היסטוריה של המיסיון הנוצרי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההיסטוריה של המיסיון הנוצרי מכסה תקופה בת כאלפיים שנה ממותו של ישו ועד ימינו. תקופה שבה הפכה הנצרות מכת, אחת בין כמה כתות יהודיות שונות בתקופת הבית השני, לדת אוניברסלית חובקת עולם.
בסוף המאה ה-20 כשליש מאוכלוסיית העולם משתייך לאחת מן הכתות של הדת הנוצרית. הנוצרים מהווים את הקהילייה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר שלה כנסיות בכל אומה בעולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית היא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת השפעת הכנסייה באירופה. הנצרות, ככנסייה האוניברסלית האמיתית הראשונה ייצגה תופעה בהיסטוריה של הדתות, תופעה שאת הצלחתה יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון.
מקובל לחלק את תולדות הנצרות ודרך התפשטותה בעזרת המיסיון ממותו של ישו ועד ימינו לארבע תקופות.
תוכן עניינים |
[עריכה] התקופה הראשונה - עד 500 לספירה
המפיצים הראשונים של הנצרות היו 12 השליחים ובראשם פטרוס שהטיפו לדת החדשה בכל רחבי האימפריה הרומית, אבל מי שמקובל כי היה אחראי עיקרי לתפוצת הדת היה פאולוס (שאול התרסי) הנחשב כמיסיונר הראשון. פאולוס אומנם לא הכיר את ישו בחייו, אבל לאחר חזיון שעבר הפך מאמין נלהב במשיחיותו. פאולוס היה זה שניתק את האמונה החדשה מהצורך המעיק לקיים את מצוות היהדות. האמונה שהמשיח כבר בא ובבואו כיפר על חטאי המאמינים ששולבה בידי פאולוס למסורות התרבותיות של יוון ורומי סחפה רבים. פאולוס נהיה מיסיונר לעולם האלילי ובעזרת בר־נבא ורשת מקומית של עוזרים, רבות מהם נשים, הוא ניצר את אסיה הקטנה ודרום יוון ובסופו של דבר הגיע לרומא.
כשרומא החריבה את ירושלים במרד הגדול בשנת 70 הפכה אנטיוכיה למרכז הנצרות באימפריה המזרחית ומעתה נעשתה פעילות הפצת הדת הנוצרית בקרב הגויים בידי גויים. הדת החדשה נהנתה מהגורם המאחד בעולם היווני-רומי, השפה היוונית המשותפת. יהודי אלכסנדריה כבר תרגמו את התנך ליוונית עבור יהודים דוברי יוונית. אלו שכתבו את הברית החדשה השתמשו גם הם ביוונית. הנוצרים הראשונים השתמשו בכתבי הקודש העבריים ואף הפיצו אותם באימפריה רחבת ידים ומשכילה זו. כללי הנצרות: מונותאיזם, מוסר, הבטחה לחיי נצח עם אלוהים וכתבי הקודש העתיקים משכו רבים לדת. רוב התנצרויות אירעו כשגרה יומיומית כשגברים ונשים חלקו את אמונתם עם אחרים. הקהיליות הנוצריות התכנסו בבתים ששמשו כנסיות.
הגידול בכמות המאמינים בדת הביא את הנצרות להתנגשות עם האימפריה הרומית שדרשה מעת לעת מכל תושבי האימפריה לסגוד לקיסר כאל (חובה שרק היהודים היו פטורים ממנה). סירובם של הנוצרים לסגוד לקיסר גרם לרומא להכריז על הנצרות כדת בלתי חוקית ולרדוף אחר מאמיניה. במהלך רדיפות הדת מתו נוצרים רבים בזירה, אבל מותם השאיר רושם רב על הצופים ומספר המומרים לדת החדשה רק הלך וגדל. בשנת 313, כשהקיסר החדש קונסטנטינוס הכריז כי תמו הרדיפות, כבר היוו הנוצרים כ-10 אחוז מאוכלוסיית האימפריה, ולדת החדשה כבר היה ממסד היררכי מסודר.
כשהפכה הנצרות להיות דת המדינה בימיו של קונסטנטינוס כבר לא צריכים היו המאמינים הנוצרים להטיף להמרת דת כיוון שרבים באימפריה ראו את התועלת בהשתייכות לדת הקיסרית החדשה והצטרפו בהמוניהם. אופי הכנסיות השתנה עקב הצורך לטפל בחינוך של החברים החדשים ואת תפקיד ניהול הטקס, ההטפה והמיסיון נטלו כוהני הדת, הדיאקונים ובעיקר הנזירים.
בסוף תקופת האימפריה החל המיסיון הנוצרי לפעול גם מחוץ לגבולותיה. אולפילס האריאני (311 – 382), פעל בקרב הגותים ותרגם את התנ"ך לשפתם הגרמנית, תרגום שסלל את הדרך לניצורם גם של הלומברדים והבורגונדים. מרטין מטור (316 – 397) שרת בגאליה ופטריק הקדוש (389 – 461) עמל באירלנד. מאירלנד יצאו מיסיונרים רבים והם ניצרו את סקוטלנד ופעלו במערב ובצפון אירופה. הכנסייה בעלת המסורת הקדומה ביותר, מהמאה ה-3 לספירה במאלאבר שבדרום הודו טוענת כי השליח תומא היה מייסדה. פרומנטיוס (מת 380) מצור פעל לנצר את האוכלוסייה באתיופיה והפך לפטריארך הראשון של כנסייה זו. גרגוריוס המכונה "המאיר" פעל בארמניה נכלא על ידי המלך "תירידת השלישי" למשך 13 שנה ואז בשנת 301 ריפא "בדרך נס" את המלך הארמני, מעשה שבעטיו עבר המלך ובעקבותיו עמו לנצרות. מארמניה הופצה הנצרות לגאורגיה. במאה ה-5 הופעל לחץ על הנסטוריאנים שכנסייתם נחשבה כמינות והם נדחקו למרכז אסיה ופעולת המיסיון שלהם הגיעה בסופו של דבר לבירת סין.
בשנת 476 התמוטטה האימפריה הרומית המערבית, אבל האימפריה המזרחית שבירתה קונסטנטינופול הוקמה בידי קונסטנטינוס החזיקה מעמד כאלף שנים נוספות והייתה מרכז חשוב להפצת הנצרות במזרח הים התיכון.
ב-500 השנים מאז נוסדה הדת הנוצרית היא הגיעה להישגים תאולוגיים חסרי תקדים והביאה קבוצה גדולה ומגוונת של עמים לאימוץ תרבות נוכרית. בתקופה זו גם נערכו ארבעת הכינוסים האקומניים הראשונים שקבעו את כללי האמונה והפולחן, ובסופה של התקופה הופיע תרגום החשוב של התנ"ך ללטינית, ה"וולגטה", שנעשה בידי הירונימוס.
בסוף התקופה כבר היה כל אזור הים התיכון ואזורים נוספים באירופה נוצריים.
[עריכה] התקופה השנייה - עד 1500 לספירה
בשונה מהתקופה הקודמת שבה הצטרפו אנשים לדת הנוצרית על בסיס אישי (למעט המקרה של ארמניה שהוכרזה כאומה נוצרית בשנת 300), עברו לנצרות בתקופה זו עמים שלמים, בדרך כלל עם התנצרות שליטיהם. את הפעילות המיסיונרית ריכזו מעתה נזירים ולא כל עדת המאמינים כבעבר. תקופה זו מאופיינת בכמה תהליכים: התפשטות הנצרות בכל אירופה, אובדן המזרח התיכון וצפון אפריקה לאיסלאם והפילוג הגדול שחל בין הכנסייה המזרחית לכנסייה המערבית בשנת 1054. התוצאה החשובה ביותר של תקופה זו היא התגבשות התרבות האירופאית.
[עריכה] המיסיון המערבי
נוהגים לציין את תחילת התקופה השנייה בשנת 496 כשכלוביס הראשון מלך הפרנקים וחייליו הוטבלו לנצרות הקתולית. במקביל התנהלה מאירלנד פעילות מיסיונרית בסקוטלנד ובצפון אנגליה שלא הכירה בסמכותה של רומא. קולומבה (521 - 597) הקים מנזר באי איונה שלחופה המערבי של סקוטלנד כבסיס לניצורה של אנגליה. במקביל שלח האפיפיור גרגוריוס הראשון המכונה "הגדול" בשנת 596 את הנזיר אוגוסטינוס במשימה לנצר את אנגליה. אוגוסטינוס הצליח לנצר את המלך אתלברט מקנט בעזרת אישתו ברתה שהייתה קתולית ובעקבותיו הוטבלו גם נתיניו. הנזירים הרומאיים שהחלו לנוע צפונה נתקלו בנזירים הקלטים העצמאים מאירלנד ובסינוד של ויטבי ב-664 קיבלו הקלטים את סמכותה של רומא.
בהשראת ההתלהבות המיסיונרית האירית החלו הנוצרים האנגלים במאמץ מיסיונרי בן 500 שנה לאורך צפון אירופה ולבסוף לתוך סקנדינביה. המיסיונרים הבולטים היו ויליברוד (658? - 739) "השליח אל הפריזאים" (פריזלנד – הולנד ובלגיה), ווינפריד, ששינה שמו לבוניפציוס (בערך 674 – 754). תחת חסותו של קרל מרטל יסד בוניפציוס מנזרים בנדיקטים במרכז ובדרום גרמניה שמטרתם ניצור האוכלוסייה. בוניפציוס אף הקים בעזרת ליובה מאנגליה (מתה 782) מנזרים בנדיקטים עבור נשים. (תנועה זו הסתיימה עם מותה, ונשים קתוליות חזרו לשרות מיסיונרי רק במאה ה-19).
הנצרות הקתולית התפשטה מהקיסרות הרומית הקדושה בהדרגה בכל אירופה ובמאות התשיעית והעשירית עברו רוב עמי אירופה לנצרות. נקודות ציון עיקריות בתהליך זה:
- בוהמיה - עברה לנצרות תחת שלטונו של המלך וונצ'סלאס הראשון (907 – 929).
- פולין - המלך מישקו הראשון הוטבל בהשפעת אישתו הנוצרית ב-966 או 967, והתנצרות המדינה הושלמה תחת בנו בולסלאב הראשון.
- הונגריה - הנצרות הגיעה למדינה זו לאחר שב-955 הביס אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את המדיארים. מאוחר יותר, הפך מלכה הראשון של הונגריה אישטוון הראשון (מלך 1000 – 1038) את ארצו למדינה נוצרית.
- סקנדינביה – הנזיר הגרמני אנסגר (801 - 865) החל בניסיון לנצר את דנמרק ושבדיה.
- דנמרק מלך אנגליה דנמרק ונורבגיה קנוט השני חונך כנוצרי ופעל לנצר את דנמרק.
- נורבגיה - אולאף הראשון שהוטבל בידי נזיר לנצרות חזר לנורבגיה הוכתר בה כמלך ופעל לנצר את ממלכתו, משימה שהושלמה בידי יורשו אולאף השני (שכונה אחר כך "הקדוש").
- איסלנד – קיבלה את הנצרות לאחר פעילות מיסיונרית שיזם אולאף הראשון. לייף אריקסון הביא את האמונה החדשה למתיישבים הויקינגים בגרינלנד.
- שבדיה הפכה לנוצרית תחת שלטונו של סרקר (1130 – 1156).
- פינלנד שהייתה בשלטון שבדי הפכה לנוצרית בכוח בזמן שלטונו של אריק התשיעי מלך שבדיה שאילץ את התושבים לעבור טבילה ב-1155.
הצלחת הנצרות נבעה ממספר גורמים:
- כפייה בכוח של התנצרות - קרל הגדול (מת 814) העמיד בפני הסקסונים את הברירה להתנצר או למות.
- פעילות המיסיונרים.
- נשים נוצריות שנישאו למלכים הפגניים ושכנעו אותם להתנצר (ובעקבותיהם את כל האוכלוסייה) .
- קבלת הנצרות הייתה כרוכה בקבלת התרבות האירופית מורשת רומי שהשליטים ראו בה יתרונות מדיניים ומעשיים. המיסיון השתתף באופן פעיל בהקניית תרבות זו דרך הקמת בתי־ספר, מנזרים וכנסיות.
[עריכה] המיסיונים המזרחיים
בשנת 330 הועברה בירת האימפריה הרומית מרומא לקונסטנטינפול, פעולה שחיזקה דווקא את כוחו של פטריארך רומא (לעתיד האפיפיור) שקבל גם סמכויות חילוניות. לעומתו היה הפטריארך של קונסטנטינפול נתון למרותו הישירה של הקיסר. חילוקי דעות פוליטיים ותאולוגיים בין הכנסייה המזרחית למערבית בנושאים כגון: שפת התפילה, סמכות האפיפיור לשנות את חוקת הכנסייה, מהות לחם הקודש, פולחן הטבילה, רווקותם של כוהני הדת ועוד גרמו למתח ביחסים בין שתי הכנסיות. המשבר בין הכנסיות הוביל בשנת 1054 להכרזת חרם הדדית ביניהם ולפילוג הקיים עד יום והקרוי "הסכיזמה המזרחית".
עוד לפני הפילוג היה ריב על שטחי השפעה של הכנסיות ועל האזורים אליהם שלחה כל כנסייה מיסיון. הקיסרות והכנסייה המזרחית יזמו פעולות מיסיון בבלקן ובקרב העמים הסלאבים. כשרוטיסלב ממורבייה פנה מסיבות מדיניות לקיסר בבקשת עזרה שלח הלה למורבייה שני אחים, קונסטנטין (827 – 869), שכונה אחר כך קיריל ומייחסים לו את המצאת האלפבית הקירילי ומתודיוס (825 – 884). הם חילקו כתבי קודש ונוסחי תפילות בשפת האם של העמים אותם ניצרו. האחים גם הדריכו מיסיונרים נוספים בשיטותיהם והללו הביאו ב-865 להתנצרותו של בוריס הראשון מלך בולגריה ועימו להתנצרות נתיניו. בתחרות בין הכנסיות המזרחית למערבית הייתה יד הראשונה על העליונה בסרביה בעוד שבבוהמיה ובמורבייה הצליחו הקתולים.
ההצלחה המיסיונרית הגדולה ביותר של הכנסייה המזרחית הייתה אזורים שהפכו אחר־כך לרוסיה. הנסיך ולדימיר הראשון מקייב (956 – 1015) המכונה "הקדוש" שהושפע מסבתו שהייתה נוצרית ומברית הנישואים שהוצעה לו עם הקיסרות הביזנטית הוטבל בטקס ביזנטי לנצרות ב-988 והוביל את עמו לעשות כמוהו.
במשך 200 השנים מ-1240 שלטה ברוסיה אורדת הזהב המונגולית שאפשרה חופש דת לנתיניה. עבור הרוסים הייתה הכנסייה אחת הדרכים שבהם יכלו לבטא אחדות לאומית. הם העבירו את משכן המטרופוליט מקייב למוסקבה, וכנסייתם הפכה ונותרה גם כיום הגוף הנוצרי־אורתודוכסי הגדול ביותר, ולכן מגן ומוביל את הכנסיות האורתודוכסיות האחרות. עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מנית בשנת 1453 הפכה מוסקבה להיות מרכז הכנסייה היוונית אורתודוכסית וכונתה מאז "רומא השלישית".
במקביל לפעילות המיסיונרית של הכנסייה המזרחית הייתה גם פעילות מיסיונרית של הכנסיות המזרחיות הקדומות (השם שנתנה הכנסייה הקתולית לכנסיות שפרשו מהכנסייה המזרחית בשל ויכוחים תאולוגיים). האשורים הנסטוריאניים שמרכזם היה בפרס והיעקוביטים (הכנסייה הסורית אורתודוכסית) שמרכזם בסוריה פתחו רשת מיסיונים בכל רחבי אסיה, בעיקר בהודו ובסין, שם נוסדו המנזרים הראשונים ב-635 אם כי בסוף שושלת טאנג (618-907) הורחקה הקהילה הנסטוריאנית מסין. ניסיון נוסף להגיע לסין נעשה בימי קובלאי חאן. האפיפיור שקיבל מקובלאי חאן בקשה לשלוח 100 מלומדים נוצריים באמצעות מרקו פולו שלח תחילה נזיר פרנציסקני ב-1294, וב-1342 נשלחו 32 מיסיונרים לסין, אלא שתוך פחות מ-25 אסרה שושלת מינג שירשה את שושלת טאנג על כניסת זרים לסין והנצרות נעלמה מסין בפעם השנייה.
[עריכה] התפשטות הנצרות מהמאה ה-12
החל במאה ה-12 הואט קצב התפשטות הנצרות ועיקר המרות הדת החדשות הושגו בכוח החרב. בצפון מזרח אירופה הכניעו אבירים מהמסדר הטבטוני את הפרוסים הפגניים, והשבדים הכניעו את הפינים. אך עיקר המאמץ הצבאי הופנה לדרום מזרח ולמערב בשל עליית כוח חדש בזירה, האיסלאם.
ממותו של מוחמד ב-632 ועד תבוסת הכוחות המוסלמיים בפואטייה שבצרפת בידי הכוחות הפרנקים בפיקודו של שארל מרטל ב-732, כבשו המוסלמים את המזרח התיכון, את מצרים, את צפון אפריקה ואז פנו צפונה וכבשו את ספרד ולתקופה קצרה פלשו גם לדרום מערב צרפת. בתוך מאה שנים הצליח האיסלאם למחוק יותר ממחצית העולם הנוצרי. מאוחר יותר השתלטו המוסלמים גם על סיציליה.
תגובת העולם הנוצרי נחלקה לשנים.
- תגובה צבאית: בעידוד האפיפיורים החלו מסעי הצלב (1095 – 1396) שנכשלו במטרתם להחזיר לנצרות את "ארץ הקודש" במזרח, כיבושה מחדש של סיציליה בידי הנורמנים, וה"רקונקיסטה" (כיבוש מחדש) של חצי האי האיברי (742 – 1492) שהצליחה להחזיר לנצרות את ספרד במערב. ה"רקונקיסטה" עיצבה את סוג הקתוליות שספרד ופורטוגל העתיקו למדינות שכבשו סביב הגלובוס. בסוף המאה ה-20 ייצגו סוג זה של הקתוליות יותר ממחצית הקתולים בעולם. מסעי הצלב והרקונקוויסטה הקצינו עמדות אצל נוצרים רבים כלפי הדתות האחרות.
- תגובה בדרכי שלום: מיסיונרים נוצריים (בעיקר פרנציסקנים ודומיניקנים) פעלו בארצות האסלאם והגיעו כאמור אף למזרח הרחוק. הם למדו את שפתם של הלא־נוצרים (ערבית ועברית) וניסו לשכנע באמצעות ציטטות מהקוראן ומהמקרא מוסלמים ויהודים באמיתות הדת הנוצרית, אך לא זכו להצלחה רבה. הספרדי רמון לול (המכונה לולוס ריימונדוס) (1235 – 1316) נחשב כמי שהניח את הבסיס התאולוגי לפעולות המיסיון בדרך זו.
בסופה של התקופה השנייה הפכה הנצרות מדת של אגן הים התיכון בלבד לדתה של כל יבשת אירופה. אומנם העולם הנוצרי איבד מחצית מחבריו לאיסלאם, אך אירופה הפכה למרכז החדש של האמונה הנוצרית.
[עריכה] התקופה השלישית - עד 1950
התקופה החל מסוף המאה ה-15 מאופיינת בהתפשטות התרבות האירופית ועמה הנצרות על פני כדור הארץ. התגליות הגאוגרפיות של הספרדים והפורטוגזים (גילוי יבשת אמריקה, הדרך הימית להודו, הפיליפינים) אפשרו לנזירים מחצי האי האיברי כר פעולה נרחב לפעולות מיסיונריות ו-300 שנה אחר־כך פעלו מיסיונרים פרוטסטנטיים בצורה דומה.
[עריכה] המיסיון הקתולי בתקופה שבין 1500 ל-1950
את הניסיונות הראשונים לנצר אוכלוסייה מחוץ ליבשת אירופה עשתה פורטוגל. הנסיך אנרי הנווט (1394 – 1460) שלח מסעות מחקר לאורך חופי אפריקה ששיאם היה לאחר מותו עם גילוי הדרך הימית להודו ב-1498 על ידי ואסקו דה גאמה. אישורים שקיבל מהאפיפיור ב-1454 ו-1456 הנחילו לאנרי את כל האדמות באפריקה דרומית לחוג הסרטן, שליטה על הבישופים המיסיונרים שבהם וזכויות סחר עימן, אבל הניסיונות של הפורטוגזים לנצר את האוכלוסייה האפריקאית משני צדי היבשת לא צלחו הן משום מחסור בכוח־אדם והן משום שבמקביל לניסיון לנצר את האוכלוסייה עסקו הפורטוגזים בסחר עבדים ועוררו עוינות עמוקה כלפיהם.
גילוי יבשת אמריקה על ידי קולומבוס ב-1492 בשליחות ספרד וגילוי האזור באמריקה הדרומית שכיום מצויה בו ברזיל בידי פדרו קברל בשליחות פורטוגל ב-1500 אפשר לשתי האומות מסעות כיבוש שהסתיימו בשלטון על שטחים נרחבים ואוכלוסייה פגנית גדולה. בתמורה להתחייבות ספרד ופורטוגל לשגר מיסיונרים לשטחים החדשים ולהקים בהם מוסדות דת נתן האפיפיור אלכסנדר השישי אישור לספרד על הבעלות על כל השטחים מערבית לקו הרוחב 47° מערב (מזרח ברזיל) בבולה Inter caetera. מלכי ספרד ופורטוגל גם קיבלו אישור לשליטה מוחלטת במדרג הכנסייה בשטחים החדשים ("פדרואדו" patronato real, או padroado) שאפקטיבית נטרל את השפעת האפיפיור במקומות אלה. את המיסיונים שהוקמו איישו פרנציסקנים, דומיניקנים, אוגוסטינים ומ-1542 ישועים.
פעילות המיסיון במושבות ספרד באמריקה הייתה אינטנסיבית ועם זאת נראה כי רוב ההתנצרויות של תושביה האינדיאנים של אמריקה היו תוצאה ישירה של הכיבוש הצבאי וכפיית ההתנצרות בכוח. חוק משנת 1555 (ששונה אחר־כך) שקבע כי אינדיאנים ומסטיזו (בני תערובת אירופאים-אינדיאנים) לא יוכלו לשמש בכהונה הדתית עכב את תהליך התנצרותם של הילידים משום שהפך אותם תלויים בכמורה האירופאית. המיסיונרים פעלו לדכא את תרבותם המקורית של הילידים אבל זכו באמונם משום שהגנו על זכויותיהם בפני המתיישבים אירופאיים. הללו היו אמורים להדריך את האינדיאנים בכללי האמונה ולהגן עליהם אבל העדיפו להשתמש בהם ככוח עבודה זול ולעתים קרובות התייחסו אליהם באכזריות. בין המיסיונרים הבולטים ביותר: חואן דה סומאראגה הארכיבישוף הראשון של מקסיקו שניצר את רוב ארצו, ברתולומיאו דה לס קסס (1474 –1566) המכונה "השליח האינדיאנים" ופדרו קלאוור "שליח השחורים".
חלק מפעילותם של המיסיונרים הייתה הקמת כפרים מיוחדים להגנת האינדיאנים (ה"רדוקסיונס"). הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו הייתה המדינה למחצה שהקימו הישועים בפרגוואי עבור האינדיאנים דוברי הגווראני. בכ-30 כפרים שהופעלו בידי מיסיונים על פי עקרונות שיתופיים קיבלו האינדיאנים הדרכה בנושאי אמונה, הוכשרו לפתח מסחר, וקיבלו הגנה בפני האירופאים. בדיעבד נראה כי למרות הכוונות הטובות לא הפכה סביבה זו את האינדיאנים לנוצרים בעלי אמונה איתנה. מדינה למחצה זו פורקה ב-1767 כשגורשו הישועים בהוראות קרלוס השלישי מלך ספרד.
כשקיבלו מדינות דרום אמריקה את עצמאותן במאה ה-19 הייתה הכנסייה הקתולית מבוססת היטב ולמרות שהאינדיאנים והמסטיזו ערבו אמונות ומנהגי עבר פגניים, רובם החשיבו עצמם כקתולים. גם במושבה אחרת של הספרדים, הפיליפינים הצליחו המיסיונרים ורוב האוכלוסייה התנצרה.
מיסיונרים צרפתיים פעלו בצפון אמריקה שבה היו לצרפת שטחים נרחבים בעיקר באזורים שהם כיום מזרח קנדה החל מאמצע המאה ה-16. בניגוד לספרדים שאפו המיסיונרים לא לשנות את אורח החיים האינדיאנים עד כמה שאפשר, אבל מעט ההצלחות שנחלו מאמצים אלה עלה בתוהו משאיבדה צרפת את מושבותיה לאנגלים במאה ה-18.
למיסיון הקתולי באסיה היו בתחילת התקופה כמה הצלחות בעיקר בשל עבודת הישועים. בין הישועים בולט המיסיונר הספרדי פרנסיסקו חאווייר (1506 – 1552). בהסכמת האפיפיור הגיע חאווייר לגואה בהודו שהייתה בשלטון פורטוגל ב-1542. בהודו הוא יסד קהילות נוצריות והקים בית ספר להדרכת כמרים בגואה. ביפן הוא החל מיסיון משגשג עד כדי כך שבשנת 1600 כבר היו כ-300,000 נוצרים ביפן (אם כי ב-1618 הוצאה הנצרות מחוץ לחוק ביפן, וב-1637 הומתו אלפי נוצרים יפנים, וכל הקשרים בין יפן עם המערב נותקו). רק ניסיונותיו להיכנס לסין כשלו והוא מת באי מול חופי סין כשהוא עדיין מקווה להיכנס לארץ זו. חאווייר נקבר בהודו, וב-1622 הוכרז כ"קדוש" על ידי האפיפיור.
במקום בו נכשל חאווייר, הצליח המיסיונר הישועי האיטלקי מַטֶאוֹ ריצ'י (1552 – 1610). למרות שסין הייתה סגורה לזרים הצליח ריצ'י להיכנס אליה ב-1582, וב-1600 להגיע לבירה לאחר שקנה לו שם כמלומד הבקי בספרות הסינית. בעקבותיו באו ישועים נוספים, ובשנת 1692 הכריזו הסינים על הצו לסובלנות דתית. ריצ'י דגל בשילוב פולחן האבות הסיני והערצת קונפוציוס בתוך הכנסייה, שילוב שהקל על הסינים שרצו בכך להתנצר. באופן דומה פעל המיסיונר הישועי האיטלקי רוברטו דה נוֹבּילי (1577 – 1656) בהודו. הוא חי כבראהמין והאמין בשילוב מסורות מההינדואיזם בנצרות, והפולחן במרכז במאלאבר התנהל על פי עקרונות אלה. שיטותיהם הבלתי קונבנציונליות של ריצ'י ונובילי עוררו מחלקות בתוך הכנסייה, במיוחד מצדם של מיסיונרים פרנציסקנים ודומיניקנים וב-1742 פסל האפיפיור את "הטקסים הסיניים והמאלאבריים". בינתיים משהתברר לקיסר הסיני כי הקתולים תלויים באפיפיור הוא החל בשורת צעדים נגדם. ב-1717 הוצא צו נגדם. ולאחר פסילת הטקסים הסיניים גרשו הסינים את המיסיונרים ורדפו את הנוצרים. ועם זאת ב-1800 נותרו עדיין כ-250,000 נוצרים בסין.
בהודו פעלו המיסיונרים בין הקהילות הקיימות של נוצרים בהודו. וב-1599 שולבו נוצרי דרום הודו (שהיו נסטוריאנים) בכנסייה הקתולית , אבל ב-1653 התמרדו כ-40% מהנוצרים ועברו לכנסייה הסורית-אורתודוכסית שמאמיניה מכונים "יעקוביטים".
בשל הרצון לפקח על פעולות המיסיון ולתאם בין הגורמים העוסקים הקים האפיפיור גרגוריוס ה-15 ב-1622 משרד מיוחד ("קונגרגציה" במינוח של הקוריה – החצר הרומית) הקונגרגציה הקדושה למען הפצת האמונה (Sacra Congregatio de Propaganda Fide) או בקיצור ה"פרופגאנדה" (מכאן גם בא מקור המילה הלועזית לתעמולה). משרד זה ניהל ספרייה לצורכי מחקר, הדפיס קטכיזם (מדריך בהילכות הדת ובתפילות) בשפות שונות, הפעיל בית ספר להדרכת כמרים ומיסיונרים (ה-Collegium urbanum), חילק שטחי השפעה, והנחה פעילות כנסייתית מעבר לים. להקמת משרד זה הייתה גם מטרה סמויה לנסות לעקוף את ה"פדרואדו" (ראו לעיל) על ידי משלוח נציגים אפיפיורים לאזורים בשליטת ספרד ופורטוגל. משרד זה קיים עד היום כאחד מתשע הקונגרגציות (מיניסטריונים) של הותיקן, אם כי שמו שונה ב-1982 להקונגרגציה לבישור לאומות העולם (Congregatio pro Gentium Evangelizatione).
"אגודת המיסיונים בנכר של פריז" (Société des Missions-Etrangères הוקמה 1663) שימשה כערוץ מיסיונרי תחליפי של האפיפיור לארצות הלא־נוצריות אחר דיכוי הישועים. המיסיונרים שנשלחו על ידי האגודה להודו, יפן, ויטנאם, קמבודיה, לאוס ותאילנד שאפו לייצר במהירות כמורה חילונית ילידה שאינה קשורה למסדר דתי מסוים.
בסוף המאה ה-18 חלה נסיגה בפעילות המיסיון הקתולי. פירוקו של המסדר הישועי ב-1773, היחלשותן של המעצמות הקולוניאליות ספרד ופורטוגל יחד עם האווירה האנטי־דתית שליוותה את המהפכה הצרפתית ושלטונו של נפוליאון שיתקה כמעט כליל את פעילות המיסיון הקתולי.
לאחר מפלתו של נפוליאון החל המיסיון הקתולי להתאושש, ה"פרופאגנדה" השתקמה, המסדר הישועי הוקם מחדש והאפיפיור גרגוריוס ה-16 (כיהן 1831 – 1846) יצר עשרות דיוקסיות חדשות, ומינה הגמונים רבים שישמשו כמיסיונרים. אגודות מיסיונריות רבות קמו בארצות אירופה ואף בארצות הברית. ביניהם, "האגודה לקידום הדת" (L'œuvre de la Propagation de la Foi) הפעילה גם כיום, שהוקמה בליון ב-1822 בתגובה לקשיים כספיים אליהם נקלעה "אגודת המיסיונים בנכר של פריז", ומטרתה גיוס כספים למאמצים מיסיונריים קתוליים בכל העולם, ו"האגודה של צפון אמריקה למען מיסיון קתולי בניכר" (Catholic Foreign Missionary Society of North America) שהוקמה בארצות הברית ב-1911. הצלחת המיסיון הקתולי הביאה להתבססות הכנסיות על כוחות מקומיים ולכן צומצמו במהלך המאה ה-20 סמכויות הפרופאגנדה במידה ניכרת.
[עריכה] המיסיון הפרוטסטנטי 1500 - 1950
מרטין לותר התחיל את תנועת הרפורמציה, שהתפתחה עם השנים לכתות השונות של הנצרות הפרוטסטנטית, ב-1517, אבל רק כ-275 שנה אחר־כך החלו להופיע מיסיונים פרוטסטנטיים. הסיבות לעיכוב היו השקעת עיקר המאמצים במאבק בקתולים, דחיית הנימוקים התאולוגיים לקיומו של המיסיון האפיפיורי והמחסור במוסדות הנדרשים למיסיון מוצלח, בעיקר מסדרי נזירים.
הדת הפרוטסטנטית התפשטה מעבר לים תחילה באמצעות הגירה, במיוחד לצפון אמריקה, רק אז ובעקיפין החלו הצעדים המיסיונרים ראשונים של הפרוטסטנטים. בשל הצורך לשרת את צורכיהם הדתיים של המתיישבים הקים האנגליקני תומס בּרֶי (Bray) ב-1701 את "החברה לקידום הבשורה בארצות נכר" (Society for Propagation of the Gospel in Foreign Parts) או בקיצור SPG. הכמרים ששלחה ה-SPG נועדו להפיץ את הבשורה גם ללא-נוצרים. באופן דומה שלחה חברת הודו המזרחית ההולנדית כמרים מליידן שבהולנד למושבות שניהלה באינדונזיה ובציילון (סרילנקה) במטרה לשרת את העובדים אך גם להדריך ולהטביל את המקומיים. היו גם מקרים ספונטניים של התנצרות בין האינדיאנים כתוצאה מהמגע עם הלבנים במושבות וירג'יניה ומסצ'וסטס או עקב פעילות של אנשים פרטיים כדוגמת ג'ון אליוט.
חלוצי המיסיון המאורגן הראשון של הפרוטסטנטים היו כפי הנראה הפיאטיסיטים. ביוזמת מייסדי הפיאטיזם (זרם לותרני שהתקיים מתחילת המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-18), פיליפ יקוב שפנר (1635 – 1705) ואוגוסט הרמן פרנקה (1663 –1727) נשלחו ב-1706 חניכי האוניברסיטה הפיאטיסטית בהלה שבגרמניה ברתולומיאוס ציגנבלג והיינריך פלוטשאו למיסיון שהקים פרדריק הרביעי מלך דנמרק בטרנקובר שבדרום הודו. חניך נוסף באוניברסיטה הפיאטיסטית, הדוכס ניקולאוס לודוויג צינצנדורף הקים ב-1732 באחוזתו "הרנהוּט" את מרכז הכנסייה המוראבית עבור פליטים מצ'כיה, ומשם נשלחו מיסיונרים למושבות של דנמרק, שמלכה היה שותף לציצינדורף ברצון להפיץ את הנצרות הלותרנית ברחבי העולם, ולמקומות נוספים. "האחים המוראבים" כפי שהם נקראים עד היום הקימו קהילות אוטרקיות במקומות שונים מגרינלנד ועד דרום אפריקה.
את התנופה הגדולה קיבל המיסיון הפרוטסטנטי בתקופת המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות. מייחסים את ההתעוררות לחוברת בת 87 עמודים שהפיק הבפטיסיט האנגלי ויליאם קארי (1761 – 1834) ב-1792, שכותרתה "מחקר על חובתם של הנוצרים להשתמש באמצעים להמרת דתם של הכופרים" (גרסת PDF של החוברת) שהפכה בזמן קצר לאמנה של המיסיונים הפרוטסטנטיים. ב-1795 הוקמה "חברת המיסיון של לונדון" ותוך זמן קצר קמו גם "חברת המיסיון של סקוטלנד" (1796), "חברת המיסיון של הולנד" (1797) שפעלה באינדונזיה ו"חברת המיסיון של הכנסייה" (1799) ורבים נהו אחריהם. ארגונים אלה לא נוסדו על ידי הכנסיות אלא כארגונים אוטונומיים שנתמכו בעיקר על ידי ציבור המאמינים של הקהילה. בדומה, נוצרו באירופה אגודות דומות לפי חלוקה גאוגרפית – כדוגמת האגודה בבאזל שווייץ (1815), והאגודות בברלין (1824) ובלייפציג (1836) שבגרמניה. הגרמנים ובראשם גוסטב וארנק (Gustav Warneck) גם ייסדו את מדע המיסיון המיסיולוגיה ענף רב־תחומי המתבסס על תאולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה וגאוגרפיה, והחוקר את עבודת המיסיונרים ואת הצורה בה הם מעבירים את המסר.
בארצות הברית שבה הייתה נהוגה הפרדה בין דת למדינה הבהירו הכנסיות כי המיסיון הוא באחריותו של כל אדם נוצרי, ולכן ההתאגדויות הראשונות היו של הקהילות. הארגון המיסיון הראשון בארצות הברית היה "הוועד האמריקני של נציבים למיסיונים בניכר" (1810), ואחריו קמו ארגונים רבים המבוססים על פעילות הקהילה. עיקר פעילות ארגונים פרוטסטנטיים אלה התרכזה תחילה במהגרים החדשים ובאזורי הספר המערביים. מ-1890 הופנתה פעילותם לחו"ל ובסוף המאה ה-20 היו כ-70% מהמיסיונרים הפרוטסטנטיים בעולם מצפון אמריקה.
[עריכה] פעילות המיסיון הפרוטסטנטי
מספר ארגוני המיסיון הפרוטסטנטי גדל בהתמדה והגיע ליותר מ-200 עד מלחמת העולם הראשונה. להלן פרוט אזורי פעילות עיקריים:
- סין - רוברט מוריסון היה המיסיונר הפרוטסטנטי הראשון שהגיע לסין (1807) הוא נשלח מ"חברת המיסיון של לונדון". משום שבתקופה זו אסרו השלטונות הסיניים על הדפסת ספרות נוצרית בסין הקים מוריסון בית דפוס במלזיה והדפיס בו בין השאר את תרגום התנ"ך לסינית ומילון לשפה הסינית, שניהם פרי עבודתו. סין נפתחה לכניסת מיסיונרים לאחר שהסינים נאלצו לחתום על חוזי כניעה כתוצאה מתבוסתם הצבאית בקרבות עם בריטניה וצרפת במלחמות האופיום. החוזה שנחתם עקב המלחמה הראשונה (1842 – 1844) פתח חמשה נמלים בפני מסחר בריטי. החוזה שחתם עקב המלחמה השנייה (1858 – 1860) הרחיב את המסחר והבטיח זכויות אזרח מלאות לנוצרים בסין ואת הזכות להטיף להמרת דת.
- המתודיסטים (זרם שפרש מהכנסייה האנגליקנית) היו פעילים במיוחד במשלוח מיסיונרים לסין, אולם המיסיונר האנגלי בעל ההשפעה הגדולה ביותר על ההתנצרות בסין היה ג'יימס הדסון טיילור. טיילור שנשלח כמיסיונר לסין ייסד ב-1865 תנועת מיסיון חדשה "המיסיון ללב סין" (China Inland Mission, ב-1965 שונה שם התנועה ל"אחוות המיסיונרים מעבר לים"). תנועה זו פעלה באזורים בהם לא פעלו מיסיונרים, לא הבטיחה לעובדיה שכר קבוע (אם כי דאגה ליידעה את המאמינים באנגליה על צרכיה הכספיים) והתמקדה בהטפה בלבד ובניגוד לשאר המיסיונים נמנעה מאספקת שירותים חברתיים. דגם פעולה זה שימש מודל למיסיונים רבים אחרים.
- למרות שכבר היו נוצרים סינים קתולים מתקופת המיסיון הישועי של המאה ה-16 ראו הסינים את הדת הנוצרית כדת של הפולשים ובמרד הבוקסרים (1899 – 1900) נטבחו אלפי מאמינים נוצרים ומאות מיסיונרים. ועם זאת, חל גידול משמעותי במספר הסינים שהתנצרו. ב-1911 שנפלה שושלת מאנצ'ו נבחר סון יאט-סן הנוצרי לנשיא. וב-1949 כשהוקמה סין העממית, ייצגו הנוצרים הסינים רק 1% מכל האוכלוסייה הסינית, אך יכולת ההשפעה שלהם הייתה ללא פרופורציה לכמותם.
- ב-1950 וב-1951 גרש הממשל הסיני הקומוניסטי את כל המיסיונרים, והחרים את הכנסיות. מצבם של הנוצרים הוחמר בשנות ה-60 של המאה ה-20 במהלך המהפכה התרבותית, אז לא הורשה שום גוף דתי לפעול במדינה. החל מ-1976, עם ההקלות הממשלתיות שאפשרו פתיחה מחדש של הכנסיות התברר כי קהילות נוצריות רבות ניהלו פולחנים בסתר, והכנסייה בסין כיום גדולה משהייתה אי־פעם ומצבה יציב משהיה ב-1949.
- קוריאה – ראשוני הנוצרים בקוריאה היו קוריאנים שהוטבלו כקתולים בסין וחזרו למולדתם ב-1784, אך הם הסתירו עובדה זו בשל חוק שאסר נצרות בקוריאה. קבוצה של מיסיונרים אמריקאים פרסביטריאנים ומתודיסטים נכנסה לקוריאה ב-1884 וזכתה להצלחה לא מבוטלת. בניגוד לארצות אחרות באסיה לא הגיעה הנצרות לקוריאה כחלק מהאימפריאליזם המערבי, להפך, הקוריאנים ראו באמונה זו חיזוק ללאומנות הקוריאנית מול הכובש היפני מ-1910 ועד 1945. בתוך פחות ממאה שנים היו שליש מתושבי קוריאה נוצרים ואחוז הנוצרים מתוך האוכלוסייה ממשיך לגדול גם כיום – מצב ייחודי בין מדינות אסיה.
- הודו – ויליאם קארי שהחוברת המטיפה למיסיון שהוציא לאור נחשבת כאבן דרך חשובה בתולדות המיסיון הפרוטסטנטי עבר בסוף המאה ה-18 להתגורר בהודו, תחילה בכלכותה ואחר כך בסֶרַאמְפּוֹר הסמוכה. קארי והמיסיונרים ג'ושוע מרשמן ווויליאם וארד, שלימים יכונו "שלישית סראמפור" פעלו על פי ההנחה שהדרך הנכונה לנצר את הודו היא הכשרת כמרים ילידים. גישתם הבסיסית כללה תרגום כתבי הקודש,ייסוד קולג' לחינוך כמרים הודיים, הדפסת ספרות נוצרית, קידום רפורמות חברתיות, וגיוס מיסיונרים עבור אזורים חדשים החל ברגע שתרגומם של כתבי הקודש לשפת האזור החדש הושלמו.
- המיסיונר הסקוטי אלכסנדר דף (1806 – 1878) הגיע להודו ב-1830 והקים בה את התבנית למערכת חינוך שלמה, כולל קולג'ים.
- אידה סקודר (1870 – 1959), רופאה ומיסיונרית אמריקאית הבוגרת הראשונה של הקולג' הרפואי של קורנל הקימה ב-1900 את בית החולים והקולג' הרפואי של ולור הפועל עד היום. במסגרת הקולג' פעל בית הספר לאחיות ושנים רבות היו רוב האחיות ההודיות נוצריות.
- אינדונזיה - כמרים הולנדים יסדו כנסיות באינדונזיה במאה ה-17. פעילות המיסיונר לודוויג נוממזן מהאגודה הגרמנית "חברה מיסיונרית של אזור הריין ( Rheinische Missionsgesellschaft) מ-1862 במשך מעל ל-50 שנה בקרב עם ה"בטק" שבצפון סומטרה הניחה את היסודות לכנסייה הגדולה ביותר באינדונזיה (Huria Kristen Batak Protestan - כשלושה מיליון מאמינים כיום). כנסיות חזקות נוספות התפתחו באזורים שונים של אינדונזיה המוסלמית ברובה.
- האוקיינוס השקט – מתאפיין בפיזור אוכלוסייה דליל על פני שטח נרחב בין אלפי איים קטנים של שלוש קבוצות עמים עיקריות הפולינזים המלנזים והמיקרונזים. מיסיונרים הגיעו לאיים אלה לאחר התגליות הגדולות של ג'יימס קוק וכיום דתם של כל עמים אלה היא נוצרית. התושבים בשטחים שתחת שלטון צרפתי הם קתוליים וכל השאר פרוטסטנטיים.
- המזרח התיכון פעילות המיסיון הפרוטסטנטי במזרח התיכון התאפיינה בהקמת מוסדות רווחה: בתי ספר, בתי חולים וקולג'ים. חלק מהפעילות אף הופנה ישירות כלפי המיעוט היהודי בארץ ישראל. באזור זה נחלו מאמצי המיסיון הפרוטסטנטי הצלחה מועטה, מעט מאוד מוסלמים התנצרו, ולמעשה עסקו ועוסקים הגופים המיסיונרים בעיקר בפעילות הומניטרית כדוגמת העזרה לנפגעי מלחמת העולם הראשונה ולקורבנות הארמנים של רצח העם והגרוש התורכי ופחות בהמרת דת. ארגוני המיסיון הפרוטסטנטיים התאגדו בשנת 1962 ל"מועצת הכנסיות של המזרח הקרוב" (Near East Council of Churches)
- אפריקה - מיסיונרים פרוטסטנטיים פעלו במרבית המושבות הקולוניאליות שבמערב ובמרכז אפריקה במאה ה-19, אך בחלקים מסוימים במזרח אפריקה החל המיסיון הפרוטסטנטי לפעול רק במאה ה-20. כשמדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן (הראשונה הייתה גאנה ב-1957) חלו בהן תמורות חברתיות משמעותיות ותהליכי עיור מואצים. זעזועים אלה היוו קרקע פורייה להפצת הדת הנוצרית וב-1980 היו יותר ממחצית התושבים מדרום לסהרה נוצרים. הוקמו כנסיות שחורות עצמאיות רבות וחלקן הצטרפו למועצת הכנסיות העולמית.
- אמריקה הלטינית – מיסיונרים פרוטסטנטיים פעלו באמריקה הלטינית (הקתולית) החל מהמאה ה-19. ההצלחה הייתה קטנה והתרכזה במדינות מרכז אמריקה. הכנסיות שהקימו המיסיונרים הפרוטסטנטיים נותרו קטנות למעט הצלחה חלקית של הפנטקוסטליזם (תנועה פרוטסטנטית בעלת סממנים מיסטיים) בעיקר בברזיל, צ'ילה ומקסיקו.
[עריכה] נשים במיסיון הפרוטסטנטי
נשים מילאו תפקיד חשוב במיסיון הפרוטסטנטי. לא רק שמרבית העזרה למיסיונים באה מנשים, אלא גם שהן ייסדו אגודות מיסיון משל עצמן ושלחו מיסיונריות למקומות שונים. עם זאת, בשל נוהגי החברה ברוב המקומות אליהם הגיעו המיסיונריות הן הוגבלו לתת סיוע רפואי וללמד נשים אחרות וילדים בלבד. תרומתן הגדולה ביותר הייתה בחינוך שהביא ליצירת דור של נשים מקומיות משכילות שרכשו מקצועות חופשיים ושמילאו תפקידים חשובים בהנהגת הכנסייה המקומית.
[עריכה] שיתוף הפעולה בין התנועות הפרוטסטנטיות
פעילות המיסיון הפרוטסטנטי התאפיינה בפילוג רב בין הגופים והזרמים בניגוד לריכוזיות שאפיינה את הממסד הקתולי. ההבנה כי הפילוג מקשה על השגת המטרה של ניצורם של מספר רב של "כופרים", והצורך בשיתוף פעולה בין הגופים ובמימון של פעילויות משותפות הביאו לסדרה של מפגשים וכינוסים בין הזרמים השונים של הכנסיות הפרוטסטנטיות ששיאם היה ב1910 בכינוס העולמי המיסיונרי (World Missionary Conference ובראשי תיבות WMC) באדינבורו.
כנס אדינבורו היה יוצא דופן, ונחשב מאז לציון דרך חשוב בתולדות המיסיונריות הפרוטסטנטית. את הכנס ניהל ג'והן מוט לימים זוכה פרס נובל לשלום. רוב המשתתפים היו ממדינות מערביות, אבל היו בו גם 17 משתתפים מאסיה. אחת מתוצאות הכינוס הייתה הקמת ועדת המשך, שבשנת 1921 הפכה למועצה המיסיונרית הבינלאומית (International Missionary Council בראשי תיבות IMC), רשת עולמית של מועצות נוצריות.
ב-1948 הוקמה באמסטרדם מועצת הכנסיות העולמית (World Council of Churches בראשי תיבות WCC). גוף זה היה איחוד של תנועות שנוצרו כתוצאה מהכינוס באדינבורו. ה-WCC מאגד כיום כ-340 זרמים וכנסיות הכוללות כ-400 מיליון מאמינים וכולל את כל הזרמים האורתודוכסיים ורבים מהזרמים הפרוטסטנטיים. ב-1961 הפכה המועצה המיסיונרית הבינלאומית ל"חטיבה של המיסיון העולמי והבישור" של ה-WCC.
[עריכה] המיסיון האורתודוכסי בתקופה שבין 1500 ל-1950
פעילות המיסיון הרוסי אורתודוכסי התמקדה בעממים המוסלמים והפגניים של האימפריה הרוסית רחבת הידיים. מטבע הדברים, ברוסיה שבה הדת הייתה חלק מהממשל היה שילוב בין פעילות מיסיונרית ותהליך הרוסיפיקציה של העמים שנכבשו במרכז אסיה, במזרח הרחוק, בסיביר ואף באלסקה (בתקופה שהייתה בשלטון רוסי). מאמצים אלה נחלו הצלחה בעיקר בקרב עובדי האלילים. המיסיונרים המצטיינים כללו את הבלשן והמתורגמן ניקולאי אילמינסקי (מת 1891) ואיבן ואניאמינוב (1797 –1879) שב-1823 היה המיסיונר הראשון באיים האליאוטים. ואניאמינוב המוכר כיום כקדוש של הכנסייה האורתודוכסית התמנה לבסוף כמטרופוליט של מוסקבה וב-1870 הקים את האגודה המיסיונרית הרוסית אורתודוכסית. את החשיבות שראתה הכנסייה הרוסית בפעילות המיסיונרית ניתן לראות בעובדה כי במשך כמה עשרות שנים מינתה הכנסייה מיסיונרים למשרות הרמות ביותר. הן טיכון (1865 – 1923) שהתמנה ב-1917 לפטריארך הראשון מזה מאתיים שנה, והן סרגיוס (סטראגורודסקי 1867 – 1944) שהחליף אותו בתפקיד שירתו במיסיונים בחו"ל.
הכנסייה הרוסית אורתודוכסית פתחה מיסיון ביפן ב-1854 וב-1941 חילקה את כל רכוש הכנסייה לחבריה.
לאחר מהפכת 1917 הופסקה פעילות המיסיונים הרוסיים.
באוגנדה נוסדה הכנסייה האפריקנית אורתודוכסית בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי רובן מ. ספרטס ומשם התפשטה לקניה ולטנזניה.
[עריכה] התקופה הרביעית – מ-1950 והלאה
תחילת התקופה הרביעית, מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, לא ניבאה טובות לפעילות המיסיון. פעילות המיסיון נאסרה בכל המדינות שהפכו לקומוניסטיות כדוגמת סין וקוריאה, וגם המדינות שקיבלו את עצמאותן כדוגמת הודו וסרילנקה הקשו על פעולת המיסיון שנחשב שריד מתקופת הקולוניאליזם. ועם זאת, בעוד שבמהלך התקופה השלישית התפשטה הנצרות על פני כדור הארץ מבסיסה שבאירופה. התקופה הרביעית (משנת 1950 עד ימינו) מתאפיינת בהפיכת הכנסייה לאוניברסלית, תוצאה של הצלחת המיסיון בתקופה הקודמת. מספר הנוצרים באסיה, איי האוקיינוס השקט, אפריקה ואמריקה הלטינית כיום גדול יותר מאשר בבסיסו המקורי של העולם הנוצרי. הגידול במספר הנוצרים בעולם כיום הוא באותו קצב של גידול האוכלוסייה במאה ה-20, ובאזורים מסוימים הגידול בכמות הנוצרים הוא פי שלושה מהריבוי הטבעי באוכלוסייה. הכנסיות החדשות שקמו במקומות אלה מפגינות מצד אחד חיוניות ואנרגטיות ורוכשות מאמינים חדשים בצורה מהירה, אבל יוצרות תאלוגיות חדשות ומעלות שאלות חדשות מצד שני.
בתגובה לשאלות שהעלו הכנסיות הקתוליות החדשות ולדרישה לשינויים שהעלו הקהיליות הוותיקות כינס האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה את מועצת הוותיקן השנייה (1962 – 1965) והיא הייתה המאורע המשפיע ביותר על מבנה הכנסייה עבור הקתולים מאז המאה ה-16. ההחלטה העוסקת במיסיון, "הפעילות המיסיונרית הכנסייתית", הקרויה על פי שורת הפתיחה "Ad Gentes Divinitus" מבוססת על המסמך היסודי של המועצה,"חוקה דוגמטית על הכנסייה" (Lumen Gentium, "אור העמים") שחזרה על עקרונות היסוד של השילוש הקדוש, ועל "החובה לבשר" (כלומר לנצר), אך הפגינה הבנה נרחבת יותר כלפי מאמינים בדתות אחרות והאיצה במיסיונרים להתמיד בדיאלוג עימם.
עשר שנים אחר־כך, ב-1975, חל שינוי נוסף ביחסה של הכנסייה הקתולית כלפי הלא־נוצרים. האפיפיור פאולוס השישי, הכריז באנציקליקה "Evangelii Nuntiandi" ("בישור בעולם המודרני"- הידועה גם בשל פריסת משנתו של האפיפיור על "התאלוגיה של השחרור בלא אלימות") שאלוהים יכול לגרום לישועתו של כל אדם באמצעות דרכיו של האל. עם זאת, עדות על הבשורה והטפה לה (כלומר ניסיון לשכנע להמרת דת) היא מופת קבוע שניתן לנוצרים.
בהשפעת בילי גרהם אחד ממנהיגי התנועה האוונגליסטית בארצות הברית נערכו שני כנסים גדולים שעסקו במיסיון ובפעילות המיסיונרית, בלוזאן שבשווייץ (1974) ובמנילה שבפיליפינים (1989) בכנסים אלה נקבעה "אמנת לוזאן" הנחשבת בין המסמכים החשובים של הנצרות האוונגלית המודרנית שבה מתחייבים מנהיגים של התנועה האוונגלית לעשות ככל יכולתם להפצת הנצרות בעולם כולו. ולשם כך הם מחזקים את שיתוף הפעולה בין מאות הארגונים המיסיונרים.
כיום, עם התגברות החילון באירופה, וירידת מעמד הכנסיות הממוסדות, פחתה פעילות המיסיונים של הכנסיות הגדולות וכמעט נעלמה. עם זאת עדיין קיימת פעילות מיסיונרית ענפה של כנסיות חדשות, בייחוד כנסיות שהוקמו לאחרונה בארצות הברית, למשל הכנסייה הפנטקוסטלית, המורמונית ואחרות.
[עריכה] ראו גם
- המיסיון הנוצרי ליהודים
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אסופת מסמכים הקשורים למיסיון הקתולי (באנגלית)
