תפילין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תפילין הן תשמיש קדושה העשוי מעור, שעל-פי ההלכה יש להניח על היד (תפילין של יד) ועל הראש (תפילין של ראש). המילה תְּפִלִּין היא צורת ריבוי מן המילה תְּפִלָּה, כשמילה זו מופיעה לראשונה בתקופת התנאים (במשנה ובספרות שבאה אחריה). בתרגום אונקלוס מתורגמת המילה "טוטפות" כ"תפילין", וייתכן ומשמעות המילה "תפילין" בארמית היא "טוטפות", כלומר - תכשיט או קישוט על המצח.

תוכן עניינים 1 מבנה התפילין 1.1 סדר הפרשיות 1.2 תפילין של רש"י ושל רבנו תם 2 מקור התפילין 3 מדיני התפילין 4 אופן הנחת התפילין 5 תפילין ונשים 6 גישות נוספת לתפילין 7 טעם המצוה 7.1 ספר החינוך 7.2 הכוזרי 7.3 הראי"ה קוק 7.4 הרב צבי יהודה קוק 8 קישורים חיצוניים

מבנה התפילין

התפילין מחולקות לשתי יחידות: 'תפילין של יד' ו'תפילין של ראש', כאשר כל אחת מהן עשויה משלושה חלקים עיקריים:

• בית התפילין - קופסה העשויה עור בהמה טהורה. מבחינים בין שני סוגי בתים עיקריים: בתים העשויים מעור בהמה גסה כמו שור או פרה שמעובדים בלחץ רב ונחשבים ליציבים ובתים העשויים מעור בהמה דקה כמו כבש או עז שקלים יותר לעיבוד. ישנם בתים מעור בהמה דקה העשויים מפיסת עור אחת וישנם אחרים שעשויים מפיסות שונות הדבקות זו לזו. קופסה זו צריכה להיות צבועה בצבע שחור, ולהיות מרובעת לגמרי. גודלן של התפילין בימינו נע בין 2.2 ס"מ ל4 ס"מ. לפי ההלכה יוצרים מהעור של ה'תפילין של ראש', על ה'קציצה', שתי אותיות שין מובלטות. בצד ימין של המניח מובלטת האות שין בעלת שלושה ראשים (שין רגילה), ואילו בצד שמאלו מובלטת שין בעלת ארבעה ראשים. בית התפילין מורכב משלושה חלקים:
  • "קציצה" - החלק המרובע העליון של הבית שבתוכו מונחות הפרשיות. ב'תפילין של יד' מכניסים קלף אחד ולכן בתוך ה"קציצה" יש חלל אחד. ב'תפילין של ראש' מכניסים 4 קלפים שונים ולכן הבית מחולק עם מחיצות לארבעה חללים נפרדים.
  • "תיתורא" - החלק שמתחת לבית ושבולט סביבו.כאשר התיתורא פתוחה, מבחינים בשני חלקים:

1. תיתורא עליונה:החלק העליון של התיתורא הבולט מסביב לבית. 2. תיתורא תחתונה:החלק התחתון של התיתורא, גודלו כגודל התיתורא העליונה, מכסה וסוגר את פתח הבית.במקורות נקראת רק התיתורא התחתונה "תיתורא". עובי התיתורא: כדי שהתיתורא תיהיה עבה וחזקה, מדביקים על התיתורא העליונה חתיכת עור ריבועית, החתוכה במרכזה בצורת ריבוע.את החתיכה הריבועית מוסיפים, כאשר עור התיתורא אינו עבה דיו, אך בבתים, שעור התיתורא שלהם עבה וחזק, אין מוסיפים את חתיכת העור הריבועית, בתים אלו נקראים "מיקשה", כי נעשו מחתיכת עור אחת בלי שום תוספת.

• • "מעברתא" -החלק, הבולט מריבוע התיתורא.

לאורך המעברתא עוברת תעלה חלולה, שדרכה מעברים את הרצועה, ולכן נקרא חלק זה "מעברתא". חתכי המעברתא: בשני צידי המעברתא יש חתכים בצורת רבע עיגול, כדי שתהיה לתיתורא צורת ריבוע. במעברתא של-יד בצד ימין למעלה יש חתך גדול יותר כדי שיהיה מקום להכניס בו את הקשר של-יד.

• ארבע פרשיות כתובות על קלף - לתוך כל "קציצה" מוכנסים 4 קטעים מתוך התורה, הכתובים על קלף. ביחידת 'תפילין של יד' רשומות כל 4 הפרשיות על קלף אחד, ואילו ביחידת 'תפילין של ראש' רשומה כל פרשיה על קלף נפרד. הקלף מגולגל מהסוף להתחלה ונעטף בשערות של בהמה טהורה, כאשר כיום נהוג להשתמש בשערות זנב פרה. לאחר מכן הוא נעטף שוב בקלף ואחר כך שוב בשערות לרוחב ואז הוא מוכנס לתוך התפילין. לאחר מכן לוקחים גיד של בהמה טהורה, דופקים עליו עד שהוא מתפורר להרבה חוטים, שבעזרתם תופרים את התפילין. חל איסור על פי ההלכה להשתמש בדבק. ארבע פרשיות אלו נבחרו מכיוון שבכל אחת מהן מוזכר כי צריך לקשור או לשים משהו, שחוגי הפרושים וחז"ל אחריהם, פירשו שמדובר בתפילין. הפרשיות הן:
  • "קדש לי כל בכור" - שמות י"ג פסוקים 10-1. בה נכתב: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ... שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַה'. ... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה', בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה."
  • "והיה כי יביאך" - שמות י"ג פסוקים 16-11. בה נכתב: "וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ ה', אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַה'; ... וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה', כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם."
  • "שמע ישראל" - דברים ו' פסוקים 9-4. בה נכתב: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ."
  • "והיה אם שמוע" - דברים י"א פסוקים 21-13. בה נכתב: "וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם ... וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. ... וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. ..."
• השין בתפילין- "שין" היא האות הראשונה משם ש-ד-י שיש בתפילין.

בדפנות הבתים של ראש יש שני סוגי "שין":

• • "שין" של שלושה ראשים:

בדופן הימנית של הבית של- ראש (מצד המניח) בולטת "שין"של שלושה ראשים.

• • "שין" של ארבעה ראשים:

בדופן השמאלית של הבית של- ראש (מצד המניח) בולטת "שין" של ארבעה ראשים.

בצורת ה"שין" (ש) של – ראש יש מספר מנהגים לפי סוגי הכתב:

1. כתב בית יוסף- מנהג האשכנזים.
2. כתב האר"י ז"ל- מנהג הספרדים.
3. כתב ספרדי- מנהג הספרדים והתימנים.

• רצועת עור - על פי ההלכה, רצועות העור חייבות להיות שחורות מבחוץ ורוחבן חייב להיות לפחות 9 מ"מ. גם רצועות העור מתחלקות לסוגים שונים, שההבדל ביניהן הוא בסוג העור ממנו נלקח העור לרצועות וסוג העיבוד שלו.

סדר הפרשיות

קיימות ארבע שיטות מרכזיות לסידור הפרשיות בתוך התפילין; בטרמינולוגיה ההלכתית השיטות השונות זכו לכינויים: שיטת השימושא רבה, שיטת הראב"ד, שיטת רש"י ושיטת רבינו תם. כך שיטה אחת טוענת שיש לסדר את הפרשיות, מימין לשמאל, בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע ישראל", "והיה אם שמוע" (שיטת רש"י). לעומת זאת לשיטת הראב"ד הסידור הוא משמאל לימין. שיטה אחרת מסדרת את הפרשיות, מימין לשמאל, בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך" "והיה אם שמוע" ו"שמע ישראל" (שיטת רבינו תם). לעומת זאת שיטת השימושא רבה היא משמאל לימין.

השערות שונות הועלו בדבר היווצרות השיטות השונות. בין השיטות יש המשערים שבתחילה לא הייתה הקפדה על סדר הפרשיות, וכאשר נוצרה ההקפדה על הסדר נוצרו מסורות שונות.

תפילין של רש"י ושל רבנו תם

שני הסדרים הנפוצים ביותר ( הסדר של רש"י הוא הסדר הנפוץ ביותר) הם הסדרים של רש"י ושל רבנו ת"ם. סדר הפרשיות של רש"י ורבנו ת"ם שונים זה מזה ואלה הדברים השונים:

• סדר מקום הפרשיות של יד - לשיטת רש"י סדר מקום הפרשיות (מימין לשמאל): "קדש לי", "והיה כי יביאך", "שמע" ו"והיה אם שמוע" לפי הסדר הכתוב בתורה.

לשיטת רבנו ת"ם סדר מקום הפרשיות (מימין לשמאל): "קדש לי", "והיה כי יביאך", "והיה אם שמוע" ו"שמע"(חולק על שיטת רש"י ש"שמע" קודם ל"והיה אם שמוע").

• סדר כתיבת הפרשיות של יד -לשיטת רש"י כותבים את ארבע הפרשיות: "קדש לי", "והיה כי יביאך", "שמע" ו"והיה אם שמוע" זו אחר זו כסדר כתיבתן בתורה.

לשיטת רבנו תם כיוון שאת הפרשיות צריך לכתוב "כסדרן", אך סדר מקומן אינו "כסדרן", אי אפשר לכתבן זו אחר זו (כשיטת רש"י), אלא כותבים אותן בסדר כדלהלן:

א. כותבים פרשת "קדש לי" ופרשת "והיה כי יבאך", משאירים עמוד ריק לפרשת "והיה אם שמוע", מדלגים עליו וכותבים פרשת "שמע" בסוף הקלף.

ב. חוזרים לעמוד הריק וכותבים עליו את פרשת "והיה אם שמוע".

• סדר מקום הפרשיות של ראש - לשיטת רש"י סדר מקום הפרשיות בבתים (מימין לשמאל הקורא): "קדש לי"-בבית ראשון, "והיה כי יביאך"- בבית שני, "שמע" – בבית שלישי, "שמע"- בבית רביעי.

לשיטת רבנו תם סדר מקום הפרשיות בבתים (מימין לשמאל הקורא): "קדש לי"- בבית ראשון, "והיה כי יביאך"- בבית השני, "והיה אם שמוע"- בבית השלישי, "שמע"- בבית רביעי.

• מקום יציאת שיער עגל - לשיטת רש"י פרשת "והיה אם שמוע", נמצאת בבית הרביעי מימין, ולכן את קצות השיער עגל משחילים בחור שבין הבית הרביעי לבית השלישי.

לשיטת רבנו ת"ם פרשת "והיה אם שמוע" נמצאת בבית השלישי מימין, ולכן את קצות השיער עגל משחילים בחור שבין הבית השלישי לבית הרביעי.לפי שיער העגל הנראה בתפילה של ראש מבחוץ ניתן להבחין בין תפילין של רש"י לתפילין של רבנו תם.

בהלכה הוכרע שיש להניח תפילין של רש"י אך בין פוסקי ההלכה, הנוטים לקבלה, יש הדגשה של חשיבות הנחת תפילין של רבנו תם בנוסף; ובעקבות זאת יש הנוהגים ללבוש תפילין של רבנו תם לקראת סוף תפילת שחרית או בתפילת מנחה.

מקור התפילין

בתורה לא קיים תיאור כלשהו של צורת התפילין או מצווה מפורשת על הנחת תפילין או הכנת תפילין, ולא ברור מהתורה אם התכוון הכתוב המקראי בפסוק "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג, ט') לאביזר ייחודי כלשהו, או רק לביטוי מטפורי שמטרתו להורות לנו לזכור את המצוות תמיד.
ישנם פרשני מקרא כמו הרשב"ם שנטה בזה לדעת הקראים, שמפרשים ביטויים אלה כמטפורה בלבד, והוא כתב: "יהיה לך לזיכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כענין 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח' ו')".

על פי המסורת של התורה שבעל פה, כל צורת התפילין כולל כל חלקיה הנה "הלכה למשה מסיני" כלומר איננה כלולה במקרא, אבל צוותה בהר סיני ועברה במסורת תורה שבעל פה, כפי שציין הרמב"ם:

"תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על הגויל, הלכה למשה מסיני. שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני."

במדרש המופיע בתלמוד (בבלי, ברכות ו ע"א) קיימת התייחסות לכך שלאלוהים יש תפילין, והאל אף מראה למשה את קשר התפילין שלו. כדוגמת שאר מדרשי התלמוד, יש המפרשים אותו לפי פשוטו, ובכך טוענים שמנסחי המדרש תפסו שלאל יש תפילין. ויש הטוענים שכוונת המדרש היא דרך משל ונמשל, ויש להבין את המשמעות הרוחנית של הכתוב (לדוגמה הרמב"ם בהקדמה לספרו מורה נבוכים).

יש המשתמשים בעובדה שבלעדי התורה שבעל פה לא ניתן לדעת כל פרט על התפילין, כראיה לחיוניות התורה שבעל פה, ומהימנותה, שהרי בלי התורה שבעל פה לא ניתן לדעת איך להניח תפילין או ליצור תפילין.

היו חוקרים ששיערו שהתפילין כפי שאנו מכירים אותן היום הומצאו במאה ה-12 עקב כך שדיני התפילין הגיעו לכלל בשלות סופית רק אז. הם הסתמכו בין השאר על העובדה שבמשנה אין תיאור מדויק של התפילין, דרך הכנתן או הנחתן, ואף בתלמוד הדינים לא מספיק מפורטים. הימצאות התפילין מימי המרד הגדול הראתה שהיה שימוש בתפילין כבר במאה ה-1 לספירה (ראו להלן).

נראה שבתקופת המשנה התפילין היו נחלתם של בודדים בציבור היהודי, בעיקר של החוגים הפרושים שקראו לעצמם חברים (יוסף בן מתתיהו מספר שהיו 6,000 כאלה מתוך אוכלוסייה של כ־2,500,000) "תנו רבנן: איזהו עם הארץ? ... כל שאינו מניח תפילין" (בבלי, ברכות מ"ז ב') או "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו" [קשר המשמש להוכחת תשלום המס] (בבלי, בכורות ל).

בתקופה זו נראה שלא השתמשו בתפילין כפי שמשתמשים בימינו. בתקופת בית שני נהגו להלך עם התפילין כל היום וכמעט לכל מקום כך למשל נהגו רבן יוחנן בן זכאי, אלישע בעל כנפיים או רבי עקיבא ועוד. כמו כן נהגו להלך עם תפילין גם בשעות הלילה כך נהג רבי אליעזר בן הורקנוס למשל. נראה שאז גם לא היה ברור כמה פרשיות יש לשים בתפילין, והמשנה מציינת במפורש שאין לשים חמש פרשיות בתפילין ושתפילין כאלה פסולים:

"האומר אין תפילין, לעבור דברי תורה - פטור; חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים - חייב." (סנהדרין י"א ג'). בחלק מהתפילין הקדומות שנמצאו היו חמש פרשיות.

בצורתן המקורית הזכירו התפילין קמיעות, ובמקומות רבים במשנה הם מוזכרים צד בצד קמיעות, ואף מתבלבלים ביניהם. (שבת ו' ב'; שבת ח' ג'; כלים כ"ג א'; מקוות י' ב'; עירובין י' א' ועוד)

התפילין העתיקות ביותר שידועות היום הן תפילין מימי המרד הגדול ברומאים שנמצאו בקומראן מהמאה הראשונה לספירה. כמו כן, נמצאו תפילין מימי מרד בר כוכבא במערות מסתור בנחל צאלים במדבר יהודה (מערת המגילות). נמצאו שם שתי רצועות קלף המכילות קטעים של שתיים מפרשיות תפילין, בנוסח זהה לנוסח המסורה, עם שינוי אחד, תאכלו במקום תאכל.

ה'תפילין של ראש' כללו אז ארבע רצועות עור בארבע הפינות ואילו ה'תפילין של יד' כללו רצועת עור אחת. בתפילין שנמצאו בקומראן היו כתובים גם עשרת הדברות בנוסף לארבע פרשיות, בשונה מהתפילין של ימינו. חלק מהתפילין שנמצאו מימי מרד בר כוכבא היו מסודרות לפי סדר הפרשיות שקבע רבנו תם ואחרות לפי הסדר שקבע רש"י.

מדיני התפילין

התפילין נחשבים לכתבי קודש בגלל הפרשיות נמצאות בתוכן "כל כתבי הקודש -- מצילין אותן מפני הדליקה, ... מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות..." (משנה, שבת, ט"ז א'), ולכן נוהגים בהם בקדושה ובכבוד. ולכן אין להכנס אתם לשירותים או לבית המרחץ, אין לישון בתפילין ואין לעשות בהם תשמישי גוף שונים ואפילו להפיח אסור בהם. כמו כן, בשעת הנחתם אסור להרהר הרהורי חול.

לפי ההלכה הנהוגה כיום, הזמן בו מותר להניח תפילין הוא במשך כל שעות היום ואין מניחים תפילין בלילה; אף שאדם שהניחם במשך היום אינו מחויב להורידם מיד עם ירידת הלילה. אין מניחים תפילין בשבת ובחג, מפני שהתפילין הם אות והמועדים הם אות, ואין צריך שני אותות בו זמנית. (לשיטת חלק מהפוסקים מותר להניח תפילין בשבתות וחגים, אף שאין חובה על כך; אולם רוב הפוסקים אוסרים להניח תפילין בזמנים אלו). חל איסור להניח תפילין ללא גוף נקי (מצרכים). חלק מהפוסקים טענו שהדרישה ל-'גוף נקי' כוללת אף הסרת מחשבות אסורות; ובעקבות הקושי להמנע ממחשבות אסורות צומצמו זמני הנחת התפילין. כך לדוגמה יש המעידים שהניחו תפילין רק בעשרת ימי תשובה. המנהג הנפוץ כיום הוא להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד; ויש המסבירים נוהג זה בדרישה לגוף נקי אף ממחשבות אסורות.

על הנחת תפילין בחול המועד יש מחלוקת: לדעת חלק מהפוסקים קיימת חובה להניח, ואין פטור גורף ביום זה; אולם יש המשווים את ימי חול המועד לימי המועד, ולכן פוטרים מהנחה ביום זה. הרדב"ז מזכיר את המחלוקת ואומר שבספרד הכול פסקו לפי הרא"ש בענייני איסור והיתר. הוא מזכיר שתחילה הניחו תפילין ושהרא"ש היה מניח תפילין בחול המועד ומברך. לאחר זמן התגלה ספר הקנה (מתוך הקבלה). ולאחר שמצאו בקבלה שאין להניח תפילין בחול המועד – הפסיקו להניח תפילין בחול המועד. כיום בארץ ישראל רובם נוהגים שלא להניח תפילין בחול המועד, אך יש המניחים בצנעה בביתם; לעומת זאת מחוץ לגבולות ארץ ישראל רבים מקהילות האשכנזים המניחים תפילין בימים אלו, אך בקהילות הספרדים לא נהוג כלל להניח תפילין בחול המועד.

אבלים פטורים מתפילין בגלל שהן קרויות פאר, ולכן נהוג, בהרבה מקהילות עדות המזרח (למשל גאורגיה ומרוקו) וגם בחלק מקהילות האשכנזים שבתשעה באב לא מניחים תפילין עד לצהריים, ורק בתפילת מנחה של תשעה באב, שאותה נוהגים להקדים, מניחים תפילין ומתפללים בהם תפילת מנחה. אך יש בקהילות הספרדים, שמניחים תפילין כבר בבוקר,ומתפללים בהם רגיל, ורק חולצים אותם לפני הקינות. כך ששורש המחלוקת בין המנהגים הוא,באיזה עיתוי להניח תפילין בתשעה באב? ע"פ חלק מהמנהגים הנחת התפילין מתבצעת כבר בבוקר, ולפי חלק מהמנהגים מחכים עד הצהריים ,ורק אז מנחים תפילין.

אופן הנחת התפילין

בהנחת תפילין, קודם מניחים את ה'תפילין של יד' על קיבורת הזרוע ואחר כך את ה'תפילין של ראש' על הראש מעל המצח.
את ה'תפילין של יד' מניחים על היד החלשה יותר של המניח: איטר יד שמאלו (ימני) מניח ביד שמאל ואיטר יד ימינו (שמאלי) בימין. (לפי האשכנזים, היד החזקה (שעליה לא מניחים את התפילין) היא היד בה כותבים, ולפי הספרדים, היד החזקה היא היד החזקה בפועל) דין זה נלמד מכך שבשמות י"ג ט"ז נכתבה המילה 'ידך' עם ה בסופה כלומר 'ידכה'. מכאן למדו הרבנים שיש להניח את התפילין על היד הכהה של האדם - החלשה יותר.
את ה'בית' מניחים כאמור על השריר במרחק של שתי אצבעות מהמרפק, כאשר הוא צריך להיות נוטה לכיוון הלב.
לאחר שהתפילין קובעו על היד מסובבים את הרצועה שבע פעמים. במסורת החסידית והספרדית כורכים את הרצועה על האמה 7 פעמים בכיוון מהפנים אל החוץ, ובמסורת האשכנזית - בכיוון מהחוץ אל הפנים.

בשלב זה מניחים את ה'תפילין של ראש' על מקום השערות שעל המצח מול הרווח שבין העיניים.

לסיום יוצרים בבסיס היד ובגב היד עם רצועת התפילין את האות ש., (כך גם מנהג יהודי גאורגיה,ליצור על כף היד צורת אות שי"ן).כך שהקשר שעל כף היד, היא כאמור האות ש. צורת הקשר שבתפילין של ראש היא ד, וצורת הקשר שבשריר ביד, היא האות י. וככה יוצאת המילה "שדי"=אלוקים. לעומת זאת מנהג קהילות אחרות בעדות המזרח(למעט רוב יהודי תימן, וגאורגיה) , שלא יוצרים את האות שי"ן על כף היד, אלא קושרים בצורה אחרת.

כל שלב בהנחת התפילין כולל אמירת ברכה מיוחדת.
בהסרה - קודם מתירים את קשרי כף היד, אחר כך מסירים את יחידת הראש ביד שמאל, ולבסוף מסירים את יחידת היד. יש לציין שלפי המסורת הארץ ישראלית הקדומה נהגו לברך גם בזמן חליצת התפילין (ירושלמי, ברכות ב, ג).

היות ויש מחלוקת בין רבנו תם לבין רש"י בדבר סדר הפרשיות בתפילין, יש המחמירים ונוהגים להניח את שני סוגי התפילין יחדיו או אחד אחרי השני.

תפילין ונשים

החובה על הנחת תפילין חלה על גברים מגיל 13 שנים ומעלה. נשים פטורות מחובה זו כשם שפטורים ממנה עבדים וקטנים (מתחת לגיל 13) "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין…" (משנה, מסכת ברכות פרק ג משנה ג). המשנה לא מסבירה מדוע הנשים פטורות. הסבר לכך בא בתלמוד הבבלי שם טוענים שהתפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות מהן בדרך כלל. בתלמוד הבבלי (ערובין דף צו עמוד א) נחלקו תנאים האם מצוות התפילין נוהגת גם בלילה. אם כן, אז היא מצוות עשה שאינה תלויה בזמן, וגם נשים חייבות בה. אם לא, אז היא מצוות עשה שתלויה בזמן ולכן נשים פטורות ממנה. להלכה נפסק שלילה הוא לא זמן להנחת תפילין, ולכן נשים פטורות מהמצוה. כמו כן העובדה שנהגו להלך עם התפילין במשך כל היום מראה, לדעת חוגים מסוימים, שזו לא מצווה שהזמן גרמה. יש המסבירים את הסיבה לפטור שניתן לנשים מתפילין, בחשיבות נקיון הגוף בעת הנחת התפילין (דהיינו נקיון מהפרשות ומהפחות) ונשים נחשבות לכאלו המתקשות לעמוד בכך.

ההלכה הקדומה התירה לנשים להניח תפילין אם הן רצו בכך וכך פסקו למשל הרמב"ם רש"י ורבנו תם, אולם באופן עקרוני הן לא עודדו לעשות כן. פסיקתו של הרידב"ז בספר השאלות והתשובות שלו קובעת כי אשה שהחליטה להניח תפילין מברכת על מצווה זו: "אשה שאם הניחה תפילין או ציצית-מברכת..." (שו"ת הרידב"ז, חלק ה סימן ס). בתלמוד הבבלי מסופר ש"מיכל בת כושי הייתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים" (בבלי, מסכת עירובין דף צו, עמוד א).

בזמנים מאוחרים יותר הפך חוסר עידוד הנשים להניח תפילין לשלילה מוחלטת של הנחת תפילין על ידי נשים, בעיקר על ידי הפוסקים האשכנזים. פסקי הלכה יהודיים מאוחרים כמו בשולחן ערוך, אסרו על נשים להניח תפילין כלל. גם לדעת הרמ"א, פוסק אשכנזי בן המאה ה-16, לא רק שנשים פטורות, אלא שאם הן מתעקשות להניח - מוחים בידן.

בחלק מהחוגים האורתודוקסים מודרנים מאפשרים לנשים להניח תפילין, אולם לרוב לא מעודדים זאת. ביהדות הרפורמית, ביהדות הקונסרבטיבית מאפשרים לנשים להניח תפילין ואף מעודדים אותן לעשות כן.

גישות נוספת לתפילין

הקראים לא מפרשים את הפסוקים שמהם למדו הרבניים על התפילין באופן מילולי, אלא כמטפורה, ולכן הם לא מניחים תפילין שום סוג שהוא. השומרונים מקבלים את התורה (עם מספר שינויים) וגם הם אינם מניחים תפילין. מנהג הנחת התפילין לא היה מקובל גם בקרב יהדות אתיופיה שלא פירשו את הפסוקים מילולית ולא הניחו תפילין.

טעם המצוה

ספר החינוך

לפי ספר החינוך (מצוה תכא) האדם אף שהוא בעל נפש ושכל, בטבעו באשר הוא בעל גוף נמשך אחרי התאוות והיצרים, והוא צריך תזכורת ושומרים שיעזרו לו לזכור שיש לו נשמה וצלם, והתפילין הקשורות ליד ולראש הן חלק מהתזכורות הללו. תפילין של יד למען נחדל מעושק ידינו, ותפילין של ראש, כדי שלא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. ומי שכבר זוכר איננו צריך לזאת, כמו הכהניים והלויים שבשעת עבודתם במקדש היו פטורים מתפילין.

הכוזרי

על פי הכוזרי (מאמר שלישי אות א - ל) התפילין הוא אמצעי לחבר את תודעתו של האדם לעניין האלוהי, באשר כתוב בהם, יחוד השם, שכר ועונש, התחברות האלוה לנבראים, השגחה עליהם, וידיעה במעשיהם, ולכן יש להניח את התפילין על הראש - שהוא מקום המחשבה והזכרון, ולהניח תפילין על היד - כנגד הלב שהוא מקור הכוחות.

הראי"ה קוק

על פי הרב קוק (חבש פאר), התפילין הן כסוללות חשמליות למכון רוח הקודש של עם ישראל והם מפיחים רוחניות באנשים המניחים אותם.

הרב צבי יהודה קוק

לתפיסתו של הרב צבי יהודה קוק, התפילין הם זרי הדפנה של עם ישראל, שמסמלים שישראל בני חורין, וחופשיים ואי אפשר לשלוט ברוחם.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תפילין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תפילין

• תפילין בית אל אתר עם מידע רב על התפילין
• משנה תורה להרמב"ם - הלכות תפילין
• הקשר בין התפילין לאקופונקטורה הסינית
• יחס הקראים לתפילין - מדוע הקראים לא מניחים תפילין?
• תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם - בפורום עצור כאן חושבים בהייד פארק
• תפילין - להחזיר עטרה ליושנה - בעניין מצוות הנחת תפילין לא רק בתפילת שחרית

• המקורות הראשוניים להנחת תפילין והעדויות לכך במקרא

דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק ויקיפדים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. סיבת ההגנה היא: השחתות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הערך, אנא ציינו זאת בדף השיחה.