מילון בן-יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, הידוע יותר בכינויו מילון בן-יהודה, הוא מילון היסטורי חשוב של השפה העברית. כרכיו הראשונים, שיצאו לאור החל ב-1908, נערכו בידי אליעזר בן-יהודה, כחלק מפעילותו להחייאת הדיבור העברי בארץ ישראל. לאחר מותו של בן-יהודה הושלם המילון בידי חוקרי העברית משה צבי סגל ונפתלי הרץ טור-סיני, והכרך האחרון שלו יצא לאור ב-1958. אף על פי שהקביעות המדעיות שלו מתקבלות בהסתייגות מסוימת במחקר האקדמי, הוא נחשב כלי עזר חשוב למחקר היסטורי של העברית, בעיקר בגלל המאגר הרחב של מובאות וציטוטים מכל רובדי הלשון העברית המצורפים לכל ערך בו.

תוכן עניינים 1 לידתו של מילון 2 כתיבת המילון 3 המילון לאחר מות בן-יהודה 4 תרומתו של מילון בן-יהודה 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] לידתו של מילון

בצעירותו למד אליעזר בן-יהודה בישיבה ושם הכיר את השפה העברית. בשיחות שקיים עם ידידים בליטא, ארץ הולדתו, נאמר לו כי היהודים אינם עַם משום שאינם דוברים לשון אחת. שיחות אלו סייעו בגיבוש תפיסתו הייחודית, שגרסה כי שני דברים יאחדו את היהודים לעם במלוא מובן המילה: ארץ ישראל והשפה העברית. תפיסה זו באה לידי ביטוי במאמר "שאלה נכבדה" שפרסם בן-יהודה ב-1879 בעיתון "השחר".

בסוף המאה התשע-עשרה הייתה השפה העברית שפה כתובה בלבד והציבור היהודי בארץ-ישראל לא חפץ בה כשפת דיבור. אף על פי כן סבר בן-יהודה, כי ניתן לחנך את העם להאמין בשפה ולהשתמש בה. הספק היחיד בלבו נגע ליכולת להחיות את העברית, שלא דוברה במשך שנים רבות, ולהתאימה לתקופתו. הוא חקר ושאל מומחים ללשון אם תהליך החייאה כזה קרה בעבר ונענה בשלילה. בן-יהודה טען שאם אדם יכול לדבר שפה כלשהי אז גם עַם שלם יכול לעשות זאת. הוא החליט לבדוק זאת באמצעות ניסיון עצמי והחל לדבר עברית, אולם עד מהרה הבחין כי אוצר-המילים שבפיו מוגבל. הוא פתח בחיפוש אחר מילון עברי עשיר בערכים, אך כל המילונים שמצא לא התאימו לדיבור במאה התשע-עשרה.

בשלב זה החליט בן-יהודה לכתוב ספר אשר יכלול מילים שימושיות בעברית. בתחילה רשם לעצמו את שמות הכלים ממסכת כלים שבמשנה ולאחר מכן החל לכתוב גם מילים פחות נפוצות בשפה שבהן נתקל. לפני שהכריע בשאלה כיצד לקרוא לספר חלה במחלת השחפת, הפסיק את לימודי הרפואה ועבר לאלג'יר. שם שוחח עם יהודי הקהילה בעברית בלבד ועקב כך השתפרה לשונו. לאחר שהחלים עזב את אלג'יר ועבר לארץ-ישראל. בדרך פגש ידידת ילדות, דבורה יונס, שאותה נשא לאישה. לזוג נולדו שני ילדים שחונכו בעברית, עקב קנאותו של בן-יהודה לשפה.

כוונתו המקורית של בן-יהודה לא הייתה לכתוב מילון כמו אלו שאנו מכירים כיום, אלא לחלק את המילים לפי קבוצות: בערך "אילן" יופיעו שמות העצים השונים, בערך "מטבח" יופיעו שמות כלי-המטבח השונים וכן הלאה. הערך הראשון שכתב במתכונת זו היה "אֶבֶן", אשר פורסם בעיתון "חבצלת". לאחר פרסום הערך הבין בן-יהודה כי כדי להגשים את חזונו, שהעם כולו ידבר בעברית, אין הוא יכול להסתפק ברשימות כמו אלו שכתב עד כה. לכן הוא פנה להגדיר כל מילה ומילה, אך נרתע מכמות העבודה שתידרש לשם כך, והחליט להתמקד במילים הקשות שהיו קיימות מחלוקות לגבי משמעותן.

העבודה על המילון נדחקה הצדה עקב מאמציו של בן-יהודה להחיות את הלשון העברית: הוא פעל רבות לשכנוע משפחות יהודיות לדבר עברית בלבד, ייסד בשנת 1890 את ועד הלשון העברית (שהתפרק לאחר שנה) והמשיך בעריכת עיתונים עבריים אחדים. בתקופה זו נפטרה אשתו דבורה ממחלת השחפת. ב-1894 נאסר על-ידי השלטון הטורקי לאחר שתושבי ירושלים העלילו עליו כי הסית למרד, אך שוחרר בעזרתו של הברון רוטשילד. עם זאת נאסר עליו להוציא מחדש את עיתון "הצבי". הזמן שהתפנה אפשר לו להקדיש את כל-כולו לכתיבת המילון.

[עריכה] כתיבת המילון

כעבור שנה פרסם בן-יהודה מחברת לדוגמה מתוך המילון. במחברת זו נחשפה לראשונה מהות המילון: "ספר שלם, כללי, שיכיל כל מה שיש בתנ"ך ותלמוד ומדרשים והספרות שאחרי התלמוד". מהות זו הייתה שונה ממהותו המקורית של המילון, שנועד בתחילה לבאר מילים שלא פורשו במלואן בעבר. נראה ששינוי זה חל עקב הכרתו של בן-יהודה בעובדה שרק יחידים הכירו את רוב המילים בשפה העברית, ותחושתו שהפתרון היחיד לבעיה זו הוא כתיבת מילון עברי מקיף.

לצורך כתיבת המילון עיין בן-יהודה בין היתר במילון "מחברת מנחם" של מנחם בן-סרוק, במילון המודרני של מרכוס יסטרוב לעברית ולארמית של ספרות חז"ל וכן במילון "ערוך השלם" של חנוך יהודה קוהוט. כמו כן קרא את כל המקורות היהודיים: התנ"ך, המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה. עם גילויה של גניזת קהיר השיג את החלקים שנשתמרו מן הנוסח העברי של ספר בן סירא וקרא גם אותם. כמו כן עשה בן-יהודה שימוש במקורות חשובים אחרים, כגון כתובות עתיקות, מטבעות, תפילות, פיוטים, ספרי שו"ת מתקופת הגאונים, ספרות הקראים, ספרות הקבלה וספרים מדעיים שחוברו עד זמנו. בביתו של בן-יהודה נצברו כחצי מיליון פתקאות שבהן כתב מובאות מן הכתובים.

המילים הכלולות במילון הן מילים עבריות מן הכתובים הנזכרים לעיל. לפעמים הכניס בן-יהודה למילון גם מילים ארמיות, יווניות ולטיניות מהמשנה ומהגמרא שסבר כי יש בהן צורך (כגון המילים "אכסניה" ו"אכסדרה" המופיעות במילון בצורותיהן הארמיות, "אכסניא" ו"אכסדרא"). הוא העיד כי היו פעמים שבהן קרא מאות עמודים מבלי שהכניס אף מילה אחת למילון. ניקוד המילים המשנאיות והתלמודיות נקבע לרוב לפי כתבי-יד מנוקדים שבן-יהודה קיבל גישה אליהם כהבעת אמון בעבודתו. בשלב זה נקבע שמו של המילון: "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה".

המילון נועד בראש ובראשונה לסייע בהפיכת השפה העברית לשפה מדוברת, חיה ונפוצה. לכן מלבד המילים שהיו קיימות בעברית הוא כלל חידושי מילים רבים שכוּונו להתאים את העברית למאה העשרים. חידושים אלו סומנו במילון בתו מיוחד ונסמכו על לשון המקרא, על לשון חז"ל ואף על שפות זרות. לפעמים שונתה משמעותה של מילה כדי להתאימה לתקופה, כפי שנעשה במילה "אקדח". חלק מן המילים נוצרו במשקל מילים אחרות, כפי שנעשה במילה "גלידה", שחודשה מהמילה הארמית "גליד" (קרח) במשקל "לביבה". במקומות מעטים נלקחה מילה לועזית ועוברתה, כפי שנעשה במילה "בּדוּרה" (חידוש שלא התקבל ל"עגבנייה"), שנשאלה מן השפה הערבית ('בנדורה', שמוצאה ב-pommodoro האיטלקית). רבים מחידושיו של בן-יהודה נכנסו לשפה העברית.

המילים במילון הובאו בסדר אלפביתי וגם כאן נבדל המילון ממילונים אחרים. בעבר נהגו רבים מהמילונים להביא את הערכים לפי סדר אלפביתי של השורשים, כלומר המילה "אגרוף" למשל הופיעה תחת השורש ג-ר-ף. סידור זה היה נהוג במשך שנים רבות הן במילונים לועזיים והן במילונים עבריים. בן-יהודה התנגד לשיטה זו משום שידע כי מעטים הם קוראי המילון היודעים מהו שורשה של כל מילה עברית.

עניין פירוש המילים והגדרתן עמד לנגד עיניו של בן-יהודה מראשית גיבוש מהות המילון. הוא שאף להגדיר כל מילה במדויק ולהבדילה ממילים הדומות לה. כך למשל לא הסתפק בהגדרת המילה "מעדר" ככלי לחפירת אדמה, אלא הסביר במה היא שונה מהמילה "אֵת". פעמים רבות נעזר במומחים להגדרת מילים בתחום עיסוקם כדי להבטיח שהמילון יהיה מדויק. עם זאת נתקל בן-יהודה במילים קשות שאף הפרשנים לא הגיעו לכלל הסכמה בנוגע למשמעותן. במקומות אלו לא כלל במילון את כל הפירושים שנכתבו למילה, אלא כתב את המשמעות שבה השתמשו רוב הכותבים לאחר תקופת חז"ל. אם הייתה הסכמה בנוגע למשמעות מילה כלשהי אך נעשה במילה שימוש במשמעות אחרת בספרות, כתב את שתי המשמעויות זו לצד זו. כמו כן נהג בן-יהודה לפרש מילים סתומות לפי משמעות מילים דומות להן בשפות אחרות. האופן שבו כתב את פירושיו נבדל מהאופן שבו נכתבו הפירושים במילונים שלפניו.

בנוסף להגדרת כל מילה, כלל בן-יהודה את תרגומיה לשלוש שפות: אנגלית, גרמנית וצרפתית. בכך היה המילון למילון העברי הראשון שהן הגדיר והן תרגם את ערכיו. בן-יהודה הסביר את הצורך בתרגומים בכך שרבים אינם יודעים את השפה העברית על בוריה ולכן יקשה עליהם להבין את הפירושים לבדם. הוא סבר כי הוספת התרגומים תבהיר את משמעויותיהן המדויקות של המילים במילון.

נוסף על כל אלו כלל בן-יהודה במילון גם אטימולוגיות והשוואות לשפות אחרות. בחלק זה של עבודתו נסמך רבות על ספרו של חוקר המקרא הגרמני וילהלם גזניוס, "לקסיקון עברי-ארמי של התנ"ך" ( .Thesaurus philologico-criticus linguae Hebraicae et Chaldaicae V. T). האטימולוגיות וההשוואות הופיעו בהערות לערכים והיו מפורטות ומעמיקות יותר מן המקובל. מבחינה אטימולוגית מילונו של בן-יהודה הוא המקיף ביותר מכל המילונים שנכתבו בעברית עד היום. עם זאת חלק מהאטימולוגיות מיושנות ואף שגויות.

לערך במילון מספר מרכיבים. כל ערך מנוקד ולצדו סימן המציין את מקורו (ראו מקרא משמאל). אם קיימת הערה אטימולוגית לערך מצוין מספרהּ לצד שמו. אחר כך מובאות ההגדרות ובהמשך התרגומים לאנגלית, לגרמנית ולצרפתית. גוף הערך וחלקו העיקרי הוא מובאות ממוינות מתוך המקורות הרבים שהיו לפני בן-יהודה.

כתיבת המילון ארכה זמן רב משום שנעשתה על-ידי בן-יהודה לבדו. היו שטענו בתחילת הכתיבה כי ראוי שהמילון ייכתב בידי שורה של מומחים ולא בידי מומחה אחד, אך בן-יהודה דחה את הטענות ואמר כי עבודה עצמית תשמור על אחידות המילון ותשפר את איכותו. עם זאת העבודה הרבה על המילון פגעה במהלך התקין של חייו של בן-יהודה. הוא ישן פחות ופחות ואף שקל להפסיק את הכתיבה. את ההחלטה להמשיך תלה ברעייתו חמדה (אחותה של אשתו המנוחה שלה נישא) ששכנעה אותו להתמיד ודאגה לכל מחסורו.

הכרך הראשון של המילון יצא לאור רק בשנת 1908, בהוצאת לאנגנשייד בברלין. כרך זה היה מוכן עוד לפני כן, אך קשיים כספיים עיכבו את פרסומו, וזאת למרות שהברון רוטשילד כלכל את בן-יהודה במשך רוב עבודתו על המילון. עד 1922, שנת מותו של בן-יהודה, יצאו לאור ארבעה כרכים נוספים.

[עריכה] המילון לאחר מות בן-יהודה

בן-יהודה השאיר אחריו חומר רב שדרש עריכה. לאחר מותו פעלו חמדה אלמנתו ואהוד בנו להוצאה לאור של הכרכים שנכתבו אך לא פורסמו וכן למציאת חוקרים שישלימו את הכרכים החסרים. בשלב זה כבר הוכן הכרך השישי לדפוס, נשלמה כתיבתו של הכרך השביעי ונכתבו רוב הערכים בכרך השמיני. הכרך השביעי יצא לאור בסיועה של "קרן אמונים לאליעזר בן-יהודה". בתקופה זו קיבל המילון את הכינוי "מילון בן-יהודה".

את הכרך השמיני ואת הכרך התשיעי ערך חוקר לשון המקרא ולשון חז"ל פרופ' משה צבי סגל. סגל סיים לערוך כרכים אלו בשנת 1931. בשנת 1938 הוקמה "האגודה לסיום מילון הלשון העברית לאליעזר בן-יהודה", שהייתה אחראית לגיוס כספים כדי לממן את פרסום הכרכים החסרים. את שבעת הכרכים הבאים ואת כרך המבוא ערך נשיא האקדמיה ללשון העברית דאז, פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני (טורטשינר). טור-סיני השלים את המילון בשנת 1958. לבסוף כלל מילון בן-יהודה 17 כרכים (כולל כרך המבוא).

הן סגל והן טור-סיני היו אחראים לכתיבת הערכים המקראיים שלא כתב בן-יהודה ועל כתיבת הערכים שלאחר המקרא בכרכים שעליהם הופקדו. תרומתם להשלמתו של המילון הייתה רבה: בכרך העשירי לבדו כתב טור-סיני בעצמו יותר מ-250 ערכים מקראיים. לפעמים הוסיפו סגל וטור-סיני לערכיו של בן-יהודה מובאות ממקורות קדומים שהתגלו מאז מותו, אך שניהם הקפידו שלא לכלול במילון מילים שחודשו לאחר מותו. הערותיהם מופרדות מהערותיו של בן-יהודה ומסומנות בסוגריים מרובעים.

[עריכה] תרומתו של מילון בן-יהודה

מילון בן-יהודה היה למעשה המילון הנפוץ והמקיף ביותר לשפה העברית בקרב העם עד שפורסם "המילון החדש", מילונו של אברהם אבן-שושן. כמו כן הוא תרם רבות למחקר הלקסיקלי של השפה העברית. הוא משמש עד היום כמילון המדעי הרחב ביותר בעברית וחוקרי מקרא ולשון נוהגים לעיין בו בשל המובאות הרבות מן המקורות שהוא כולל. יתרה מכך, מילון בן-יהודה משמש כמסמך היסטורי המתעד את התפתחות העברית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים.

[עריכה] ראו גם

• תחיית הלשון העברית

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מילון הלשון העברית הישנה והחדשה באתר האקדמיה ללשון העברית
• הצעות חידושי מילים מאת אליעזר בן-יהודה בפרויקט בן-יהודה
• עם ארץ לשון - תחיית השפה העברית באתר הסוכנות היהודית