קדימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קדימה
אפיון:	מפלגת מרכז[1]
כנסות:	16 ו-הכנסת ה-17
מנהיגים:	אריאל שרון, אהוד אולמרט
שיא כוחה:	29 מנדטים (הכנסת ה-17)
נוצרה מתוך:	הליכוד
התמזגה לתוך:	לא התמזגה

ערך זה עוסק במפלגת קדימה. לערך העוסק במועצה המקומית, ראו קדימה (מועצה מקומית).

קדימה היא מפלגה ישראלית, שהוקמה בנובמבר 2005 על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, שפרש לשם כך מהליכוד, כשאליו מצטרפים רבים מחברי הכנסת של הליכוד וחברי כנסת נוספים. בין בכירי המפלגה כיום נמנים ראש הממשלה אהוד אולמרט, וכן השרים ציפי לבני ושמעון פרס.

תוכן עניינים 1 מצע המפלגה 2 היסטוריה 2.1 רקע להקמת המפלגה 2.2 הקמה 2.3 התמוטטות שרון ומערכת הבחירות 2.4 תוצאות הבחירות 3 נציגי המפלגה בכנסת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים

[עריכה] מצע המפלגה

• שמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
• קידום תהליך השלום ועיצוב גבולות הקבע על בסיס יישום מפת הדרכים, והכללת גושי ההתישבות (גוש עציון, אריאל ומעלה אדומים) בשטחה של מדינת ישראל בכל הסדר קבע עתידי עם הפלסטינים.
• שמירה על ביטחון ישראל ומלחמה בטרור תוך כדי שמירה האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל.
• השלמת גדר ההפרדה בהקניית ביטחון מירבי לאזרחי ישראל, תוך הכללת גושי ההתישבות בתוואי הגדר.
• שמירה על ירושלים המאוחדת, כבירת ישראל.
• קידום שוויון זכויות למיעוטים.
• הנהגת מס הכנסה שלילי וחוק פנסיה חובה לכל עובד.
• הגדלת הקצבאות לקשישים ולנכים והרחבת סל התרופות.
• מציאת פתרון לבעיית הנישואים האזרחיים.
• הנהגת רפורמה במשטרת ישראל.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] רקע להקמת המפלגה

במהלך הקדנציה השנייה כראש ממשלה החליט שרון על תוכנית ההתנתקות. בדרך לביצועה פעל באופן שקומם כנגדו רבים בקרב מפלגתו ומחוצה לה. התנהגותו זו של שרון, שכללה פיטורי שרים, והתעלמות מהצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד, הביאה ליצירת גוף שכונה "המורדים" ובו כ-13 חברי כנסת מהליכוד, שהבולט ביניהם הינו עוזי לנדאו, שפעלו ככל יכולתם להצר את צעדיו של שרון. טענתם הייתה כי שרון נבחר על סמך מצע ששלל צעדים כנסיגה חד צדדית מרצועת עזה, וכי דרכו נוגדת את האידאולוגיה של הליכוד, מבית מדרשם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין.

עם התפטרותו של בנימין נתניהו מתפקיד שר האוצר, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 קם מנהיג חדש למתנגדיו של שרון. למרות זאת בהצבעה על הקדמת מועד הבחירות המקדימות בליכוד, שהתקיימה בספטמבר 2005 ניצח שרון את נתניהו, אך היה ברור כי המאבק בין השניים רחוק מסיומו.

בתחילת נובמבר 2005 הביא כוחם של "המורדים" בליכוד לכך ששרון נכשל בקבלת אישורה של הכנסת למינוים לשרים של שני מועמדים שהציג, רוני בר-און וזאב בוים. היה זה אך סימפטום לבעיה שנוצרה לממשלה, אשר נשענה על רוב דחוק, שהיה תלוי ברצונם הטוב של מתנגדיה מתוך הליכוד.

מרכז הליכוד, שבו ניצח שרון במפתיע בחודש ספטמבר, היווה בעיה נוספת. המדובר בגוף שלטוני חזק, שכלל השפעה של גופים מאורגנים וקבוצות לחץ כגון חטיבת מנהיגות יהודית בראשות משה פייגלין וכן היה בעל מוניטין של גוף הנתון ל"קניית קולות" ורבים סברו כי ההחלטות המתקבלות בו אינן ענייניות, ומתקבלות אצל "קבלני קולות" שעיקר רצונם הוא בקידומם האישי ובקידום חבריהם למשרות ממשלתיות בדרך של מינויים פוליטיים. ההשערה הרווחת הייתה כי חברי המרכז נוטים לקו ימני יותר מאשר מצביעי הליכוד שאינם חברי מרכז. מתנגדי שרון ביקשו להביא למצב שבו יהיה שרון כפוף מעשית להחלטות המתקבלות בגוף זה (ולא רק פורמלית כחבר מפלגת הליכוד).

בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, שאירעה ימים ספורים לאחר כישלון ההצבעה על מינוי השרים בכנסת, סימנה כי תם זמנה של הממשלה, אשר הייתה ממשלת אחדות לאומית המורכבת מנציגי מפלגת העבודה שחברו לאנשי הליכוד.

על שרון היה להכריע בין התמודדות בליכוד כנגד נתניהו וכנגד ה"מורדים", התמודדות שאף אם היה מנצח בה היה עומד לאחר הבחירות בראש סיעה שרבים מחבריה מתנגדים לו ושעלולה למנוע ממנו יישום תכניות מדיניות לפי רוחו, ובין התמודדות במסגרתה של סיעה חדשה, שתהיה מורכבת מאנשים שיסכימו עם הקו המדיני שירצה לנקוט, ותאפשר לו מרחב תמרון רב יותר כראש ממשלה, לאחר הבחירות לכנסת ה-17.

[עריכה] הקמה

בשעות הלילה המאוחרות שלאחר ה-20 בנובמבר נפל הפור. התקשורת הודיעה כי שרון החליט על עזיבת הליכוד והקמתה של מפלגה חדשה. ב-21 בנובמבר בשעות הבוקר נפגש שרון עם הנשיא משה קצב וביקש ממנו לפזר את הכנסת. במקביל, ערכה הכנסת הצבעות על פיזורה, כאשר מטרת מתנגדי שרון הינה לפעול לפיזור הכנסת ככל המאוחר, לעומת שרון אשר ביקש מן הנשיא כי הכנסת תתפזר בראשית מרץ 2006.

במהלך 21 בנובמבר התכנסה המפלגה החדשה לכינוס ראשוני, ושלדה הפרסונלי התגבש. נראה כי עיקר אנשיה הינם מתוני הליכוד, ותומכי שרון מקרב המפלגה. בנוסף, חברו לקדימה גם יוצאי מפלגת העבודה שלא מצאו את מקומם במפלגה לאחר בחירתו של עמיר פרץ. כמו כן, מספר תומכים הגיעו מחוץ למערכת הפוליטית.

המפלגה נקראה בתחילה אחריות לאומית, אך לאחר ימים אחדים שונה השם לקדימה. עם זאת, השם שימש את הסיעה בכנסת למשך כחודשיים, עד שהוחלף גם הוא בקדימה.

מיד לאחר ההקמה החלה המפלגה לגייס פוליטיקאים ואנשי ציבור בולטים, על מנת לבנות רשימה אטרקטיבית שתמשוך את לב הבוחרים. ביום הקמתה , הצליח שרון לגייס 14 מחברי הליכוד לסיעה החדשה:

• שרים: ציפי לבני, אהוד אולמרט, גדעון עזרא, אברהם הירשזון, מאיר שטרית
• חברי־כנסת: מרינה סולודקין, רוני בר-און, רוחמה אברהם, אלי אפללו, זאב בוים, יעקב אדרי, מגלי והבה, עמרי שרון.

השגת מספר זה של חברי כנסת פורשים העומדים לרשותו, שליש מסיעת הליכוד, הייתה קריטית לשרון. על פי חוק מימון מפלגות, החזר מימון מערכת הבחירות נעשה על פי מספר המנדטים להם מפלגה זוכה לאחר הבחירות, אך מפלגה קיימת זכאית לקבלת מקדמה על חשבון כספי מימון מפלגות בהתאם לנציגיה בכנסת היוצאת, ולדקות שידור מוגדלות בתעמולת הבחירות. על פי החוק גם סיעת פורשים המהווה לפחות שליש מסיעה קיימת נהנית מזכויות אלו. לאור חשיבותן הגדולה של ההטבות, במיוחד למפלגה חדשה ללא כל תשתית ארגונית קיימת כקדימה, היה על שרון לגייס לפחות 13 חברי כנסת נוספים של הליכוד בטרם הודיע על הפרישה, משימה בה נחל הצלחה.

על ההישג המרשים העיב מעט הכישלון בצירוף שר הבטחון שאול מופז שהחליט לאחר התלבטויות ממושכות להישאר בליכוד ולהתמודד על הנהגתו, על אף בקשתו של שרון שיצטרף למפלגתו. לעומת זאת הצליח שרון לגייס את שני חברי הכנסת העצמאיים דוד טל ומיכאל נודלמן, ועוד שני חברי כנסת בכירים ממפלגת העבודה (חיים רמון ודליה איציק), אשר למרות שלא עברו פורמלית למפלגה הודיע על תמיכתם בה.

הפרופסור אבישי ברוורמן, ששרון ניסה לגייסו למפלגתו, התפקד לבסוף למפלגת העבודה של עמיר פרץ - אך הפרופסור אוריאל רייכמן, שעד אז היה פעיל בכיר מאוד במפלגת שינוי, הצטרף למפלגת קדימה.

ב-30 בנובמבר, לאחר לבטים ממושכים, הודיע לבסוף שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה ועל תמיכתו במפלגת קדימה ובאריאל שרון. פרס לא הצטרף רשמית למפלגה, אולם לאחר שתחילה הודיע כי לא יתמודד במסגרתה לבחירות לכנסת, הודיע בסוף דצמבר לאחר אשפוזו של שרון כי הוא מבקש להיכנס לרשימה, מהלך שנבע כנראה מרצונו לחזק את מעמדו במפלגה, שהיה מבוסס עד אז בעיקר על יחסיו עם שרון. מאוחר יותר התפטר מהכנסת יחדיו עם חיים רמון ודליה איציק, על מנת שיוכלו להתמודד ברשימת המפלגה החדשה בבחירות הבאות.

ב-7 בדצמבר הודיע צחי הנגבי - שר בלי תיק, יו"ר מרכז הליכוד, ומחליפו הזמני של שרון כיו"ר תנועת הליכוד - על הצטרפותו לקדימה. "הלב אמר להישאר בבית הפוליטי שבו גדלתי", אמר הנגבי, "אבל ההיגיון הממלכתי אמר להצטרף למהלך הפוליטי ההיסטורי לצידו של ראש הממשלה". הנגבי, שהתנגד לתוכנית ההתנתקות, הודה כי "בעמדות המדיניות שלי יש תזוזה מתמשכת לאורך השנים". הצטרפותו של הנגבי לשרון בלטה במיוחד על רקע ידיעות לפיהן המשטרה תמליץ להעמידו לדין על רקע חשיפות על מינויים בלתי-כשרים-לכאורה שביצע בעת כהונתו כשר לאיכות הסביבה, אבל הנגבי דחה השערות שקשרו בין הדברים, ושב והצהיר "לא נפל פגם בפעילותי". הוא הודיע על התפטרותו מהכנסת, ואמר: "המנדט שלי שייך לליכוד, אני מחזיר אותו לליכוד".

ב-11 בדצמבר הודיע גם שאול מופז, שר הבטחון, על הצטרפותו לקדימה - צעד שהתקבל בהפתעה, שכן בשבועות שחלפו מאז פרישת שרון, הבטיח מופז להישאר בליכוד ואמר כי "החבירה של שרון לשורה של אנשי שמאל התומכים בהסכמי אוסלו ובחזרה לקווי 67' היא מסוכנת... הם עלולים לגרור אותו למחוזות מסוכנים ביותר מבחינה מדינית וביטחונית". מופז גם האשים את ראש הממשלה בהפיכת אנשי מערכת הביטחון "לשחקנים על המגרש הפוליטי", וסיפר כי "הציעו לי בקדימה להיות מספר 2, סגן ראש הממשלה ושר הביטחון - וסירבתי". למרות התבטאויותיו, מופז הצטרף לשרון - ימים ספורים אחרי פרסום סקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד. מופז דחה את הטענות שקשרו בין הדברים, ונימק את מעברו לקדימה במילים "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי". ביחס לביקורת על אמינותו, כמי שהתחייב להישאר בליכוד, אמר כי "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות".

מספר לא מבוטל של ראשי ערים, מועצות מקומיות ואזוריות, במגזר היהודי ובמגזר הערבי, הודיעו אף הם על הצטרפותם למפלגה החדשה. דוגמאות בולטות הן עדי אלדר - ראש עיריית כרמיאל ויו"ר מרכז השלטון המקומי בישראל, יעקב טרנר - ראש עיריית באר שבע והמפכ"ל לשעבר, יונה יהב - ראש עיריית חיפה, מאיר ניצן - ראש עיריית ראשון לציון, צבי צילקר - ראש עיריית אשדוד, יוסי בן-דוד - ראש עיריית יהוד-מונוסון, יוסי נשרי - ראש עיריית קריית אונו, מנחם אריאב - ראש עיריית נצרת עילית, שלמה בוחבוט - ראש עיריית מעלות-תרשיחא, טלאל אל קרינוואי - ראש עיריית רהט, כרמי גילון - ראש המועצה המקומית מבשרת ציון וראש השב"כ לשעבר, אחמד דבאח - ראש עיריית שגור (איחוד הכפרים בענה, דייר אל-אסד ומג'ד אל-כרום) ושמעון לנקרי, ראש עיריית עכו. בנוסף הודיעו אנשי ציבור שונים על הצטרפותם למפלגה.

[עריכה] התמוטטות שרון ומערכת הבחירות

אירוע מוחי קל בו לקה שרון ב-18 בדצמבר והתגובות סביב אירוע זה, העלו שאלות שלבסוף התבדו האם המפלגה תלויה כולה באישיותו של מנהיגה, שרון. האירוע העלה, בין השאר, שאלות באשר לכך כי למפלגה לא נקבעו מוסדות או מנגנון שתפקידם להסדיר את אופן קבלת ההחלטות וכן את אפשרות תפקודה של המפלגה במצבה הנוכחי גם בהיעדרו של שרון. הבעיה קבלה משנה תוקף לאחר אירוע מוחי קשה יותר בו לקה ראש הממשלה ב-4 בינואר 2006(היום בו נרשמה מפלגת קדימה כמפלגה ברשם המפלגות), כאשר בתחילה לא היה ידוע האם יחלים ממנו בזמן לבחירות לכנסת השבע עשרה.

לאחר שהתברר כי שרון לא יוכל לחזור לכהן כיו"ר המפלגה ולהתמודד לכנסת ה-17, אהוד אולמרט שתפקד כממלא מקום ראש הממשלה, החליפו כיו"ר מפלגת קדימה ומועמדה לראשות הממשלה. בנוסף בחר את רשימת המפלגה ועיצב את מצעה. השפעתו על עמדותיה המדיניות של המפלגה בלטה בהציגו במהלך מערכת הבחירות את תוכנית ההתכנסות לנסיגה ביהודה ושומרון ועיצוב גבולות קבע, תוכנית שנראתה כנוגדת את הקו המדיני בו נקט שרון לאחר תוכנית ההתנתקות, ששלל נסיגות חד צדדיות נוספות.

במהלך מערכת הבחירות העלו יועצי המפלגה את הרעיון להציב את ראש הממשלה שרון, השרוי במיטתו חסר הכרה, במקום הראשון כיו"ר או במקום 120 הסמלי [1]. התוכנית לא יצאה אל הפועל לאחר שזכתה לביקורת ציבורית רבה, וממילא לא הייתה ניתנת לביצוע שכן על פי חוק נדרשת חתימת המועמד על טפסי ההרשמה של המפלגה.

מערכת הבחירות תועדה בחלקה בסרט התעודה כל אנשי הקמפיין ששודר לאחר הבחירות בערוץ 10, ובו נראו השינוי בקמפיין לאחר מחלת שרון, הכתבת מהלכים על ידי היועצים האסטרטגיים, ספינים תקשורתיים, החרמת עיתונאים "סוררים" ועוד.

[עריכה] תוצאות הבחירות

ב-28 במרץ 2006 התקיימו הבחירות לכנסת ה-17. בתום ספירת הקולות התברר שקדימה היא המפלגה הגדולה ביותר עם 29 מנדטים, ואולמרט הרכיב את הממשלה ה-31. למרות הנצחון בבחירות הייתה מהולה השמחה בתחושת החמצה שכן המפלגה לא השיגה את מספר המנדטים הגבוה שצפו לה הסקרים (כ- 36-40). ב-26 באפריל 2006 חתמה קדימה עם מפלגת הגמלאים על הסכם קואליציוני במסגרתו הוסכם כי שתי המפלגות יפעלו כסיעה משותפת, אם כי לא יאוחדו באופן רשמי [2].

[עריכה] נציגי המפלגה בכנסת

הכנסת ה-16 (2003)
15 מנדטים: רוחמה אברהם, יעקב אדרי, אהוד אולמרט, אלי אפללו, זאב בוים, רוני בר-און ,אברהם הירשזון, מגלי והבה, דוד טל , ציפי לבני, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, מאיר שטרית, אריאל שרון, עמרי שרון^[3]
1. ^הסיעה נוצרה ב-23 בנובמבר 2005 על ידי 14 מחברי סיעת הליכוד ודוד טל מסיעת היחיד נוי.
2. ^ הרשימה אינה כוללת את חברי הכנסת שמעון פרס, חיים רמון, ודליה איציק מהעבודה ומיכאל נודלמן מהאיחוד הלאומי שהודיעו על תמיכתם במפלגה אך לא יכלו להצטרף לסיעה בכנסת מסיבות חוקיות. כמו כן לא נכלל צחי הנגבי מהליכוד שהצטרף למפלגה אך התפטר מהכנסת ולא הצטרף לסיעה.
3. ^ ב-5 בינואר 2006 פרש מהכנסת עמרי שרון עקב הרשעתו בפלילים. החליף אותו דוד מנע מהליכוד.

הכנסת ה-17 (2006)
29 מנדטים: אהוד אולמרט, שמעון פרס, ציפי לבני, מאיר שטרית, אבי דיכטר, מרינה סולודקין, חיים רמון, שאול מופז, צחי הנגבי, אברהם הירשזון,אוריאל רייכמן^[2] , גדעון עזרא, רוני בר-און, דליה איציק, זאב בוים, יעקב אדרי, זאב אלקין, מגלי והבה, רוחמה אברהם, מנחם בן ששון, שלמה ברזניץ, אלי אפללו, דוד טל, אביגדור יצחקי, רונית תירוש, עתניאל שנלר, מיכאל נודלמן, עמירה דותן, יואל חסון, שי חרמש^[2]
1. ^ מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: פרופ' יצחק בן-ישראל, ד"ר רחל אדטו לוי, שי אביטל, אנסטסיה מיכאלי, יצחק חדד, אמיר הלוי (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן)
2. ^ ב-28 באפריל 2006 פרש מהכנסת אוריאל רייכמן, לאחר שלא קיבל את תיק החינוך שהובטח לו. החליף אותו שי חרמש.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• קדימה באתר הכנסת
• קדימה בכנסת הנוכחית

• אתר תנועת קדימה
• שרון: המפלגה החדשה תתמוך במפת הדרכים באתר וואלה.
• תוצאות המפץ הפוליטי, באתר NRG מעריב.
• המפלגה קדימה יצאה לדרך, באתר ynet.
• מצע רשימת קדימה לבחירות לכנסת ה 17, באתר תנועת קדימה.
• המצע הכלכלי-חברתי של המפלגה, באתר Ynet.
• נצחון ראשון למפלגת קדימה - השגת שם המתחם באינטרנט, באתר NRG מעריב.
• אתר הפעילים של תנועת קדימה

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ בשל הקמתה המהירה של המפלגה והעובדה כי חבריה הגיעו ממפלגת שונות, יש הרואים בקדימה מפלגת מרכז, אך עם נטיות ימינה או שמאלה.