משה יעלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

משה "בוגי" יעלון

מֹ‏שֶ‏ה "בּ‏וֹ‏‏גִי‏" יָ‏עַ‏לוֹ‏ן (נולד ב-24 ביוני 1950) הרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.

יעלון הוא חבר קיבוץ גרופית שבערבה, שם עבד כרפתן וכמפעיל דחפור. ליעלון יש תואר ראשון במדעי-המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה. הוא נשוי ואב לשלושה.

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדות, נעורים וקריירה צבאית

משה יעלון נולד כמשה סמולנסקי בשנת 1950 בקריית חיים. כינויו, "בּוֹגי" (שלעתים מעוות ל"בּוּגי"), הודבק לו בגיל 12 על-ידי ילד השכנים שהתקשה לקרוא לו "מושיק", כפי שנהגו לקרוא לו כולם באותם הימים. בתקופת התיכון, היה תלמיד מצטיין במגמה הריאלית, ניגן בקלרינט והיה חבר בתזמורת הנוער של חיפה. עם זאת, תפסה תנועת הנוער העובד והלומד, בה היה חבר מגיל קטן, חלק משמעותי בחייו. בשנת 1967 הוקם גרעין התנועה שלו שיועד לקיבוץ יעלון בערבה וגם נקרא על שמו. משה סמולנסקי שרצה להביע את הזדהותו עם הרעיון החלוצי, שינה את שם משפחתו מסמולנסקי לשם הגרעין והקיבוץ, יעלון.

בשנת 1968 התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל ולאחר מכן בנח"ל המוצנח. את שירותו הצבאי סיים בדרגת סמ"ר בשנת 1971, אולם עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 שב לחזית ולחם כחייל מילואים בגזרה המצרית. לאחר המלחמה שב לשירות קבע והשלים בהצטיינות קורס קצינים.

בסוף שנות השבעים מונה למפקד סיירת הצנחנים, עליה פיקד במסגרת מבצע ליטני. בהמשך שירת בסיירת מטכ"ל, ובמלחמת שלום הגליל (1982) לחם כסגן מפקד הסיירת. לאחר מכן כיהן כמפקד גדוד בצנחנים וכסגן מפקד חטיבת הצנחנים.

בשנת 1986 נפצע במהלך היתקלות עם מחבלים, ולאחר שהחלים יצא ללימודים מתקדמים במכללה לפיקוד ולמטה בקימברלי, אנגליה. עם שובו לפעילות הועלה לדרגת אלוף משנה וכיהן כמפקד סיירת מטכ"ל. בתום כהונתו השלים תואר ראשון במדעי המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה.

בשנת 1990 היה למפקד חטיבת הצנחנים, וכעבור שנתיים מונה למפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (אוגדת איו"ש) בדרגת תת אלוף. בשנת 1993 היה למפקד בסיס אימונים ליחידות שדה בצאלים, ומפקד אוגדה משוריינת. בשנת 1995 הועלה לדרגת אלוף וכיהן כראש אגף המודיעין.

ב-1998 היה לאלוף פיקוד המרכז. שנתיים אחר כך מונה לסגן הרמטכ"ל (בעת ששאול מופז כיהן כרמטכ"ל). בתום כהונתו של מופז מונה ב-9 ביולי 2002 לרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.

[עריכה] שירות כרמטכ"ל

הרמטכ"ל משה יעלון בסיור שטח.

יעלון מונה לרמטכ"ל ביולי 2002, חודשיים לאחר מבצע חומת מגן, הפעולה הישראלית המאסיבית ביותר נגד הטרור הפלסטיני במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. מטלתו העיקרית הייתה להמשיך את המלחמה בטרור הפלסטיני ולהכילו. שני סגנים כיהנו תחתיו: תחילה האלוף גבי אשכנזי, לימים הרמטכ"ל ה-19 של צה"ל, ולאחריו מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף דן חלוץ, אשר נבחר במרץ 2005 להחליף את יעלון בתפקידו כרמטכ"ל.

בשנתיים הראשונות לכהונתו של יעלון, גל הטרור שמקורו בגדה המערבית הלך ודעך, במידה רבה הודות לסיוע השב"כ וגדר ההפרדה. ערי השרון והצפון, שסבלו בשנים הקודמות מפיגועי התאבדות רבים, נהנו משקט יחסי לאורך 2004. ברם, גזרת ירושלים נותרה פרוצה במידה רבה, ובעיר אירע מספר רב של פיגועים קשים.

עם זאת, ברצועת עזה המצב הלך והסלים במהלך 2004, וישובים ישראלים רבים - לרבות העיר שדרות שבתחומי הקו הירוק - ניצבו תחת איום מטחי רקטות הקסאם ששוגרו מהרצועה. תחת יעלון נוהלו מספר מבצעים גדולים בתחומי הרצועה (אף שגם הגדול שבהם, מבצע ימי תשובה, לא דמה בהיקפו למבצע חומת מגן), במהלכם חדרו כוחות קרקע של צה"ל אל שכונת זייתון, רפיח, בית חאנון, ג'אבליה וחאן יוניס על מנת להרוס מחרטות קאסמים, מעבדות נפץ ומנהרות הברחה. במבצעים אלה נהרגו מאות מחבלים, אך גם עשרות חיילי צה"ל (כ-13 חיילים נהרגו במסגרת "אסון הנגמ"שים"). ברפיח הרס צה"ל מאות בתים בניסיון לפגוע במנהרות ההברחה, אולם נחל הצלחה חלקית בלבד. ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת קשה על ההרס ברפיח ודחו את טענת צה"ל לפיה הדבר היה בבחינת כורח צבאי.

במקביל, נאלץ יעלון להתמודד עם קשיים שאינם מבצעיים במהותם. הדחתו את מפקד אוגדת עזה, תא"ל שמואל זכאי, בעקבות כשלונו של זה בבדיקת פוליגרף בדבר הדלפות מידע לתקשורת במבצע ימי תשובה, עוררה מחלוקת רבה בציבור ובדרג המדיני. בתקופתו חל גידול ניכר בתופעת הסרבנות - תחילה משמאל (פציפיסטים ו"סרבני מצפון"), אולם מאוחר יותר - ובעיקר עם התגבשותה של תוכנית ההתנתקות מחבל עזה - גם מימין (סרבני פינוי התנחלויות). כמו כן התמודד מול ביקורת שוטפת על שחיקת מוסר הלחימה הצה"לי בעקבות האינתיפאדה, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בתקרית וידוא ההריגה לכאורה בילדה אימאן אל המס (שבסופו של דבר הופרכה והנאשם העיקרי זוכה), בהתעללות חיילים בגופות מחבלים ובחיכוכים גוברים עם האוכלוסייה הפלסטינית במחסומים.

אף על פי שבחירתו של יעלון כרמטכ"ל עמדה בסימן "מינוי רמטכ"ל לא-פוליטי", יעלון נקלע לשורת תקריות מביכות בעקבות התבטאויות שונות, שהיו בעלות אופי מדיני מובהק. בין השאר הוא צוטט (שלא במדויק) ב־3 ביולי 2003 כאומר "ניצחנו" בהתייחסו לתוצאות האינתיפאדה, שנים לפני סיומה. הוא התבטא כנגד ידה הקמוצה של ממשלת ישראל כלפי אבו מאזן בתקופת כהונתו כראש ממשלה, וכן טען שנסיגה חד צדדית מרצועת עזה מהווה "רוח גבית לטרור". בנוסף, טען כי על ישראל לשחרר יותר אסירים פלסטינים במסגרת המחוות מול אבו מאזן. הרמטכ"ל אף רמז מספר פעמים כי הוא מתנגד למעורבות היתר של שר הביטחון שאול מופז בעניינים פנים-צבאיים, וכן התעמת פעמים אחדות עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות ח"כ יובל שטייניץ. למרות כל אלה, יעלון היה שותף מרכזי בהכנות לקראת תוכנית ההתנתקות.

[עריכה] סיום כהונתו

בפברואר 2005 חולל שר הביטחון, שאול מופז, סערה במערכת הצבאית והפוליטית, כאשר הודיע כי לא יענה לבקשתו של יעלון להאריך את כהונתו בשנה נוספת וכי הלה יסיים כהונתו ביולי 2005, מועד יישום תוכנית ההתנתקות. רבים ראו בצעד חסר-תקדים זה שיאה של המתיחות בין האישים, שסבבה סביב חילוקי דעות מקצועיים ואישיים כאחד. ראש הממשלה אריאל שרון אישר זאת באומרו כי "הרמטכ"ל לא ממשיך בגלל יחסי העבודה עם מופז." יעלון, שנתן ביטוי לעלבון שחש במספר כלי תקשורת, תמה על פשר הדחתו ובמרץ 2005 קרא להקמת ועדת חקירה שתבחן מדוע לא הוארכה כהונתו.

מספר שבועות לפני סיום כהונתו, התבטא יעלון בנאום שקיבל את השם "נאום הנחשים", ואמר "אני זוכר ששאלו אותי פעם מדוע אני ממשיך ללכת עם נעליים גבוהות בקרייה, ועניתי להם - 'בגלל הנחשים'". ניתן ללמוד מכך על יחסיו עם יתר חברי המטכ"ל ומערכת הביטחון.

כהונתו של יעלון הסתיימה ב-1 ביוני 2005. החליף אותו סגנו, האלוף דן חלוץ. ב 30 במאי השתתף יעלון במפגן צניחה לציון 60 שנה לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, יחד עם קצינים ולוחמים מבעלות הברית, ובכך חתם 37 שנות שירות בצה"ל.

החל משנת 2006 יעלון הוא עמית בכיר במרכז שלם - מכון מחקר אקדמי בעל זיקה ימנית - שמרנית.

[עריכה] הבעת עמדות פוליטיות לאחר פרישתו

לאחר פרישתו מתפקידו, הביע יעלון בצורה ברורה את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות, ולחזרה לגבולות 67. כבר בראיון פרישה לארי שביט בעיתון הארץ (ה-5 ביוני 2005) אמר יעלון שהפלסטינים - לרבות אבו מאזן - לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, ועדיין מחפשים דרכים להשמידה. הוא הזהיר מפני גל טרור שיפרוץ לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שיכלול פיגועי התאבדות וירי רקטות על ערים ישראליות, לרבות ירי קסאמים מצפון השומרון. יעלון גם קבע שפתרון "שתי מדינות לשני עמים" איננו ישים ובמקום להביא לסוף הסכסוך רק יביא לעוד פיצוץ אלים, שכן

"...אני רואה קושי לייצב מצב יציב של סוף סכסוך בתוך הפרדיגמה הזאת".

"מדברים על מדינה פלסטינית בת קיימא. Viable Palestinian State. באירופה אפשר ליצור מצבים כאלה. מונקו, אנדורה, ליכטנשטיין, לוקסמבורג. אבל כאן המצב אחר. לצד הפלסטיני אין תחושת עד כאן. גם בגבולות 67' אין לו תחושת עד כאן. הוא מדבר על צפת ועל חיפה ועל תל אביב. וגם מבחינה כלכלית יהודה שומרון ועזה אינם מדינה בת קיימא".

בנאום בכנס הרצליה (23 בינואר 2006) אמר, כי ישראל לא יצרה הרתעה אמינה מפני הרקטות, וכי הנסיגות החד-צדדיות נתפשות כבריחה מהאיום זה. כן תקף כל נסיגה המתבצעת בטרם הכירה הרשות הפלסטינית בישראל כמדינה ריבונית, כאשר לדעתו המהומות בספטמבר 2000 נועדו להתחמק מהכרה כזו. כן אמר:

"אי-הנכונות הערבית להכיר בישראל היא המקור להפעלת האלימות נגדה משחר הציונות ועד היום. כל עוד מרכיב זה לא ישתנה, ישראל תהיה מועדת לאלימות. גבולות 67' אינם נותנים מענה בטחוני לא לאיום טרור של רקטות ומתאבדים ולא לאיום של התקפה קונבנציונאלית... כדי לעמוד מול טרור מבלי להיכנע, חשוב לבצר את גבולותנו התודעתיים ולחזק את אמונתנו בצדקת הדרך, וזאת בניגוד למגמה הקיימת היום".

ב-7 במרץ, בנאום שנשא יעלון במכון הדסון בוושינגטון התייחס יעלון לתוכנית הגרעין האיראנית ואמר ש"ברור שיש לישראל תוכנית צבאית למתקפה באיראן". יעלון הוסיף שלישראל יש יכולת מלאה להוציא אותה לפועל ולפגוע באופן ממשי בתוכנית הגרעין. [1]

ב-14 בספטמבר תקף את ראש הממשלה אהוד אולמרט על ניהול מלחמת לבנון השנייה וקרא לו להתפטר. הוא האשים אותו בכך ששלח ביומיים האחרונים למלחמה חיילים להיהרג בשביל ספין תקשורתי. [2]