היסטוריה של הונגריה: השלטון הסובייטי, המרד ב-1956 ודיכויו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של הונגריה |
| פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת
מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש התורכי הכיבוש התורכי והשלטון ההבסבורגי מלחמת העולם הראשונה והרפובליקה הסובייטית תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה השלטון הסובייטי, המרד ב-1956 ודיכויו |
| הונגריה |
לאחר שחרור הונגריה מידי הנאצים, על ידי הצבא האדום, הפכה הונגריה לחלק ממדינות הגוש המזרחי, ולאחר ניסיון דמוקרטי כושל בשנת 1945 הפכה לדיקטטורה קומוניסטית סטליניסטית בראשותו של הדיקטטור מתיאש ראקושי. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 החלו שינויים בהנהגה ההונגרית, ולעמדת כוח הגיע הרפורמטור אימרה נוג'. בשנת 1956 התחולל מרד של האזרחים ההונגרים כנגד ההשפעה הסובייטית. נוג' הכריז על פרישת הונגריה מברית ורשה ועל רפורמות כלכליות וחברתיות. המרד דוכא באכזריות על ידי הצבא הרוסי, עשרות אלפים נהרגו, ומאות אלפים נמלטו כפליטים. נוג' הוצא להורג. במשך שלושים השנה שלאחר מכן נשלטה הונגריה על ידי יאנוש קאדאר הקומוניסט. שלטונו של קאדאר אמנם ניסה להיות מתקדם לעומת משטרים קומוניסטיים אחרים, אך בסופו של דבר הביא לקריסה כלכלית, ולמיתון עמוק ומשבר חברתי ופוליטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] הונגריה שמייד לאחר מלחמת העולם השנייה
בספטמבר 1944 חדר הצבא האדום לגבולות הונגריה. כיבושה של הונגריה הסתיים באפריל 1945. בשלב זה הייתה הונגריה מדינה חרבה. שחרורה של בודפשט מידי הנאצים היה לאחר מצור שנמשך שבועות, וארך חודשיים ימים. העיר עצמה הייתה הרוסה, הגשרים על פני הדנובה נחרבו, והתשתית הכלכלית במדינה כולה עמדה בחורבות. אנשי מפלגת צלב החץ, ביחד עם הצבא הגרמני הנסוג, נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה" שמשמעה שוד וביזה של כל העומד בדרכם, משלוח לגרמניה של כל חפץ שניתן לשנע, והריסת כל היתר. הצבא האדום נהג בהונגרים כבאויבים, והשלטון שנתבסס מייד לאחר המלחמה היה שלטון כיבוש.
בשנת 1947 חתמו ההונגרים על חוזה פריס, בו שבה הונגריה לגבולות שנקבעו בחוזה טריאנון בשנת 1920, לאחר שבמהלך בריתם עם אדולף היטלר הרחיבו ההונגרים מאוד גבולות אלו. כל הישגיהם הטריטוריאליים אבדו. הן ברית המועצות והן מדינות המערב, תמכו בהחזרת הונגריה לגבולות אלו. אזור סובקרפטיה, אשר נגזל על ידי הונגריה מצ'כוסלובקיה במהלך "בוררות" שקוימה בשנת 1938 ובמהלך מלחמה קצרה שנוהלה בשנה זו עם סלובקיה, סופח על ידי ברית המועצות, והינו כיום חלק מאוקראינה. הסכמי פריס שנחתמו ב-10 בפברואר 1947 הכריזו על בוררות זו כמבוטלת, והשיבו את הונגריה לגבולות שבהם הייתה ב-1 בינואר 1938. כל שביקשו ההונגרים להשיג בבריתם עם אדולף היטלר ירד לטמיון. בנוסף לכך נהרגו מאות אלפי הונגרים במהלך המלחמה עם ברית המועצות, ומאות אלפי יהודים הונגרים הושמדו בשואה.
[עריכה] השתלטות המפלגה הקומוניסטית
על אף שהרוסים הכריזו בעיר דברצן בדצמבר 1944 על הקמת ממשלה חלופית לממשלת צלב החץ, עם כיבושה של בודפשט הוקמה ממשלת קואליציה המורכבת מנציגי מפלגות המרכז והשמאל, ביניהן מפלגת "האיכרים הזעירים" בראשות הכומר זולטן טילדי. טילדי היה ממתנגדי הברית שכרת מיקלוש הורטי עם היטלר, ועוד בימי שלטון הורטי קרא בפומבי ליציאתה של הונגריה ממלחמת העולם השנייה. לאחר כיבוש הונגריה על ידי הנאצים בשנת 1944 ירד טילדי למחתרת, אך מששוחררה הונגריה על ידי הרוסים, שב לפעילות והוכרז כראש הממשלה.
ממשלת הקואליציה בראשות טילדי החלה בפעילות נמרצת לשיפור מצבה של הונגריה. האינפלציה הודברה, התשתית נבנתה מחדש, הגשרים שנהרסו הוקמו, והחלה רפורמה אגררית שבה חולקו האחוזות הגדולות לאיכרים היושבים בהן.
בבחירות שנערכו בנובמבר 1945 זכתה מפלגתו של טילדי ב-57% מן הקולות. המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שהתמודדו בבחירות אלו במסגרת ארגונית אחת זכו יחדיו ב-17%. לכאורה יכול היה טילדי לשלוט בהונגריה על בסיס תוצאת הבחירות, אך הממשל הרוסי לא ראה בעין יפה אפשרות זו ואילץ את טילדי להמשיך בקיומה של ממשלת הקואליציה עם הקומוניסטים. ב-1 בפברואר 1946 הוכרז על הקמת רפובליקה חדשה. טילדי הוכרז כנשיא, איש מפלגתו פרנץ נאדי הוכרז כראש הממשלה, והקומוניסט מתיאש ראקושי כסגנו. כשר הפנים שימש הקומוניסט לאסלו רייק.
ראייק השתמש בתפקיד זה על מנת להקים משטרה חשאית (שכינויה "ÁVH"). בפברואר 1947 החלה המשטרה לעצור מנהיגים של מפלגת טילדי, ושל מפלגת האיכרים הלאומית, שאף היא הייתה חברה בקואליציה.
בבחירות שהתקיימו באוגוסט 1947 היו הקומוניסטים למפלגה הגדולה ביותר. בינואר 1948 התאחדו הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים למפלגה אחת היא "מפלגת הפועלים ההונגרית". בהדרגה החלו הקומוניסטים להחזיק בכל המשרות הבכירות במדינה, והסוציאל-דמוקרטים חדלו מלהתקיים. מנהיגם בלה קובאץ' נאסר ונשלח לגלות בסיביר. מנהיגי מפלגת האיכרים הזעירים ומפלגת האיכרים נאסרו אף הם. טילדי התפטר בעקבות שערוריית שחיתות, ונשלח למאסר בית.
[עריכה] שלטונו של מתיאש ראקושי
עתה הייתה המדינה נתונה בידיו של מתיאש ראקושי, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. ראקושי השתמש בשיטות סטליניסטיות. אלפים הוצאו להורג ועשרות אלפים נעצרו. יריבו העיקרי במאבק על השלטון היה לאסלו רייק, ששימש עתה בתפקיד שר החוץ. בספטמבר 1949 נעצר רייק, ולאחר משפט ראווה שבו הודה כי היה מרגל לטובת מיקלוש הורטי, לאון טרוצקי, יוסיף ברוז טיטו וממשלת ארצות הברית, הוצא להורג. היה זה האות למסע טיהורים בתוך המפלגה. אלפים נעצרו ועשרות אלפים גורשו מן המפלגה, ביניהם יאנוש קאדאר שיהיה לימים שליטה של המפלגה. ההערכה היא כי כאלפיים איש הוצאו להורג, כמאה אלף נעצרו, ומאתיים אלף גורשו מן המפלגה.
ראקושי פתח במסע לשיפור מערכת החינוך בהונגריה. המניע לכך היה הרצון בהחלפת המעמדות המשכילים בהונגריה, שהיו תומכים מסורתיים של הימין והמרכז, במה שכונה על ידו "האינטליגנציה העובדת". אמנם היה זה שיפור בהשכלת המעמדות הנמוכים, ומתן אפשרויות נוספות לילדי הפועלים, כמו גם הגברת שיעור האוריינות באופן כללי, אך בתמורה לכך נאלצו התלמידים ללמוד אידיאולוגיה קומוניסטית בבתי הספר ובמוסדות להשכלה הגבוהה. כן נאסר החינוך הדתי.
הקרדינל יוזף מינדסנטי, שנמנה עם המתנגדים לפשיסטים ההונגרים ולשלטון הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה נעצר בדצמבר 1948, והואשם בבגידה. לאחר חמישה שבועות במעצר, הודה בהאשמות נגדו ונידון למאסר עולם. מנהיגי הכנסיות שמחו על צעד זה "טוהרו" אף הם והוחלפו באחרים שהיו נוחים יותר למשטרו של ראקושי.
ראקושי ניסה להנהיג קולקטיביזציה של החקלאות נוסח סטלין, אך נתקל בקשיים שהכשילו את תוכניתו והורידו את רמת החיים בצורה חריפה. ממשלתו הפכה לפחות ופחות פופולרית. מותו של סטלין בשנת 1953 ערער את הבסיס שעליו נשען משטרו של ראקושי. בדרומה של הונגריה החלו היוגוסלבים לפתח מדיניות עצמאית, בהנהגתו של המרשל טיטו. קולות אלה נשמעו ברור וחזק אף בהונגריה עצמה. על מנת לפייס את הקולות הפנימיים והחיצוניים הקוראים לרפורמה מינה ראקושי את הרפורמיסט אימרה נוג' לראש הממשלה ב-13 ביוני 1953, בעודו שומר על משרת המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. השנים הבאות היו שנות מאבקי כוח בין ראקושי ונוג'.
נוג' החל ברפורמות דמוקרטיות, הסיר את שליטתה של המפלגה מאמצעי התקשורת, ועודד דיון דמוקרטי בשאלות פוליטיות וכלכליות. נוג' הבטיח להגביר את הייצור וההפצה של מוצרי צריכה, ולהחל ברפורמות כלכליות, שעמדו בניגוד לקולקטיביזציה שניסה ראקושי לכפות על המשק ההונגרי הממאן. נוג' שיחרר ממעצרם מנהיגים אנטי קומוניסטיים, והבטיח כי בקרוב יקיימו בחירות חופשיות.
ב-9 במאי 1955 הוביל ראקושי מתקפה אישית על נוג'. הוועדה המרכזית של מפלגת הפועלים ההונגרית גינתה את נוג' על "סטייתו לימין", ובעקבותיה הלכו כל עיתוני הונגריה. נוג' הוכרז כאחראי לקשייה הכלכליים של הונגריה וב-18 באפריל 1955 התפטר מתפקידיו. סיעתו של ראקושי חזרה לשלטון לתקופה קצרה, במהלכה הודיע ראקושי על צירוף הונגריה לברית ורשה.
[עריכה] לקראת המרידה
בשנת 1956 נאם ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב את נאומו החשאי בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. בנאום זה גינה חרושצ'וב את פשעי הסטליניזם, ובהקשר ההונגרי קבע כי רייק הוצא להורג על לא עוול בכפו. התפתחות זו ערערה את שלטון אנשי ראקושי, ונוג' עלה שוב לשלטון. ראקושי הודח מכל תפקידיו, ב-18 ביולי 1956, ונאמנו, ארנו גרו, הוכר כראש הממשלה. גרו לא הצליח להחזיק בתפקידו זמן רב. ב-3 באוקטובר 1956, הכריזה הוועדה המרכזית של מפלגת הפועלים ההונגרית כי רייק ומנהיגים נוספים הוצאו להורג על לא עוול בכפם, וכי אימרה נוג' הושב לתפקידיו במסגרת המפלגה. הייתה זו תחילתם של אירועים שהובילו למרד כנגד השלטון הקומוניסטי.
[עריכה] המרד ההונגרי בשנת 1956
ערך מורחב – המרד ההונגרי
[עריכה] המרידה
ב-23 באוקטובר 1956 צעדו הסטודנטים ברחובות בודפשט. אל הסטודנטים הצטרפו מספר פועלים, ואזרחים מן השורה. מספר הצועדים הגיע לכ-100,000. החיילים ההונגרים המוצבים ברחובות העיר לא גילו התנגדות, אלא הצטרפו לצועדים, תוך שהם קורעים מעל מדיהם את סמל השלטון הקומוניסטי, הכוכב האדום, ומשליכים אותו אל ההמון. דרישותיהם של המפגינים היו בתחילה מתונות, אך נקודת המפנה אירעה כאשר אנשי המשטרה החשאית ההונגרית (AVO) פתחו באש על המפגינים והרגו רבים מהם. כל העמדת הפנים של מתינות משני הצדדים פסקה. מכוניות משטרה נהפכו והועלו באש, ורובים חולקו להמונים על ידי פועלי המפעלים.
הנחת העבודה של אנשי המפלגה הקומוניסטית הייתה כי המרד ידוכא בתוך מספר שעות ללא התנגדות של ממש על ידי הכוחות הרוסיים אשר יגיעו לבודפשט. הממשלה הורתה על עוצר ועל איסור על התקהלות, וחיכתה להגעת הכוחות הרוסיים. גרו קרא להתערבותם של הסובייטים, והיה ברור כי במהלך הלילה יגיעו הכוחות הרוסיים לבודפשט. על מנת לפייס את הציבור ערכה ההנהגה שינויים פרסונליים. נוג' מונה לראש הממשלה, ועל אף שאנשי הממשל הישן שמרו על כוחם, הצליח נוג' לקבל מינויים של אנשיו למספר משרות מפתח.
בין ה-23 באוקטובר ל- 3 בנובמבר 1956 לחמו מורדים בכל רחבי הארץ כנגד הכוחות הרוסיים המתערבים. כאשר ממשלתו של נוג' נמצאת בין הפטיש והסדן. הרוסים התעמתו תחילה עם ההמון, אך עד ל- 31 באוקטובר הוציאו את כוחותיהם מן העיר בודפשט, ויצרו טבעת כיתור מסביב לה, כשהם מזרימים כוחות נוספים. מועצות פועלים קמו באופן עצמאי ברחבי הארץ, על פי הדוגמה הסובייטית משנת 1905 ו-1917. מפלגות שראשיהן נאסרו ופעילותן נאסרה קמו מחדש, ואסירים פוליטיים, וביניהם ראשי הכנסייה שוחררו על ידי ההמון.
ממשלתו של נוג' עמדה בלחץ מבחוץ, מהרוסים ומהיוגוסלבים, ומבפנים, מהכוחות המהפכניים שהלכו וצברו תאוצה. נוג' הכיר בגופים המהפכניים שנוצרו בעת המהפכה. ב-30 באוקטובר הצהיר על סיום העידן החד-מפלגתי והקים קואליציה שבה שותפו זולטן טילדי, והקרדינל מינדסטי, שני סמלים אנטי קומוניסטיים, אשר ישבו שנים במעצר בית ובתאי הכלא. המפלגות הישנות - הסוציאל דמוקרטים, מפלגת החקלאים הזעירים, ומפלגת החקלאים, הוקמו מחדש. אנשי הקו הנוקשה במפלגה הקומוניסטית כארנו גרו נמלטו למוסקבה. אף קאדאר נמלט מבעוד מועד.
ב-1 בנובמבר הכריז נוג' על פרישת הונגריה מברית ורשה ועל נייטרליות של המדינה. הוא פנה אל האו"ם כי ייתן למדינה עזרה והגנה. רבים האומרים כי הייתה זו פעולה זו אשר שכנעה לבסוף את חרושצ'וב להתערב במלוא הכוח ולדכא את המרידה. העובדה היא כי את ההחלטה קיבל חרושצ'וב בעצה אחת עם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית עוד כעשרים וארבע שעות לפני הכרזתו של נוג'. חרושצ'וב ראה כיצד מדינה סטליניסטית, קומוניסטית ודוגמטית הופכת בתוך כמה ימים לדמוקרטיה רב-מפלגתית, וזה היה דבר שבאווירה של אותם הימים לא ניתן היה לשאת בשטח ההשפעה הסובייטי.
ייתכן שתמיכה מערבית נמרצת יותר בשלב זה הייתה מביאה לחשש סובייטי מהתערבות מזוינת ומדיכוי המרד בכוח הזרוע, אך העיתוי שבו אירעה המרידה היה בלתי מוצלח. ארצות הברית התקרבה אל הבחירות לנשיאות, שבהן ביקש הנשיא אייזנהאואר תקופת כהונה נוספת, ואילו בריטניה וצרפת היו שקועות בהמשבר בסואץ שכלל התערבות צבאית מסיבית הרחק מגבולותיהן, שהביאה לכלל עימות עם ארצות הברית, ופילוג בדעת הקהל בבריטניה עצמה. בנסיבות אלה, קשה היה לראות כיצד מתערב מישהו מבחוץ לטובת המורדים ההונגרים. הרוסים ידעו לנצל זאת היטב לטובתם.
[עריכה] דיכוי המרד
עם שחר ה-4 בנובמבר 1956, פלשו כוחות גדולים של צבא ברית המועצות להונגריה דרך רומניה. כעבור מספר שעות התפרקה ממשלתו של נוג', והוא ואחדים מאנשי המפתח בממשלתו חיפשו מקלט מדיני בשגרירות יוגוסלביה (כעבור כמה ימים, לאחר דיכויה האלים של המרידה, יצאו משם נוג' ואנשיו מרצונם, לאחר שקיבלו הבטחה כי לא יגעו בהם לרעה. ההבטחה הופרה באופן מיידי. נוג' ואנשיו נלקחו לרומניה, על מנת להרחיקם ממוקד המרידה, ולאחר מכן הושבו להונגריה, נשפטו, והוצאו להורג).
הגופים החדשים שקמו במהלך המרידה, הונגרים פשוטים ממעמד הפועלים, סטודנטים ואיכרים, נלחמו עתה כנגד הפולש הרוסי המצויד בטנקים, אך ללא כל סיכוי. הצבא הרוסי החמוש והמאומן הלם במורדים בכל כוחו, וגרם לעשרות אלפי הרוגים.
יאנוש קאדאר הובא ממוסקבה עם הכוחות הפולשים. הוא הכריז על הקמת ממשלה (לאחר שקרא, עוד ממוסקבה, בשידור רדיו ל"עזרת" הרוסים, כביכול בשם "הממשלה המהפכנית של הפועלים והחקלאים ההונגרים"). הייתה זו ממשלתם של אנשי הקו הנוקשה הקומוניסטי שמלפני המהפכה, הפועלת בתכתיב ממוסקבה.
עיקרה של ההתנגדות המזוינת דוכא עד אמצע חודש דצמבר, אך אירועי אלימות פזורים, התנגדות אזרחית ושביתות נמשכו עוד בשנת 1957. נקמתם של הקומוניסטים במורדים הייתה אף היא אלימה, לאור התכתיב ממוסקבה. הCIA מעריך כי 1,200 איש הוצאו להורג.
בחודשי המרידה עזבו את הונגריה כרבע מליון פליטים הונגרים.
[עריכה] שלטונו של יאנוש קאדאר
[עריכה] התיאום הפוליטי עם ברית המועצות
לאחר דיכוי המרד הוביל קאדאר מסע נקם כנגד המורדים. עשרות אלפי דמוקרטים, ליברלים וקומוניסטים רפורמיסטים נעצרו, וכ-1,200 הוצאו להורג. אך קאדאר הפיק את לקחי קודמיו בתפקיד. הוא הבין כי יש לרצות את היסודות הרפורמיסטים בהונגריה, וכי לא ניתן להמשיך במדיניות הסטליניסטית הקפואה אשר הביאה למשבר של 1956.
מבחינה מדינית הגיע קאדאר להבנה עם ממשלת ברית המועצות כי אם זו תימנע מלהתערב, ישמור קאדאר את הונגריה בתוך הגבולות הקבועים היטב של הגוש המזרחי, ויימנע מלסטות מן הכיוון המותווה ממוסקבה. בתחילת שנות השישים הכריז קאדאר כי "מי שאינו נגדנו הוא עמנו", והביא לחנינה כללית של מורדי 1956. הוא פירק את המשטרה החשאית השנואה, ה "AVH" ("הרשות לבטחון המדינה"), והביא למדיניות פרגמטית אשר ניסתה לרפא את פצעי המרידה. "מפלגת הפועלים ההונגרית" אשר הייתה לאחר המרידה מותג שנוא ומבוזה, הפכה ל"מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית". עובדה מעניינת היא כי כאשר דיכאו הרוסים את המרידה בפראג בשנת 1968 (אשר הזכירה בקוויה הכלליים את המרידה ההונגרית, אם כי רב השונה בין שתי המרידות) שלחה הונגריה חיילים לסייע לרוסים.
[עריכה] מן הבחינה ההונגרית הפנימית
שלטונו של קאדאר המעיט להתערב בחיי האזרחים, יחסית לשלטון קומוניסטי במדינות אחרות. כפי שקאדאר ניסח זאת, אזרח הונגרי המעוניין רק ב"נקניקיות ובירה" ואינו מעורב בפוליטיקה, יכול לחיות את חייו ברווחה יחסית. האזרח מן השורה יכול להרשות לעצמו מותרות כבשר, בננות, בגדים צבעוניים, ואף מכשירי חשמל ביתיים, אשר לא היו נגישים לאזרחים בחלק ממדינות הגוש הקומוניסטי.
שני מוצרי צריכה מבוקשים היו מכונית וטלפון. לפי חוקי קומקון שנכפו על הכלכלה ההונגרית על ידי ברית המועצות, לא הורשתה הונגריה לייצר מכוניות פרטיות אלא רק משאיות ואוטובוסים. הדבר גרם לביקוש למכוניות, ואזרח מן השורה היה צריך להירשם שש עד שתים-עשרה שנים מראש על מנת לקבל מכונית.
חופש הביטוי לא נשמר, אך סאטירה והומור (בגבולות ברורים) היוו פתח מילוט נסבל לביקורת על השלטונות. ספרות מחתרתית הופצה, ונעשה מאמץ מוגבל לגלותה.
הסטיריקנים אומרים כי קאדאר עצמו כינה את הונגריה תחת שלטונו "הקסרקטין השמח ביותר של ברית המועצות".
[עריכה] הכלכלה בימי קאדאר
מן הבחינה הכלכלית היה קאדאר מוכן לנסות שינויים. בתחילת שלטונו פעל לביזור תהליך קבלת ההחלטות הכלכלי, בניגוד לנטייה הקומוניסטית הרווחת לצנטרליזם ביורוקרטי. במגזר החקלאי פעל לקולקטיביזציה באמצעות תמריצים ולא בכפייה. הקרקע החקלאית הייתה כולה בבעלות המדינה, אך הוחכרה למשקים פרטיים קטנים שפעלו כקואופרטיב. המגזר החקלאי היווה את הצלחתו הגדולה של קאדאר. הצלחה זו הביאה באמצע שנות השישים להכרזה על "מדיניות כלכלית חדשה", ובה ניסיונות לכלכלת שוק מוגבלת ודרגולציה של השוק במסגרת קבועה מראש. ניסיונות אלו הוכתרו בכותרת "קומוניזם של גולאש" על שם התבשיל ההונגרי הלאומי. בשנות השבעים החל קאדאר בפיזורם של המונופולים התעשייתיים הגדולים וניסה להביא את רמת המחירים לרמת מחירי שוק חופשי באמצעות ביטול סובסידיות. משבר האנרגיה שפרץ ב-1973 בעקבות מלחמת יום הכיפורים פגע באופן קשה במשק ההונגרי, כאשר מוצרי הייצוא המצומצמים לא הספיקו כדי לשלם עבור צריכת הנפט. נוצר חוב חיצוני שהעיק מאוד על הכלכלה ההונגרית. החוב החיצוני הגדול הביא למעשה לשעבוד עתידה הכלכלי של הונגריה על מנת לרצות את האזרחים ולשמור על רמת החיים שהורגלו לה בשנות השישים. עקבותיה של מדיניות זו ניכרים בהונגריה עד היום.
ב-1982 ננקטו צעדים נוספים. על מנת לייצב את הכלכלה הצטרפה הונגריה לקרן המטבע הבינלאומית, צעד שהקנה לה ביטחון כלכלי מסוים, אך דרש את יישום מדיניות הקרן. הצעדים בהם נקטה הונגריה היו עידוד יזמות פרטית בקנה מידה קטן, בהחכרת רכוש המדינה לידיים פרטיות. בשלב זה טרם נשקלה באופן רציני העברת רכוש המדינה לידיים פרטיות.
סוף שנות השמונים, לאחר שלושים שנות שלטונו של קאדאר, ראה את המשק ההונגרי במיתון עמוק, ובירידה ממשית של רמת החיים. המשק ההונגרי והחברה ההונגרית היו בשלים לשינוי, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, השינוי לא איחר לבוא.
