ארנסט המינגווי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסט מילר המינגווי (אנגלית: Ernest Miller Hemingway; 21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961), סופר אמריקאי וחתן פרס נובל לספרות 1954. נולד באוק פארק, אילינוי, ארצות הברית. התאבד ביריה בקטצ'ם, איידהו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבוא
המינגווי נולד באוק פארק וגדל להיות גבר יפה, גבוה, חכם, חזק ואמביציוזי. בילדותו למד את אומנות הציד כשהצטרף לאביו בטיולי הציד שלו, וההרג לא היה זר לו. בגיל 10 קיבל במתנה את רובה הציד הראשון שלו. כמו כן נהנה מהשתתפות בתחרויות איגרוף ומפעילויות ספורטיביות אלימות אחרות. אביו היה רופא, שנהנה ממעמד גבוה בקרב תושבי העיירה הקטנה. המינגווי למד מוזיקה ואומנות וגדל בשכונה נקיה ומוגנת. על תקופה זו בחייו מבוססים ככל הנראה חלק מסיפוריו על ניק.
מלחמת העולם הראשונה חשפה אותו לפן הנוסף של החיים. אשליותיו בקשר לעולם נופצו, אך יחד עם זאת ולמרות הפציעה הקשה שספג, לא שקע בדכאון או נהפך לשבר כלי. הוא צבר ניסיון חיים חשוב ואף זכה בעיטור, דבר שהעניק לו תהילה בעיירה הקטנה שבה נולד.
לאחר המלחמה התגורר בפריז וחווה קשיים כלכליים, אך ככלל נהנה מהתקופה הזו בחייו. מוריו הרוחניים באותה עת היו גרטרוד סטיין ועזרא פאונד.
אלימות ומוות היו שני נושאים קבועים בחייו הכאוטיים של המינגווי. כעבור כמה עשרות שנים השתמש ברובה על מנת לסיים את חייו. כגבר חזק וקשוח בעל אידאולוגיה ברורה, הקשתה עליו מאוד אישיותו הקשה להודות בטעויותיו ולתקנן.
בספריו השתמש המינגווי באלימות רבה, אך יחד עם זאת, ספריו אינם מזכירים את ספרי הגנגסטרים מלאי הדם. לעולם אין תיאור המוות בא לפאר את עצמו. המוות והאלימות תורמים תמיד לעלילה הכללית. בספרו "הקץ לנשק", למשל, בא המוות לתאר את הנאמנות האנושית, וב"למי צילצלו הפעמונים" בעיקר את החברות. האלימות תורמת בדרך לא שגרתית - המוות והאלימות פועלים תמיד כניגוד, כסכנה תמידית וכרקע שחור המבליט את העלילה בצורה חדה.
לרוע המזל, המינגווי כשל ביישום גישה זו בחייו. אולי הלחץ היה גדול מדי. הציבור מעולם לא הכיר את המינגווי האמיתי, בן אדם רגיל, בעל בעיות רגילות של בני האדם. אלו הכירו רק את האידאל המופשט, כפי שהשתקף מהספרים. אפילו ידידו הקרוב, ג'יימס ג'ויס, בילבל בינו לבין דמויות ספריו. ג'ויס אמר אודותיו: "סופר טוב הוא, המניגווי. הוא כותב איך שהוא. הוא איכר גדול וחזק, חזק כמו תאו. ספורטאי. והוא מוכן לחיות את החיים שהוא מתאר. הוא לעולם לא יכול, כי גופו לא הרשה לו לחיות אותם. אך ענקים מסוגו הם באמת צנועים; יש הרבה יותר מאחורי המניגווי מאשר ידוע לציבור".
הוא היה במלכודת כמו אביו של רוברט ג'ורדן. מחד, אף פעם לא הצליח להצטיין יותר מגיבוריו, מאידך, הציבור הכללי דרש זאת ממנו. כך ניסה ליצור מיתוס אחרי מיתוס. הוא טען שהיה לו רומן עם מאטה הארי. טענה נוספת הייתה שהוא שירת בגדוד "ארדיטי" האיטלקי לאחר פציעתו. סיפור השירות בגדוד זכה לאמון רב, והוא נתפס יותר ויותר בביצה הטובענית של שקריו. חוסר האיזון בינו לבין הדמות, שנשקפה לציבור, גדל מדי יום ביומו. עובדת היותו שקרן וחסר ערך יחסית לדימוי הזוהר, הגדול מהחיים, שהציג לציבור, גרמה ככל הנראה להגברת בעיית האלכוהול בה היה נתון.
אחרי הכל, יש אמביוולנטיות מסוימת של מוות ואלימות. התמהיל גרם לכמה דברים חיוביים ולימד אותו פילוסופיות יקרות ערך. יחד עם זאת, הם פגעו בו עד כדי כך, שכל שיכל לעשות בהן, היה לציירן בדמניונו. זאת הצליח לעשות באופן הנפלא ביותר.
[עריכה] ביוגרפיה
המינגווי החל לכתוב בעיתון "קאנזס סיטי סטאר", ואימץ כסטנדרט אישי את המוטו של העיתון: "תמציתיות, שילוב של חוסן עם חלקלקות וגישה חיובית".
בשנת 1918 עזב את העיתון לטובת טיול בעולם. בניגוד לרצון אביו, ניסה להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות של הוועדה הרפואית. לאחר מכן התגייס לחיל האמבולנסים של ארגון "הצלב האדום" ועזב לאיטליה. ב-8 ביולי 1918 נפצע מירי של מכונת ירייה, מה שהוביל הקריירה שלו כנהג אמבולנס. לאחר השחרור מהצבא חזר הביתה, ובשנת 1920 מצא עבודה בטורונטו שבקנדה בעיתון "טורונטו סטאר" בתור פרילנסר, כותב מאמרים וכתב לעניני חוץ. בתקופה זו פגש בילד הפלא של הספרות הקנדית - מורלי קאלאהן, שעבד באותו עיתון. קאלאהן, שכיבד את עבודתו של המינגווי, הראה לו את סיפוריו והמינגווי שיבח את עבודתו. השניים עברו לרובע מונפרנס בפריז, והצטרפו לפ. סקוט פיצג'רלד וסופרים חשובים אחרים של התקופה.
בשנת 1921 התחתן עם האדלי ריצ'רדסון ועבר לגור בפריס, תוך כדי שהוא מסקר את מלחמת תורכיה-יוון ל"טורונטו סטאר". בשנת 1923, שנת עבודתו האחרונה בשביל הסטאר, פרסם בפריז את ספרו הראשון "שלושה סיפורים ועשר פואמות" אצל המו"ל רוברט מק'אלמון. הוא התפטר מטורונטו סטאר ב-1 בינואר 1924.
שרווד אנדרסון נתן לו מכתב המלצה לגרטרוד סטיין, שהפכה למורתו הרוחנית ופתחה לו את הדלתות לתנועה המודרנית של פריז. מורו הרוחני השני היה עזרא פאונד, מייסד תנועת האימג'יזם. באותו הזמן התידד מאוד עם ג'יימס ג'ויס, שספרו "יוליסס" גרם לתנופה גדולה בספרות העולמית. סופרים אלו, ורבים אחרים נהגו להיפגש בחנות הספרים של סילביה ביץ' ברחוב רו דה ל'אודאון 18 בפריז.
מסעדתו האהובה במונפרנס הייתה "לה קלוסרי דס לילאס". במרפסת המסעדה הוא כתב את ספרו החשוב "וזרח השמש" (The Sun Also Rises), במשך שישה שבועות בלבד.
הדחף האחרון לו נזקק הגיע באופן לא צפוי ומכאיב. כתבי היד שלו, ובהם "הקץ לנשק" (A Farewell to Arms), נגנבו בתחנת הרכבת "גאר דה ליון" כאשר אשתו האדלי רצתה להביאם אליו. האבידה התבררה כמבורכת, משום שבזמן שיכתוב הרומן מצא שפע של זמן לשקול מחדש ולשפרו. הגרסה השנייה הייתה צבעונית פחות וכמעט נטולת תפאורת רקע. הנושא העיקרי הובלט והספר קיבל נופך מתומצת ונהיר יותר.
בשלב הזה, בין חבריו, הצליח לפתח את כישוריו הספרותיים. בזמן המלחמה, בהשראת המוות, הוא ישתמש בהם.
סגנונו של המינגווי (שהושפע בין היתר מכתיבתו של שרווד אנדרסון), זיעזע את הזירה הספרותית. במבט ראשון זה נראה פשוט, אך בזמן שהכתיבה של התקופה הוויקטוריאנית הייתה בשיאה, הייתה זו מהפכה של ממש. מתחת לפני השטח של הסגנון "הפשוט" נמצאות אלגוריות בעלות מורכבויות אמיתיות. סגנונו של המינגווי לא בא לו בטבעיות. הוא רכש אותו ביסורים ומאמצים רבים. ברובע מונפרנס של פריז, סופרים רבים עזרו לו לעצב את סגנונו.
[עריכה] מילד לגבר - מלחמת העולם הראשונה של המינגווי
המינגווי כתב לפיצג'רלד: "כולנו סבלנו מההתחלה, אדרבא, אתה חייב לסבול את יסורי הגיהנום לפני שתצליח לכתוב בצורה רצינית. אך כאשר אתה מקבל את הסבל הארור, השתמש בו, אל תרמה איתו. הייה נאמן לו כמדען". יסוריו הראשונים של המינגווי היו כה קשים, וכמעט עשר שנים חלפו טרם הצליח לכתוב עליהם ברומן.
כאשר הגיע לאירופה היה עוד אחד מאותם צעירים חמומי מוח, המחפשים אחר הרפתקה. בדרכו לחזית האיטלקית עצר בפריז. העיר הייתה תחת הפגזה מתמדת מתותחי המצור הגרמניים. במקום להישאר בבטחון יחסי במלון "פלורידה", ארנסט ביקש מנהג המונית להביאו למקום שבו נפלו הפגזים. הוא לא הפסיק להסתכל על אש האויב, עד אשר פגז אחד פגע לא רחוק ממנו בגג כנסייה בפלאס דה לה מאדליין.
המציאות הקשה הדביקה אותו במהירות. ביומו הראשון במדים, התפוצץ מפעל ליצור תחמושת בפרברי מילנו. הוא נאלץ לאסוף גופות וחלקי גופות, בעיקר של נשים, שעבדו במפעל. המגע המזעזע הראשון עם המוות ערער אותו קשות. החיילים שפגש לאחר מכן, לא הקלו על תחושת האימה שחש. חרף הניסיון העגום שצבר, רצה להתקרב לחזית ונפצע בליל ה-8 ביולי, כאשר רכב על אופניו לכיוון המפקדה למסור שוקולד. הפרטים המדויקים לוטים בערפל, אך שתי עובדות ידועות בוודאות: רסיסי פגז מרגמה פצעו אותו בשתי רגליו והוא קיבל מדלית כסף על אומץ לב מממשלת איטליה. ייתכן שהוא הציל את חייו של חייל אחר, תוך כדי שהוא סוחב אותו על גבו.
[עריכה] ממציאות לדימיון: הקץ לנשק
המינגווי פרסם את "הקץ לנשק" בזמן שספרים רבים אחרים (כגון "במערב אין כל חדש") פורסמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בזמן הזה כבר היה גרוש מאשתו ואב לפטריק, שכמו בנו של הנרי בספרו נולד בניתוח קיסרי. צירי הלידה הקשים של אשתו השנייה, פאולין, נתנו לו את ההשראה לציריה של קתרין ברומן. ארנסט ופאולין טיילו ברחבי ארצות הברית בזמן הלידה, וכמו הנרי, ניסו לברוח מהעבר. בערך באותו הזמן, התאבד אביו של המינגווי ביריה באקדח ישן מימי מלחמת האזרחים האמריקאית.
דמויות רבות ברומן מבוססות על אנשים אמיתייים, כך הלן פרגוסון, שהזכירה לקורא את קיטי קאנל. אחד הנושאים הראשיים של הרומן הוא האיחוד בין החיים והמוות, המתואר במספר תמונות נוקבות, כאשר החיילים סוחבים קופסאות אלומיניום, מאבקו של פרדריק בקרון המלא בכלי הנשק ומותה של קתרין בלידה.
הספר איננו רומן על מלחמה, אלא כדברי אנתוני בורגס, "עמדה מסובכת על טבע הנאמנות האנושית, נוכח זוועות המלחמה". המוות ואכזריות המלחמה נמצאים שם תמיד, תופחים מתחת לפני השטח, ומתפרצים אך ורק לעתים רחוקות לעיני הדמות הראשית.
כאשר פרדריק הנרי מבקר את המלחמה, הוא מזכיר פעמים רבות את נפוליאון. תוך כדי שהוא מעמת עם הגישה המיושנת והרומנטית של הצגת המלחמה בחיים האמיתיים, המינגווי מראה את השוני בין התעמולה הפטריוטית הרשמית לבין המציאות הקשה. המונולוג המפורסם של הנרי "תמיד היתי נבוך במילים קדושה, אומץ לב, הקרבה..." מצייר את הפילוסופיה שלו. ההקרבה זהה לטבח. אומץ הלב והכבוד הם מילים נרדפות לשחיטה.
אובדן אשליות הדור האבוד גרם לפרדריק להפסיק לחשוב. המינגווי מציג זאת במספר סצנות. כאשר מציעים לפרדריק חרב בחנות כלי נשק, הוא אמר שהוא חוזר לחזית, ולכן איננו זקוק לה. קתרין מתארת את מותו של מאהבה במילים "לא היה לו פצע מחתך של חרב, הם פוצצו אותו לחתיכות".
"הקץ לנשק" הוא פנטזיה גברית לכל אורכו, כמו חלומו הרטוב של נהג האמבולנס. נדמה שסגן הנרי יודע תמיד מה לעשות ולהגיד. הנשים נמשכות אליו, גברים מכבדים אותו. האיטלקים מתייחסים אליו כאל איטלקי. האחות בארקלי מתייחסת אליו כה יפה, עד שהיא כמעט ולא חושבת על משהו אחר. בעת סכנה, לא משנה כמה גדולה, הוא תמיד מצליח להמלט. הספר כולו בנוי על פנטזיה זו, אך יחד עם זאת אפילו העלילה הלא מסובכת, מתוארת ביופי השמור רק להמינגווי, תיאור הפרטים וראיית הסיפור היא חסרת מתחרים.
[עריכה] בין לבין
שנות היסורים נגמרו לאחר פרסום "הקץ לנשק". הפך המינגווי לסופר בעל שם בינלאומי, מאושר בנישואיו לפאולין ועצמאי מבחינה כלכלית. על הצלחתו בחיים האישיים והעסקיים האפילו בעיות הבריאות קשות (זיהום אנטרקס, פגיעה בעין, כאבי שיניים, ריסוק האצבע במשחק ביליארד, בעיות בכליה אחרי דיג בספרד, תאונת דרכים שבה שבר את ידו בצורה קשה ועוד).
בעצתו של ג'ון דוס פאסוס, עבר לקי ווסט, שם הקים את ביתו הראשון על אדמת ארצות הברית. הוא דג במימי טורטוגה, אי בים הקריבי, נהג לבקר בסלופי ג'וי, פאב מפורסם בהוואנה, ומדי פעם נסע לספרד לאסוף חומרים לספריו "מוות בצהריים" ו"המנצח לא מקבל כלום".
הוא השתתף במסע ציד בסתיו 1932 לניירובי ומצ'אקוס באפריקה. הספרים "הגבעות הירוקות של אפריקה", "שלגי קילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" היו התוצאות הספרותיות של הספארי הזה.
סגנון חייו גרר ביקורת של השמאל. מקס איסטמן ואחרים דרשו מחויבות רבה יותר לענייני החברה. צעיר שמאלני אחד התחנן בפניו לוותר על אדישותו לכתוב על האמת וצדק. במשך זמן מה, היה נראה כאילו הוא אכן מתכוון לעשות זאת. מאמרו "מי רצח את הווטרנים?" בעיתון שמלאני והספר "להחזיק ולאבד" ("To Have and Have Not") הראו "מעורבות חברתית". זמן מה לאחר מכן ביטא את נטיותיו הפוליטיות בצורה ברורה עוד יותר.
[עריכה] החיים מקבלים תפנית שלילית
התאבדותו לא באה בהפתעה כלל וכלל. במשך כל חייו היה אחוז אובססיה בקשר עם מוות ואלימות. למרות זאת, כאשר אביו התאבד, הוא גינה בחריפות את מעשיו.
הוא התגרש מהאדלי ונישא לפאולין. אמונתו הקתולית, העלתה בעיות מצפוניות, עליהן הצליח להתגבר. חרף ההתפייסות עם עצמו, שלוות נפשו זועזעה שוב עם התאבדות אביו, שלא יכל לסבול את קשיי מחלתו. המינגווי חש שזוהי פחדנות לשמה ונדמה שהאמין כי זהו מעשה מביש, היות והחזיק בדעה של "התמדה תחת לחץ". נראה שגם התאבדות הארי קרוסבי, מייסדו של "בלאק סאן פרס", זעזעה אותו מאד, היות והיה אחד מחבריו הקרובים של המינגווי, עוד מימי פריז.
ספריו נמכרו היטב וזכו לאהבת ההמבקרים, אך עם הצלחתו, התגלתה התנהגותו הרעה. הוא ניסה ללמד את פיצג'רלד איך לכתוב. הוא גם טען שפורד מדוקס פורד הוא אימפוטנט. המבקרים השיבו לו באותו מטבע. כתב העת Bookman תקף אותו כסופר גס. מק'אלמון, המו"ל של ספרו הראשון, אמר, לפי דבריו של פיצג'רלד, שהמינגווי הוא הומו שהיכה את אישתו ושפאולין היא לסבית. אפילו גרטרוד סטיין ביקרה אותו בספרה "האוטוביוגפיה של אליס ב. טולקס". בספר היא טענה, שסגנונו של המינגוי הוא בסך הכול פיתוח של הסגנון שלה ושל שרוורד אנדרסון.
הכלום החשוך והאינסופי כפי שתואר לעיל, המוות, העסיק מאוד את המינגווי. בצעירותו היה זה מותן של החיות הקטנות, ולאחר מכן מותם של החיילים בקרב. המוות תמיד היה נוכח, ותמיד, למרות האיום שבו, כמו בסמל הטיבטי ין-יאנג, היה קשר לדבר, שהמינגווי קרא לו "תמצית החיים". לפעמים הוא חיי על הקצה ולפעמים ניסה להתקרב עוד יותר לפי התהום. מצד שני, בצד היין, לא חיכה לו כלום פרט לריק, לכלום החשוך והאינסופי.
להמינגווי הניסיון האנושי הסתכם במאבק בין האור לבין החושך, בין החיים למוות. שיאו של המאבק הזה היה קרב השוורים, הספורט הלאומי של ספרד. הספורט הזה תופס מקום חשוב בספרו "וזרח השמש". ספר נוסף שעוסק באריכות בנושא הוא "מוות אחר הצהריים", שבו המינגווי מתאר את המטפיזיקה של קרב השוורים, את התהליכים הכמעט פולחניים של ספורט רווי דמים הזה.
המדינה שהמינגווי המשילה כתמצית המאבק בין החיים למוות נהרסה על ידי הפשיסטים. למרות ניסיונות הממשלה הרפובליקנית, פרנסיסקו פרנקו תפס את השלטון באביב 1939. המינגווי קרא למוסוליני "הרמאי הגדול של אירופה".
המינגווי איבד את הארץ שאימץ לפשיסטים של פרנקו ועתיד לאבד את קי ווסט שאהב כל כך כתוצאה מגירושיו בשנת 1940. בשלב הזה של חייו, כל האבדות הגדולות היו מאחוריו. "הדור האבוד", שהוא היה חלק ממנו, הפסיק את קיומו בשנות ה-40. חלקם נפטרו (תומאס וולף ב1940 , גיימס ג'ויס ב-1941, פיצג'רלד ב-1940).
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941, ובפעם הראשונה בחייו, לקח המינגווי חלק פעיל במלחמה. על סיפון ספינת קרב, "פילאר", רדף אחרי צוללות גרמניות שאיימו על חופי ארצות הברית וקובה. על אף שהיה איש מנהלה במלחמת העולם הראשונה, יצא ככתב חוץ לענייני צבא וסיקר את מלחמת האזרחים בספרד (1936 - 1939) ואת מלחמת סין-יפן השניה (1937 - 1945). בזמן שהותו בספרד כתב את ספרו "למי צילצלו הפעמונים". את רווחיו ממכירת הספר תרם לממשלה הרפובליקנית בספרד, על מנת לסייע להם במאבקם בפשיסטים. את הניצחון על הפשיזם בספרד ראה כמעין שליחות אישית. אולי כשלונו למנוע את השתלטות הפשיסטים על ספרד גרם לו לנקוט אמצעים קיצוניים עוד יותר.
כאשר ה-FBI לקח על עצמו את הריגול הנגדי על האגן הקאריבי, שוחרר המינגווי מהצבא ונסע לאירופה ככתב צבאי של "קולייר". בוויל-דיו-לה-פואלס זרק 3 רימוני יד למרתף בו הסתתרו מספר אנשי אס אס, תוך הפרה בוטה של אמנת ז'נווה. היה זה הרצח הראשון שביצע. לאחר מכן פעל כקצין קישור לא רשמי בשאטו ראמבולה ובהמשך אף הרכיב קבוצת פרטיזנים פרטים והשתתף בשחרור פריז. הוא ניסה להתקדם במסלול הלוחם של דמויותיו בספרים, במיוחד ניסה להדמות לפאבלו.
כאשר ירה מתת מקלע בדיוקן בעלה של מארי וולש, אותו מיקם אותו על גליל נייר טואלט מלון "ריץ", הוכיח שלא יהסס מלהרוג אדם אם זה יעמוד מולו. הוא הפך לרוצח, בדומה לפאבלו.
[עריכה] הירידה התלולה למטה
לאחר המלחמה, החל ברומן על כדור הארץ, הים והאוויר. הוא נסע לאיטליה לאסוף חומר לספר "מעבר לנהר ולתוך העצים", שהוא מחווה לונציה. את הכותרת לקח ממילותיו האחרונות של גנרל מימי מלחמת האזרחים האמריקאית, סטונוול ג'קסון שביכו את נעוריו שחלפו. הספר זכה לביקורות שליליות כשמרבית המבקרים מציינים לרעה את הטעם הרע, אי ההתאמה הסגנונית והסנטימנטליות. האחרון נבע ככל הנראה מהעובדה הפשוטה שהמינגווי התחיל להזדקן.
הוא החל ספר ארוך על רומן בים, אך התאכזב מהבינוניות ועזב אותו באמצע (הספר, "איים בזרם", יצא לאור לאחר מותו). חלק מרומן זה פורסם כספר "הזקן והים", והצלחתו הכבירה של זה גרמה נחת להמינגווי, אולי בפעם האחרונה בחייו. הוא זכה בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954 על ספר זה, שהשיב אותו לעמדה מרכזית בבמת הספרות העולמית.
ואז מזלו הרע היכה שוב. במסע ספארי היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד שגרמה לו לכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, פלג גופו הקדמי, פניו ועוד. הכאב גרם לו לשגעון. כוחו נגמר והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לשטוקהולם לקבל את פרס נובל.
בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה. הוא פחד שה-FBI ירדוף אחריו לקובה, וחשש שעוקבים אחריו (האף בי איי אכן הכין עליו תיק בעקבות מגוריו בקובה הקומוניסטית). הוא החל לשתות אף יותר ממה שהיה רגיל והתדרדר לאלכוהוליזם. בקטצ'ום טופל עקב רמות כולסטורול גבוהות בדמו ובעיות בכבד, ואף טופל בהלם בנסיון לפתור את בעיותיו הנפשיות. לאחר נסיון התאבדות באביב 1961 קיבל טיפול נוסף, מה שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני. ב-2 ביולי 1961, בשעה חמש בבוקר, ירה בראשו ברובה ציד. הוא נקבר בבית הקברות של קטצ'ום באידהו. ב1996, נכדתו, השחקנית מרגו המינגווי, התאבדה גם היא ונקברה באותו בית קברות.
במהלך חייו זכה לעיטורים והפרסים הבאים:
- מדלית כסף על אומץ לב במלחמת העולם הראשונה.
- פרס פוליצר בשנת 1953 על הספר "הזקן והים".
- פרס נובל לספרות בשנת 1954 - על הספר "הזקן והים" ויצירות אחרות.
[עריכה] מספריו שתורגמו לעברית
- איים בזרם, רומן, תורגם מאנגלית בידי אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1972.
- איים בזרם, תורגם שנית על-ידי יואב כ"ץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
- ביש ואין, מאנגלית - אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1987.
- בשלג הקילימאנג’ארו, מאנגלית - מירי דור, ספרית פועלים, 1946.
- הגבעות הירוקות של אפריקה, תרגם אהרן אמיר, קרני, ירושלים, 1955.
- גברים ללא נשים, תרגמה לאה זגגי, זמורה ביתן, 1988.
- גן העדן, תרגם משה שניצר, כנרת, תל אביב, 1988.
- וזרח השמש , מאנגלית - יואב כ"ץ, תל אביב, 2006.
- הזקן והים, תרגום נוסף, תורגם מאנגלית בידי יצחק שנהר, רישומים מאת אביגדור אריכא, עם עובד, תל אביב, 1980.
- הזקן והים, תרגם אלון אלטרס, סביון, 2005.
- למי צילצלו הפעמונים, מאנגלית - מנשה לוין, מרחביה, 1942.
- למי צלצלו הפעמונים, תרגום שני, מאת גדעון טורי, זמורה ביתן, 1986.
- למי צלצלו הפעמונים, תרגום שלישי, מאת תרצה גור-אריה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
- שירים נבחרים, תרגום - עודד פלד, תל אביב, 1990.
- הקץ לנשק, רומן, תרגם מאנגלית יאיר בורלא, מסדה, תל אביב, 1969.
- הקץ לנשק, תרגום נוסף, מאנגלית - עמיהוד ארבל, משרד הבטחון, 1983.
- הקץ לנשק, תרגום שלישי, מאנגלית - יואב כ"ץ, תל אביב, 2005.
- משל האריה הטוב, ציורים - אנריקה אגוסטינלי, תירגם אברהם יבין, עם עובד, תל אביב, 1981.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מרדכי צבי לוין, נטיות אנטישמיות בכתבי ארנסט המינגווי, נדפס בהקונגרס העולמי למדעי היהדות, 10, תש"ן 1990.
[עריכה] ראו גם
- ספרות קלאסית
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ארנסט המינגווי |
- ציטוטים מפורסמים של ארנסט המינגווי, באתר "בין המרכאות"
- ארנסט המינגווי, ביוגרפיה מורחבת
- ארנסט המינגווי באתר פרס נובל
- יואב כץ, מישהו ימות בסוף, בעיתון הארץ
- הסיפור "חתול בגשם" בתרגום אבירמה גולן
- הסיפור "האריה הטוב" (באנגלית)
| הקודם: וינסטון צ'רצ'יל |
פרס נובל לספרות 1954 |
הבא: הלדור לכסנס |
