שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תוכנית ההתנתקות

המאבק על תוכנית ההתנתקות

ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות

ביצוע ההתנתקות

ההתנחלויות שפונו

חבל עזה (גוש קטיף והתוחמת הצפונית)	נוה דקלים \| נצר חזני \| פאת שדה קטיף \| רפיח ים \| שירת הים שליו \| תל קטיפא \| בדולח בני עצמון \| גדיד \| גן אור גני טל \| כפר ים \| כרם עצמונה מורג \| נצרים \| אלי סיני דוגית \| כפר דרום \| ניסנית
צפון השומרון	גנים \| כדים \| חומש \| שא-נור

רשימת נושאים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שיזם ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנסיגת ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות בצפון השומרון ולפינוי תושביהן היהודים ומחנות צה"ל שבהן באופן חד צדדי. התוכנית הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו - אולם זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישומה. ביצוע תוכנית ההתנתקות החל ב-15 באוגוסט 2005 והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים. צה"ל השלים את יציאתו מעזה ב-11 בספטמבר 2005, ובצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. במהלך ביצוע התוכנית פונו כרבבת אנשים מבתיהם, כ-8,000 מגוש קטיף ורצועת עזה וכ-2,000 מצפון השומרון.

במסגרת התוכנית התחייבה הממשלה למצוא פתרונות מגורים למפונים ולדאוג להם בסיוע כלכלי ובסיוע להתאקלמות. תחום זה היה באחריות מנהלת סל"ע. המנהלת הייתה אחראית הן על הסדרת מגורים זמניים לטווח קצר (מלונות, בתי הארחה) והן לטווח ארוך (מגורי קרווילות או דירות להכשרה למשך שנתיים). בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אף לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמפונים סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

על מנהלת ההתנתקות והטיפול במפונים נמתחה ביקורת קשה. הביקורת באה גם מצד המפונים שהרגישו שנבגדו וננטשו על ידי המדינה [1] וזכתה לחיזוק כאשר דו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-8 במרץ 2006 קבע שהטיפול במפונים היה "מחדל גדול" והצביע על מספר רב של ליקויים ומחדלים בטיפול בהם. [2]

בעקבות הליקויים הרבים והסחבת, שנמשכו זמן רב גם לאחר ביצוע התוכנית, הודיע ב-29 במאי 2006 שר השיכון מאיר שטרית כי משרדו ירכז את הטיפול במפונים ואת יישובם מחדש.

תוכן עניינים

1 ההכנות ליישום התוכנית ושיקום המפונים
2 המגורים הזמניים
3 מגורי הקבע
4 מצב המפונים מגוש קטיף לפי יישובים
5 פיזור המשפחות המפונות מגוש קטיף בין היישובים השונים שנה אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות (ספטמבר 2006)
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] ההכנות ליישום התוכנית ושיקום המפונים

[עריכה] מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי

כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למתיישבי חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יהונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשו זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שרצו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.

באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הבטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו עקירת היישובים תתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית. היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת העקירה.

[עריכה] תוכנית ניצנים

במרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמיקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. אריאל שרון תמך בתוכנית והורה למשרדי הממשלה לקצר הליכים על מנת לאפשר את יישובם ביישוב אחד גדול ליד ניצן או בארבעה יישובים בדרום חולות ניצנים. ארגוני הירוקים הביעו התנגדות עזה למהלך, בטענה שהוא פוגע בשמורת הטבע הייחודית של חולות ניצנים. בסופו של דבר, לא יצאה לפועל תוכנית זו ויישובי גוש קטיף פוצלו למספר גושים ברחבי הארץ, כולל גוש קטן ליד ניצן.

[עריכה] בג"ץ חוק פינוי-פיצוי

בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ כנגד חוק פינוי פיצוי נפסק ב־9 ביוני [3] כי יש לשנות מעט את תנאי החוק בצורה שהגדילה את הפיצוי למפונים. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.

[עריכה] אתרי הקרווילות ליד ניצן ויד בנימין

קרווילות בניצן

כחודש-חודשיים לפני ביצוע ההתנתקות הורה שרון על הקמה מהירה של שכונת קרווילות באתר ניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים. הקרווילה היא מעין קרוואן משודרג. הבניה המהירה התאפשרה תודות לסיוע מיוחד של משרד הבטחון.

תוכנית הקרווילות נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.

משפחות שקיבלו מפתחות עבור הקרווילות ועברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות - רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.

אתרי קרווילות נוסף הוקמו באזור יד בנימין ועין צורים אחרי ההתנתקות. בניית האתרים טרם הושלמה ומתקדמת לאט מן הדרוש.

[עריכה] המגורים הזמניים

[עריכה] הפינוי למלונות

המפונים הועברו לבתי מלון שנשכרו לכך מראש על ידי מנהלת סל"ע והתכנון היה שכעשרה ימים לאחר הפינוי יבלו התושבים בבתי מלון שנשכרו לכך מראש בבאר שבע, באשדוד, באשקלון ובירושלים.

בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (וברוב המקרים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

ניסיון של המדינה לרכוש מגדל דירות באשקלון עם 60 דירות עם אופציה למכירה חזרה לקבלן לאחר שנתיים בהפסד של 3 מיליון דולר, עבור המפונים מעזה, הוכשל על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז לאחר שנמתחה על העסקה ביקורת חריפה.

[עריכה] מאהלי המחאה

מתחם אוהלים שהקימו תושבי נצר חזני המפונה בפארק ציבורי בתל־אביב, לדבריהם במחאה על הכישלון של הממשלה לספקם תחלופת מגורים ראויה.

קבוצה גדולה של צעירים מנצר חזני הקימה מאהל מחאה גדול ליד תחנת הרכבת בתל אביב (מסוף ת"א 2000). המאהל פונה לאחר שבועיים בערך בעקבות דרישת עיריית ת"א.
קבוצה גדולה של תושבים מאלי סיני הקימה מאהל מגורים באזור יד מרדכי, במחאה על כך שליישוב לא הוצע פתרון זמני השומר על הקהילה ולא הוצע שום פתרון קבע המתאים לדרישותיהם. המאהל עדיין קיים (נכון למאי 2006) אך כנראה יפורק בקרוב בעקבות הסכמתו של קיבוץ פלמחים לקלוט לקיבוץ את מפוני אלי סיני.
עצמונה ועוד מספר יישובים מגוש קטיף הקימו מאהל ויישוב קרוואנים ליד נתיבות שנקרא "'עיר האמונה". המאהל הוקם על מנת לשמור על המסגרת הקהילתית של המפונים ולתת פתרונות לאלה שגורשו מבתי המלון ללא מגורים. בחורף הוחלפו האוהלים בקרוואנים. ה"עיר" כללה בנוסף לאוהלים וקרוואנים גם גן ילדים, בית ספר, כולל, בית כנסת וחוגי פעילויות לילדים ולנוער. בסוף חודש פברואר 2006 השיגו תושבי "עיר האמונה" הסכמה עם יונתן בשיא על מעבר תושבי ה"עיר" לקיבוץ שומריה שנמצא ליד גדר ההפרדה של דרום הר-חברון. המעבר כנראה יהיה האחרון והקיבוץ יהפך ליישוב הקבע של מפוני "עיר האמונה". [4]

[עריכה] תלונות על מנהלת סל"ע

רבים מהמפונים התלוננו על יחס מחפיר ואטום מצד בעלי המלונות ומנהלת סל"ע. באמצעי התקשורת דווח על מקרים רבים שבהם ניסו בעלי מלונות לגרש מפונים בעלי משפחות ממש לפני כניסת השבת או אחד מהחגים. תלונות רבות נוספות הם על כך שהמנהלת מערימה קשיים על המפונים בקבלת כספי הפיצויים [5].

יונתן בשיא התנצל פומבית ברדיו לקראת יום הכיפורים, אך כמעט כל המפונים, ואנשי מועצת יש"ע, סירבו לקבל את התנצלותו - בין השאר בגלל שלטענתם המנהלת ממשיכה לחטוא בטיפול במפונים.

ב-9 בנובמבר 2005 נערכה הפגנת מחאה של כ-1,000 מהמפונים מול בית ראש הממשלה אריאל שרון במחאה על הפקרת העקורים, תנאי הדיור הגרועים שלהם במגורים הזמניים והזנחתם הטיפול בהם בידי מנהלת סל"ע ומשרדי הממשלה.

לפי דו"ח שפרסמו מועצת יש"ע ואבנר שמעוני מצבם של רוב המפונים נותר קשה:

75% מאוכלוסיית המפונים מרצועת עזה ומצפון השומרון נותרה ללא פרנסה. מדובר בכ-2,200 משרות.
65% מאוכלוסיית המפונים עדיין נמצאים בפתרונות מידיים - בתי מלון, אירוח ואולפנות.
87% לא קיבלו אפילו מקדמה אחת של כספי הפיצויים, שתאפשר להם להתקיים [6].

מאהל המחאה ומחנה הפליטים של אלי סיני

מדו"ח של המועצה לשלום הילד עולה ששהיית המפונים בבתי המלון גרמה לטראומות קשות, בייחוד בקרב 4,000 ילדי המפונים. כ-600 משפחות (35% מהמפונים) עדיין שוהות בבתי מלון, דבר שמפורר את המסגרת המשפחתית. לכך מצטרפת תחושה של נטישה והפקרה מצד המדינה. מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן אמר:

"המצב שאליו הגיעו הילדים הוא שילוב של שני דברים: הטראומה בעקבות הפינוי והתחושה הקשה שהם נשכחו. התחושה המאוד קשה שלהם שהם נשכחו ושאין להם בית חלופי והם תלויים באוויר מחריפה את מצבם". קדמן מדגיש כי "במקרים כאלו משפחות חשות בדרך כלל סימפטיה והזדהות עם מצבן כקורבנות, אבל עכשיו הן חשות שאין להם אפילו את הסימפטיה שיש לקורבן וזה מעצים את הקושי".

קדמן סיכם ש"שהטיפול בילדים של מפוני גוש קטיף הוא שערורייה" ו[[ועדת ה[כנסת[ לזכויות הילד]] אמרה שתפנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן כדי שיפעל בנידון. [7]

עם הזמן התרככו התלונות וההאשמות כלפי יונתן בשיא, שנתפס כמי שעושה כמיטב יכולתו למרות האטימות והסחבת מצד משרדי הממשלה. למרות זאת, עדיין שורר עליו כעס שנתן הכשר לתוכנית ההתנתקות.

[עריכה] מיגון הקרווילות

קרווילה בכרמיה, אחרי שנפגעה ישירות מרקטת קסאם. באירוע נפצעו 4 אנשים, בהם תינוק

קרווילות רבות הוקמו ביישובי הנגב המערבי, דרום מישור החוף (ניצן, כרמיה) ויישובי עוטף עזה על מנת לשכן בהם את המפונים. המפונים התלוננו על כך שהקרווילות הם למעשה "בתים מקרטון" ולא ממוגנים בכלל כנגד רקטות קסאם, שקצב הפגזתן וטווחם רק גדלו אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, וששהייה בקרווילות הללו מהווה סכנת נפשות. התלונות הפכו להאשמות על רקע דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עזה, ששר הביטחון שאול מופז הורה לעכבו כדי לא ליצור פאניקה שתקטין את התמיכה בתוכנית ההתנתקות. ההאשמות התחזקו מאוד ב-3 בפברואר 2006, כאשר קרווילה בקיבוץ כרמיה, דרומית לאשקלון, נפגעה ישירות מרקטת קסאם. מהירי נפצעו 4 אנשים, בהם תינוק. בעקבות הירי נטשו רבים מהתושבים את הקרווילות במחאה, וצה"ל ביצע 4 סיכולים ממוקדים תוך 4 ימים.

[עריכה] אבטלה

רבים מתושבי גוש קטיף עבדו במשרות במועצה האזורית חבל עזה, ביישובי מערב הנגב ובחקלאות בתוך הגוש. אחרי הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם ונהפכן למובטלים. נכון לדצמבר 2006, רק 50% מהמפונים מצאו עבודה חדשה, השאר נותרו מובטלים [8].

[עריכה] מגורי הקבע

מספר משפחות, בעיקר מצפון השומרון, מצאו פתרון של מגורי קבע עוד לפני הפינוי הכפוי. ביניהם קבוצה של 30 משפחות בחומש שמצאה פתרון קבע קהילתי בקיבוץ יד חנה. למעט אלה, לרוב המפונים אין פתרון מגורים קבוע.

כיום יש מספר הצעות לפתרונות קבע קהילתיים:

גוש יישובים בניצן והרחבה מצפון לאשקלון
מספר יישובים בחולות חלוצה וחבל אשכול
גוש יישובים בנגב, ליד נתיבות
גוש יישובים בחבל לכיש, הכולל את אמציה, שקף [9], גבעת חזן (למפוני נווה דקלים), גבעת מרשם (למפוני תל קטיפא), כרמית (עבור חלק מתושבי כפר דרום), ישוב הסמוך לאמציה (עבור מפוני היישוב קטיף), וגבעת חרוב (ישוב המיועד לציבור הרחב ולאו דווקא למפוני גוש קטיף). [10]

כרגע, אף אחת מהם לא עברה לפסים מעשיים.

אחרי מאבק ממושך, בו גרו רבים ממפוני אלי סיני במחנה אוהלים בצומת יד מרדכי, נענתה הממשלה לדרישתם של המפונים להיקלט בקיבוץ פלמ"חים במסגרת פתרון הקבע. [11]

כמו כן, תושבי "עיר האמונה" (מאהל מחאה של מפוני קטיף ועצמונה שהוקם בנתיבות) עברו לקיבוץ שומריה במקום תושבי הקיבוץ שהחליטו לעזוב. קיבוץ זה יורחב ויהווה כמראה את מגורי הקבע של התושבים. כמו כן, תושבי שירת הים יעברו להאחזות הנח"ל משכיות שבבקעת הירדן, שתורחב עבורם.

[עריכה] מצב המפונים מגוש קטיף לפי יישובים

שם היישוב	אוכלוסייה	מצבם הנוכחי	פתרון מגורים זמני לטווח ארוך	פתרון קבע
גוש קטיף
נווה דקלים	600 משפחות, 2500 נפש	מפוזרים: תענכים, קיבוץ יבנה, יד בינימין, מושב יתד, 80 משפחות באתר הקרווילות בניצן, וכ-50 משפחות באתר הקרווילות בעין צורים		חלק מתושבי נוה דקלים רוצים להקים יישוב חדש בחבל לכיש על גבעה המכונה גבעת אגוז [12], היישוב יקרא גבעת חזן
קטיף	65 משפחות, 500 נפש	מהאולפנה של כפר פינס פוזרו באתרי הקרווילות של ניצן ויד בנימין, בית ההארחה חפץ חיים, 50 משפחות שוכנו בבית מלון "שאול" באשקלון, משפחות אחרות עברו ל"עיר האמונה" בנתיבות [13] ואחרי פינויה יעברו ליישוב אמציה [14].		אין
כפר דרום	60 משפחות, 400 נפש	גרים בבנין דירות גבוה באשקלון, שם הם אמורים להישאר שנה או שנתיים		יוקמו יישובים חדשים בשם כרמית ומרשם בחבל לכיש [15]
עצמונה	70 משפחות	כ-14 משפחות הקימו יישוב חדש ליד כרם שלום. תושבי "עיר האמונה" עברו לקיבוץ שומריה כפתרון קבע [16], [17], [18].
גני טל	80 משפחות, 350 נפש	עברו מבית ההארחה של קיבוץ חפץ חיים לקרווילות באתר יד בנימין		שכונה שתהיה שלוחה של הקיבוץ חפץ חיים
נצר חזני	400 נפש	כ-30 משפחות בבית ההארחה בעין צורים, כ-30 משפחות בבית ההארחה חפץ חיים ומשפחות בודדות שכרו עצמאית דירות ביישובים שונים ברחבי הארץ.	כ-10 משפחות שוהות בקרווילות באבני איתן ברמת הגולן, חלק אחר שוכנו באתר הקרווילות בעין צורים. 20 משפחות ישוכנו באתר קרווילות בנווה איתן	מו"מ עם הממשלה על הקמת "נצר חזני" מחדש, כרגע ללא תוצאות [19], ייתכן יישוב לכ-20 משפחות ברמת הגולן [20]
גן אור	50 משפחות	קרווילות: חלק בניצן, חלק ביד בנימין		אין
מורג	35 משפחות	12 משפחות עברו ליישוב טנא עומרים בדרום הר-חברון באופן עצמאי עקב חוסר היענות ומציאת פתרונות מצד הממשלה. השאר פוזרו באתרי הקרווילות של יד בנימין וניצן.		אין
רפיח ים	25 משפחות	אתר הקרווילות בניצן, מבקיעים, אושרה ועמוקה		אין
שירת הים	33 משפחות	קיבוץ חמדת (לא ברור לכמה זמן [21], [22])		משכיות בבקעת הירדן ([23], [24])
תל קטיפא	21 משפחות, 80 נפש	באתר קרווילות במושב שקף שממזרח לקרית גת (אף שעבודות הפיתוח באזור לא הסתיימו).		יוקם יישוב בשם גבעת מרשם/מרשם בחבל לכיש. [25]
גדיד	43 משפחות	26 משפחות נמצאות בניצן, 17 בבית הארחה בחפץ חיים ויפוצלו בין אתרי הקרווילות יד בנימין ועין צורים	אין	מקווים להתיישב בגוש ניצנים
פאת שדה	22 משפחות	קרוואנים במושב מבקיעים		מושב מבקיעים
בדולח	38 משפחות, 220 נפש	חלק באתר הקרווילות בניצן, מקצתם נסעו למלון "פרדייז" בבאר שבע, וחלקם נסעו לאכסניית הנוער "שירת הים" באשקלון.		להיות יישוב בגוש ניצנים ???
שליו	10 משפחות	הקהילה פוזרה, פתרונות עצמאיים בשערי אברהם, יתד, "עיר האמונה" בנתיבות ובבית ההארחה בחפץ חיים.
כפר ים	משפחות מועטות	לא ידוע	?	?
שאר רצועת עזה
נצרים	80 משפחות, 500 נפש	50 משפחות עברו לקרוונים ביישובים יבול ויתד, 25 משפחות חלק נשארו באריאל והישיבה בקרני שומרון ויגורו בקרווילות [26]		היישוב יבול בחולות חלוצה (כ-68 משפחות) ושכונת "נצר-אריאל" באריאל (22 משפחות)
אלי סיני	350 נפש	כ-50 משפחות חיות בעיר אוהלים בקיבוץ יד מרדכי. השאר מפוזרים בכרמיה, אור הנר ומלון שירת הים	חלק יעברו לאשקלון, לשאר אין	יקלטו בקיבוץ פלמחים [27]
ניסנית	300 משפחות	מפוזרים: חלק בבוסתן הגליל, חלקם מפוזרים בדירות באשקלון וכן בקיבוץ כרמיה	80 משפחות גרות בקרווילות ליד ניצן	?
דוגית	70 נפש	הקהילה התפזרה, פתרונות עצמאיים, הרוב בבוסתן הגליל
צפון השומרון
כדים	170 נפש	התיישבו עצמאית באזור עפולה
גנים	170 נפש	התיישבו עצמאית באזור עפולה
חומש	230 נפש	קרוואנים ליד יד חנה. הגרעין הדתי התפזר בישובי השומרון		הצטרפות לקיבוץ יד חנה
שא-נור	110 נפש	12 משפחות נמצאות במדרשה בשבי שומרון	?	?

מקרא:

אפור בהיר - קהילה שפוזרה ופורקה
סגול בהיר - קהילה שחיה במאהל מחאה
צהוב בהיר - קהילה שאין לה פתרון זמני או קבוע
כחול בהיר - קהילה שיש לה פתרון זמני אך ללא פתרון קבע
ירוק בהיר - קהילה שיש לה פתרון זמני ומתוכנן לה פתרון קבע
כתום בהיר - קהילה שהתיישבה במגורי קבע (קהילתיים)

מקורות (לפי סדר כרונולוגי): [28], [29], [30], [31], [32]

[עריכה] פיזור המשפחות המפונות מגוש קטיף בין היישובים השונים שנה אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות (ספטמבר 2006)

1667 משפחות גרו בגוש קטיף. 1405 מתוכן (85%) ממשיכות לגור יחד עם הקהילות שלהן.

אשקלון - 171, אור הנר - 19, אמציה - 46, אריאל - 22, באר שבע - 9, בוסתן הגליל - 15, מגן שאול - 18, אבני איתן - 23, חמדת - 8, טנא עומרים - 15, יבול - 51, יד בנימין - 231, ירושלים - 15, יתד - 29, כרמיה - 47, מבקיעים - 27, מפלסים - 14, ניצן - 490, נתיבות - 22, עין צורים - 122, קבוצת יבנה - 7, שומריה - 53, שקף - 18, פזורה - 167. סה"כ 1667.