נפיחה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נפיחה (ידועה בסלנג כפלוץ או כנאד או כפוק) היא פליטת גזים דרך פי הטבעת כתוצר לוואי של פעולת מערכת העיכול.
הנפיחה מורכבת מגזים המיוצרים על ידי חיידקים סימביוטיים החיים במערכת העיכול של יונקים, כגון: חנקן (נשאף) 59%, חמצן (נשאף) 4%, מתאן (מיוצר על ידי חיידקים אנארוביים) 7%, פחמן דו חמצני (מיוצר על ידי חיידקים אנארוביים או נשאף) 9%, מימן (מיוצר על ידי חיידקים ונצרך על ידי אחרים) 21%.
גזים אלו הם חסרי ריח. הריחות המלווים את הנפיחה נוצרים מכמויות זעירות של חומרים אחרים (ראה מרכיבים).
הרעשים המלווים את הנפיחה נוצרים על ידי רטיטה של פי הטבעת, ולא על ידי תנועות של חלקי העכוז כמקובל לחשוב. הצליל משתנה בהתאם לעובי השריר הסוגר ומהירות הגז היוצא.
בנפיחה כשלעצמה אין נזק, אך הימנעות משחרור הנפיחה או כליאת הגזים בבטן עלולות לגרום לכאבים.
תוכן עניינים |
גורמי הנפיחה
הנפיחה מורכבת מ-90% גזים חיצוניים ו-10% גזים פנימיים , כאשר גזים חיצוניים הם בעיקר אוויר שנשאף לתוך המעיים בתהליך העיכול ואילו הגזים הפנימיים נוצרים במהלך העיכול או על ידי חיידקים. סוגי מזון מסוימים ידועים ביצירת נפיחות: שעועית, בצל, בטטה, עדשים, ערמונים, כרוב, ברוקולי, שמרים מתוך לחם ועוד. השעועית היא הידועה לשמצה ביותר, בגלל האוליגוסכרידים: פחמימות שעמידות בתהליך העיכול: הן עוברות דרך המעי הדק ללא שינוי הישר אל תוך המעי הגס. שם פועלים עליהן מגוון חיידקים היוצרים שפע גזים. חסרי יכולת עיכול לקטוז, האוכלים מזונות חלביים עשויים לסבול אף הם מגזים.
גורם נוסף לייצור מיותר של גז הינו לחץ פסיכולוגי. במצב כזה, לבישת בגדים צמודים כדי למנוע שחרור הנפיחה, לא רק מכאיבה אלא גם תורמת ליצירת גז נוסף.
אדם ממוצע מייצר 0.5 עד 1.5 ליטר גז ביום ב-12 עד 25 פעמים.
העניין בגורמי הנפיחה התעורר בעקבות התחלת טיסות בגובה גדול ותוכניות חלל. הלחץ הנמוך, הסביבה המבודדת ולחצים פסיכולוגיים הפועלים על המשתתפים ביוזמות אלו היוו מקור לדאגה.
שיטות מניעה
תבלינים מסוימים ידועים כמונעי נפיחה במיוחד כגון כמון , כוסברה, וקומבו (אצה יפנית שמשמשת כתבלין).
אנשים רבים מוצאים שכאשר הם מפסיקים צריכה של פחמימות מזוקקות כמו פסטה, לחם, אורז, ותפוחי אדמה , כמות הגז הנפלט בנפיחה קטנה באופן משמעותי.
אנזימים עוזרי עיכול יכולים להפחית את כמות הגז הנפלט במקרים בהם הגורם לנפיחה הוא חיידקים שניזונים מפחמימות שלא התפרקו במעי הדק והגס. האנזימים כוללים: אלפא-גאלאקטוזידאז (אנזים לפירוק פחמימות השעועית), עמילאז, לקטאז, ליפאז, צלולאז, גלוקומילאז, פיקטינאז ואחרים, שזמינים במגוון תוספי מזון.
חומרים פרוביוטיים (יוגורט, לבן, אסידופילוס, ביפידוס וכו') או פרה-ביוטיים עשויים להפחית כמות הנפיחות על ידי שחזור אכלוסייה מאוזנת של חיידקים במערכת העיכול, אך בצריכה מוגזמת הם עלולים להפר את האיזון ולגרום עלייה בכמות הנפיחות.
חומרים שמקטינים מתח פנים יכולים לעזור להפחית את התחושות הלא-נעימות שמלוות את הנפיחה על ידי כך שלמרות שהם לא מפחיתים את כמות הגזים , הם עוזרים להם להתמוסס במוצקים והנוזלים במערכת העיכול.
השפעות בריאותיות
מחקר אירופאי על השפעות הנפיחה על הבריאות לא מצא הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בבריאות של בני אדם שנופחים מעט לבין אלו שנופחים הרבה. למרות זאת , המחקר מצא שאנשים שנופחים יותר חיו חיים שמחים יותר, חרף ריבוי הדעות על הנושא , לא נמצא שום גורם ישיר לתופעה. מומלץ לאימהות מניקות להמנע מאכילה של מזונות גורמי נפיחות מכיוון שהתינוק עלול להקיא אם יש יותר מדי גז בקיבתו.
מרכיבים
מתאן הוא הגז הפנימי העיקרי המשוחרר. ישנם ארבעה גזים עיקריים נוספים: חנקן, מימן, פחמן דו-חמצני וחמצן. כיוון שמימן ומתאן הם גזים דליקים , חלק מהנפיחות הן דליקות. הגזים שגורמים לריח של הנפיחה מקורם בחומצה בוטירית (ריח חמאה רקובה) ותרכובות גופרית כמו מימן גופרתי ומתאנתיול (ריח ביצה רקובה) שהיא תוצאה של פירוק חלבונים.
תגובות תרבותיות
בהרבה תרבויות, נפיחה מוגזמת הינה מבישה ולא מנומסת, לפעמים עד לנקודה של טאבו על הנושא ולכן זהו נושא טבעי להומור שירותים. נפיחה היא נושא הומוריסטי לאנשים מסוימים, אם בגלל הצלילים המופקים או בגלל הריחות. חלק מוצאים הומור בהדלקה של נפיחות, שעובדת היטב בגלל כמות המתאן הגדולה בנפיחה.
הפחה ביהדות
כמו לרוב הנושאים מחיי היום-יום, גם לנושא הנפיחות ישנה התייחסות מפורטת ביהדות - בהלכה וגם מעט באגדה.
הפחה בהלכה
ההלכה היהודית אוסרת על אדם ללמוד ולהתפלל בקרבת אדם שהפיח, בפרט אם הלומד והמתפלל הוא המפיח. כך פוסק הרמב"ם לגבי קריאת שמע ולימוד תורה (משנה תורה, הלכות קריית שמע ג, יב-יד):
- "ריח רע שיש לו עיקר--מרחיק ממנו ארבע אמות וקורא, אם פסק הריח; ואם לא פסק, מרחיק עד מקום שפוסק. ושאין לו עיקר, כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה--מרחיק עד מקום שתכלה הרוח, וקורא...
- "וכן הקורא שיצאת ממנו רוח מלמטה--יפסיק עד שתכלה באשה, וחוזר לקריאתו; וכן בדברי תורה. יצאת רוח מחברו--אף על פי שמפסיק לה קריית שמע, אינו מפסיק לה דברי תורה".
בנוסף אף תוקנה אמירה מיוחדת לאדם המפיח באמצע תפילתו. כך כותב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תפילה ד, יא-יב).
- "...יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו--שותק עד שתכלה הרוח, וחוזר לתפילתו.
- "ביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו--מהלך לאחוריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים--גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל".
אמנם, בדורות מאוחרים יותר נהגו שלא לומר נוסח זה, בפרט בציבור, מפאת הבושה שגרמה ההליכה אחורה והמגלה ברבים את עובדת ההפחה.
כן נזכרת ההפחה (המכונה גם "עיטוש") בדין הנהגתו של תלמיד חכם הנפנה בשדה (משנה תורה, הלכות דעות ה, ו):
- "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן: לא יתבזו, ולא יגלו ראשן ולא גופן. ואפילו בשעה שייכנסו לבית הכיסא, יהא צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין. ויתרחק מכל אדם וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה, ונפנה שם; ואם נפנה אחורי גדר, ירחיק כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה, ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו...".
איסור נוסף הוא הפחה בשעת הנחת תפילין. חז"ל פסקו ש"תפילין צריכים גוף נקי" (ראו גם משנה תורה ד, טו), ומכך נגזרו איסורים נוספים: האיסור לישון בתפילין, אפילו שנה ארעית, מחשש שיפיח; וכן קביעת הגיל המינימלי שבו מניחים ילדים מתחת לגיל בר מצוה תפילין - שכן הקטן צריך לדעת "לשמור תפילין". איסור זה גם שימש הסבר למנהג להניח תפילין רק בשעת תפילת שחרית ולא כל היום, כפי שהיה מקובל בימי קדם; המנהג נומק גם בכך שקשה לשמור על "גוף נקי".
הפחה באגדה
גם באגדה היהודית מצינו התייחסות לנפיחות. כך מסופר על אלעזר בן דורדיא, החוטא המפורסם, שחזר בתשובה בעקבות אמירה של זונה שהייתה עמו (עבודה זרה יז, א):
- "בשעת הרגל דבר, הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה".
השפעה סביבתית
נפיחות של צאן, כמו גם גיהוקים, הם מקור לגז חממה מסוג מתאן המעצים את אפקט החממה. הצאן בניו זילנד, למשל, אחראי למחצית מפליטת גזי החממה של מדינה זו.
נפיחות היסטוריות
- אדוארד דה ויר דוכס אוקספורד נפח כאשר נשבע נאמנות למלכה אליזבת הראשונה, ולכן יצא לגלות עצמית של שבע שנים, אחרי חזרתו המלכה הרגיעה אותו באומרה: "לורד יקר, די שכחתי מנפיחתך".
- הקיסר קלאודיוס העביר חוק שהתיר נפיחות במשתים מתוך דאגה לבריאות הציבור, מכיוון שבתקופותו הייתה רווחת האמונה שאדם יכול לקבל הרעלה מעצירת נפיחות.
קישורים חיצוניים
- בלדד השוחי, בלדד חושף: הכול על הנודים, באתר נענע
- בלדד השוחי, למה נודים מסריחים יותר במקלחת?, באתר נענע
- מה תאכלו (ובעיקר - מה לא) כדי למנוע גזים מביכים באתר ynet
- כל מה שרציתם לדעת על נפיחות בynet.
 |
דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק ויקיפדים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. סיבת ההגנה היא: השחתות חוזרות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הערך, אנא ציינו זאת בדף השיחה. |
