ראינוע
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בטכנולוגיה שקדמה לקולנוע. לערך העוסק בסרט הפרודי, ראו סרט אילם (סרט).
ראינוע הינו שמו העברי של הסרט האילם, טכנולוגיה שקדמה לקולנוע והציגה יצירות מצולמות של קטעי תנועה ללא צליל מוקלט מראש המוצג באופן מתואם לעלילה. עד לסוף שנות ה-20 היו כל הסרטים אילמים. על אף שנעשו נסיונות רבים להתאים צליל לתנועה, ההתפתחות הטכנולוגית איפשרה זאת רק עם סיום שנות ה-20. גם לאחר מכן המשיכו יוצרים כצ'רלי צ'פלין ביצירת סרטים אילמים למשך תקופה קצרה, אם כי סרטים אלו לוו בפסקול מוזיקלי, כדוגמת הסרט אורות הכרך.
במאים כרנה קלייר, וסרגיי אייזנשטיין, ראו בשילוב הקול בתמונה פגיעה באמנות המבוססת של הסרט האילם, שנראתה כסוג נפרד ושונה של אמנות. עם זאת, מרגע הקרנת הסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ולסון בשנת 1928, נטשו צופי הראינוע את הסרט האילם ודרשו הפקתם של סרטי קולנוע. מזה עשרות בשנים אין איש עוסק עוד ביצירת סרטי ראינוע (על אף שיש במאים ששילבו ביצירתם מחוות לאמנות זו, כמו גם פארודיות עליה), וניתן לומר שאמנות זו חלפה מן העולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] הראינוע כאמנות
השנים שלפני ההתפתחות הטכנית שאיפשרה את הקולנוע, ידועים כ"עידן הסרט האילם". בעידן זה התפתח הסרט האילם לכלל אמנות בפני עצמה, ויוצרים גדולים וחשובים יצרו סרטים בעלי איכות טכנית ואיכות אמנותית גבוהה. על אומני הסרט האילם שיצירותיהם מוקרנות ומשפיעות עד היום נמנים אמן הקומדיה צ'רלי צ'פלין, אמן המונטאז' סרגיי אייזנשטיין, האקספרסיוניסט פריץ לאנג, האימפרסיוניסט אבל גאנס והדוקומנטריסט רוברט פלאהרטי.
בטרם גווע, הגיע הראינוע לאיכות טכנית מעולה. היצירות המוקרנות כיום בסינמטקים ובטלוויזיה הם עותקים מדור שני או שלישי, ולרוב אף יותר, של הסרטים המקוריים, שהינם לרוב עותקים פגומים מאיכות טכנית ירודה. עותקים אלו מוקרנים לעתים במהירות שגויה, ותוך שימוש במוזיקה שאינה מתאימה כך שורר היום בקרב צופי הקולנוע הדימוי השגוי של אמנות הראינוע כאמנות פגומה, וירודה מבחינה טכנית, אשר אינה מתאימה לצפייה בקרב קהל מודרני. אין זה נכון. הקהל של שנות העשרים היה מודרני לחלוטין גם מבחינה זו. כאשר הוצגו הסרטים הם ייצגו את חזית הקדמה הטכנולוגית והאמנותית של הארצות בהן נוצרו, והישגיהם הטכניים, כמו גם האמנותיים, עמדו בכל קנה מידה אפשרי של צופי ימינו.
[עריכה] כתוביות
מכיוון שהסרט האילם לא הציג קול או דיאלוג, נעשה שימוש בכתוביות שהוצגו בין הסצינות על מנת לקדם את העלילה, להציג נקודות מפתח בדיאלוג, וכיוצא בזה. אמנות יצירת הכתוביות נחשבה למלאכה בפני עצמה. "כותב הכתוביות" הפך לאיש מקצוע בעידן הסרט האילם, שמלאכתו הייתה שונה מזה של "כותב הסצינות" אשר יצר את העלילה. הכתוביות כללו לרוב אלמנטים גרפיים, המציגים איורים או עיטורים מופשטים שסייעו לאווירה אותה רצה במאי הסרט להעביר.
יוצרי הקולנוע הגרמני בשנות ה-20, ובמיוחד יוצרי הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, נטו להמעיט בשימוש בכתוביות. הסרט האילם הגיע לרמה בה ניתן היה לבטא את שרצה הבמאי או התסריטאי להעביר גם ללא שימוש בשפה מפורשת. הבמאים הגדולים של הקולנוע הגרמני בשנים אלו השתמשו במשחק ובמונטאז' (עריכה) על מנת לבטא באופן שאינו ניתן לביטוי במילים את מה שאמורות היו הכתוביות להעביר לקהל הצופים.
[עריכה] מוזיקה חיה
הקרנת הסרט האילם לוותה במוזיקה חיה. עוד בהקרנת הסרט הראשון של האחים לומייר ב-28 בדצמבר 1895 בפריז ליווה פסנתרן את התמונות שעל המסך בנגינתו.
המוזיקה הוכרה כחלק הכרחי מהקרנת הסרט, תרמה לאווירת הסרט, ונתנה לקהל חיזוקים רגשיים שסייעו להזדהות עם המתרחש על המסך. לעתים נכחו המוזיקאים אף בהסרטת הסרטים, וליוו בנגינתם את המשחק, על מנת לסייע לשחקנים לחוש את הרגשות שיחוש הצופה במוצר המוגמר.
אולמות קטנים בשכונות ובעיירות העסיקו לרוב פסנתרן. החל מאמצע העשור השני של המאה ה-20 השתמשו אולמות קולנוע ענקיים בערים הגדולות בעוגב חשמלי או מסורתי, או אף בתזמורת שלמה. אורגני ענק יכלו לחקות בנגינתם תזמורת שלמה, וליצור אפקטים קוליים מתקדמים. בארצות הברית פותחו פסנתרים מכניים שיכלו לנגן ללא פסנתרן, באמצעות כרטיסים מנוקבים, וכן פסנתרים שהיו בהם מקשים מיוחדים שהשמיעו "אפקטים" כמו צופר מכונית, שריקת קטר, צלצול פעמון וכו'.
בתחילה היו הנעימות שליוו את הסרטים לרוב מאולתרות. אך עם התקדמותו של הראינוע, והופעתם של סרטים באורך מלא, נשלחו תווים ועיבודים אל המוזיקאים שליוו את הסרטים בנגינתם, כשהם מצורפים לרוב לעותק הצלולואיד של הסרט. מנהג זה החל עם הנעימות שהלחין ג'וזף קארל ברייל לסרטו של ד. וו. גריפית' "הולדת אומה" בשנת 1915.
בארצות שונות היו מנהגים שונים באשר לליווי הסרט האילם בקולות. בברזיל היה נוהג של זמרים שליוו את הסרטים המקומיים (לרוב אופרטות מצולמות שנקראו fitas cantatas) בשירה שניסתה ליצור התאמה עם תנועות השפתיים שעל המסך. ביפן נוסף לליווי המוזיקלי גם אדם שנקרא "בנשי", שתפקידו היה להסביר את הנעשה על המסך, ולעתים להשמיע את קולותיהם של השחקנים, או לתרגם את הכתוביות בסרטים מארצות זרות. ה"בנשי" היו כה פופולריים עד שיצירת סרטים אילמים נמשכה ביפן אל תוך שנות ה-30, זמן רב לאחר שהעולם כולו חדל מכך.
[עריכה] טכניקות משחק
אמנות הסרט האילם דרשה הדגשה של שפת הגוף והבעות הפנים, על מנת שהקהל יוכל להבין מה חש השחקן, ומהו המוצג על המסך. הצופה המודרני יחוש לעתים מבוכה או אי נוחות נוכח המשחק המוגזם, שכן התרגל לשמוע את השחקנים מביעים את רגשותיהם. הקומדיות האילמות הינן פופולריות יותר כיום, בשל העובדה שהמשחק המוגזם נתפס כטבעי יותר בתחום הקומדיה. עם זאת, ישנם סרטים אילמים בהם המשחק מגיע לרמה גבוהה אף בקנה מידה מודרני, והדבר היה תלוי בכישוריו של הבמאי.
[עריכה] מהירות הצילום וההקרנה
עד לשנת 1925 צולמו הסרטים האילמים במהירות נמוכה יותר מזו של סרטי הקולנוע. בדרך כלל צולמו הסרטים במהירות שבין 16 ל-23 תמונות לשנייה, כאשר המהירות המקובלת לקולנוע היא 24 תמונות לשנייה. סרטים אילמים מקוריים המוקרנים במכונת קולנוע רגילה (בעלת מהירות קבועה של 24 תמונות לשנייה) ייראו בהקרנה כקופצניים ומהירים בצורה בלתי טבעית, דבר שמגביר את ניכורו של הצופה המודרני מן המתרחש על המסך. מאחר ומכונות עם מהירות הקרנה משתנה הן נדירות, הותאמו במעבדות סרטים אילמים להקרנה במכונות קולנוע רגילות וזאת בתוספת של פס קול המדמה את ההקרנות בעבר כשהסרט היה אילם.
עם זאת, כמה סצינות צולמו במתכוון במהירות נמוכה יותר, על מנת ליצור רושם מכוון של פעולה מהירה וקופצנות, טכניקה שהייתה נהוגה במיוחד בקומדיות הסלפסטיק של הבמאי מאק סנט. ישנם סרטים שאין לדעת מהי המהירות בה צולמו, ומכיוון שהצילום נעשה באופן ידני, ייתכנו אף שינויים לאורך אותו סרט עצמו. ישנם ויכוחים רבים בין מומחים לקולנוע על מהירות ההקרנה של סרטים מתקופה זו, במיוחד אלו ששוחזרו והועלו לפורמטים מודרניים כגון DVD (הסרט "מטרופוליס" משנת 1927 הינו דוגמה לסרט בו קיים ויכוח מסוג זה).
[עריכה] סרטים שאבדו
אלפי סרטים אילמים נוצרו בשנים שלפני הקולנוע אך היסטוריונים מעריכים כי בין 80 ל-90 אחוזים מהם אבדו. הסרטים צולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.
לאחר התפתחות הקולנוע, לא יוחס לסרטים אלו ערך מסחרי, והם הושלכו בפינות מחסנים, שם הפכו לאבק. חלקם הושמדו בשריפות במחסני האולפנים, ובניסיונות מודעים לפינוי מקום אכסון.
[עריכה] הראינוע המונפש
ההנפשה ליוותה את הראינוע כמעט מראשיתו. הסרט המונפש הראשון היה "שלבים הומוריסטיים של פנים מצחיקות" (Humorous phases for funny faces) שנוצר בשנת 1906 על ידי האמריקני ג'יימס סטיוארט בלקטון. בצרפת יצר אמיל קוהל את הגיבור "פנטוש", שבין 1908 ל-1918 כיכב בעשרות סרטים. בארצות הברית יצר וינדזור מקקיי סדרות הנפשה שהיו מבוססות על גיבורי טוריו השבועיים ב"ניו יורק הראלד" "ליטל סאמי סניז" ו"ליטל נמו בארץ החלומות" שהופיעו בעשור הראשון של המאה העשרים. בשנת 1914 יצר מקקיי את "גרטי הדינוזאור", גיבורת הנפשה שעלילותיה הוצגו בבתי הקולנוע כחלק מן התוכנית הרגילה.
אך מלאכת יצירת הראינוע המונפש הייתה מייגעת ובלתי כלכלית, בשל הצורך לצייר מחדש כל דף ודף. פריצת הדרך הגיעה בשנת 1914 בעבודת המאייר ארל הרד אשר המציא את טכניקת ה"סל" - ציורן של הדמויות על פני צלולואיד שקוף, המוצג על פני רקע שצוייר מראש.
פריצת דרך זו הקלה מאוד על ציורי ההנפשה ובשנת 1919 הגיח אל המסך הכוכב המשמעותי הראשון של הראינוע המונפש. פליקס החתול צוייר באולפני פאט סאליבן כפי הנראה על ידי צייר בשם אוטו מסמר וזכה להצלחה אדירה בשנות ה-20.
בעקבותיו של פליקס באו גיבורים נוספים כ"קוקו הליצן" של האחים פליישר ואחרים. בין המאיירים באותם השנים היה גם וולט דיסני שזכה להצלחה מסוימת עם סדרה המבוססת על עליזה בארץ הפלאות שהחלה בשנת 1924, וגיבור נשכח בשם "אוסוואלד השפן". פריצתו של דיסני עם מיקי מאוס תתאפשר רק בעידן הסרט המדבר.
בסוף שנות ה-20 עם תום עידן הראינוע הייתה אמנות הסרט המונפש מקובלת ומבוססת, וסרט מונפש היה חלק מקובל ומוכר מכל תוכנית שהוצגה. עם זאת, פריצתו הגדולה של הסרט המונפש תתרחש רק לאחר עידן הראינוע.
[עריכה] ההיסטוריה של הסרט האילם
[עריכה] לידתו של הסרט האילם
במשך מאות שנים ניסתה האנושות להגיע להצלחה בשני אלמנטים מרכזיים של הקולנוע – הקרנת תמונות באמצעות אור, ויצירת אשליה של תנועה הנוצרת באמצעות ניצול תופעה הידועה כ"התמדת הראייה". עוד בשנת 1646 יצר הגרמני אתנסיוס קירכר את "פנס הקסם" שבאמצעותו יכול היה להקרין תמונות מתחלפות על גבי קיר, באמצעות עדשה שריכזה את האור, כשלפניה הוצבו ידנית מספר תמונות מתחלפות.
ניסיונות אלו היו חסרי ערך מעשי עד להמצאת הצילום במאה ה-19. משלב זה ואילך, ניסיונותיהם של ממציאים ואומנים כאדוארד מייברידג', אטיין ז'יל מאריי, לואי דה פרינס ואוטומאר אנשוץ להמציא מכונות להקרנת תנועה, הביאו לחידושים כגון "רובה התמונות" של מייברידג' משנת 1883, אך הצלחות אלו היו חלקיות בלבד. במקביל, עבדו ממציאים כג'ורג' איסטמן וחניבעל וויליסטון גודווין בארצות הברית על המצאת חומר גלם יציב שיוכל לשמש בתעשייה זו. שניהם גילו במקביל את הצלולואיד, ובמשך שנים ניהלו משפטים על הזכות לשימוש בפטנט.
בשנת 1894 המציא ו. ק. לורי דיקסון, חוקר במעבדותיו של תומס אלווה אדיסון, את סרט הצלולואיד שאיפשר הרצת סידרה של תמונות והקרנתן. אדיסון עצמו הציג בשנה זו את ה"קינטוסקופ" אשר היה תא הקרנה פרטי, או תא הצצה, בו הריץ מנוע חשמלי סרט שהוקרן על גבי זכוכית, והצופה צפה בו דרך חריץ הצצה. סרטים אלו, שהיו הסרטים האילמים הראשונים, היו לרוב סרטים באורך של דקות אחדות בלבד, ובהן הוצגו בעיקר הופעות של אקרובטים, או קרבות איגרוף.
אדיסון לא חשב מעולם להקרין את סרטיו. בשנת 1894 המציא ממציא בריטי בשם רוברט ויליאם פאול את מקרן הסרטים, ובמקביל הגיעו להמצאה זו גם האחים לומייר בצרפת. האחים ערכו את ההקרנה הפומבית הראשונה לסרט ראינוע ב-28 בדצמבר 1895. ב"גראנד קפה" ברח' הקפוצינים בפריז הוצגו שלושה סרטים. "הרכבת מגיעה לתחנה", "ארוחת התינוק" ו"הפסקת צהריים בבית החרושת". אורך התוכנית כולה היה כשלוש דקות. סרטים אלו היו ללהיט גדול, ואלפיים איש הגיעו מדי יום להקרנתם במשך תקופה ארוכה. על אף שנראה כי פאול קדם לאחים לומייר מבחינת ההמצאה הטכנית של המקרן, הייתה זו פעולתם של האחים לומייר שהעבירה את כובד המשקל מהקרנה לצופה יחיד, להקרנה להמונים, שהיא תמצית החוויה של הראינוע. אדיסון עצמו ראה בכך את עתידו של הסרט, והמציא מכשיר משלו בשם "ויטאסקופ". ב-23 באפריל 1896 הציג אדיסון לקהל האמריקני באולם "קוסטר את ביאל" שבניו יורק את תוכניתו הראשונה, שכללה ריקוד של שתי נערות בלונדיניות, תמונות נוף ימי, ותחרות איגרוף בין קומיקאי שמן וקומיקאי רזה.
[עריכה] התחלות ראשונות
ז'ורז' מלייס היה קוסם, שחקן ואיש קירקס צרפתי, אשר התלהב מהאפשרויות הכרוכות באמנות הראינוע. בתחילה היה מפיץ נודד של סרטי האחים לומייר, אך לאחר מכן החל לייצר סרטים בעצמו. סרטיו הראשונים התבססו על האפשרויות הטכניות החדשות שגילה, לעתים במקרה, כגון הרצת תמונות במהירות כפולה, פוטומונטאז', וכיוצא בזה. מלייס הוא שגילה טכניקות של מעבר בין סצינות, פתיחה, סגירה ושילוב (fade in, fade out, dissolve) שהפכו לכלי בסיסי בשפה הקולנועית. מלייס ייצר כמאתיים סרטים. משלב מסוים מאס בסרטי הפלאים המבוססים על תעלולי מצלמה, והחל בבימוי. מלייס הוא במאי הסרטים הראשון. ליצירת סרטו "לכלוכית" ב-1900 כתב תסריט מראש, בנה תפאורה, הזמין שחקנים וביים. פעולות אלו, הנראות כמובנות מאליהן כיום, נראו מהפכניות בעידן בו יצירת סרט הייתה כרוכה ביציאה אל הרחוב, או אל זירת התרחשות ציבורית, וצילום הנעשה בו. מלייס היה גם אביו של סרט המדע הבדיוני כאשר בשנת 1902 צילם את הסרט "מסע אל הירח". מלייס הפך לתקנית את יצירתם של סרטים בני 15 דקות המציגים מספר סצינות.
בארצות הברית פעל חלוץ הקולנוע אדווין פורטר באולפני אדיסון. כשם שמלייס הוא אבי הבימוי וההפקה, כך פורטר הינו אבי העריכה הקולנועית. סרטו של פורטר "חיי כבאי אמריקני" (1903) היה הסרט הראשון שנערך מצילומים רבים שנמצאו במחסני חברת אדיסון שתיארו שריפות וכיבויין. הסרט כלל עלילת מתח, וחידוש קולנועי נוסף – צילום הקירוב (Close Up). פורטר גילה ביצירת סרט זה שהיחידה הבסיסית של השפה הקולנועית אינה ה"סצינה" כי אם ה"צילום" (Shot) – סידרת תמונות רצופה ובלתי מופרעת, המצולמת על ידי מצלמה אחת.
סרטו הגדול הבא של פורטר, היה ראשון המערבונים. "שוד הרכבת הגדול", אף הוא משנת 1903 יצר את התבנית לפיה נוצקו המערבונים במשך מאה השנים שלאחר מכן. השודדים בסרט התנפלו על רכבת, פגעו בנוסעיה, אך לאחר מרדף השיגה אותם יד החוק. סרט זה היה להצלחה כבירה. סרטיו הבאים של פורטר הציגו חידושי עריכה נוספים. ניתן לראות בפורטר את יוצרה הבסיסי של שפת העריכה הקולנועית.
התפתחויות אלו ביססו את האמנות החדשה, שבתחילה רבים ראו בה אך קוריוז חולף. אולמות בשם "ניקלאודיון" (ניקל בארצות הברית הוא כינוי ל-5 סנטים, עלות הכניסה לאולם) קמו בכל מקום בארצות הברית, ובשנת 1908 היו כבר כעשרת אלפים אולמות כאלו. התעשייה הפכה לעסק מסחרי ענק, אשר הביא ליצירת חברות גדולות שעסקו אך ורק בקולנוע. סרטי "פאתה" הצרפתיים השיגו מעמד בכורה עולמי, כאשר דאגו לשליטה בפטנטים חשובים בתחום, כמו גם לבעלות באולפני סרטים.
בארצות הברית השיג אדיסון בשנת 1909 מונופול על התעשייה לזמן קצר, כאשר איחד את שלושת חברות הסרטים הגדולות "אדיסון", "ביאוגרף" ו"ויטגרף" לכלל ענק אחד "חברת הפטנטים לראינוע". חברה זו פגעה אנושות בפרנסת מפיצי הסרטים, והמונופול שהשיגה יכל לכפות מחירים מופקעים הן על קהל הצופים והן על בעלי הניקלאודיונים. יצרני סרטים עצמאיים שהתמרדו כנגד המונופול, שמרכזו היה בניו יורק, החלו להעביר את פעילותם לחוף המערבי, וכך נוצרה בשנת 1912 עיר הסרטים הוליווד. בשנת 1913 החל מנגנון הפרסום של כוכבת הקולנוע הראשונה, פלורנס לורנס, אשר הייתה לאדם הראשון ששמו נודע לקהל הצופים ככוכב קולנוע. הגב' לורנס הייתה חברתו של קרל לימל מפיץ סרטים עצמאי אשר פעל בלוס אנג'לס. בשנת 1914 כבר הייתה שיטת ה"כוכבים" במלוא כוחה, ואולפנים כאולפני פאראמונט קידמו כוכבים כמרי פיקפורד. שיטה זו שמה קץ לניסיונות המונופול של אדיסון ואנשיו, והעלתה את תעשיית הסרטים על הפסים המוכרים לנו כיום.
[עריכה] עליית הסרט האילם כאמנות
בעשור הראשון של המאה ה-20 נותר אורכו של הסרט גלגל אחד, לרוב בין עשר לחמש עשרה דקות. הדבר נבע מהנחה מוטעית בדבר סבלנותו של הקהל. תעשיית הסרטים ההוליוודית יצרה סרטים שהיו מוצרים תעשייתיים המיועדים כבידור קל לבני מעמד הפועלים. אך בה בעת, באירופה החלו להיווצר הפקות ענק מושקעות, שהביאו עלילה המתפרסת על פני מספר עשרות דקות, ודחפו את מעטפת אורכו של סרט הראינוע כלפי מעלה. יצירות כ"מלכה אליזבת" (צרפת 1912), "קוו ואדיס" (איטליה 1913) ו"קאביריה" (איטליה 1914) הביאו גם את יצרני הסרטים בארצות הברית ליצור סרטים ארוכים בעלי עלילה. סרט זה "הסרט באורך מלא" (feature) הפך למוצר העיקרי של תעשיית הקולנוע.
אל מול היצרנים האירופאיים של סרטים באורך מלא, העמידה תעשיית הסרטים האמריקנית תשובה אמנותית ומסחרית בדמותו של ד. וו. גריפית'. גריפית', יליד 1875 הגיע לתעשיית הקולנוע בשנת 1907, והחל בשימוש אמנותי בשיטות חדשניות לזמנן של עריכה, משחק, תאורה וצילום. השימוש שעשה בצילום התקריב נחשב חדשני לזמנו. עד שנת 1910 יצר סרטים קצרים כמקובל אז, עלייתם של הסרטים הארוכים האירופים, הביאה למשבר בחייו וביצירתו, וניסיון שערך בשנת 1912 ליצור סרט בשם "יהודית" נגנז. בשנת 1915 ובשנת 1916 יצר גריפית' שני סרטים ארוכים, הנחשבים לשיאים באמנות הראינוע. "הולדת אומה" ו"אי סבלנות" היו יצירות אפיות היסטוריות בקנה מידה שטרם נודע עד אז, והראו סצינות קרב והמונים, אשר צילומן ועריכתן מהווים אבן פינה בקולנוע עד לימינו אלו. "הולדת אומה" היה גם לאחד מראשוני הסרטים שהביאו לוויכוח פוליטי, בשל העובדה כי תמך בעבדות ובדרום, בזמן בו רבים מהלוחמים במלחמת האזרחים האמריקנית, וילדיהם היו עדיין בחיים.
בד בבד עם עלייתו של גריפית' החל אומן נוסף את דרכו הקולנועית. צ'רלי צ'פלין הגיע מאנגליה לארצות הברית בשנת 1910 על מנת לשחק בתיאטרון הוודביל. בשנת 1913 פנה אליו חלוץ הקומדיה הקנדי מאק סנט אשר במסגרת פעולתו ב"אולפני קיסטון" התמחה ביצירת קומדיות סלפסטיק בהם רודפים שוטרים אחר בתולות נאוות, המשליכות עוגות בפרצופם, ופיתה אותו להתחיל ביצירת סרטים. סרטיו של צ'פלין בעשור השני של המאה העשרים הביאו לקפיצת מדרגה בתפיסת הקומדיה בראינוע. מקומדיות הסלפסטיק הירודות לפי כל קנה מידה, החל צ'פלין יוצר קומדיה ריאליסטית, חברתית ומרגשת, המגיעה אף למדרגה של פיוט. צ'פלין כבש את ליבם של צופי הקולנוע בארצות הברית ואף באירופה, שם כונה על ידי הצרפתים "שארלו".
העלייה בכוחו של הראינוע כיצירה אמנותית הפכה את הראינוע מאמנות המיועדת לאנשי המעמד הנמוך, לאמנות ראויה לאנשי המעמד הבינוני, והביאה להכרה בראינוע כסוג של אמנות העומד בדרגה אחת עם אמנויות מבוססות וותיקות.
[עריכה] נצחונה של הוליווד
עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ואף מעט לאחריה, היו תעשיות הראינוע בצרפת ובאיטליה, התעשיות המובילות, מבחינה מסחרית ואמנותית. אך המלחמה, אליה הצטרפה ארצות הברית רק בשנת 1917, ובהיקף מוגבל, הביאה לירידה בכוחה של התעשייה האירופית. התעשייה האמריקנית, שהייתה מרוכזת בשני מוקדים, במזרח, בניו יורק ובשיקגו ובמערב, בהוליווד, החלה תופסת את מקומה כמובילה עולמית, מקום אותו לא שמטה מאז.
משבר זמני אירע בשנת 1918 לאחר סיום המלחמה, כאשר חידשו אולפני הסרטים האירופים את פעילותם. ירידה פתאומית בדרישה לסרטים אמריקאים, חיסלה כמעט את תעשיית הקולנוע במזרח ארצות הברית, והאולפנים החזקים והמבוססים ביותר, אשר פעלו בהוליווד השתלטו על השוק, ושרדו את המשבר. תעשיית הסרטים בהוליווד הפכה לשם נרדף לתעשייה האמריקנית, ולגורם מוביל עולמי.
עם תחילת שנות ה-20 ארצות הברית הפיקה כ-800 סרטים באורך מלא מדי שנה, כ-82% מן התוצר העולמי. הקומדיות של צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון, המלודרמות התקופתיות של ססיל ב. דה מיל, סרטי ההרפתקאות של דגלס פיירבנקס (האב), הרומנים הרומנטיים של קלרה בואו, כמו גם סרטיה רוויי הסקס של תידה בארה, סמל המין הנשי הראשון בהוליווד, והמקביל הגברי רודולף ולנטינו (וחקייניו רמון נובארו וג'ון גילברט) כבשו את הצופים ברחבי העולם, והפכו את פרצופיהם של הכוכבים ההוליוודיים למוכרים יותר מפרצופיהם של שליטי מדינות, מלכים ונסיכים.
משנת 1913 התפתחה שיטת "האולפנים הגדולים", שעיקרה בניית יחסי ציבור לכוכבי הראינוע באמצעות מערכת משומנת של יחסי ציבור, שהפכה לכוח המניע בתעשיית הסרטים האמריקנית למשך עשורים רבים, ובעקבותיה בתעשייה העולמית. שליטת האולפן בכל השלבים של תהליך ההפקה וההפצה איפשרה יצירת יצירות מורכבות מבחינה אמנותית ומסחרית. בה בעת הביאה השיטה להתמקדות באסקפיזם ובזוהר, אשר מנעה ניסיונות אמנותיים יותר, ויצירת סרטים בעלי תעוזה. במאים שניסו למרוד בשיטה, כאריך פון שטרוהיים, נכשלו לרוב.
[עריכה] התעשייה העולמית בעת פריחת הראינוע
על אף ניצחונה המסחרי של הוליווד, שליטתה בשוק העולמי לא הייתה מוחלטת, וקהל הצופים העולמי נהנה מאלטרנטיבות איכותיות.
הקולנוע הגרמני היווה את המתחרה החזק ביותר להוליווד בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. היצירות הקודרות, ההזויות, של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, אשר הביאו לשיא את ההצגה האנטי – ריאליסטית שמטרתה להביא אל המסך את עולמו הפנימי של היוצר, התפתחו בתחילת שנות ה-20 ביצירתם של במאים כפרידריך וילהלם מורנאו ופריץ לאנג, ובעידודו של המפיק אריך פומר, איש מפתח בענק הסרטים הגרמני המאוחד, חברת UFA.
הסרט הסובייטי שלאחר המהפכה, הביא אל המסך חידושים רדיקליים ומרגשים. אנשים כסרגיי אייזנשטיין הפכו את העריכה הקולנועית (מונטאז') בלשונם, לאמנות בפני עצמה, בעלת עומק פילוסופי והגותי העובר מעבר לאמנות הפשוטה של העברת עלילת הסיפור לקהל שפיתח פורטר. אמנותו של אייזנשטיין, יוצר הסרט "אוניית הקרב פוטיומקין" (1926), הביאה אל המסך עריכה לא לינארית של דימויים מתנגשים המביעים רעיונות עמוקים ומעוררים את המחשבה ואת הרגש אצל הצופה. יוצר נוספים במסורת זו, ווסובלוד פודובקין התחרה באייזנשטיין על הבכורה האמנותית. הסרט הסובייטי זכה לעידודה של המדינה, שכן לנין ראה בראינוע אמנות חשובה, כמו גם כלי מרכזי בשליטה בהמונים. מטבע הדברים התפתחה בברית המועצות אמנות הסרט הדוקומנטרי, שהביאה לתודעה במאים כדז'יגה ורטוב וויקטור טורין אשר סרטו משנת 1928 "טורקסיב" תיעד את סלילת מסילת הברזל בין טורקמניסטן וסיביר.
בצרפת היה הראינוע כלי אמנותי בידיהם של יוצרים מן הזרמים החשובים באמנות המאה ה-20, שהגיעו אז לפריחתם. הקולנוע האוונגרדי שנוצר בתקופה זו ביטא זרמים כאימפרסיוניזם שהתבטא ביצירותיו המוקדמות של היוצר אבל גאנס, אשר לאחר שהתאכזב מן האימפרסיוניזם יצר את האפוס הענקי "נפוליון" (1927) אשר אורכו 6 שעות, הנחשב לאחד מהישגיו הגדולים של הראינוע. יוצר אמנותי נוסף היה רנה קלייר, יוצר הסרט האוונגרדי "אנטרקט" (1925). לאחר יצירת הסרט הגיע קלייר למסקנה כי תפקידו העיקרי של הראינוע הינו הבידור, ויצירת הקשר בין היוצר והקהל, ופנה לעשיית סרטים קונבנציונליים יותר. פעילותם הראשונית של גאנס וקליר הביאה להבחנה המקובלת כיום בין סרטי "הזרם העיקרי" הנחשבים לצורת בידור המונית, ובין "סרטים אמנותיים".
במקומות רבים בעולם התפתחה תעשיית ראינוע משגשגת. בשנת 1913 יצר ההודי דאדאסאהיב פאלקה את הסרט הנחשב לאבי הקולנוע ההודי, יצירה תקופתית היסטורית בשם "ראג'ה הרישאנדרה". לאור הפופולריות של סרט זה התפתחה תעשייה שהפיקה בממוצע עשרים ושבע סרטים בשנה.
דווקא בבריטניה קרטעה תעשיית הסרטים. על אף שלממציאים בריטים היה חלק ניכר בהתקדמות הטכנולוגית שהביאה ליצירת הראינוע, הרי שהתעשייה פיגרה אחרי המתחרות מבחוץ, ורוב הסרטים שהוצגו על המסכים בבריטניה לפני מלחמת העולם הראשונה היו צרפתים או אמריקנים. המלחמה עצמה הרסה את יכולתו של הראינוע הבריטי להתחרות במתחרה רב העוצמה מארצות הברית, ובשנת 1927 היו רק 5% מן הסרטים שהוצגו בבריטניה מתוצרת עצמית, כאשר התעשייה לא יצרה שם גדול כאייזנשטיין, לאנג או קלייר (על אף שאלפרד היצ'קוק החל את פעילותו בשנים אלו, זו עדיין לא הגיעה לרמה אליה היא עתידה להגיע). רק חקיקתו של חוק להגנת הקולנוע הבריטי בשנת 1928 אשר קבע מכסות ומגבלות להקרנת סרטי חוץ, הביאה את הקולנוע הבריטי לפריחה לה זכה בשנות ה-30.
בשולי התעשייה בארצות הברית התפתחה תעשיית סרטים אמנותיים, שהביאה לעולם יצירות חשובות מעבר לזרם הבלתי פוסק של סרטים מסחריים ותעשייתיים שנוצרו שם. במאים כדוקומנטריסט רוברט פלאהרטי (יוצר "נאנוק מהצפון" (1922) ו"מואנה מהדרום" (1926) ביססו את מעמדה של תעשיית הראינוע בארצות הברית גם בקרב החוגים שוחרי האמנות.
בשנים אלו, סוף שנות ה-20 הגיע הסרט האילם לשכלול מלא מבחינה אמנותית ואסתטית. המצלמות נעשו לניידות יותר (דבר שאיפשר סצינות קרב והמונים כאלו שהציג גאנס ב"נפוליון"). המשחק בראינוע איבד את המלאכותיות וההגזמה שאפיינו אותו והפך לאמנות בפני עצמה, שיש שידעו להביאה לעידון וריאליזם פסיכולוגי, והיו שהפסיקו את השימוש בכתוביות. דווקא בשלב זה הונחתה על הראינוע מכת המוות מידו של בנו החורג, הקולנוע.
[עריכה] מותו של הראינוע
הניסיונות ליצירת טכנולוגיה קולנועית להקלטה והשמעה רציפה ומתואמת של קול בסרטים, החלו עוד בעידן הסרט האילם, אך נתקלו בבעיות טכניות שנראו כבלתי פתירות. עיקר הבעיות התמקד בשני נושאים, בסינכרוניזציה של הקול המושמע והמתרחש על המסך, ובהגברה. בשנת 1927 הציגו אולפני האחים וורנר גרמופון המחובר לידית מכונת ההקרנה כך שפעולת גלגול גלגל הסרט הניעה גם את הגרמופון. חידוש זה לא הצליח להביא לדיבור בסרטים, אלא רק הביא מוזיקת רקע. גם כך לווה החידוש הטכני בבעיות רבות של סינכרוניזציה, ובכך שהתקליטים היו שבירים במיוחד.
נקודת המפנה הגיעה בסוף שנת 1927 עם הקרנת "זמר הגאז" אשר כלל דיאלוג ושירה בשיטה חדשה המכונה "ויטאפון", בה הוקלט פס הקול לא על תקליט נפרד, אלא על סרט ההקרנה. הצלחתו של הסרט הביאה בבת אחת להפסקת ייצור הסרטים האילמים, ולמעבר מיידי של כל האולפנים ליצירת סרטי קולנוע.
אף כי יוצרים כצ'פלין וכאייזנשטיין סברו כי המדובר בהתפתחות שלילית, וכי הראינוע הינה אמנות בפני עצמה, היוותה שנת 1927 את שנת מותו הפתאומי של הראינוע. סרטי ראינוע גדולים וחשובים עוד נוצרו מספר שנים לאחר מכן כגון "כלב אנדלוסי" הסוריאליסטי של לואיס בוניואל וסלבדור דאלי, או "טאבו" של פרידריך וילהלם מורנאו ורוברט פלאהרטי, וצ'פלין המשיך ביצירת סרטים אילמים במשך שנים לאחר מכן (אם כי הם לוו בפס קול מוזיקלי), אך היו אלו פרפורי הגסיסה של אמנות גוועת. עיקר היצירה העולמית הופנה עתה אל הקולנוע.
[עריכה] הומאז'ים מאוחרים
מספר יוצרי קולנוע יצרו מחוות לקומדיות של הסרט האילם. מחוות אלו כוללות את סרטו של ז'אק טאטי "חופשתו של מיסייה הולו" (1953), סרטו של מל ברוקס " סרט אילם" (1976), ויצירותיהם של אחרים.
על אף השימוש במוזיקה אופיינית, בכתוביות, ובמחוות של משחק וצילום המדמות את ימי הסרט האילם, סרטים אלו הם סרטי קולנוע לכל דבר, בעלי פסקול, וניתן לקבוע בוודאות כי כיום אין נעשים עוד סרטים אילמים.
[עריכה] הסרט האילם בארץ ישראל
סרטים צולמו בארץ ישראל עוד מתקופת התורכים. בשנת 1896 שלחו האחים לומייר צלם בשם אלכסנדר פרומיו אל המזרח, ובין היתר צילם פרומיו את הסרטים הראשונים המראים את ארץ ישראל. הסרטים שצולמו בארץ באותה התקופה היו בדרך כלל צילומים פשוטים של נופים או מאורעות טקסיים. הסרט האילם הראשון צולם בארץ ישראל על ידי הבמאי מורי רוזנברג בשנת 1911 על מנת להביא מראות מהארץ לקונגרס הציוני העשירי.
בשנת 1913 רכש עקיבא אריה וייס מצלמת 35 מילימטר, בניסיון להתחיל ביצירת ראינוע עברי. הוא הקים סטודיו בשם "אורה חדשה", וצילם סרט תעמולה ציוני אשר נשלח לפיתוח בצרפת, שם אבד במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1917 צילם הצלם יעקב בן דב (לסוטרה) את הסרט הדוקומנטרי החשוב המתעד את כניסת הגנרל אדמונד אלנבי לירושלים, ב-11 בדצמבר 1917. לאחר מכן אסף בן דב מספר קטעים המתעדים את כיבוש הארץ על ידי הבריטים, והפיק מהם סרט בן כשעתיים בשם "יהודה המשוחררת". סרטים אלו הינם בעלי ערך היסטורי ניכר, אך איכותם הטכנית והאמנותית ירודה ביותר.
חלוץ הראינוע והקולנוע הארץ ישראלי היה נתן אקסלרוד אשר הגיע לארץ באפריל 1926, וב-9 בספטמבר 1927 החל בצילומי הסרט העלילתי הארץ ישראלי הראשון "החלוץ". צילומי סרט זה לא הושלמו. בעיות פיננסיות קטעו את ההפקה באמצעה.
בשנת 1932 הפיק אקסלרוד את הסרט "עודד הנודד" הנחשב לסרט העלילה האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי ובכוחות מקומיים לקהל של קוני כרטיסים, בארץ ישראל. הסרט סיפר על ילד ארץ ישראלי אשר יצא לטיול ואיבד את דרכו, ובמהלך נסיונותיו לשוב הבייתה, נפגש עם ערבים, עם תייר אמריקני, ועם חיות שונות.
בגלל התקציב הנמוך נוצר "עודד הנודד" כסרט אילם, אף על פי שסרטים עם קול כבר כבשו את השוק. מבחינה זו היה הסרט יוצא דופן בזמנו, דבר שהשפיע לרעה על הנסיונות לשווק אותו בחוץ-לארץ. מכל מקום, בארץ זכה להצלחה ולביקורות טובות בעיתונות. הייתה לו הצלחה קופתית והוא הוקרן כמה שבועות בפני אולמות מלאים בתל אביב, ירושלים, חיפה ויישובים נוספים בארץ.
הפקת "עודד הנודד" סימנה את תחילתה של תעשיית קולנוע עברית בארץ. קולנוע הישראלי עתיד יהיה להתבסס באופן ממשי רק באמצע שנות ה-30 עם פעולתם של נתן אקסלרוד, אולפני "סרטי מולדת" וברוך אגדתי, אך פעולה זו הייתה כבר מבוססת על הקולנוע, ולא על הראינוע.
[עריכה] יצירות בולטות בתולדות הסרט האילם
[עריכה] לפני 1915
- "מסע לירח" (1902) במאי ז'ורז' מלייס.
- "שוד הרכבת הגדול" (1903) במאי אדווין פורטר.
- "קאביריה" (1914) במאי ג'ובאני פסטרונה.
[עריכה] 1915 - 1919
- "הולדת אומה" (1915) במאי ד. וו. גריפית'.
- "הנווד" (1915) במאי צ'רלי צ'פלין.
- "אי סובלנות" (1916) במאי ד. וו. גריפית'.
- "הכתף שק (1918) במאי צ'רלי צ'פלין)
- "הקבינט של ד"ר קליגרי (1919) במאי רוברט וינה.
[עריכה] 1920 - 1925
- "גורל" (1921) במאי פריץ לאנג.
- "הנער" (1921) במאי צ'רלי צ'פלין.
- "יתומי הסערה" (1921) במאי ד. וו. גריפית'.
- "השייך" (1921) במאי ג'ורג' מלפורד.
- "נוספרטו" (1922) במאי פרידריך וילהלם מורנאו.
- "הגולם" (1922) במאי פאול וגנר.
- "ננוק איש הצפון" (1922) במאי רוברט פלאהרטי.
- "עשרת הדיברות" (1923) במאי ססיל ב. דה מיל.
- "אנטרקט" (1924) במאי רנה קלייר.
- "הגנב מבגדד" (1924) במאי דוגלס פיירבנקס האב.
- שרלוק ג'וניור (1924) במאי באסטר קיטון.
- "שביתה" (1924) במאי סרגיי אייזנשטיין.
- "סוס הברזל" (1924) במאי ג'ון פורד.
- "תאוות בצע (1924) במאי אריך פון שטרוהיים.
- "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925) במאי סרגיי אייזנשטיין.
- "הבהלה לזהב" (1925) במאי צ'רלי צ'פלין.
- "הצחוק האחרון" (1925) במאי פרידריך וילהלם מורנאו.
- "רחוב העצב" (1925 במאי גיאורג וילהלם פאבסט.
[עריכה] 1926 - 1930
- "פאוסט" (1926), במאי - פרידריך וילהלם מורנאו.
- "אמא" (1926), במאי - ווסבודלוב פודובקין.
- "נפוליון" (1927), במאי - אבל גאנס.
- "הגנרל" (1927), במאי - באסטר קיטון.
- "הזריחה" (1927), במאי - פרידריך וילהלם מורנאו.
- "כנפיים (סרט)", במאי - ויליאם א. וולמן.
- "מטרופוליס" (1927), במאי - פריץ לאנג.
- "אוקטובר: עשרת הימים שזיעזעו את העולם", (1927) במאי - סרגיי אייזנשטיין.
- "הפסיון של ז'אן דארק" (1928), במאי - קארל תיאודור דרייר.
- "כלב אנדלוסי" (1928), במאי - לואיס בוניואל.
[עריכה] אחרי 1930
- "אורות הכרך" (1931) במאי צ'רלי צ'פלין.
- "טאבו" (1931) במאים פרידריך וילהלם מורנאו ורוברט פלאהרטי.
- "עודד הנודד" (1932) במאי נתן אקסלרוד.
- "זמנים מודרנים" (1936) במאי צ'רלי צ'פלין.
- "סרט אילם" (1976) במאי מל ברוקס.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יהודה הראל, הקולנוע מראשיתו ועד היום הוצאת יבנה, 1956.
