חוסיין מלך ירדן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלך הממלכה הירדנית ההאשמית
|
|||||||||||||||||||||||
חוסיין אבן טלאל (בערבית: حسين بن طلال; 14 בנובמבר 1935 - 7 בפברואר 1999), מלך ירדן בשנים 1952 עד 1999. אל מול מאורעות סוערים בארבעים ושבע שנות כהונתו, השכיל חוסיין לשמור על כתרו, ולהעביר את הכתר לבנו, תוך שהוא שומר על מסגרת השלטון ההאשמי במדינה בה רוב התושבים הינם ממוצא פלסטיני. חוסיין שימש בתפקיד חשוב בהיסטוריה של ארצו, אך שימש גם בתפקיד מפתח בתולדות מדינת ישראל. חוסיין היה בין המנהיגים הערבים הראשונים שנפגשו עם מנהיגים פוליטיים ישראלים, והיה ראש המדינה הערבי השני אשר חתם עם ישראל על הסכם שלום.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
חוסיין נולד למשפחת המלוכה ההאשמית, לאביו טלאל, בנו של המלך עבדאללה הראשון, ולאמו זיין א-שרף בינת ג'מיל. הוא נשלח ללימודים ב"ויקטוריה קולג'" באלכסנדריה, ולאחר מכן נשלח להתחנך בבתי ספר פרטיים בריטיים כבית הספר "הארו" והפנימיה הצבאית "סאנדהרסט", וזאת כחלק מנטייתו הפרו בריטית של סבו, אשר היה אחראי לגידולו, באשר אביו, טלאל, היה חולה נפש שבילה את רוב זמנו בסנטוריום בשווייץ, ודודו, נאיף, היה בעל שאיפות משלו לשלטון.
ב־20 ביולי, 1951, הגיע עבדאללה לירושלים במטרה להתפלל את תפילת השישי שלו עם נכדו הצעיר, הנסיך חוסיין. מתנקש בודד ירה לעברו, ורצח את המלך. שולחי המתנקש היו בני משפחת חוסייני, מהמשפחות המובילות והמכובדות באוכלוסייה הפלסטינית. חוסיין אמר שהוא ניצל מיריית הרובה בזכות סיכת מדליה שסבו נתן לו והתעקש שיענוד אותה. אירוע זה היה אירוע מעצב בחייו של הנסיך הצעיר, וזכרו ליווה אותו כל חייו.
הבן הבכור של עבדאללה, המלך טלאל, הוכתר, אך לאחר כשנה נאלץ להתפטר בגלל מחלת הנפש שממנה סבל. בנו הנסיך חוסיין הוכרז כמלך ירדן ב־11 באוגוסט, 1952, והומלך ב־2 במאי, 1953.
[עריכה] שנות המלוכה הראשונות
חוסיין עלה לשלטון בעת של תמורות בעולם, ובמיוחד בעולם הערבי. האימפריה הבריטית, שבה היה סבו קשור, התפרקה מנכסיה הטריטוריאליים ברחבי העולם, ואילו הלאומנות הערבית החילונית הייתה בשיאה, עם עלייתו של גמאל עבד אל נאצר לשלטון במצרים, כשבפיו רטוריקה פאן ערבית, רפובליקנית, ואנטי אימפריאליסטית. מגמות אלו לא הבטיחו למלך הצעיר שלטון ארוך ימים. האופוזיציה הפלסטינית הפכה עד מהרה לתומכת נלהבת בברית עם מצרים ובניתוק הקשרים עם בריטניה.
על הפרק עמדה באותה העת ברית פרו-מערבית שיזמה בריטניה, בפברואר 1955 עם מדינות האזור - איראן, תורכיה, עיראק ופקיסטן. הברית, המכונה "ברית בגדד" הייתה ניסיון ליצור חזית אל מול ניסיונות החדירה של ברית המועצות לאזור, והיה מקום לראותה בהקשר הרחב של המלחמה הקרה. ברור היה כי הצטרפות הממלכה הירדנית לברית תתקבל על ידי השותפים לברית בברכה. חוסיין עמד תחת לחצים כבדים, אך החליט שלא להצטרף. בחודש מרץ 1956 חיזק את תדמיתו האנטי-בריטית, כאשר פיטר את גלאב פחה, המפקד הבריטי של צבא ירדן. האזור היה ערוך להכרזת נאצר על הלאמתה של תעלת סואץ, אשר הביאה למלחמת סיני שבה נלחמו ישראל בריטניה וצרפת כנגד מצרים הנאצריסטית. ירדן לא נטלה חלק במלחמה, אף כי הביעה אהדה לצד המצרי. במרץ 1957 ביטל חוסיין את החוזה האנגלו-ירדני, והורה על פינוי כל הכוחות הבריטיים משטח הממלכה. באפריל 1957 חידשה הממלכה את היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות.
חוסיין ביצע רבים מצעדים אלו בניגוד לרצונו. יחסיו האישיים עם גלאב פחה היו מעולים, ונטיית לבו הייתה פרו בריטית הרבה יותר משהייתה פרו רוסית. הפרלמנט הירדני נטה עתה שמאלה באופן מסוכן, ויציבותו של הכתר נראתה כמעורערת. הוא החל לנקוט בצעדים לאיזון המצב, ביצע טיהורים בצבאו, ואף יצר קשרים צבאיים עם ארצות הברית. פעולות אלו הביאו לערעור היחסים עם מצרים וסוריה, אשר הכריזו על איחוד מדיני ביניהן בינואר 1958 ויצרו את "הקהיליה הערבית המאוחדת" (קע"מ). כתגובת נגד לכך הכריזו ירדן ועיראק על הקמת "הממלכה ההאשמית המאוחדת", בראשה עמד המלך פייסל השני מלך עיראק, אשר היה בן דודו השני של חוסיין (שניהם היו ניניו של האמיר חוסיין), בן גילו של חוסיין, וכחוסיין בוגר בית הספר הבריטי "הארו".
ביולי 1958 חש חוסיין כי מרידה צבאית ממשמשת ובאה כנגדו. הוא הזעיק לעזרתו את פייסל מלך עיראק, אשר שלח חטיבה מצבאו, בפיקודו של הגנרל קאסם. חטיבה זו לא הגיעה מעולם ליעדה. קאסם החליט להגיע לבגדד ולהפיל שם את משטרו של פייסל. פייסל נתפס ונתלה בכיכר העיר. חוסיין נחרד למראה בן דודו התלוי. משטרו של פייסל היה אף הוא פרו מערבי, האשמי, ואף הוא לא נשען על רוב דמוגרפי ברור בממלכה העיראקית. הדמיון בין חוסיין ופייסל היה ברור, ולחוסיין היה סופו של פייסל אות וסימן באשר לצפוי לו אם לא ישכיל לאזן בין הכוחות בממלכתו, באזור, ובין המעצמות שביניהן הוא נדרש לתמרן.
[עריכה] הדרך אל מלחמת ששת הימים
ערך מורחב – מלחמת ששת הימים
לאחר מותו של פייסל מצא עצמו חוסיין במצור. הקהילייה הערבית המאוחדת ראתה בו עתה את היחיד המקלקל את השורה, והכריזה על סגר אווירי, ועל סגירת הכבישים ומעברי הגבול. חוסיין ציפה לפלישה מבחוץ, שתהייה משולבת עם מהומות פרו נאצריסטיות מבפנים. בצר לו פנה חוסיין שוב לבריטניה, וביקש משלוח כוח צבאי. כוח זה נשלח, תוך תיאום עם ישראל, שכן היה עליו לעבור בתחומה האווירי. אולי הייתה זו הפעם הראשונה שבה התרחש שיתוף פעולה עם ישראל, להצלת המשטר ההאשמי, אך לא הפעם האחרונה. בימים אלה של המלחמה הקרה, הייתה משמעות מיוחדת לשהיית חטיבה בריטית בתחום ירדן. העניין הובא לעצרת האו"ם, ולבסוף התחייבה קע"מ לכבד את ריבונות ירדן (בהתחייבות כללית של מדינות הליגה הערבית לכבד זו את עצמאותה של זו) והכוחות פונו באוקטובר 1958.
בנובמבר 1958 הוסר המצור האווירי על מנת לאפשר לחוסיין נופש מחוץ לירדן. בהיות מטוסו של חוסיין מעל לתחומה האווירי של סוריה נעשה ניסיון להכריחו לנחות בתחומי המדינה, והוא שב לירדן. היחסים בין הצדדים המשיכו להיות בלתי יציבים. באוגוסט 1959 חידשה ירדן את יחסיה עם קע"מ, ובספטמבר 1961 נותקו שוב.
בשנת 1963 נפגש חוסיין לראשונה עם ישראלי. היה זה יעקב הרצוג, יועץ לראש הממשלה החדש של ישראל, לוי אשכול. פגישה זו הייתה ראשונה מבין פגישות רבות, ונערכה בלונדון. בין היתר נפגש חוסיין בשנת 1965 עם גולדה מאיר. בפגישות אלו תואמו היחסים בין שתי המדינות, סוכם על שיתוף פעולה מודיעיני, ושיתוף פעולה בתחום המים, כמו גם על מגבלות על העברת משוריינים לגדה המערבית, שהייתה עדיין בשליטת חוסיין. ניתן לומר כי בשנים אלו שרר בין ישראל לירדן מצב הדומה לשלום.
למרות כל אלה היה על חוסיין לאזן בין כל הגורמים, ולשתף פעולה עם הלכי הרוח בעולם הערבי. בינואר 1964 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים הנאצריסטית. בספטמבר 1964 השתתפה ירדן בוועידת הפסגה הערבית שנערכה באלכסנדריה, שם נאלצה להכיר בישות חדשה "הארגון לשחרור פלסטין", על אף שמכך השתמעה קריאת תיגר על שליטתה בשטחי הגדה המערבית.
פעילותם של אנשי הארגון הביאה את צה"ל להבנה כי אין לסמוך על חוסיין בבלימת המחבלים. ב-13 בנובמבר 1966 ביצע צה"ל את אחת הגדולות שבפעולות תקופה זו, כשפשט על הכפר סמוע הסמוך לחברון. בפעולה נהרגו עשרות חיילים ירדנים. הפעולה הביאה לגל של מחאות כנגד חוסיין ולערעור נוסף של משטרו, כאשר תחנות הרדיו במצרים שידרו תעמולה המציגה אותו ככלי שרת של הישראלים ושל המעצמות המערביות.
המתיחות באזור הביאה את חוסיין להחליט החלטה אסטרטגית לשתף פעולה עם מצרים ועם סוריה במה שהסתמן כסיבוב נוסף במלחמות המזרח התיכון. ב-30 במאי 1967 טס חוסיין לקהיר ושם חתם עם נאצר על "הסכם הגנה". צבאו של חוסיין הועמד תחת פיקוד מצרי, וניתנה ערובה מצרית להגנה על ירדן במקרה של תקיפה ישראלית. בכך הפך עצמו חוסיין מטרה לתקיפה ישראלית, כאשר המלחמה הייתה בשלב זה כמעט בלתי נמנעת. הצבא הירדני נתפס כאיום גדול אף מן הצבא הסורי, והצטרפותו לברית כנגד ישראל הידקה את תחושת המצור והדחיפות שקדמה למלחמת ששת הימים.
כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, ב־5 ביוני 1967, שלחה ישראל לחוסיין באמצעות האו"ם אזהרה כי אם לא יפעל כנגדה, לא ישמש כמטרה לתקיפה. חוסיין, הושפע כפי הנראה מן התעמולה המצרית ומשיחת הטלפון עם נאצר לפיה היום הראשון של המלחמה היה ניצחון מצרי גדול (וזאת כאשר חיל האוויר המצרי הושמד, וטורי הטנקים הישראלים שועטים בתוך סיני), התעלם מן האזהרה הישראלית ונקט בפעולות ראווה חסרות ערך צבאי אך מתגרות - תותחים ירדנים הפגיזו מטרות בישראל, ומתחם ארמון הנציב שהיה שייך לאו"ם נכבש בידי הלגיון.
כאשר התקיפו הכוחות הישראלים את צבאו של חוסיין, הובס צבא זה במלחמה, ועוד בערבו של ה־7 ביוני היה כבר הצבא הישראלי פרוש לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית, ואף ירושלים שוחררה.
[עריכה] המלחמה כנגד הפלסטינים
- ערך מורחב – ספטמבר השחור (אירוע)
לאחר מלחמת ששת הימים מצא עצמו חוסיין במצב חמור. הוא איבד חלקים ניכרים מממלכתו ומצבאו, וזרם חדש של פליטים שטף את הממלכה. חוסיין עמד במצור. המלחמה וכיבוש הגדה המערבית הביאו תנופה לארגוני הטרור הפלסטינים, ואלה מצאו שדה פעולה נוח בירדן. חוסיין אמנם המשיך בפגישותיו עם ישראלים כאבא אבן ויגאל אלון, אך נאלץ לשתף פעולה עם התבססות ארגוני הטרור בממלכתו. ארגוני הטרור הפגיזו יישובי ספר ישראלים, ככפר רופין ומעוז חיים, והציתו מלחמה לאורך נהר הירדן. תגובת צה"ל בפעולת כראמה במרץ 1968 לא הביאה לסילוק המחבלים, ואלה הציגו אותה כניצחון פלסטיני גדול. ב־4 בנובמבר 1968 פרצו קרבות ברבת עמון. לבסוף הגיע חוסיין להסכם עם ארגוני הטרור שנתן להם יד חופשית לפעולה, במגבלות מסוימות. כך נוצרה מדינה בתוך מדינה בירדן. היה ברור כי ההסכם הינו אך זמני. מטרתם של ארגוני הטרור הייתה ליצור בירדן בסיס של קבע בו יעשו כאוות נפשם, ולמעשה ליצור מדינת טרור המתבססת על הרוב הפלסטיני. חוסיין ידע כי המשך המצב הקיים בו גורם זר שולט בחלקים ניכרים בארצו יביא בסוף לנפילתו. לאחר עליות וירידות, הסכמים שנוסחו והופרו, וניסיונות תיווך של גורמים ערבים, החליט המלך כי הגיע הזמן לפעול.
ואכן, בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לעימות גלוי ומזוין, שזכה לכינוי אירועי ספטמבר השחור. תחילת העימות הגלוי בהתנקשות כושלת בחיי חוסיין, שנערכה ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והובילה לקרבות שפרצו ברבת עמון. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי "החזית העממית" שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו בני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח, על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה על בסיסי הפלסטינים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה.
התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד לא תוגברו (בין השאר בשל ריכוז כוחות ישראלים ברמת הגולן) ולבסוף נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטינים הוכו מכה ניצחת. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו סופית. מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב־2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב־3,400 הרוגים ו־10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר הרבה יותר גבוה, כ־20,000.
[עריכה] הדרך אל השלום עם ישראל
- ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל לירדן
לאחר עקירת ארגוני הטרור מממלכתו, ראה חוסיין כיעד את השבת שטחי הגדה לריבונות ירדן. הוא החל בסדרת פגישות חשאיות עם מנהיגים ישראלים בכירים, וביניהם גולדה מאיר ומשה דיין. המצב בין שתי המדינות היה מצב של שלום דה פקטו. מעברי הגבול פעלו, והמטבע הירדני המשיך להיות הילך מקובל בגדה. בין היתר המשיכה ירדן בתשלום משכורות עובדי מדינה בשטחי הגדה. ממשלתם הניצית של דיין וגולדה לא הייתה בשלה למהלך מדיני מרחיק לכת. במרץ 1972 הציע חוסיין תוכנית מדינית המבוססת על פדרציה בין ממלכתו ובין מדינה פלסטינית אוטונומית בגדה המערבית. הצעה זו נדחתה על ידי גולדה באופן פומבי.
המתיחות הגוברת בין ישראל, מצרים וסוריה, הביאה שוב את רוחות המלחמה לאזור בשנת 1973 נראה כי נעשו מאמצים לצרף את ירדן ללוחמים, אך חוסיין לא אבה לחזור על טעותו משנת 1967. הוא אף נפגש עם גולדה מאיר כשבועיים לפני המועד להתקפה, והזהיר אותה על ההתקפה הקרובה. אזהרתו נפלה על אזניים ערלות. במהלך מלחמת יום הכיפורים שלח חוסיין שתי חטיבות שריון לעזרת סוריה. חטיבות אלו נקלעו למאמץ ההבקעה הישראלי בגולן, ואיבדו כעשרים טנקים בקרבות מגננה.
במהלך המגעים הדיפלומטיים שלאחר המלחמה, באפריל 1974, העלה חוסיין הצעה ל"הסכם הפרדת כוחות", במסגרתו יסוגו כוחות שני הצדדים וישאירו אזור מפורז בבקעת הירדן, וזאת כצעד ראשון לפתרון של קבע. גם הצעה זו נדחתה על ידי גולדה מאיר, בימים האחרונים לכהונתה. הפגישות עם גורמים ישראלים המשיכו, ובהן השתתף אף ראש הממשלה החדש יצחק רבין. הפגישות נערכו אף בשטח ישראל, בתל אביב ונמסר כי במהלכן טייל חוסיין, כשהוא מחופש, ברחוב דיזנגוף. חילוקי דעות בממשלתו של רבין שהייתה קרועה בין גורמים שונים, ועמדה בפני משימת שיקום המדינה לאחר המלחמה, ובמיוחד הקרע בין רבין ובין שר הביטחון שלו שמעון פרס, אשר בתקופה זו הביע עמדות ניציות, גרמו לכך שהמגעים לא הביאו לחתימת הסכם.
באוקטובר 1974 החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט כי זכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה בשטחי הגדה, וכי הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני הוא אש"ף. החלטה זו סתמה את הגולל על המגעים, שכן חוסיין הבין כי לא יוכל לפעול כנגד ההחלטה, ולקבל בחזרה את הריבונות בשטחים שאבדו.
הזדמנות נוספת לקידום השלום עם ישראל הגיעה אך בשנת 1987. ממשלת האחדות הלאומית בישראל שלחה את שר החוץ שמעון פרס לשורת מגעים, שהסתיימו זו הפעם הראשונה בהסכם כתוב, הסכם לונדון. ב־11 באפריל 1987 הסכימו הצדדים על ועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. הסכם לונדון לא מומש, שכן בקונסטלציה הפוליטית הפנימית בתוך ישראל, ולאור עמדתו הניצית התקיפה של ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה לפרס הכוח להוציא את ההסכמה אל הפועל. בסוף שנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והמצב השתנה באופן קיצוני. "האופציה הירדנית" - הרעיון כי ניתן יהיה להשתמש בחוסיין ככלי לשמירת השליטה בשטחים במידה זו או אחרת, תוך הגעה להסכמות עם ירדן בדבר השליטה בשטח, והתעלמות מדרישות הפלסטינים לעצמאות, הייתה לנחלת העבר. במצב שנוצר הודיע חוסיין באופן רשמי ב־31 ביולי 1988 כי הוא מוותר על כל תביעה לריבונות בשטחים.
בשנת 1990 פנה חוסיין למהלך פנימי לדמוקרטיזציה בירדן, והורה לוועדה לנסח "אמנה לאומית". האמנה הלאומית, ביחד עם החוקה הירדנית הקיימת, ניסחה מחדש את היחסים בין זרועות הממשל השונות, והתייחסה לזכויות פוליטיות ולתנאי פעולתן של מפלגות. ביוני 1991 התקבלה האמנה בכינוס מיוחד של 2,000 נציגים מכל שכבות העם הירדני.
1990 הביאה למשבר נוסף, עם כיבוש כוויית על ידי כוחותיו של סדאם חוסיין. שוב מצא עצמו חוסיין לכוד בין השכן האלים ממזרח, הנתמך על ידי ההנהגה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, ובין דרישות המערב. חוסיין שב ושגה כאשר תמך בסדאם חוסיין, נמנע מלהצטרף לקואליציה המלחמתית כנגדו, ואיבד את אהדת ארצות הברית, דבר שלווה בסנקציות כלכליות.
בשנת 1991 הביא "חלון ההזדמנויות" שיצרה מלחמת המפרץ להשתתפות ירדן בועידת מדריד. על אף שהוועידה עצמה לא השיגה את מטרותיה, היא נתנה תנופה לשיחות בין ישראלים וירדנים.
בשנת 1992 עלה לשלטון בישראל יצחק רבין. הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993 בין ישראל ובין הפלסטינים, נתנו תנופה אף למשא ומתן עם ירדן. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש רבין עם חוסיין ב־25 ביולי 1994 בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן. ההכרזה לוותה בצעדים סמליים כגון מטס של מטוסו המלכותי של חוסיין בשמי ישראל ב־3 באוגוסט 1994 (המלך היה טייס מוכשר ומנוסה), כשהוא מלווה בשלושה מטוסי קרב ישראלים, ומשט של רבין ביאכטה המלכותית של חוסיין.
ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בטקס בערבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית. ההסכם כלל תיקוני גבול קלים, הסכמים בדבר השימוש במים, והסכמה על נורמליזציה מלאה בין הצדדים. במהלך השנתיים שלאחריו נחתמו עוד שישה עשר הסכמים מפורטים בין הצדדים בנושאים שונים.
[עריכה] תקופת השלום עם ישראל
חוסיין ניסה לשמור על השלום עם ישראל, בתקופה קשה בה השפיע הסכסוך הישראלי פלסטיני לרעה על היחסים. ב־4 בנובמבר 1995 נרצח שותפו של חוסיין להסכם השלום, יצחק רבין. חוסיין השתתף בהלוויתו של רבין.
ב־29 במאי 1996 עלה לשלטון בנימין נתניהו. נתניהו ראה עצמו מחויב להסכם עם ירדן, וביקש לשפר את היחסים עמה, אך אירועי אותו הזמן כגון מאורעות מנהרת הכותל, ובניית השכונה בהר חומה העכירו את היחסים. אירוע טראגי שאירע ב־13 במרץ 1997 הבהיר את מחויבותו של חוסיין להסכם. היה זה כאשר חייל ירדני פתח באש על קבוצת ילדות שביקרו במובלעת הירדנית ב"אי השלום" בנהריים. שבע ילדות מבית שמש נהרגו באירוע. חוסיין הפגין את גדלות לבו ואת מחויבותו לשלום, כאשר ביקר את משפחות ההרוגות וניחם אותן באופן אישי. הייתה זו מחווה שלא תישכח.
בשנת 1997 אירע אירוע נוסף אשר העכיר את היחסים עם ישראל. היה זה נסיון ההתנקשות בחייו של ח'אלד משעל, בכיר בחמאס, שבוצע על ידי סוכני המוסד על אדמת ירדן. שני סוכנים נמלטו לשגרירות ישראל ברבת עמון והשגרירות הוקפה בכוחות מיוחדים ירדנים, חוסיין ראה במעשה משום מעילה באמונו ואיים לפרוץ לשגרירות אם לא יוסגרו הסוכנים לידיו. כשלון זה הטיל כתם על תפקודו של ראש המוסד דאז, דני יתום. בתיווכם של שר החוץ דאז, אריאל שרון ושל אפרים הלוי, שליח מיוחד של ראש הממשלה נתניהו לירדן, הוסגרו הסוכנים לידי הירדנים. לאחר מו"מ שוחררו הסוכנים בתמורה למתן סם הנגד לזריקת הרעל שהוזרקה למשעל, ושחרור שייח אחמד יאסין מכלאו.
[עריכה] אחרית דבר
בימיו האחרונים נאבק חוסיין במחלת הסרטן. חוסיין אובחן כבר בשנת 1992 כחולה בסרטן הכליה, אך הצליח להתגבר על מחלתו. בשנת 1998 אובחן שוב סרטן בגופו. חלק ניכר מזמנו הקדיש לטיפולים רפואיים במרפאת מאיו בארצות הברית. כאשר ראה כי המחלה עומדת להכריעו, החליט כי עליו להסדיר את ענייני הממלכה, וב־19 בינואר 1999 שב לממלכה.
ראשית, הכריז כי יורשו לא יהיה יורש העצר עליו הכריז מאז שנת 1965, אחיו, הנסיך חסן, כי אם בנו עבדאללה. בנאום לאומה האשים את חסן בהתערבות בענייני הצבא ובהפצת שמועות אודות המלכה נור, והכריז על עבדאללה כיורש. לאחר מכן שב לארצות הברית על מנת להשלים את הטיפולים הרפואיים. לאחר שטיפולים אלו נכשלו, שב חוסיין, כשהוא חולה אנוש וללא הכרה לממלכת ירדן. ב־7 בפברואר 1999 הכריעה אותו מחלתו.
[עריכה] חייו הפרטיים
חוסיין היה איש העולם הגדול. השכלתו הבריטית וגינוניו הבריטיים השתלבו עם אהבה לחיים הטובים. הוא היה איש הספורט המוטורי - טייס מנוסה ומוכשר, אופנוען ונהג מרוצים. כן נהנה מספורט המים, מסקי ומטניס. חוסיין היה חובב רדיו, והיה מוכר בקרב קהילת חובבי הרדיו בעולם בכינוי "JY1".
חוסיין נישא ארבע פעמים:
- אשתו הראשונה של חוסיין הייתה דינה בת עבד אל חמיד. דודנית מדרגה שלישית של אביו, אשר נולדה במצרים, חונכה באוניברסיטת קיימברידג', והייתה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת קהיר. ב־19 באפריל 1955 נישאו השניים בטקס מרשים. הכלה הייתה בת 26, ואילו החתן היה בן 19. בשנת 1956 השניים נפרדו, ובשנת 1957 התגרשו. בשנת 1970 נישאה דינה מחדש לאסעד סוליימן עבד אל קדיר, המכונה צלאח תעאמרי מבכירי אש"ף. תעאמרי נפל בשבי ישראל במלחמת לבנון. על פרשת השבי, ויחסיו של תעאמרי עם דינה ועם הישראלים, כתבו אהרון ברנע ועמליה ארגמן ברנע את הספר "ללכת שבי", הפורש את מסכת יחסיה המורכבים של דינה עם הישראלים, שהפכו לידידיה. לחוסיין ולדינה בת בשם עאליה, ילידת 1956.
- אנטואנט (טוני) אבריל גרדינר, הייתה בתו של קצין אנגלי ששירת בירדן. ב־25 במאי 1961 נישאו השניים, לאחר שטוני המירה את דתה לאסלאם וקיבלה את השם מונה אל חוסיין. השניים התגרשו בשנת 1972. מונה היא אמו של המלך עבדאללה השני, (נולד 1962), וכן של פייסל (1963) עאישה (1968) וזיין (1968).
- עאליה טוקאן, בתו של שגריר ירדן בלונדון. נישאה לחוסיין בשנת 1972, ונהרגה בתאונת מסוק בשנת 1977. על שמה נקרא נמל התעופה הבינלאומי של ירדן, וכן חברת התעופה המלכותית. לזוג נולדו האיה (נולדה בשנת 1972), עלי (נולד בשנת 1975) וכן בת מאומצת ילידת 1972, שאומצה בשנת 1976 בשם עביר.
- אליזבת (לייזה) נג'יב חלבי, אמריקנית ממוצא ערבי, נישאה לחוסיין ביום 15 ביוני 1978, וקיבלה את השם "המלכה נור". לזוג נולדו חמזה (1980), האשם (1981), אימאן (1983) וראיה (1986).
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, כתר, 2005.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר זיכרון רשמי למלך חוסיין, אתר ממשלת ירדן
- מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.
| הקודם: טלאל |
מלך ירדן 11 באוגוסט 1952 - 7 בפברואר 1999 |
הבא: עבדאללה השני |
