם כופר נפש בסכום ניכר הושב יורש העצר לסקוטלנד בשנת 1424. על מנת לחזק את סמכותו נקט באמצעים אלימים והוציא להורג רבים מאוייביו. ג'יימס השני, בנו, המשיך בשיטות אביו להוציא להורג אצילים בעלי השפעה וכחו על מנת לחזק את מעמדו - אולם בתקופתו דווקא התחזק מעמדו של הפרלמנט הסקוטי ולעתים אף עמד על דעתו למול עמדות המלך. בתקופת מלכותו בנו, ג'יימס השלישי הגיע הפרלמנט לשיא כוחו, והמלך היה למעשה שליט בובה המציית לפרלמנט. כתוצאה מכך, בנו ג'יימס הרביעי נמנע מלכנס את הפרלמנט (באותה עת הפרלמנט התכנס רק לפי בקשת המלך, אשר רצה להטיל מיסים חדשים ונזקק לאישור הפרלמנט).
בשנת 1513 פלש ג'יימס הרביעי לאנגליה, בניסיון לנצל את העדרו של הנרי השמיני מלך אנגליה, אולם נחל תבוסה בקרב שדה פלודן. המלך, מרבית האצילים ולמעלה מ-10,000 לוחמים סקוטים נהרגו בקרב זה. עם מותו של ג'יימס הרביעי הומלך ג'יימס החמישי שהיה עדיין תינוק, ועוצרים ניהלו את ענייני המדינה. לאחר הגיעו לבגרות ניסה גם ג'יימס החמישי לפלוש לאנגליה, בשנת 1542 ונחל תבוסה. מותו באותה שנה הביא להכתרת מרי הראשונה - ביתו בת השש הוכתרה למלכה. מרי, הקתולית, ניסתה לדכא את המגמות הפרוטסטנטיות שפשטו בסקוטלנד. מרי נישאה לדוכס קתולי - הנרי סטיוארט, לורד דארנלי, צעד שנחשב מאוד לא פופולרי. לאחר הרצחו של סטיוארט בשנת 1567 מרי נישאה לג'יימס הפבורן הארל הרביעי של בות'וול (ככל הנראה רוצחו של סטיוארט). נישואים אלו הביאו לקרע גלוי בין האצולה לבית המלוכה, ומרי נאלצה לוותר על כיסאה ולהימלט לאנגליה (שם נכלאה והוצאה להורג על ידי אליזבת הראשונה). בנה התינוק ג'יימס השישי הומלך תחתיה. ג'יימס חונך כפורטסטנטי, ועם מותה של המלכה אליזבת הראשונה הומלך על אנגליה כג'יימס הראשון מלך אנגליה.
[עריכה] איחוד אישי והתקופה הרפובליקנית
עם מותה של אליזבת הראשונה בשנת 1603 הגיע לקיצו שלטון בית טיודור באנגליה. מאחר ולא היו לאליזבת צאצאים, הוכתר על כס המלוכה באנגליה ג'יימס השישי מלך סקוטלנד בכינוי "ג'יימס הראשון". אם סבתו של ג'יימס הייתה אחותו הבכורה של הנרי השמיני. הכתרה זו כונתה בשם "איחוד הכתרים", ואף שאנגליה וסקוטלנד נשלטו על ידי מלך אחד, היו אלה עדיין שתי ממלכות נפרדות. ג'יימס הראשון עצמו כונה החל משנת 1604 "מלך בריטניה הגדולה" (King of Great Britain). ג'יימס המשיך במסורת משפחתו של מאבק עם הפרלמנט (הפעם - הפרלמנט הבריטי). מאבק זה הגיע לשיאו בתקופת מלכות בנו צ'ארלס הראשון, אשר סירב לכנס את הפרלמנט בין השנים 1629 - 1640 (המכונות "אחד עשר שנות הרודנות"), בהם קבע מיסים בניגוד להסכמת הפרלמנט, והטיל גזרות דתיות על הפוריטנים באנגליה. בשנת 1642 המחלוקת בין המלך והפרלמנט הגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת האזרחים האנגלית שבסופה הוצא להורג המלך, ואוליבר קרומוול ייסד רפובליקה המכונה הקומונוולת' של אנגליה. בשנת 1653 הכריז אוליבר קרומוול על עצמו בתואר הלורד המגן (Lord Protector) ולמעשה כהן כשליט יחיד. לאחר מותו בשנת 1658 מלך בנו, ריצ'רד קרומוול אשר ויתר במהרה על כיסאו. בהעדר שלטון מסודר גבר בקרב הציבור הרצון להשיב את המלוכה. במסגרת הרסטורציה האנגלית בשנת 1660 הושבה המלוכה לבנו של צ'ארלס - צ'ארלס השני. מאחר ולצ'ארלס השני לא היו ילדים חוקיים, יורש העצר היה ג'יימס השני אחיו של צ'ארלס שהיה נוצרי קתולי. עובדת היותו של ג'יימס קתולי הביאה לניסיונות של הפרלמנט לשנות את סדר ההורשה. צ'ארלס פיזר מספר פעמים את הפלרלמנט בניסיון למנוע חוקים המשנים את סדר הירושה, ולבסוף, לאחר פיזור הפרלמנט שלט בין השנים 1681 עד 1685 מבלי לכנס את הפרלמנט. עם מותו של צ'ארלס, בשנת 1685, עלה לשלטון אחיו והחל במדיניות סובלנית כלפי הדת הקתולית. מדיניות זו אשר כללה מינוי קתוליים לתפקידים ציבוריים רבים ולתפקידים של ראשי הצבא, כמו גם החלטתו להקים צבא קבע גדול, זו יצרה כעס ציבורי רב. כתוצאה מכעס זה התארגנו מספר אצילים המכונה "השבעה הנצחיים" והזמינו את בתו של ג'יימס, מרי השנייה ואת בעלה ויליאם דוכס אורנג' להדיח את המלך ולמלוך במקומו. ויליאם הסכים, והגיע לאנגליה ב-5 בנובמבר 1688. ג'יימס, בראותו את התמיכה הציבורית הרבה לה זוכה ויליאם, נמלט ב-23 בדצמבר באותה שנה. ב-12 בפברואר 1689 התכנס הפרלמנט הבריטי והכריז שבריחתו של ג'יימס מהווה ויתור על כס המלוכה ולכן ויליאם השלישי ומרי השנייה ימלכו יחדיו על אנגליה ואירלנד (ולא בנו של ג'יימס - ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט אשר נשללה ממנו זכות המלוכה בשל ויתור אביו). הפרלמנט הסקוטי הכיר במלכותם זמן קצר לאחר מכן. אירוע זה מכונה המהפכה המהוללת. כוחו של הפרלמנט גבר בשל מהפכה זו וחוק הזכויות 1689 קבע את עליונות הפרלמנט ואת זכותם של תושבי אנגליה שלא לשלם מיסים מבלי הסכמת הפרלמנט למיסים. החוק קבע כי כל מלכי אנגליה יהיו מעתה פרוטסטנטים וכי אחרי ויליאם ומרי, ובאם לא יהיו להם ילדים (כפי שאכן היה) תמלך אן אחותה של מרי אחריה. מרי נפטרה בלא ילדים בשנת 1694. ויליאם המשיך למלוך אחריה. בשנת 1700 נפטרו כל ילדיה של אן, והותירו אותה צאצאית יחידה לבית המלוכה מבלי יורשים. הפרלמנט הבריטי, במטרה למנוע מחלוקת על כס המלוכה, וכן על מנת למנוע את שובם של צאצאי ג'יימס השני לשלטון, העבירו את חוק הירושה 1701 בו נקבע כי צאצאי דודניתו של ויליאם - סופיה מהנובר ימלכו אחרי אן.
[עריכה] איחוד הממלכות
זמן קצר לאחר המלכתה של המלכה אן, ובאין לה ילדים, החלו הדיונים בשאלת הירושה. הפרלמנט הסקוטי כעס על הפרלמנט האנגלי שלא התייעץ עמים בשאלת הירושה בקובעם כיורשת את סופיה מהנובר, איימו כי יפסיקו את האיחוד האישי עם סקוטלנד. בתגובה הפרלמנט האנגלי העביר את חוק הזרים 1705, שאיים להרוס את הכלכלה הסקוטית בכך שעצר למעשה את המסחר בין אנגליה וסקוטלנד. כתוצאה מכך הסכים הפרלמנט הסקוטי לחוק האיחוד 1707 אשר איחד למעשה את אנגליה וסקוטלנד לממלכה אחת שנקראה "בריטניה הגדולה".
בשנת 1714 ירש את המלכה אן בנה של סופיה מהנובר (שנפטרה קודם לכן) - ג'ורג' הראשון, אשר ייצב את מלכותו בהביסו מרד יעקוביני בשנת 1715 ושנית בשנת 1719. ג'ורג' הראשון בחר שלא להיות פעיל בתחום הפוליטיקה הבריטית, והקדיש את מירב זמנו לשלוט בממלכות שהיו בשליטתו בגרמניה. מרבית סמכויות השלטון הואצלו לשריו ובייחוד לסר רוברט וולפול הנחשב כיום לראש הממשלה הראשון (אף שלא נשא תואר זה) של הממלכה המאוחדת. גם בתקופת המלך ג'ורג' השני התגבר כוח השרים והממשלה. ג'ורג' השלישי ניסה לעצור מגמה זו על ידי תמיכתו במפלגה הטורית, שהעדיפה מעורבות מלוכנית יותר רבה בשלטון, על פני המפגלה הוויגית. בתקופת שלטונו של ג'ורג' השלישי נחקק חוק האיחוד 1800 אשר איחד את בריטניה הגדולה ואירלנד לממלכה בשם "הממלכה המאוחדת". באותה עת ויתר ג'ורג' השלישי על תביעתו לכתר צרפת - תביעה שנותרה על כנה מאז מלכותו של אדוארד השלישי.
בשנים 1811 - 1820 נבצר מג'ורג' השלישי לכהן לאחר שאיבד את שפיות דעתו. בשנים אלה, בנו ויורש העצר, לימים המלך ג'ורג' הרביעי כיהן כעוצר. במהלך תקופת העוצרות, וכן במהלך תקופת מלכותו, המשיך ג'ורג' הרביעי לשמור לעצמו סמכויות. ניסיונותיו של בנו, ויליאם הרביעי לשמור את סמכויות המלך נחלו בפחות הצלחה. המחלוקת בין הפרלמנט למלך הביא לפיטורי ראש הממשלה הויגי ויליאם למב ולמינוי ראש ממשלה טורי - סר רוברט פיל בשנת 1834, אולם צעד זה של המלך לא הועיל, ובבחירות שנערכו לאחר מכן זכו הויגים לרוב בבית פשוטי העם, והכריחו את פיל להתפטר בכך שמנעו ממנו להעביר חוקים בפרלמנט. צעד זה אילץ את המלך למנות את ויליאם למב (הלורד מלבורן) בשנית כראש ממשלה. מאז 1834 לא פיטר בית המלוכה את ראש הממשלה, או מינה ראש ממשלה בניגוד לבחירה הדמוקרטית של בית הנבחרים. בתקופת מלכותו של ויליאם הרביעי נחקק חוק הרפורמה 1832 המכונה "חוק הרפורמה הגדולה" (Great Reform Act) אשר ביטל את "המחוזות הרקובים" והפך את אזורי הבחירה לדמוקרטיים, ובהתאם מיסד את השיטה לפיה בית פשוטי העם הוא הגוף החזק ביותר במוסדות השלטון. יורשתו של ויליאם הרביעי הייתה המלכה ויקטוריה. כאישה, יכלה ויקטוריה לשלוט בממלכה המאוחדת אך לא בהנובר, ולכן בוטל למעשה האיחוד האישי בין הממלכה המאוחדת להנובר. התקופה הוויקטוריאנית אופיינה בשינויים טכנולוגיים, חברתיים, מדעיים, אמנותיים וכלכליים בבריטניה והעמידה את בריטניה כמעצמת על. עם ההשתלטות על הודו הוכרזה ויקטוריה בשנת 1876 כקיסרית הודו. יחד עם זאת, בתקופת שלטונה של ויקטוריה, גבר כוחה של התנועה הרפובליקנית - בעיקר בשל הנבצרות הארוכה של ויקטוריה באבלה על ממות בעלה. בנה של ויקטוריה - אדוארד השביעי, היה המלך הראשון לבית סאקסה קובורג גותה. בשנת 1917 שינה המלך ג'ורג' החמישי את שם בית המלוכה לבית וינדזור בשל הרגשות האנטי גרמניים שעוררה מלחמת העולם הראשונה. בתקופת מלכותו של ג'ורג' החמישי עזבה אירלנד את הממלכה המאוחדת (למעט אזור אירלנד הצפונית) בשנת 1922.
[עריכה] בית המלוכה באירלנד
במאה ה-12 הורה האפיפיור אדריאנוס הרביעי בצו אפיפיורי (בולה) למלך הנרי השני לכבוש את אירלנד. הסיבה לצו זה היה העצמאות של הכנסייה הסקוטית באותה עת, אשר לא צייתה לכנסייה הקתולית. האפיפיור העניק את אירלנד למלך האנגלי כמדינה פאודלית, שהייתה באופן רשמית שטח של מדינת האפיפיור. לאחר קבלת הצו הנרי לא נקט צעדים למימושו. בשנת 1170 מלך ליינסטר (שהיה ואסאל של הנרי השני) דרמוט מקמורו הודח על ידי אויבו רורי אוקונור מקנוט. דרמוט נמלט לאנגליה וביקש סיוע של הנרי השני, אשר סירב להקצות לו כוחות צבאיים רשמיים, אולם התיר לבני האצולה להצטרף למלחמה אם רצו בכך. מקמורו גייס צבא שבראשו עמד הארל של פמברוק ריצ'רד דה קלייר. צבא זה הצליח להביס את אוקונור ולהשיב את כס המלוכה למקמורו. לאות הוכרה נשא דה קלייר את ביתו של מקמורו, ולאחר מותו של מקמורו הפך דה קלייר למלך ליינסטר. הכתרתו של דה קלייר הדאיגה את הנרי השני שחשש כי דה קלייר ינסה להשתחרר מאנגליה, ועל כן כבש את אירלנד, והכריח את כל המלכים של אזורי אירלנד להכיר בו כלורד עליון, ולהפוך לואסאלים שלו, כאשר הוא עצמו נחשב לוסאל של האפיפיור, וזאת תוך הסתמכות על הצו האפיפיורי כבסיס חוקי למעשיו.
בשנת 1541 המלך הנרי השמיני ניתק את קשריו עם הכנסייה הקתולית והפך את אנגליה לפרוטסטנטית. ניתוק קשרים זה ביטל למעשה את הסמכות שניתנה למלך על ידי האפיפיור לשלוט באירלנד מטעמו. הנרי כינס את הפרלמנט האירי אשר הסכים שתארו ישונה מ"הלורד של אירלנד" (Lord of Ireland ) ל"מלך אירלנד" (King of Ireland), וכך הפכה אירלנד לממלכה המצויה באיחוד אישי עם אנגליה.
בשנת 1800 נחקק חוק האיחוד אשר איחד את אירלנד עם ממלכת בריטניה הגדולה. הממלכה החדשה נקראה "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". אירלנד המשיכה להיות חלק מהממלכה המאוחדת עד עצמאותה בשנת 1922. לאחר קבלת העצמאות נותר בית המלוכה כראש מדינה של המדינה האירית העצמאית (מצב של "איחוד אישי"). מצב זה הסתיים בשנת 1949 עת הפכה אירלנד לרפובליקה, וניתקה את כל קשריה עם בית המלוכה. צפון אירלנד נותרה חלק מהממלכה המאוחדת הנקראת מאז "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד".
[עריכה] מאימפריה לחבר עמים
במהלך קיומה של האימפריה הבריטית עמד בראשה בית המלוכה כיישות אחת. המלוכה הייתה אחת, וכל הטריטוריות והדומיניונים היו כפופים לה (היינו, אין מדובר במצב של איחוד אישי, בו המלך מולך בנפרד על כל ממלכה וממלכה). בעקבות הצהרת בלפור משנת 1926 בה נקבע כי הדומיניונים הם "קהילות אוטונומיות באימפריה הבריטית, שווים במעמדים, ואינם כפופים זה לזה בכל פן של יחסי הפנים או החוץ" ובעקבות חוק וסטמינסטר משנת 1931 - אשר ביטל את סמכות הפרלמנט הבריטי לייעץ למלך כיצד לנהוג במדיניותו בדומיניונים השונים, הפך למעשה בית המלוכה לבית מלוכה נפרד בכל דומיניון ודומיניון. בית המלוכה חדל להיות בריטי והפך למעשה לבית מלוכה נפרד לכל מדינה, כאשר בית המלוכה הבריטי שלט למעשה רק בממלכה המאוחדת. אותו מלך, בכובעו כבית מלוכה של הדומיניון שלט במקביל בדומיניון (מלך קנדה שלט בקנדה, מלך אוסטרליה שלט באוסטרליה וכו'), אבל בית המלוכה הבריטי פסק מלשלוט בממלכות השונות.
ערך מורחב – ממלכת חבר העמים.
עד שנת 1950 כל אחת ממדינות חבר העמים הבריטי הייתה ממלכת חבר העמים. עם הפיכת הודו לרפובליקה, ולאור סירובה לקיום מלוכה בתחומיה, הותר לה להישאר חברה בחבר העמים הבריטי- על אף שבראשה לא עמד מלך, כמו ביתר מדינות חבר העמים. יחד עם זאת הודו הסכימה להכיר בבית המלוכה הבריטי כ"ראש חבר העמים" - תפקיד טקסי בלבד.
[עריכה] בית המלוכה כיום
עם מותו של ג'ורג' החמישי מלך אדוארד השמיני, אולם בשל הצהרתו על כוונתו להינשא לגרושה האמריקאית ואליס סימפסון, וזאת בניגוד לעמדת הכנסייה האנגלית המתנגדת לנישואים של גרושים - נאלץ המלך לפרוש מכס המלוכה. הפרלמנט של הממלכה המאוחדת וכן של ממלכות חבר העמים הסכימו לבקשתו, ואחיו ג'ורג' השישי מלך על הממלכה המאוחדת ועל ממלכות חבר העמים. במהלך מלחמת העולם השנייה היווה המלך סמל של עמידה ואיחוד לתושבי הממלכה המאוחדת והממלכות. מלך זה היה האחרון שנשא את התואר "קיסר הודו" - התואר בוטל עם קבלת עצמאותה של הודו בשנת 1947. לאחר מותו עלתה לשלטון המלכה אליזבת השנייה, המולכת כיום.
[עריכה] סדר ההורשה
- ערך מורחב – סדר ההורשה בבית המלוכה הבריטי
- ערך מורחב – הכתרת מלכי בריטניה
מספר חוקים שונים קובעים את סדר הירושה בבית המלוכה הבריטי. החשובים בחוקים אלה הם חוק הזכויות 1689 וחוק ההסדר 1701. חוקי ההורשה יכולים להשתנות בחקיקה של הפרלמנט הבריטי. מאחר והממלכה המאוחדת היא באיחוד אישי עם ממלכות חבר העמים הבריטי האחרות - לא די בשינוי שנעשה על ידי הפרלמנט הבריטי, שכן מבלי הסכמה של הממלכות האחרות ושינוי מקביל גם בהן, האיחוד האישי יסתיים.
על פי חוקי ההורשה יש העדפה ליורש זכר - בנים יורשים לפני הבנות, אולם למעט תנאי זה ההורשה היא לפי סדר הולדתם של הצאצאים. חוק ההסדר קובע כי רק צאצא טבעי (ולא מאומץ) יכול לרשת (החוק התייחס לצאצאיה של סופיה מהנובר, בתו של ג'יימס הראשון).
חוק הזכויות וחוק ההסדר קבעו מגבלות בנושאי דת על סדר ההורשה. באותה תקופה היו רגשות עזים בחברה האנגלית כנגד הדת הקתולית. בשל כך, נקבע בחוק כי רק פרוטסטנט יכול לרשת את כס המלוכה. עוד נקבע כי אדם שהיה בעברו קתולי, או נשא בעבר אישה קתולית אינו יכול לרשת את כס המלוכה (אף אם המיר את דתו, או אם האישה אינה בחיים). יחד עם זאת, אותו אדם נחשב כ"מת בנסיבות טבעיות" מבחינת סדר ההורשה, וצאצאיו יכולים עדיין לרשת את כס המלוכה.
בשנים האחרונות הועלו הצעות לבטל את המגבלות על ההורשה לאדם שהיה נשוי לאישה קתולית, אולם החוקים לא שונו.
עם מותו של המלך, יורש העצר הופך באופן אוטומטי למלך, מבלי צורך באישור או בטקס (ומכאן הביטוי המסורתי שנאמר עם מותו של המלך: "המלך מת - יחי המלך"). יחד עם זאת, נהוג כי ההורשה של כס המלוכה מוכרז באופן רשמי בידי מועצת הורשה הנפגשת בארמון סנט ג'יימס. לאחר תום תקופת האבל נערך טקס הכתרה במנזר וסטמינסטר בו מוכתר המלך על ידי הארכיבישוף מקנטרבורי. הטקס עצמו אינו נדרש, והמלך יכול למלוך גם בלעדיו. אדוארד השמיני לא הוכתר מעולם, אולם אין מחלוקת כי אכן כיהן כמלך.
לאחר שיורש העצר הופך למלך, עליו למלא תפקיד זה עד יום מותו. המלך אינו רשאי לוותר על תפקידו. המלך היחיד שוויתר על תפקידו מרצונו היה אדוארד השמיני בשנת 1936. בפועל, מבחינה חוקתית, לא המלך ויתר על תפקידו, אלא הפרלמנט הבריטי העביר חוק מיוחד (הודעת הוד מלכותו על ויתור על כיסאו 1936) בעקבותיו שונה סדר ההורשה והומלך אחיו של המלך. בפועל, לכל אורך ההיסטוריה, ובייחוד במאות ה-14 וה-15, מלכים רבים נאלצו להתפטר או לוותר על כיסאם. המלך האחרון שנאלץ לוותר על כיסאו היה ג'יימס השני אשר נמלט מאנגליה במהלך המהפכה המהוללת והפרלמנט ראה בהימלטותו ויתור על כיסאו.
[עריכה] עוצר
בהתאם לחוק העוצרות משנת 1937 ולחוק העוצרות משנת 1953, באם מולך מלך אשר טרם הגיע לגיל 18, או באם המלך נבצר מלמלא את תפקידו בשל מצב נפשי כלשהו או מצב פיזי, תפקיד המלך יתבצע על ידי עוצר. על מנת לקבוע כי אכן המלך נבצר מלמלא תפקידו בשל מצב נפשי או פיזי, לפחות שלושה מבעלי התפקידים המפורטים להלן צריכים להסכים כי אכן המצב קיים: אשת המלך, או בעלה של המלכה, הלורד דובר בית הלורדים ודובר בית פשוטי העם, הלורד השופט העליון והממונה על התעודות (Master of the Rolls). הכרזה על ידי שלושה מבעלי התפקידים האמורים נדרשת על מנת לקבוע כי תקופת הנבצרות הסתיימה, וכי המלך יכול לשוב ולכהן בתפקידו.
כאשר נדרש מינוי עוצר - יורש העצר או הבא בסדר ההורשה, אם הוא יכול למלא את התפקיד (מבחינת כללי ההורשה, היינו מבחינת גילו, מצבו הדתי או מצבו הפיזי והנפשי) מתמנה כעוצר. לא נדרש אישור של הפרלמנט למינוי עוצר.
גילו של עוצר חייב להיות לפחות 21 (אלא אם מדובר ביורש העצר, שאז גילו חייב להיות לפחות 18), עליו להיות אזרח בריטי, ועליו להתגורר בממלכה המאוחדת. לבקשת המלכה אליזבת השנייה נעשה שינוי מיוחד עבורה בחוק העוצרות משנת 1953 הקובע כי בעלה, הנסיך פיליפ יוכל לכהן כעוצר בניסיבות מסוימות (אף שאינו אזרח). העוצר היחיד שכיהן בתפקיד זה בעת המודרנית היה ג'ורג' הרביעי בהיותו יורש עצר, וזאת בשל מחלת הנפש של אביו, המלך ג'ורג' השלישי בשנים 1811 - 1820.
כאשר המלך או המלכה עוזבים את גבולות הממלכה, או חולים מחלה קצרה (שאינה דורשת נבצרות) הם יכולים להאציל סמכויותיהם ליועצי המדינה (Counsellor of State) - בעלה של המלכה או אשת המלך, או ארבעת המועמדים לרשת את המלך או המלכה על פי סדר ההורשה, ובלבד שהם עומדים בתנאי הסף האמורים להתמנו כעוצר.
כיום יועצי המדינה הם: הנסיך פיליפ, הנסיך צ'ארלס, הנסיך ויליאם, הנסיך הארי והנסיך אנדרו.
[עריכה] תפקיד פוליטי
באופן תיאורטי סמכויות בית המלוכה בבריטניה רחבות היקף. בפועל, סמכויותיו מוגבלות ביותר. בית המלוכה והעומד בראשו כבולים בכבלי החוקה הבלתי כתובה של הממלכה המאוחדת, בהוראות החוקים השונים של הפרלמנט הבריטי, ובתקדימים ונהגים היסטוריים. כמעט כל סמכויות המלך מוגבלות במוסכמה כי עליו להתייעץ קודם לכן בראש הממשלה ובשרי הממשלה. ראש הממשלה והשרים נתונים לביקורת ציבורית על מעשייהם, בהיותם נבחרי ציבור, ועל כן, למעשה, ביקורת ציבורית כובלת את כל מעשי בית המלוכה.
המלך או המלכה ממנים את ראש הממשלה. מינוי זה מתבצע באמצעות טקס הנקרא "נשיקת הידיים" (Kissing Hands). בהתאם למוסכמה החוקתית (מוסכמה שאינה כתובה, אולם בעלת מעמד חוקתי), המלך ממנה את האדם לו הסיכוי הטוב ביותר לקבל את תמיכת בית פשוטי העם - היינו, את מנהיג המפלגה לה רוב בבית הנבחרים. אם מספר חברי המפלגות הגדולות בבית הנבחרים שווה (דבר נדיר ביותר), אם שתי מפלגות או יותר מסכימות על מנהיג משותף, ויוצרות קואליציה, מנהיג קואליציה זו ייבחר על ידי המלך או המלכה כראש ממשלה. במקרה בו אין קואליציה, יכול הריבון לבחור על פי שיקול דעתו את ראש הממשלה (שעליו להשיג את תמיכת בית הנבחרים). בשנת 1974 נבחר הרולד וילסון לראש ממשלה, אף שלמפלגתו לא היה את מספר המושבים הרב ביותר מבין המפלגות בבחירות אלה. במקרה וראש ממשלה לא מצליח להשיג את הסכמת בית הנבחרים לממשלתו הוא יכול לפנות למלך או למלכה ולבקש את פיזור בית הנבחרים ועריכת בחירות חדשות. במקרה זה יכול הריבון לסרב לבקשה, ולאפשר למפלגות האופוזיציה להקים קואליציה ולהציע מועמד משלהם לרשות הממשלה. בשנת 1974 הצליח וילסון להקדים את הבחירות ולהשיג רוב בבחירות אלה.
הריבון ממנה ומפטר את שרי הממשלה, על פי עצת ראש הממשלה. בפועל, ראש הממשלה הוא המחליט על חברי ממשלתו. לריבון סמכות לפטר את ראש הממשלה לפי רצונו, אולם על פי מוסכמות חוקיותיות ותקדימים, הדבר לא נעשה. ראש הממשלה האחרון שפוטר על ידי המלך היה ויליאם למב שפוטר על ידי המלך ויליאם הרביעי בשנת 1834.
הריבון מקיים פגישה שבועית עם ראש הממשלה, וכן פגישות עם יתר חברי הממשלה מעת לעת. בפגישות אלה יכול המלך או המלכה להביע את דעותיו האישיות, אולם, על פי מוסכמה חוקתית, עליו לקבל את החלטות ראש הממשלה והקבינט. המלומד וולטר בגהוט (Walter Bagehot) ציין כי: "לריבון, במלוכה חוקתית, שלוש זכויות: זכות הייעוץ עימו, הזכות לעודד, והזכות להזהיר."
כל חבר של הממשלה אשר מבקש לצאת את גבולות הממלכה המאוחדת (למעט למטרות ביקורים רשמים באיחוד האירופי או מדינות נאט"ו), חייב לקבל את אישור ראש הממשלה והמלכה לצאת את גבולות המדינה, ועליו לעדכן את המלכה כי "נעשו הסידורים לניהולו של משרד השר בעת העדרו".
שרי ממשלות סקוטלנד וויילס צריכים לעדכן את המלכה באותו אופן עם עזיבת גבולות הממלכה המאוחדת. הריבון ממנה את השר הראשון של סקוטלנד על פי המלצה של הפרלמנט הסקיטי. השר הראשון של ויילס ממונה ישירות על ידי האסיפה הלאומית של ויילס. בעיינים הנוגעים לסקוטלנד, מתייעצת המלכה עם הממשלה הסקוטית. בענייני ויילס פועלת המלכה על פי עצת ראש הממשלה והממשלה של הממלכה המאוחדת (בהעדר ממשלה לויילס).
המלך או המלכה ממלאים את תפקיד ראש המדינה של הממלכה המאוחדת. שבועות נאמנות ניתנות למלכה ולא לפרלמנט הבריטי או לאומה הבריטית. ההמנון הלאומי הבריטי הוא האל נצור המלכה (God Save the Queen) או במקרה של מלך "האל נצור המלך" (God Save the King). דמותו של המלך מופיע על בולי הדואר של הממלכה המאוחדת, ועל המטבעות והשטרות המונפקים על ידי בנק אנגליה. על שטרות המונפקים על ידי בנק סקוטלנד ובנק אולטסר לא מופיעה דמות המלכה.
[עריכה] זכויות בית המלוכה (משפט המלך)
- ערך מורחב – זכויות בית המלוכה
הזכויות והסמכויות הנתונות לבית המלוכה מכונות "זכויות בית המלוכה" (Royal Prerogative). זכויות וסמכויות אלה מכונות בתנ"ך וספרות הרמב"ם בשם "משפט המלך". זכויות וסמכויות אלה כוללות זכות וסמכות לשלוח נציגים מטעם המלך למדינות אחרות (שגרירים). על המלך מוטלות חובות ובהם החובה להגן על המלכה מפני פלישה.
מאחר והממלכה המאוחדת היא מלוכה חוקתית, בית המלוכה מפעיל את סמכויותיו בהתייעצות עם שרי הממשלה. לא נדרשת הסכמה של הפרלמנט הבריטי להפעלת סמכויות המלך. כמו כן, לפרלמנט אין סמכות להגביל את סמכויות המלך בחוק ואף לדון בהגבלת סמכויות המלך מבלי קבלת הסכמה קודמת מבית המלוכה. אף שסמכויות בית המלוכה רחבות ביותר, הן אינן בלתי מוגבלות. כך לדוגמה, בהתאם למגנה כרטה, בית המלוכה אינו רשאי להטיל מיסים - ולצורך הטלת מיסים נדרשת הסכמה של הפרלמנט הבריטי.
בית המלוכה מהווה אחד משלושת הגופים המרכיבים את הפרלמנט הבריטי (שני הגופים האחרים הם בית הלורדים ובית פשוטי העם). לבית המלוכה הסמכות לזמן את הפרלמנט, להאריך את מושבו, ולפזר את הפרלמנט. כל מושב של הפרלמנט מתחיל בזימון המוצא על ידי המלכה לחברי הפרלמנט. פתיחת הפרלמנט מתבצעת על ידי קיום טקס פתיחת הפרלמנט באולם בית הלורדים. בטקס זה קוראת המלכה את המטרות של ממשלתה למושב (נאום הנקרא הנאום מן הכס - ונכתב למעשה על ידי ראש הממשלה). בתום המושב מורה המלכה על הארכת המושב למושב נוסף (בין מושב למושב מתקיימת פגרה). לאחר מספר מושבים (ולא יותר מחמש שנים) מפזרת המלכה את הפרלמנט ונערכות בחירות כלליות לבית פשוטי העם.
סמכויות אלה של המלכה מבוצעות בהתייעצות עם ראש הממשלה. פיזור הפרלמנט מתבצע בפועל על פי שיקול דעתו של ראש הממשלה (הבוחר את המועד הנוח למפלגתו). המלכה יכולה, תיאורטית, לסרב לבקשה לפיזור הפרלמנט - אולם דבר זה לא בוצע מעולם, ולא ברורה המשמעות החוקתית של החלטה מעין זו. בשנת 1926 סירב ג'וליאן בינג, המושל הכללי של קנדה המייצג את הכתר הבריטי בדימיניון של קנדה (באותה עת הייתה קנדה דומיניון ולא ממלכת חבר העמים הבריטי) לבקשתו של ראש ממשלת קנדה לפזר את הפרלמנט הקנדי שהיה פרלמנט לעומתי. סירוב זה הביא למשבר חוקתי שנקרא פרשת קינג בינג.
כל חוקי המדינה נחקקים בשם המלך והמלכה. בראשית כל חוק של הפרלמנט הבריטי מתחיל במילים:
| "נחקק בזאת, על ידי המלך (או המלכה) הנאדרים במלכותם, על ידי ובעצתם והסכמתם של הלורדים הרוחניים והחילוניים, ושל פשוטי העם, החברים בפרלמנט מתכנס זה, ומכוח סמכותם כדלקמן..." | ||
| "BE IT ENACTED by the Queen's [King's] most Excellent Majesty, by and with the advice and consent of the Lords Spiritual and Temporal, and Commons, in this present Parliament assembled, and by the authority of the same, as follows..." | ||
לאחר שחברי בית פשוטי העם מצביעים על חוק, ולאחר שמקבל אישור בית הלורדים לחוק, נדרשת הסכמה מלכותית (אישור המלך או המלכה) לחוק, על מנת שיכנס לתוקפו. המלך יכול לאשר את החוק או למנוע את הסכמתו (ולמעשה להטיל וטו על החוק). בפועל, תמיד מסכים המלך לחקיקה. הפעם האחרונה שריבון לא הסכים לחוק הייתה בשנת 1708 עת המלכה אן סרבה לחתום על חוק המיליציות הסקוטיות.
סמכויות המלך בנוגע לענייני פנים הם רחבות ביותר. המלך אחראי למינוי ולפיטורין של שרים, חברי רשויות ממשלתיות ובעלי תפקידים רשמיים. בפועל בעלי תפקידים אלה ממונים בהמלצת ראש הממשלה והשרים. כמו כן המלך הוא המפקד העליון של הצבא הבריטי, הצי המלכותי וחיל האוויר המלכותי. למלך או למלכה סמכות להכריז מלחמה, לחתום על הסכם שלום ולהנחות את הצבא בפעולותיו (אף שדה פקטו, סמכויות אלה מואצלות לראש הממשלה). למלך סמכויות רבות בעניני חוץ. המלך יכול להורות על משאים ומתנים, לאשרר אמנות, והסכמים בינלאומיים, בלא אישור של הפרלמנט הבריטי. יחד עם זאת אמנה בינלאומית או הסכם אינם יכולים להפוך לחוק מחייב בממלכה המאוחדת, ונדרש חוק של הפרלמנט הבריטי המאמץ את האמנה במישור המשפטי הפנימי.
המלך או המלכה מאמנים את הנציבים העליונים, השגרירים ומקבלים דיפלומטים של מדינות אחרות. כל הדרכונים הבריטיים מוצאים בשמה של המלכה.
המלך או המלכה נחשבים כ"מקור הצדק" (fount of justice) בממלכה המאוחדת, והם המעניקים צדק ומשפט לכל אזרחי הממלכה. תפקיד וסמכות זו מתבצעים על ידי מינוי שופטים הפועלים בשמה של המלכה. כתבי אישום נגד חשודים בביצוע עבירות פליליות מוגשים בשם המלכה, וכל בתי המשפט פועל מכוח הסמכות המאצלת עליהם על ידי המלכה.
על פי המשפט המקובל "המלך אינו מזיק" ( the Sovereign "can do no wrong") - ועל כן לא ניתן לשפוט את המלך או המלכה בבתי המשפט, אולם בשנת 1947 נחקק חוק הליכי הכתר המתיר הגשת תביעות אזרחיות נגד בית המלוכה בכובעו האזרחי (היינו תביעות נגד הממשלה בשל נזקים שהיא גורמת). לא ניתן להגיש תביעות נגד המלך או המלכה באופן אישי.
לריבון "סמכות להעניק רחמים", ומכוח סמכות זו יכול המלך להעניק חנינה לפושעים. חנינה יכולה להינתן אף בטרם המשפט, וכן במהלכו ולאחריו.
הריבון הוא "מקור הכבוד" (fount of honour), ומכוח סמכותו וכוחו זו הוא יכול להעניק תארי אצולה בממלכה המאוחדת. המלך מעניק את תארי האצולה והאבירות אולם בפועל רובם של אלה מוענקים על פי עצת ראש הממשלה. המלכה עדיין יכולה להעניק תארי הכבוד על פי רצונה, מבלי להתייעץ קודם לכן עם ראש הממשלה או השרים - בין תארים אלה ניתן למנות חברות במסדר הבירית, מסדר הדרדר, המסדר הויקטורי המלכותי, ומסדר הכבוד.
המלכה היא המושל העליון של כנסיית אנגליה. מתוקף תפקיד זה ממנה המלכה את הארכיבישופים והבישופים, אולם גם מינויים אלה מתבצעים על פי המלצת ראש הממשלה (אשר בעצמו חייב לבחור מועמד מתוך רשימת מינויים שמכינה מועצת המינויים המלכותית). המלכה היא חברה של הכנסייה הסקוטית אך לא עומדת בראשה. יחד עם זאת למלכה סמכות למנות את הלורד הנציב העליון של האסיפה הכללית של הכנסייה של סקוטלנד. למלכה אין תפקיד כלשהו בכנסייה של ויילס או בכנסייה של אירלנד, שאינן דתות רשמיות.
החותם הגדול של הממלכה המשמש לחתום על מסמכים רשמיים (לרבות צוים רשמיים והצהרות מלכותיות) שמור על ידי הלורד צ'נסלור ומשמש לצורך חתימת המלכה על צוים רשמיים.
לבית המלוכה הבעלות בכל חידקן, פוקנה, דולפין או לוייתן הנתפס במרחק של שלשה מילין מהחוף של בריטניה, מכוח חוק של המלך אדוארד השני משנת 1324. באופן רשמי, כל מי שדג חידקן חייב לבקש את רשות בית המלוכה (מובן שהדבר אינו מבוצע בפועל).
[עריכה] כספים ומימון
- ערך מורחב – קופת בית המלוכה הבריטי
מרבית ההוצאות של בית המלוכה במילוי תפקידים רשמיים ממומנות מקופת הציבור. הוצאות אלה כוללות ביקורים ממלכתיים, טקסים רשמיים, אירועים רשמיים בהם המלכה נוכחת, ואירועים ציבוריים הנערכים בארמון המלכה. תקציב אירועים אלו הנקראה "הרשימה הציבורית" (Civil List) נקבע על ידי הפרלמנט מדי 10 שנים, אולם סכומים שנחסכו נשמרים בקופת בית המלוכה לשנים הבאות. הוצאות בית המלוכה שמומנו על ידי הקופה הציבורית בשנת 2003 היו כ-9.9 מיליון ליש"ט. בנוסף, מקבל בית המלוכה מקופת הממלכה סך של כ-15.3 מיליון ליש"ט מידי שנה על מנת לתחזקת את הארמונות מלכותיים, וסך של 5.9 מיליון ליש"ט מידי שנה לממן נסיעות מלכותיות אל מחוץ למדינה.
בעבר, כל הוצאות בית המלוכה מומנו על ידי הכנסות שהתקבלו מאדמות הכתר. בשנת 1760 הסכים המלך ג'ורג' השלישי להעביר את ההכנסות לידי קופת המדינה בתמורה לקבלת כספי "הרשימה הציבורית". כיום ההכנסות המתקבלות מאדמות הכתר הן כ-170 מיליון ליש"ט מידי שנה (פי ארבע מהסכום המוקצה לבית המלוכה מהקופה הציבורית על ידי הפרלמנט). אדמות הכתר נותרו בבעלות בית המלוכה (שכאמור, אינו נהנה מהרווחים), והמלך אינו יכול למכור אדמות אלה.
בנוסף לאדמות הכתר, בית המלוכה הוא הבעלים של דוכסות לנקסטר - מכוח הורשה ישירה, ולא מכוח תפקידה של המלכה כראש המדינה (לדוגמה, אם בית המלוכה יעבור לשושלת אחרת, השושלת הנוכחית תמשיך להיות הבעלים של הדוכסות, אבל אדמות הכתר יעברו לבית המלוכה השולט). אדמות הדוכסות מוחזקות על ידי בית המלוכה בנאמנות ואינן יכולות להימכר, אולם ההכנסות מאדמות אלה אינן עוברות לאוצר המדינה ומשמשות את בית המלוכה להוצאות שונות שאינן מאושרות על ידי הפרלמנט. גם דוכסות קרומוול מוחזקת על ידי בית המלוכה באופן אישי, והכנסות הדוכסות משמשות את התקציב האישי של יורש העצר.
המלכה צריכה לשלם מס ערך מוסף אולם פטורה ממס הכנסה וממס רווחי הון. מאז שנת 1993 הסכימה המלכה, אף שאינה מחוייבת על פי חוק, לשלם מס הכנסה. מס זה חל רק על ההכנסות האישיות של בית המלוכה (מדוכסות לנקסטר) ולא על ההכנסות המאושרות על ידי הפרלמנט במסגרת הרשימה הציבורית.
[עריכה] בתי מגורים
בית המגורים המרכזי של בית המלוכה הבריטי הוא ארמון בקינגהאם המצוי ברובע וסטמינסטר שבלונדון. בארמון זה נערכות מרבית הארוחות הרשמיות, ההטבלות המלכותיות והטקסים המלכותיים. בית מגורים עיקרי נוסף הוא טירת וינדזור הממוקם בוינדזור שבברקשייר - הטירה הגדולה בעולם המשמשת כיום למגורים. בית המלוכה מתגורר בטירה בסופי שבוע, וכן במהלך מרוצי אסקוט.
בית המגורים הרשמי של בית המלוכה בסקוטלנד הוא ארמון הולירוד שבאדינבורו. המלכה נוהגת להתגורר בארמון זה לפחות שבוע אחד מידי שנה, ובביקוריה הרשמיים בסקוטלנד.
ארמונות מלכותים אחרים אינם משמשים את בית המלוכה למגורים - ארמון וסטמינסטר שימש כארמון מלכותי עד שנת 1530. אף שהוא מוגדר רשמית כארמון מלכותי, כיום הוא משמש את שני הבתים של הפרלמנט הבריטי. בשנת 1530 עבר בית המלוכה הבריטי לארמון וייטהול שנהרס בשריפה (למעט בית הסעודות) בשנת 1698. במקום בו עמד הארמון מצויים כיום בנייני משרדי הממשלה הבריטיים. לאחר שריפת הארמון עבר בית המלוכה להתגורר בארמון סנט ג'יימס, המשמש באופן רשמי את בית המלוכה עד ימינו (על אף שבפועל עברו המלכים ממנו בשנת 1837, עדיין משמש ארמון סנט ג'יימס לטקסים רשמיים כגון אמנת שגרירים, ובו מתכנסת מועצת ההורשה הקובעת זהות יורש העצר). יחד עם זאת ארמון סנט ג'יימס אינו נחשב כבית רשמי של המלכה, והוא משמש את בני משפחת המלוכה, כמו גם מבנים אחרים ובהם בית קלארנס וארמון קנזינגטון אשר בבעלות הכתר.
כל המבנים המפורטים לעיל מצויים בנאמנות הכתר. משמעות הדבר - הם מוחזקים בנאמנות למען הדורות הבאים ואין לבית המלוכה רשות למכרם.
בבעלות בית המלוכה מספר בתים פרטיים ובהם בית סאנדרינגהאם המשמש את בית המלוכה החל מחג המולד ועד סוף חודש ינואר מידי שנה, וכן טירת בלמורל, בו נופשת המלכה בחודשי הקיץ (אוגוסט וספטמבר).
[עריכה] תארים
תארה הנוכחי המלא של המלכה הוא:
| אליזבת השנייה, בחסד האל, מלכת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד ושל ממלכויותיה האחרות והטריטוריות שלה, ראש חבר העמים, מגינת האמונה | ||
| Elizabeth the Second, by the Grace of God, of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland and of Her other Realms and Territories Queen, Head of the Commonwealth, Defender of the Faith. | ||
התואר "ראש חבר העמים" הוא תואר אישי של המלכה, ולא ניתן לה מכוח היותה מלכת בריטניה. התואר "מגן האמונה" (Fidei defensor) הוענק לבית המלוכה הבריטי על ידי האפיפיור לאו העשירי בשנת 1521 בשל תמיכתו של הנרי השמיני באפיפיור במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית, וביחוד בשל ספרו של הנרי השמיני "הגנה על שבעה סקרמנטים". עם ניתוק היחסים עם הכנסייה הקתולית ועם הקמת כנסיית אנגליה ביטל האפיפיור פאולוס השלישי את התואר, אולם הפרלמנט הבריטי העביר חוק המתיר למלך להמשיך להשתמש בתואר זה.
המלך מכונה "הוד מלכותו" ("His Majesty") או "הוד מלכותה" ("Her Majesty") ובנסיבות מיוחדות "הוד מלכותה הנאצלה עד מאד" ("Most Gracious Majesty") או "הוד מלכותה הנאדרה עד מאוד" ("Most Excellent Majesty").
התואר "הוד מלכותה הבריטנית" ("Britannic Majesty") מופיע על מסמכים רשמיים כגון אמנות וכן על דרכונים, וזאת על מנת להבדיל בין בית המלוכה הבריטי לבין בתי מלוכה אחרים הקיימים.
עם המלכתו בוחר המלך או המלכה את השם המלכותי שלו, אשר אינו תמיד שמו הפרטי. ג'ורג' השישי, אדוארד השביעי והמלכה ויקטוריה לא בחרו את שם הפרטי שלהם.
ספירת המלכים (ויליאם הראשון, ויליאם השני, ג'ורג' הראשון, ג'ורג' השני וכו') נעשית מאז הכיבוש הנורמני של אנגליה. אם רק מלך אחד השתמש בשם זה, לא מבוצעת ספירה (ולכן נקראת המלכה "ויקטוריה" ולא "ויקטוריה הראשונה"). גם לאחר האיחוד שבוצע עם סקוטלנד, נעשית הספירה על פי ספירת בית המלוכה הבריטי ולא הסקוטי, כתוצאה מכך טענו לאומנים סקוטיים בשנת 1953 כי למלכה אליזבת אין סמכות לקרוא לעצמה "אליזבת השנייה" מאחר ומעולם לא הייתה מלכה בשם זה בסקוטלנד. הנושא נדון בבית המשפט של קסציות בסקוטלנד במקרה מקורמיק נגד הלורד המגן, ובית המשפט קבע כי התואר של המלכה נקבע על פי שיקול דעתה ומכוח סמכותה.
יחד עם זאת, בעקבות המקרה נקבע כי מלכים בעתיד ישתמשו בתואר הנושא את המספר הגבוה מבין השניים בספירת המלכים (ולכן, אם לדוגמה יהיה מלך בשם "ג'יימס" הוא יהיה "ג'יימס השביעי" (מאחר ובסקוטלנד מלכו שישה מלכים בשם ג'יימס), ואם יהיה מלך בשם "אלכסנדר" הוא יקרא "אלכסנדר הרביעי" - כיוון שמלכו בסקוטלנד שלושה מלכים בשם זה).
המלך או המלכה חותם את שמו ולאחריו את האות "R" המסמלת את המילה הלטינית למלך (rex) או מלכה (regina). בשנים 1877 - 1948 חתמו המלכים גם עם האות "I" על מנת לסמל את היותם קיסרי הודו, לדוגמה המלכה ויקטוריה חתמה: "Victoria RI".
[עריכה] סמל בית המלוכה והנס המלכותי
- ערך מורחב – סמל הממלכה המאוחדת
הסמל של בית המלוכה הבריטי, המכונה הסמל המלכותי של הממלכה המאוחדת מהווה למעשה סמל של הממלכה המאוחדת. המגן מחולק לארבע רבעים. ברבע הראשון והרביעי מוצגים שלוש האריות המהווים את סמל אנגליה. ברבע השני מיוצג אריה ופרח החבצלת המסמלים את סקוטלנד, וברבע השלישי מצויר נבל המסמל את אירלנד.
מעל המגן מצויה הציצה הכוללת אריה הלובש כתר מלכותי. האריה עומד על הכתר המלכותי המוקף בנוצות.
התומכים הינם אריה משמאל למגן המסמל את אנגליה וחד קרן, מימין, המסמל את סקוטלנד. על פי המסורת, חד קרן חופשי הינו חייה מסוכנת ביותר ועל כן חד הקרן כבול. הסבר אחר לכבלים הוא העובדה שסקוטלנד נכבשה על ידי אנגליה.
המוטו המופיע בתכתית הסמל הוא המוטו של בית המלוכה הבריטי - בצרפתית: "Dieu et mon droit" - "אלוהים ניצב לימיני", והמוטו של מסדר הבירית - Honi soit qui mal y pense - "הבוז לאלו החושבים רעה".
בסקוטלנד נעשה שימוש בסמל אחר בו ניתנת עדיפות לסמלים הסקוטיים. הרביע הראשון והרביעי מייצגים את סקוטלנד (במקום את אנגליה), השני את אנגליה והשלישי את אירלנד. התומכים של הסמל הינם שונים - חד הקרן הניצב משמאל המסמל את סקוטלנד עוטר את הכתר הקיסרי (בנוסף לאריה), ואילו האריה ניצב מימין. המוטו של הדגל הינו מוטו מסדר הדרדר - Nemo me impune lacessit - "איש אינו לועג לי מבלי להיענש".
הדגל הרשמי של בית המלוכה מכונה הנס המלכותי. דגל זה מונף מעל בניינים, כלי רכב וספינות רק אם המלכה נמצאת בהם או עליהם בזמן הנפתו. בכל זמן אחר מונף מעל ארמונות המלכה ובתיה היוניון ג'ק.
הנס המלכותי לא מורד אף פעם לחצי התורן, מאחר ותמיד ישנו מלך המולך על הממלכה. גם במותו של המלך, יורשו מולך אחריו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] אזורים אחרים
- בית המלוכה הקנדי
- בית המלוכה האוסטרלי
- בית המלוכה הניו זילנדי
- בית המלוכה בחבר העמים הבריטי
| אנטיגואה וברבודה · אוסטרליה · איי שלמה · בהאמה · בליז · ברבדוס · ג'מייקה · גרנדה · הממלכה המאוחדת · טובלו · ניו זילנד · סנט וינסנט והגרנדינים · סנט לוסיה · סנט קיטס ונוויס · פפואה גינאה החדשה · קנדה |  |
