היסטוריה של הונגריה: הכיבוש התורכי והשלטון ההבסבורגי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של הונגריה |
| פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת
מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש התורכי הכיבוש התורכי והשלטון ההבסבורגי מלחמת העולם הראשונה והרפובליקה הסובייטית תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה |
| הונגריה |
ההיסטוריה של הונגריה בעת הכיבוש התורכי והשלטון ההבסבורגי, ראשיתה בתבוסה ההונגרית בקרב מוהאץ', בשנת 1526. תבוסה זו הביאה לאובדן עצמאותה לשנים רבות. חלקים מהונגריה אשר לא נכבשו על ידי העותומנים סופחו לאוסטריה. בטרנסילבניה נשמר מרכז קטן של הלאומיות ההונגרית, בצורת ממלכה עצמאית למחצה. במשך מאה וחמישים שנה נמשך מצב זה, כאשר לאזורי הונגריה שלא נכבשו על ידי העותומנים חדרו תורות דתיות פרוטסטנטיות, שהביאו לעימותים עם בית הבסבורג, שליטי אוסטריה, שתמכו בנצרות הקתולית. בתקופה זו קמו אישים דוגמת גאבור בתלן, אשר שימרו את רוח התרבות והלאומיות ההונגרית. בשנת 1686 כבשו האוסטרים את בודה (כיום חלק מבודפשט, ובשנת 1699, בשלום קרלוביץ', עברה הונגריה כולה לשליטת בית הבסבורג.
בית הבסבורג הסמכותני והקתולי התקשה בתחילה לשלוט בהונגרים בעלי החשיבה העצמאית בנושאים מדיניים ודתיים. סכסוכים בנוגע לזכויות האריסטוקרטיה, כמו גם סכסוכים דתיים הביאו להתקוממויות כנגד השלטון ההבסבורגי. מדיניות יישובה של הונגריה בגרמנים, ויישובה של טרנסילבניה בוואלאכים, יצרה בעיית מיעוטים במקום, בו לא הייתה קיימת קודם. בשנת 1704 פרצה התקוממות עממית בראשותו של האציל פרנץ ראקוצי, וזו הסתיימה בשנת 1711. המאה ה-18 הייתה תקופה של שקט ופיתוח כלכלי, תחת שלטונה של הקיסרית מריה תרזה ויורשיה. רוחות השינוי והמפנה החברתי שנשבו באירופה, הביאו להתגבשותה של תנועה רפורמיסטית וליברלית, שהביאה בסוף למרידה, מהפכה ומלחמה בשנת 1848 בעת גל המהפכה שסחף את אירופה וידוע כ"אביב העמים".
תוכן עניינים |
[עריכה] חלוקת הונגריה
לאחר קרב מוהאץ' בשנת 1526, שבו נהרג המלך לאיוש השני, אבדה עצמאותה של הונגריה כיחידה מדינית אוטונומית. חלק מן האצילים המליכו עליהם את הארכידוכס של אוסטריה, פרדיננד הראשון לבית הבסבורג, וחלק אחר בחר למלך באציל בשם יאנוש זפוליה, אשר נתמך על ידי השולטן התורכי. בשנת 1538 הגיעו הצדדים הניצים להסכמה כי זפוליה ימלוך בחלקה המזרחי של הארץ, ובמיוחד בטרנסילבניה. תחת שלטונו של זפוליה שמרה טרנסילבניה על צורה מסוימת של עצמאות, והפכה לגרורה של תורכיה. לאחר מותו של זפוליה, בשנת 1540 נאבקו אוסטריה ותורכיה על ירושתו, ולבסוף הגיעו להסכם בשנת 1547 לפיו תחולק הארץ לשלושה חלקים:
- "הונגריה המלכותית" (תחת שלטון בית הבסבורג) - סלובקיה של היום, מערבה של קרואטיה וצפון מזרח הונגריה של ימינו נותרו בידי הקיסר מבית הבסבורג, אשר הוסיף לתאריו את הכינוי "מלך הונגריה"..
- "הערבה ההונגרית הגדולה" - האזור המהווה בימינו את מרכז הונגריה, לרבות הערים בודה ופשט (המהוות את בודפשט של ימינו) ניתנו לתורכים.
- "נסיכות טרנסילבניה" - הייתה לנסיכות הונגרית עצמאית למחצה, אך למעשה מדינה וסאלית של תורכיה. הנסיכות הורכבה מהשטחים הנותרים שלא נכבשו על ידי האוסטרים ולא על ידי התורכים והיא נשלטה על ידי משפחת זפוליה. הנסיכות הייתה בעצם ממשלת בובות של האימפריה העות'מאנית.
[עריכה] השלטון התורכי וההבסבורגי 1526 - 1686
[עריכה] השלטון התורכי
בעוד שבחבלי הארץ שנותרו תחת השלטון התורכי חל קיפאון חברתי ומדיני, כאשר השלטון העותומני התעניין יותר בגביית מסים על מנת לממן את מסעותיו הצבאיים, ופחות בענייניהם הפנימיים של נתיניו, בטרנסילבניה העצמאית למחצה ובהונגריה שתחת שלטון בית הבסבורג חלו שינויים חברתיים ודתיים נרחבים. הייתה זו עמדתו של השלטון התורכי כי יינתן לנתיניו חופש דת, אך לעומת זאת עם חדירתה של הרפורמציה להונגריה, וקבלתה הנרחבת, הגיעו אנשי הדת החדשה לסכסוכים עם בית הבסבורג אשר דגל בנצרות הקתולית. ככלל, לא הותיר הכיבוש התורכי של הונגריה חותם של ממש על תושבי הארץ. תחת העותומנים הלכה הארץ וחרבה והתרוקנה מיושביה. כיום נותרו מספר מילים תורכיות בשפה ההונגרית (אם כי זו הושפעה מן התורכית עוד מימי המדיארים), מספר מבנים תורכיים נותרו על עומדם (במיוחד מרחצאות, המהווים את אחת התרומות התורכיות בנות הקיימא לתרבות ההונגרית של ימינו) וכן הושפע הבישול ההונגרי ממסורת הבישול התורכי.
[עריכה] רפורמציה וקונטר-רפורמציה
במאה ה-16 צברה הדת הפרוטסטנטית תנופה, וקנתה לה מאמינים רבים בכל רחבי הונגריה, הן תחת שטח השלטון ההבסבורגי, והן בטרנסילבניה. הצורה הנפוצה ביותר הייתה הנצרות הקלוויניסטית, אך החלה גם תנועה אוניטארית רחבה. תנועות אלו לא היו לרוחו של בית הבסבורג הקתולי, אשר התייצב לצדם של הקתולים כנגד הפרוטסטנטים, בכל מלחמות הדת שראו השנים הבאות.
בשנת 1604 התמרדו ההונגרים שב"הונגריה המלכותית" (בעיקר באזור סלובקיה של ימינו) כנגד בני הבסבורג, במטרה להבטיח לעצמם את חופש הדת. ההתמרדות אורגנה מטרנסילבניה העצמאית למחצה ודוכאה בשנת 1606, כאשר "הסכם וינה" הסדיר את היחסים בין העם ההונגרי ובין בית הבסבורג. בהסכם התחייב בית הבסבורג לכבד את חופש הדת, ואת עצמאות טרנסילבניה. השנים שלאחר מכן ראו תנועת קונטר-רפורמציה, אשר הביאה להשבת חלק ניכר מן העם ההונגרי אל הנצרות הקתולית, אם כי לא תמיד בכוח החרב, אלא בכוח פעילות חינוכית ומסיונרית.
[עריכה] גאבור בתלן, ומלחמת שלושים השנה
שלטונו של גאבור בתלן בטרנסילבניה, במחצית הראשונה של המאה ה-17 שימר את הלאומיות ההונגרית. בתלן, הקלוויניסט, היה ליריב מר לבית הבסבורג, והתייצב כנגדם במלחמת שלושים השנה, אשר החלה, בשנת 1618 כמלחמה בין גורמים פרוטסטנטים (הוסיטים) בבוהמיה (היא חלק מצ'כיה של ימינו) ובין שלטון בית הבסבורג הקתולי.
באוגוסט 1619 צעד צבאו של בתלן אל תוך שטחה של הונגריה ההבסבורגית. לאחר שכבש את ברטיסלאבה ב-12 באוקטובר 1619, נמלט הקיסר ההבסבורגי פרדיננד מוינה אל העיר גראץ. בתלן יצר ברית עם הבוהמים המתמרדים, וביחד עם משלחת צבאית מבוהמיה צעד אל וינה, ובחודש נובמבר הטיל עליה מצור. המצור הסתיים כאשר נפוצה שמועה כי הפולנים פלשו לטרנסילבניה, ובתלן שב לברטיסלאבה, שם ניהל משא ומתן עם הקיסר. ב-16 בינואר 1620 קיבל בתלן שני שליש מממלכת הונגריה ההבסבורגית.
יורשיו של בתלן בטרנסילבניה הצליחו לשמור על הישגיו למשך כמה עשרות שנים, ושמרו על טרנסילבניה כמרכז ללאומיות הונגרית פרוטסטנטית, אך בעת שלטון נסיכי טרנסילבניה האחרונים, מ-1648 ואילך, איבדו נסיכי טרנסילבניה את מעמדם הייחודי, שטחים רבים עברו לשליטה תורכית ישירה, והנסיכות איבדה את עצמאותה.
[עריכה] סיום הכיבוש התורכי
בהונגריה ההבסבורגית המשיכו ההתנגשויות בין ההונגרים ובין שליטיהם האוסטרים. ב-1678 הנהיג האציל אימרה תקלי (1656 - 1705) התקוממות כנגד שלטון הבסבורג, כשהוא נתמך על ידי מלך צרפת לואי ה-14 ועל ידי הסולטן התורכי מוחמד הרביעי. ב-1680 הסכים הקיסר ליאופולד הראשון להחזיר להונגרים את החירות הדתית והמדינית, אך לא היה בכך די לתקלי, אשר חבר אל הסולטן, שהכריז על תקלי כ"מלך הונגריה העליונה".
בהשראת מרידתו של תקלי ערך הסולטן מסע אל וינה, אך הובס בשנת 1683 על ידי צבאם המאוחד של האוסטרים והפולנים. תבוסת הסולטן הביאה להתמוטטות כללית, הן של שלטון תורכיה בהונגריה, והן של מלכותו של תקלי. בשנת 1686 כבשו האוסטרים את העיר בודה. בשנת 1691 נכבשה טרנסילבניה מידי תקלי, אשר בילה את שארית ימיו באיסטנבול. בשנים שלאחר מכן שבה הארץ כולה לידי בית הבסבורג, פרט לעיר טמשוואר. הסכם קרלוביץ' בשנת 1699 נתן תוקף לשינויים טריטוריאליים אלו, ובשנת 1718 נכבשה הטריטוריה ההונגרית האחרונה בטמשוואר. העיר ברטיסלאבה הפכה לבירה החדשה, ומושב הדיאט ההונגרי, אשר הכריז בשנת 1687 על בית הבסבורג כמלכי הונגריה כולה.
[עריכה] שלטון בית הבסבורג
[עריכה] מדיניות הבסבורג
עם כיבוש הונגריה על ידי האוסטרים, מצאו הכובשים ארץ חרבה. השלטון התורכי, מוראות מלחמת שלושים השנה, והשקיעה החברתית והכלכלית של הארץ, הביאו לחורבנה ולדלדול אוכלוסייתה.
ההבסבורגים התייחסו להונגריה כאל חלק שולי, אך בלתי נפרד מן הקיסרות. כאל חצר אחורית שיש לעשב מעת לעת, לבל יגדלו שם צמחי פרא. במסגרת מדיניות זו מצאו ההבסבורגים לנכון, החל מן הרגע בו הגיעו אל המדינה, ליישב בה תושבים מכל חלקי קיסרותם. סרבים וקרואטים, סלובקים, ואלאכים, ובמיוחד גרמנים, התיישבו על אדמה הונגרית. כך נוצרה בעיית מיעוטים במקום בו לא הייתה קיימת קודם.
ניתן להעריך את ההרכב האתני של ממלכת הונגריה תחת שלטון הבסבורג (כולל קרואטיה וטרנסילבניה) לפי מפקדים מסוף המאה ה-18. לפי הערכות המבוססות על מפקדים אלו היה שיעור המדיארים (ההונגרים האתנים) באוכלוסייה בין 29% ל- 35% לקראת סוף המאה, לאחר כמאה שנות שלטון הבסבורג. בחלקים מסוימים מן הממלכה לא התיישבו מדיארים כלל. סקר משנת 1850 - 1851 מראה כי שיעור המדיארים התייצב על 45.4% בכל הממלכה, וכי המיעוטים האתניים האחרים כוללים:
- סלובקים - 18.6%.
- גרמנים - 11.8%.
- רומנים - 10.1%.
- סרבים וקרואטים - 5.6%.
- אוקראינים ורותנים - 4.8%.
- אחרים - 3.7%.
נראה כי ההונגרים איבדו את הרוב האתני במדינתם הם, וכן בפועל, אבדו חלקים נרחבים בהם לא התיישבו הונגרים כלל.
כן נקטו ההבסבורגים במדיניות קרקעית לפיה חולקו שטחי קרקע שנכבשו מידי התורכים לנאמניהם, וכך נוצרו אחוזות עצומות, ובהן מעמד חדש של איכרים חסרי קרקע.
חופש הדת הובטח לכל בממלכת הונגריה, אך ההבסבורגים ראו עצמם תמיד כמגני האמונה הקתולית. למרות זאת התאפשר הפולחן הדתי הקלוויניסטי, האוניטארי והלותרני.
[עריכה] מרידת פרנץ ראקוצי
פרנץ ראקוצי היה אציל הונגרי, אשר בא ממשפחה בעלת מסורת ארוכה של התנגדות לבית הבסבורג. בשנת 1703 נכנס לשטחי הונגריה בראשות צבא, והחל במרידה מזוינת כנגד בית הבסבורג. בתחילה כבש שטחים בהונגריה העליונה בין נהרות הטיסה והדנובה, וכן בשטחי טרנסילבניה. רקוצי נשא את דגל הלאומנות ההונגרית, הסובלנות הדתית, וכן נתן דעתו לבעיית הצמיתים, ופטר את אלה ששירתו בצבאו מן החובה לשרת את אדונם הפיאודלי. על אף שהוא עצמו היה קתולי, דיבר ראקוצי אף בשם ההונגרים הפרוטסטנטים אשר דוכאו תחת שלטון הבסבורג.
ראקוצי הקים מדינה הונגרית בעלת מערכת מיסוי ומטבע משלה בשטחים שכבש. מדינה זו החזיקה מעמד תוך מאבק מתמיד, כשמונה שנים, אך המצב הבינלאומי לא נטה חסד למרידה. הצרפתים, יריביו הטבעיים של בית הבסבורג, הכזיבו, ולא סיפקו את העזרה שהובטחה בראשית המרידה. הברית עם הצאר הרוסי, פטר הגדול, הייתה כפי הנראה בעלת אופי הצהרתי בלבד. בעוד ראקוצי עוסק בשתדלנות בפולין, נכנע אחד ממפקדי צבאו לצבא הבסבורג, וחתם על "הסכם סטמאר", בשנת 1711, בו הבטיח הקיסר קרל השישי לכבד את חוקי הונגריה, ולהבטיח את חופש הדת. אנשי ראקוצי שיישבעו אמונים לקיסר יוכלו לשמור את נחלותיהם. המסמך אמנם הבטיח את שלומו האישי של ראקוצי, אך הוא העדיף להישאר בגלות, ולבסוף נפטר בתורכיה כמוהו כתקלי.
[עריכה] מריה תרזה ותקופת הנאורות
עם מותו של הקיסר קרל השישי ללא ילדים, חפצה הקיסרית מריה תרזה לרשת את מקומו. דבר זה יצר בעיה חוקתית, שכן על פי החלטת הדיאט ההונגרי ששימשה בסיס חוקי לשלטון הבסבורג, יירשו את כתר מלכות הונגריה רק הזכרים לבית הבסבורג. לבסוף החליט הדיאט בשנת 1723 על "הסנקציה הפרגמטית" לפיה הקיסרות האוסטרית לא תחולק, ומריה תרזה כשירה לשלטון. מריה תרזה ניסתה להראות להונגרים את הכרת תודתה. מספר אצילים הונגרים שימשו כאנשי חצר בחצר המלכותית בוינה שניסתה להתחרות בפארה בוורסאי. שטחים בדרום המדינה (שטחי בנאט) צורפו להונגריה, וניתנו הקלות לצמיתים. עם זאת לא נשמרו סמכויות הדיאט, והונגרי לא מונה למשרה בכירה בחצרה של מריה תרזה. ההונגרים, ככלל, תמכו באימפריה ובקיסרית, אף במלחמותיה כנגד פרוסיה בשנים 1740 - 1745.
בנה של מריה תרזה יוזף השני נקט בצעדים מנהליים יוצאי דופן. הוא הכריז על הגרמנית כשפת המדינה בשנת 1784 והקציב להונגרים שלוש שנים ללמוד אותה. היה בכוונתו לפעול לתיקון המצב החברתי, ולשפר את מעמד הצמיתים, וכן להיטיב את מצבם של היהודים, וזאת במטרה להסיר את המכשולים המעמדיים העתיקים, ולהפוך את הונגריה לממלכה בעלת שלטון ריכוזי ברוח התקופה. התנגדות חריפה של ההונגרים אילצה אותו לחזור מרוב הצווים שהוציא, בשנת 1791.
יוזף השני מת בשנת 1792 ויורשיו נאבקו עתה ברוח חדשה, רוח המהפכה הצרפתית ונפוליאון. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות הייתה הונגריה אחד המקומות השקטים באירופה. חייליו של נפוליאון לא נכנסו מעולם לארץ, ומדיניות ההבסבורגים, שנווטה על ידי מטרניך, שר החוץ התככן, ניסתה להסתייע במבנה המעמדי הנוקשה בהונגריה על מנת לשמור בה על הסדר והיציבות בפני רוחות השינוי. מטרניך ביקש להבטיח את קיומה הנצחי של המלוכה האבסולוטית על ידי החנקת כל הרעיונות המהפכניים והליברלים בעודם באיבם. הוא ראה בעין צרה את קיומם של פרלמנטים, חופש הדיבור והחינוך למעמדות הנמוכים. בימיו הונהגה צנזורה חונקת על העיתונות והספרות. רשת של מרגלים ממשלתיים קיימה פיקוח על מחשבות האזרחים. וצווים ממשלתיים הורו לאזרחים את הדרך הנכונה להתנהל בה מבחינה דתית ורעיונית.
"הברית הקדושה" שהקים מטרניך לאחר המלחמות הנפוליאוניות, ושאליה הצטרף הצאר אלכסנדר הראשון מרוסיה, וכן מלך פרוסיה, ולאחר מכן מדינות רבות נוספות, הייתה ניסיון של השליטים האבסולוטיים להמשיך ולמשול באופן בו משלו מאז ומעולם כאילו המהפכה הצרפתית לא הייתה ולא נבראה. ברית זו ניסתה לתאם בין חבריה פעולות דיכוי של אזרחיהן, על מנת להחניק את המחשבה המדינית החדשה. בראש העומדים בברית הייתה אוסטריה, בהנהגת בית הבסבורג ומטרניך, וכך נמנעה אף הקדמה מאזרחי הונגריה, אך לא לזמן רב, שכן רוחות השינוי היו חזקות מן הקיפאון והמחנק שניסה מטרניך להשית על ההונגרים.
[עריכה] ההקדמה למהפכה
בשנת 1825 נאלץ הקיסר פרנץ הראשון, בלחץ האצולה ההונגרית, לכנס את הדיאט ההונגרי, ולהורות על כינוסו מדי שלוש שנים. לא היו אלה האצילים הבכירים שישבו בחצר המלכותית בוינה, כי אם האצולה הכפרית, כשבע מאות אלף איש, אשר דרשה את קיום האסיפה. הדיאט לא הוביל לצעדים דמוקרטיים ולרפורמות הנדרשות במעמד האיכרים, אך הייתה זו תחילת תהליך שהוביל ליצירתה של תנועה ליברלית, אשר מצאה לה תומכים נלהבים בדיאט. מנהיג התנועה, אישטוון שצ'ני, קרא להכנת העם ההונגרי לרפורמות ליברליות שתבאנה לביטול הפערים המעמדיים באמצעות קידום החינוך, ואף ייסד את האקדמיה ההונגרית למדעים בשנת 1830. המנהיג לאיוש קושוט הוביל סיעה רדיקלית יותר אשר דרשה אף עצמאות להונגריה וכינונה של ממשלה פרלמנטרית. קושוט נכלא על ידי הממשלה, אך התנועה הליברלית לא נעצרה.
בשנת 1844 זכו הליברלים לרוב בשני בתי הפרלמנט, והכריזו על השפה ההונגרית כשפה הרשמית בדיאט, ובבתי המשפט (אשר הדיונים בהם התנהלו עד עתה בלטינית). דרישותיהם של הליברלים והרדיקלים לא תאמו את המדיניות ההבסבורגית הקפואה, שעדיין הייתה תחת השפעתו של גדול השמרנים, מטרניך. רוחות השינוי והקדמה עמדו עתה כנגד רצונו של בית הבסבורג להמשיך בשלטונו באופן שהיה עתה לנחלת העבר. כאשר פרצה בפריס המהפכה של שנת 1848, והוקמה בה הרפובליקה ההונגרית השנייה היה ברור כי בואה של המהפכה להונגריה הינו אך שאלה של זמן, וזו אכן לא איחרה לבוא.
