יהדות גאורגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גאורגים יהודים ქართველი ებრაელები
אוכלוסייה	כ-150,000 איש [1]
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים	גאורגיה 5,500 [2] ישראל 110,000 [1] ארצות הברית 5,000 (הערכה) רוסיה ? (הערכה) בלגיה ? (הערכה) אוסטריה ? (הערכה) ספרד ? (הערכה) אירופה (מעורב) ?
שפות	גאורגית עברית גאורגית יהודית שפות במדינות שבה חיים
דת	יהדות
קבוצות אתניות קשורות	יהודים, קירבה דתית ולאומית גאורגים, קירבה לפי שפה ומסורת

הקהילה היהודית בגאורגיה עתיקת יומין שיש הסבורים כי ראשיתה עוד מימי חורבן בית ראשון - גלות מסופוטמיה ומימי נבוכדנאצר. היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, ברובע היהודי שבכל עיר או כפר, שהיה נקרא "שכונת היהודים", ושם באופן מסורתי היו נמצאים, כל מבני הקהילה. קהילת יהודי גאורגיה מורכבת מ-2 קהילות נפרדות:

• קהילת היהודיים המקומיים "הגאורגים", שהתיישבו בגאורגיה כבר בתקופה הקדומה, והיוו את רוב יהודי המדינה.
• קהילה קטנה של יהודים אשכנזים, שברחו ממקום מושבותם בזמן מלחמת העולם השנייה, והתיישבו בטביליסי בירת המדינה.

הקהילה שנאמדה בכ-100,000 איש בשנות ה-70, הייתה מורכבת ברובה המכריע, מיהודים גאורגים (מקומיים), והיתר אשכנזים ("אשכֶּנַזימֶבּי",בפי היהודים המקומיים). הקהילה עלתה ברובה לישראל, כאשר חלק מהיהודים היגרו מישראל לארצות הברית, רוסיה, בלגיה, אוסטריה , ספרד ועוד. העלייה לישראל הייתה ממניעים אידאולגיים, במטרה להגשים את חלומם העתיק יומין של יהודי גאורגיה לעלות לארץ הקודש. חלק אחר מהם, היגר לארצות אירופה השונות ולארצות הברית ממניעים כלכליים, וכדי למצוא הזדמנויות עסקיות טובות יותר.

תוכן עניינים 1 עשרת השבטים 2 ימי הביניים 3 המאה ה-19 3.1 עלילת הדם בסוראמי 3.2 עלילת הדם בסצ'חרה 3.3 מספר היהודים במאה ה-19 3.4 עליית הגורג'ים לישראל 4 יהדות גאורגיה במאה ה-20 4.1 תקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת 4.2 בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה 4.3 מכתב 18 המשפחות 4.4 עליית שנות ה-70 4.5 עליית שנות ה-90 4.5.1 יהודי צחינוואלי 5 כיום 6 מקורות 7 קישורים חיצוניים 8 לקריאה נוספת 9 הערות שוליים

[עריכה] עשרת השבטים

חלק מהיהודים בקווקז טוענים להשתייכותם לצאצאי עשרת השבטים האבודים, שנלקחו בשבי על ידי נבוכדנצר. בעוד שעל פי המסורת של היהודים הגאורגים הם צאצאי שבטי ישראל שהוגלו על ידי שלמנאסר, מלך אשור, שהושיבם ב"חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" ^[3] (722-727 לפנה"ס). קשה להחליט אם הדברים מבוססים על מסורת ברת תוקף או שמדובר בהשפעה מאוחרת של היהודים בקווקז. יונתן בן עוזיאל מפרש את "ההרמונה" ^[4] ואת "ממלכת מני" ^[5] כארמניה, מכאן שבתקופתו, במאה ה-1 לפנה"ס, הייתה קהילה יהודית בארץ הגובל בגאורגיה.

חוקרים ניסו למצוא סימוכין גם בתלמוד. השם איבריה נהגה ביוונית וברומית כ"איבריקה", ומכאן הגיע לתלמוד כ"אפריקי", לפי הפסוק: ^[6] "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר: לאפריקי" ואפריקי אם כך היא הממלכה הגאורגית הקדומה איבריה, ולדעתם הגיע רבי עקיבא ^[7] עד לגאורגיה. חוקרים אחרים זיהו את המילה "כספיא" ^[8] לארצות השוכנות על גדות הים הכספי, לפי סברה זו, לשם נשלחו שליחים בחיפוש אחר לויים לבית המקדש: "ואוצאה אותם על אדו הראש בכספיא המקום ואשימה בפיהם דברים לדבר אל אדו אחיו הנתונים בכספיא המקום להביא לנו משרתים לבית אלוהינו". או משך ^[9] משוייכת לעיר מצחתה ניסינות אלה למציאת סימוכין למוצא יהודי גאורגיה מעשרת השבטים, אינן מעוגנות בהוכחות המתבססות על מחקרים.

על פי משה מחורן, המחבר המשמעותי ביותר של "ההיסטוריה של ארמניה בימי הביניים", מוצא משפחת בגרט, שהעמידה מלכים בגאורגיה ובארמניה, היה מאחד משועי יהודה, שנשבה על ידי נבוכדנצר. ^[10] גם משפחות אחרות מן האצולה הגאורגית היו לפי מקור זה ממוצא יהודי.

ספר דברי הימים של גאורגיה "כארתליס צחובריבה"' שמהווה את המסמך הקדום ביותר הידוע, מייחס את בואם של היהודים לגאורגיה, לתקופת חורבן הבית הראשון: "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי וביקשו אדמה מה"מַמַסַחליסי" (בית האב) של מצחתה תמורת תשלום מס גולגולת. הוא נתן להם אדמה ליד ארגווי, על המעיין הנקרא בשם זאנאווי, והושיבם שם המקום שניתן להם תמורת תשלום מס גולגולת נקרא עכשיו חרק, בגלל המס" במקום אחר, מספר הכארתליס צחוברבה על פליטים יהודים שהגיעו לגאורגיה לאחר שהוגלו על ידי אספסיאנוס והתיישבו במצחתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר. היהודים כונו בשם אוריה או "הוריה", כינוי הרווח בכל המקורות הגאורגיים המוקדמים ומימי הביניים המאוחרים. במאה ה-19, תפס את מקומו הכינוי "איבּראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים. ה"כארתליס צחובריבה" נערך רק במאה ה-11, לכן יש להתייחס במידה של ספקנות למובא בו, גם אם הדברים הכתובים בו נסמכים על מקורות קדומים מאוד, שכן ייתכן שמקורן ברצון לקשר את בואם של היהודים לגאורגיה למאורעות היסטוריים ידועים. יחד עם זאת, יש להניח כי היישוב היהודי בגאורגיה קדם לספירה הנוצרית. גאורגיה שכנה בטווח ההשפעה של האימפריות המזרחיות הגדולות של העת העתיקה - אשור, בבל ופרס - וקיימה עמן קשרי מסחר ותרבות. יהודים היו עשויים להגיע לגאורגיה כסוחרים, כמהגרים או כפליטים, מן המקומות השונים שבהם נפוצו במרחב גדול זה, בעיקר בתקופה שבה הייתה גאורגיה חלק מן האימפריה הפרסית. מכל מקום בימי קדם ובימי הביניים קיימו יהודי גאורגיה קשרים עם ארץ ישראל, ובמיוחד עם יהודי בבל, וקיבלו הנחיות מראש הגולה בבגדד בענייני דת. קשר זה הוא שעיצב את את יהודי גאורגיה כעדה מזרחית, שכן על פי הנחיות אלה קבעו מנהיגי יהדות גאורגיה את מחזור החיים ומחזור השנה ונוסח תפילותיהם. אך במשך הדורות, כבר בתקופה הקדומה, נוספו שלל מנהגים במסורת המקום, כך שעדה זו הפכה להיות עדה עצמאית בעלת מסורת ייחודית ומנהגים עתיקים, משל עצמה. יש לציין כי גם בארמניה, שכנתה הדרומית של גאורגיה, התקיים בין המאות ה-1 לה-4 יישוב יהודי גדול. "כארתליס צחובריבה" מספר כי העברית הייתה בין הלשונות הנפוצות בגאורגיה: "וידברו בכארתלי שש שפות, ארמנית, גאורגית, כוזרית, ארמית, עברית ויוונית, וידעו את השפות האלה כל מלכי כארתלי אבות ואמהות." עובדה זו מלמדת אותנו עד כמה המסורת על קיום קהילה יהודית בגאורגיה הייתה נפוצה. עניין נוסף המחזק את טענה זו היא הימצואותה של כתובת ארמית באותיות עבריות בסביבות מצחתה על קיברו של יהודה גורך.

[עריכה] ימי הביניים

העדויות על קורות היהודים בגאורגיה בימי הביניים מועטות. עם זאת מרקו פולו שעבר בגאורגיה ב-1272, מציין כי יהודים יושבים בטיפליס אבל מספר אינו גדול. ספר דברי ימי גאורגיה מספר על רב סוחר ("דיד-ואצ'ארי") זנכן זרובבל, שנשלח על-ידי חצר המלוכה להביא את חתנה של המלכה תמר מרוסיה. יש הטוענים כי זרובבל היה יהודי. הכיבוש המונגולי, ששם קץ לעצמאותה של גאורגיה והמיט עליה הרס וחורבן, פגע גם ביהודים. יחד עם זאת ייתכן שרמז לקיומם של מרכז תורה ויצירה רוחנית בקרב יהודי גאורגיה במאה ה-14 ניתן למצוא בכתביו של רבי ישעיה מתבריז. במבוא לספרו הקבלי "ספר הכבוד" הוא מציג את עצמו כ"ישעיה המכונה בשם רב בן הרב רבנו יהוסף אלתפליסי ז"ל". מצד שני קיימת גם עדותו של רבי אברהם בן-דאוד המספר על נאמנותם של קהילות ישראל בגאורגיה ליהדות הרבנית.

רבי בנימין מטודלה מונה את יהודי גאורגיה ("ארץ גורון הנקראים גרגנין, היושבים על נהר גיחון, והם הגרגשי מתעסקים בדת הנוצרית") בין אלה אשר "ראש הגולה נותן להם רשות בכל הקהילות האלו לשום על כל קהל וקהל רב וחזן, כי הם באים אליו לקחת הסמיכה ורשות ומביאים לפניו דורונות ומתנות", דהיינו, בסוף המאה ה-12, כבר היו יהודי גאורגיה במעגל ההשפעה של ישיבות בבל. רבי פתחיה מרגנשבורג, עשר שנים לאחר מכן, מספר על מיעוט מספרם של היהודים בגאורגיה.

בשנת 1328 העניק המלך אלכסנדר הראשון למי שהיה הקתוליקוס לשעבר ואפטיארך דימיטריוס גם 27 משפחות של יהודים. וזאת כנארה על פי הנוהג הפאודלי של עבדות האוצר. הקיסר אלכסנדר הראשון ידוע גם בשל רדיפתו את יהודי גאורגיה.

[עריכה] המאה ה-19

ראה גם: יהדות האימפריה הרוסית, תחום המושב

סיפוח גאורגיה לאימפריה הרוסית ב-1801, בעקבות החוזה של גאורגייבסק, גרמו לשינויים בקהילה היהודית בגאורגיה. בתחילה חל שיפור הדרגתי שחל במצב הביטחון. דבר שהקל על הרוכלים שהסתובבו בדרכים, אך מצב הצמיתים לא השתנה. הפקידות הרוסית לרוב לא התערבה בענייני הנסיכים הגאורגים, והם המשיכו לעשות בצמיתיהם ככל העולה על רוחם. כאשר פנו יהודים לעזרת השלטונות כדי שיגנו עליהם מפני עריצות אדוניהם, פסקו אלו לטובת היהודים רק לעתים רחוקות. היהודים, כשאר תושבי גאורגיה, נאלצו להתמודד באטימות לבה של הבירוקרטיה הרוסית, ולעתים הוצבו בפניהם קשיים חדשים כמו הגבלות על חופש המסחר.

השלטונות הרוסיים נהגו ביהודי גאורגיה בתחילה כבשאר הגאורגים בגאורגיה. חוקת 1804 התירה את התיישבותם של היהודים ה"אירופיים" בקווקז. אולם רק מספר מועט של בעלי מלאכה הגיעו לגאורגיה. פקודת הסנאט משנת 1825 אסרה את ההתיישבות היהודים בקווקז, ו"התקנות בדבר היהודים", בשנת 1827, הוציא משרד הפנים הרוסי צו גירוש, שכלל את היהודים המקומיים והיהודים הזרים. התערבותם המהירה של השלטונות המקומיים מנעה את גירושם של היהודים המקומיים. משנת 1835 הוציאה את גאורגיה מכלל השטחים המותרים לישבת יהודים. התעוררה אף בעיית גירוש היהודים משם, אולם השלטונות המקומיים התנגדו לגירוש וטענו כי חלק ניכר מהיהודים עוסק בחקלאות ומסחר וחלק מהם צמיתים.

למרות צו הגירוש חזרו יהודים מרוסיה לגאורגיה כיחידים, כשהם עושים שימוש ברשיונות ישיבה זמניים שהוצאו רק לבעלי מלאכה מומחים ונדרשים, או לחיילים לשעבר בצבא הרוסי. חיילים אלה קיבלו היתר מגורים מחוץ לתחום המושב. צווי גירוש נוספים הוצאו בשנים 1815 ו-1847, ובמחצית המאה ה-19 נמנו עם היהודים האשכנזים בטביליסי רק כמה עשרות משפחות.בשנת 1852 חזרו השלטונות והתירו התיישבות יהודים רוסיים בגאורגיה, תוך הגבלות רבות, ומאז חל גידול מתמיד במספרם. החלת הצו לשחרור הצמיתים בגאורגיה בשנת 1864, לא שינתה בהתחלה מאומה. הנסיכים לא מיהרו לשחרר את היהודים מהתחייבויותיהם, ולאחר שחרורם, נותרו רבים מהם מרוששים וחסרי אמצעי מחיה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התפתחה גאורגיה באופן כלכלי. דבר שהשפיע על מצב היהודים: סלילת דרכים ומסילות ברזל, פיתוח הנמלים בים השחור ופיתוח החקלאות והתעשייה הביאו עמם תנופת מסחר. ונצמח מעמד של סוחרים בקרב היהודים, שעסקו בסחר בין חלקי הארץ השונים וחדרו גם לסחר הבינלאומי. התפתחויות אלו הביאו לשינויים דמוגרפיים: קהילות שלמות עקרו מהכפרים לערים. קהילות יהודיות חדשות נוסדו בערים סוחומי, פותי ובתומי שעל חוף הים השחור. בטביליסי, שבה היו בתחילת המאה רק יהודים מעטים, הלך מספרם וגדל. הקהילה היהודית שבאחלציחה, שמעמדה כמרכז לסחר עם תורכיה נפגע, נידלדלה והלכה לקראת סוף המאה, ויושביה היגרו למרכזי מסחר שונים בקווקז, בעיקר לטביליסי. לעומתה, גדלה הקהילה בכותאיסי במספר אנשיה ובעושרה. עם יהודי כותאיסי נמנו כמה מסוחריה הגדולים של הארץ, שהנודע בהם היה אהרון אליגולשווילי.

יהודים רבים הגיעו למקום ללא אישורים מתאימים וחיו בחשש מתמיד מפני גירוש. בשנת 1890 ישבו בבתומי כמאה משפחות יהודיות של אשכנזיות, אך רק ל-47 מתוכן הייתה זכות ישיבה. רובם עסקו במלאכה, אך היו גם שעסקו בסחר בנפט, שהגיע בצינור מבאקו שעל הים הכספי. השלטונות עצמו עין כל עוד לא התעוררו בעיות כלשהן. גם בערים הגדולות האחרות חיו רבים ללא רשיונות.

עד סוף המאה ה-19 היו היהודים האשכנזים והיהודים המקומיים (הספרדים) זרים זה לזה. הספרדים ראו באשכנזים כופרים. האשכנזים לעומתם זילזלו בספרדים וראו בהם אנשים נחשלים. כמעט לא התקיימו קשרים בין היהודים המקומיים ובין האשכנזים. גם שפתם הייתה שונה.

השלטון הצארי החדש שהובאה לגאורגיה על ידי הפקידות הצארית והכנסייה הפרובוסלבית, שניסתה לדחוק את רגלי הכנסייה הגאורגית המקומית,היה בעל נטיות אנטישמיות. שמצאה הד בקרב חוגים מסוימים באוכלוסייה המקומית, שבאו לידי ביטוי בעלילות דם, שכמה מהן לא התפרסמו מעבר לאזור הכפרי שבו התרחשו, אך שתיים מהן עוררו הדים בגאורגיה ומחוצה לה.

[עריכה] עלילת הדם בסוראמי

ביוני 1850 נעלם ילד קטן, בן לזוג מגורי שהתארח בבית משפחה בסוראמי (עיירת נופש הררית למרגלות רכס סוראמי כיום בנפת חאשורי שבמחוז כארתלי הפנימית), והיהודים הואשמו ברציחתו. גופתו של הילד נמצאה כעבור ארבעה ימים. ראש הפלך דאז, דמיטרי אבשידזה, הזעיק את רופא השירות, בנתיחת הגופה נמצאו מים במוח ועשבים בקיבה, לפכך קבע כי הילד לא הומת בידי אדם. התושבים לא באו על סיפוקם והאשימו את הרופאים בקבלת שוחד. לכן פרצו לבתי היהודים והתעללו בהם, ולא איפשו ליהודי המקום להזעיק עזרה. בלילה עלה בידם של ארבעה יהודים להערים על שמירת התושבים, והם יצאו לטביליסי. עוזרו של הנציב שיגר אנשים לחקור את המקרה. בינתיים שיחדו תושבי המקום ילדה יהודייה קטנה, שהעידה על אביה כי הוא החזיק את הילד על ברכיו ופצע אותו ואילו יהודי אחר אסף את הדם לצורך שימוש לחג הפסח. כשהגיעו החוקרים, פנו מיידית לחיפוש ראיות נוספות בבתי היהודים ומצאו פיסת בד מוכתמת בדם (כנראה דם וסת). שלושה חודשים לאחר שהחוקרים אספו את הראיות זומנו המאשימים לבית המשפט למתן עדות. והיהודים נדרשו להודות באשמה. כיוון שלא הודו, נשלחו למאסר שמונה מלומדים של יהודי סוראמי, וניסו להוציא מהן הודאה תוך עינויים, ששניים מהם מתו בעקבותיהם. יהודי המקום פנו אל הקהילה היהודית בקושטא, והביאו את הענין לידיעת משה מונטיפיורי. האחרון פנה לנסיך מיכאל וורנצוב, ^[12]המושל הכללי של הקווקז, שישב בטביליסי בבקשה לטהר את שמם של היהודים. וורנצוב, שנודע כמושל נאור אשר תרם רבות להתפתחותה של גאורגיה, התחמק וטיהר את רשויות המשפט הרוסי מאשמה של עיוות דין ואת הסוהרים מאשמת עינויים, מצד אחד. ומאידך, טען כי על פי העדויות המצויות כרגע היהודים שהואשמו הם בגדר חשודים בלבד, ולכן שיחרר לכאורה את העצורים, והחקירה נמשכת. בפועל, על פי הידוע, נשלחו העצורים לסיביר.^[13]

[עריכה] עלילת הדם בסצ'חרה

עלילת הדם המפורסמת יותר התרחשה ב-4 באפריל 1878 בכפר פרוויסי ליד סצ'חרה שבנפת סצ'חרה אימרתי, בו נאשמו תשעה רוכלים יהודים ברצח ילדה נוצריה בת 6, זארא מודבדזה, ושימוש בדמה לאפיית המצות הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, עלילת דם זו הביאה להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינסבורג מסנקט פטרבורג. שני עורכי-דין נודעים, היהודי קרופניק (1845-1905) והרוסי אלכסנדרוב, שנקראו להגן על הנאשמים, הצליחו, ב-13 במרץ 1879, להפריך את ההאשמות, והנאשמים זוכו מכל אשמה.^[15]

לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בכותאיסי בין נוצרים ויהודים, יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגאורגית. הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגאורגיים בדומה הרוסית הגנו לא אחת על עניני היהודים. סטודנטים גאורגים, עמדו לצד היהודים בזמן הפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, הגנו עליהם בגופם, ואחד מהם אף שילם על כך בחייו.

[עריכה] מספר היהודים במאה ה-19

על פי מפקד משנת 1835 ישבו בגאורגיה ובעבר-הקווקז 12,234 יהודים מתוכם:

• כותאיסי 1,363 יהודים ו- 113 קראים
• גורי 1,040 יהודים
• אחלציחה 623 יהודים
• טיפליס 61 יהודים

על פי מפקד משנת 1897 ישבו בגאורגיה 18,574 יהודים:

• פלך טביליסי 9,710 יהודים
• פלך קוטאיסי 8,864 יהודים

מהם 6,665 יהודים מקומיים

[עריכה] עליית הגורג'ים לישראל

ערך מורחב – שכונת הגורג'ים

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כבר היו קיימות בגאורגיה קהילות של יהודים אירופיים, כאשר היחסים ביניהם לבין היהודים המקומיים היו מתוחים. בשנת 1863 החלו יהודים מגאורגיה לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1914 היו בארץ כ-500 עולים מגאורגיה שכונו גורג'ים (שמם על פי התורכים ששלטו בישראל באותם ימים), שהתגוררו בעיקר בירושלים. במפקד אוכלוסין בשנת 1916 הובחנו 8 עדות גדולות, כאשר הגורג'ים נמנו ביניהם. ^[16] ועד היום קיימת השכונה הירושלמית הנקראת "שכונת הגורג'ים". רוב העולים היו מהערים הגדולות: כותאיסי, אחלציחה וצחינוואלי, ומעיירות והכפרים: בנדזה, קולאשי וסצ'חרה. ב-1920/21 מנתה קהילה זו 1,700 איש. קבוצה נוספת של יהודים הובאה על ידי פקידי הברון רוטשילד, בשנת 1929, שרכש את אדמות היישוב בנימינה מידי פיק"א, והביא בין היתר גם משפחות של יהודים יוצאי גאורגיה, לסייע בחקלאות, ובתעשיית הבשמים. ^[17]

[עריכה] יהדות גאורגיה במאה ה-20

ערך מורחב – הציונות בגאורגיה

הניכור בין האשכנזים לבין הרבנים בתחילת המאה ה-20. אחרי ההדחקה של מהפכת 1905, השלטונות הסובייטים גילו יחס נוקשה כלפי היהודים שהתגוררו ברחבי האימפריה הרוסית. יהודי גאורגיה התרחקו מיהודי רוסיה בכדי להדגיש את נאמנותם למונרכיה.

[עריכה] תקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת

רשימת בתי הכנסת בגאורגיה בשנת [18]1946
בית הכנסת	עיר	שנת הקמה	הערות
אחלציחה	טביליסי	1885	[19]
צחינוואלי	טביליסי	1922	[20]
פרסי	טביליסי	1922	[21]
אחלציחה	טביליסי	1864	[19]
בית כנסת	אחלציחה	1880
בית כנסת	אחלציחה	1860
בית כנסת	כותאיסי	[22]
בית כנסת	כותאיסי	1835
בית כנסת	כותאיסי	1886
מספר 1	קולאשי	1862
מספר 2	קולאשי	1902
מספר 3	קולאשי	1910
מספר 4	קולאשי		[23]
מספר 5	קולאשי	1905
ע"ש ספיאשווילי	באנדזה	1910
ע"ש אדז'יאשווילי	באנדזה	1916
בית כנסת	ואני	1911
בית כנסת	סוג'ונה	1822	[24]
בית כנסת	זוגדידי	1944
בית כנסת	אוני	1895
בית כנסת	כארלי
בית כנסת	סוראמי	1915
בית כנסת	סטאלינרי		[25]
בית כנסת	גורי	1944
בית כנסת	צחאקאיה	1880
בית כנסת	סצ'חרה		[26]
בית כנסת	סצ'חרה	1903
בית כנסת	לאילשי	1880
בית כנסת	סוחומי		[27]

ב-26 במאי 1918 הכריזה הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה על עצמאותה. הקהילה היהודית בגאורגיה עברה שינויים רדיקליים, והיהודים קיבלו שיוויון זכויות מלא במדינה. החידוש באפשרות של נאום בחופשיות, חופש העיתונות והחופש להתארגנות הובילו לחידוש המעורבות היהודית בחיים הציבוריים. זה הוביל גם לחידוד את הקשר בין הציונים למתנגדיהם. דוד באזוב, ממנהיגי התנועה הציונית בגאורגיה, בנאומו בפני ועידת ציוני הקווקז בבאקו ב-1917, הביא אחת מהצלחות הציונים, ייסוד בית ספר עברי-ציוני בטביליסי ב-1918. בית הספר היה מושתת על יסודות פדגוגיים מודרניים. בראשו עמד נתן אליהשווילי, מורה ציוני צעיר מצחינוואלי, שהגיע באותה שנה להשתקע בעיר. בית ספר זה נוהל ב"שיטת עברית בעברית", שיטה שהופעלה קודם לכן על ידי אברהם חוולס, בשנת 1906 בצחינוואלי. באותה שנה נוסד בכותאיסי הדו שבועון הציוני הראשון בשפה הגאורגית, "אֶבּראֶליס חמה" ("קול היהודי"). בין הכותבים בביטאון היו דוד באזוב עצמו, בנו הרצל באזוב, נתן אליהשווילי, בן ציון אליגולשווילי ועוד. המפלגה הסוציאליסטית המנשביקית שהייתה בשלטון ראתה ביהודי גאורגיה חלק בלתי נפרד מן העם הגאורגי ולא הכירה בזכותם לקיום לאומי נפרד, ובהתאם לקו זה עסקה העיתונות המשביקית בבעיה היהודית. לכאורה שרר אז בגאורגיה חופש עיתונות אבל נהנו ממנו בעיקר המצדדים בהתהוללות. "קול היהודי", שרוב קוראיו היו יהודים, צידד בייחודו של העם היהודי. ^[28]פלישת הצבא האדום לגאורגיה ב-1921 הורידה את הרוח ממפרשי הציונים ומתנגדיהם. תחילה דגל המשטר החדש במדיניות של כיבוד האמונות הדתיות המקומיות. לא נסגרו בתי כנסת, וגם פעילות ציונית לא נמנעה. זמן קצר לאחר הכיבוש הודיעו השלטונות על פתיחת בית-ספר ממשלתי ליהודי גאורגיה בטביליסי, בשם: "בית-ספר עמלני מספר 102", בהנהלת נתן אליהשווילי, ונמסר לו כי העברית תהיה מקצוע חובה בבית הספר, כשפה הלאומית של היהודים. עמדה זו, שהייתה תמוהה לנוכח המדיניות הסובייטית שהייתה עויינת ליהודים ולציונות, עקב רצונם של הסובייטים לתקוע טריז בין תומכי הלאומיות היהודית למתנגדיה, המנשביקים. פעולה זו הביאה לפנייתו של רבה הראשי של בתומי, ורבנים אחרים לוויכוח פומבי בענין זה. בוויכוח עלבו הרבנים באליהשוולי על אש רכינה את בית הספר, תלמוד תורה. י.ס. רבינוביץ, קומוניסט יהודי ותיק, שנתן את ההוראה לגבי השפה העברית, שילם על כך מחיר אישי כבד. שר החינוך הסובייטי, לונצ'רסקי, החשיד אותו בלאומיות והוא הוצא מן המפלגה. המצב השתנה לרעה בשנת 1924, בעקבות מרד אנטי-רוסי ואנטי-סובייטי בגאורגיה שדוכא, והדרדרות המצב הכלכלי, השתנה יחס השלטונות ליהודים לעוין. פעילות ציונית נאסרה, תלמודי תורה נסגרו, אליהשוולי פרש מניהול בית הספר (כבר ב-1923), לטובת מנהל שאיננו יהודי, והשפה העברית נעלמה עם השנים כמקצוע בבית הספר. ^[29] התוכנית הסובייטית לאגד את כל היהודים בקולחוז יהודי נכשלה. גם בזכות השלטון הסובייטי המקומי. יהודי גאורגיה המשיכו לשגשג במסחר. בהסכם שקט עם השלטון המקומי, פיתחו היהודים מפעלים קטנים תחת המעטפת ממשלתית.^[30] המנהיגות הציונית החלה למקד את מאמציה בעלייה לארץ ישראל, כאשר השלטונות הסובייטים התנגדו למאמצים אלה. באותה שנה גם יצא העיתון השני של יהודי גאורגיה "מכאבלי" ("მაკავეელი"),^[31] הוא נסגר לאחר צאת גליונו השלישי. באותן שנים יצאו לאור עיתונים יהודיים נוספים.^[32] במהלך שנות ה-30, המצב הכלכלי והפוליטי הורע אף יותר. פעילות פוליטית וציונית דוכאה על ידי השלטונות הסובייטים. פעילים רבים נאסרו ונרצחו.

[עריכה] בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה

במהלך מלחמת העולם השנייה נלחמו אלפי יהודים גאורגים נגד הנאצים כחיילים בצבא הסובייטי ורבים מהם קיפחו בה את חייהם. בתקופת המלחמה התרכזו יהודים בגאורגיה, מהמפונים משטחי הכיבוש הנאצי. בשנת 1926 מנו יהודי גאורגיה 21,471 איש, ובשנת 1939 24,000 איש. ^[33]

על פי מחקרו של מרדכי אלטשולר, "יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות", ^[34] פרסם 'המכון לחקר הגבולות וחוץ-לארץ' שבגרמניה חוברת המפרטת את 'רשימת הלאומים, העמים והשבטים של האזורים שהיו פעם ברית-המועצות'. חוברת זו כללה את היהודים ההרריים כקבוצה אחת וחלק מיהודי ברית המועצות. בין הגרמנים התגלע ויכוח, מצד אחד ראשי משטרת-הביטחון, שראו בכל היהודים בקווקז, קרי היהודים הרוסיים, הגאורגיים וההרריים, גורם זר ומזיק שיש להשמידו, ומצד שני, משרד החוץ הגרמני, שהיו מעוניינים לטפח את אהדת המוסלמים המקומיים לגרמניה, ולכן ביקשו להתחשב בהשפעה שעלולה להיות לרצח המוני של יהודים הרריים על האוכלוסייה המקומית. הם סברו כי השבטים באזור יפרשו את רדיפת היהודים כמטרה כוללת של הגרמנים להמיד את כל הקווקז. בהקשר זה גם התעוררה השאלה האם יהודי ההרים הם מגזע יהודי או עם עתיק שקיבל עליו את היהדות. בהתאם לשיקולים אלה החליטו הגרמנים להניח בינתיים ליהודי ההרים. בכל אופן, הגרמנים בסופו של דבר לא כובשים את גאורגיה.

המוסד התרבותי היהודי היחיד שהמשיך להתקיים היה המוזיאון להיסטוריה ואתנוגרפיה, שנפתח בטביליסי בשנת 1933. כ-60 ציורים של שלום קובושווילי הציגו את חיי היומיום הגאורגיים וההיסטוריה של יהדות גאורגיה. המוזיאון נסגר בשנת 1951, שנים מספר לאחר שמנהלו, אהרון קריכלי, נעצר בשנת 1948. חלק מהציורים המוצגים הועברו למוזיאון ההיסטורי והאתנוגרפי של גאורגיה ^[35]על שם ג'נשיה שבטביליסי, חלק למוזיאונים אחרים, והיתר נעלמו.

[עריכה] מכתב 18 המשפחות

ההזדהות של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בתחילה, השלטונות הסובייטים סירבו לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 משפחות יהודיות מגאורגיה שלחו מכתב לוועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה להגר לישראל. המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעליה לישראל. זה גרם למערכה אינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל. מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 לאו תאנט, המזכיר הכללי של האו"ם, דרך גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הובילה לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עליה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות, כ-17% מיהודי ברית המועצות עלתה בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1970 ל-24,800 ב-1989. בשנת 1991, גאורגיה הכריזה על עצמאותה. מספר אלפי יהודים גאורגים עלו לישראל מאז. בשנת 1993 מספר היהודים בגאורגיה הוערך ל-14,500 איש.

[עריכה] עליית שנות ה-70

פתיחת שערי ברית המועצות לעליה מגאורגיה לא שברה את מסך הברזל, והעולים נאלצו עם עלייתם להתנתק מכל קשר עם ארץ מוצאם, והתפתחה במרוצת הזמן תרבות של יהודי גאורגיה בישראל. כמו כן יצא עיתון ישראלי בשפה הגאורגית בשם: "עליה מגאורגיה", המופץ עד היום.

[עריכה] עליית שנות ה-90

ערך מורחב – העלייה מחבר העמים בשנות התשעים

העלייה מחבר המדינות העצמאיות בשנות התשעים של המאה העשרים החלה למעשה עוד בסוף שנות ה־80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. עליית יהודי גאורגיה בדומה לעלייה מיתר חבר העמים לא הייתה עליה בעלת מניעים ציוניים בעיקרה. והסיבות לעלייה זו היו בעיקר כלכליות והחשש לביטחון האישי, עקב נפילת הקומוניזם והתוהו ובוהו ששרר ברוסיה בשנים הראשונות שלאחריו.

[עריכה] יהודי צחינוואלי

מספר יהודי צחינוואלי במאה ה-20:

• 1886 1,900
• 1922 1,700
• 1959 1,600
• 1970 1,500
• 1989 400

[עריכה] כיום

כיום מספרם של יהודי גאורגיה נאמד בכ-150,000, כאשר כ-110,000 ^[1]חיים בישראל.

בשנת 2005 יצא בישראל לראשונה ערוץ טלוויזיה חדש בשפה הגאורגית - GTV, ושודר בתחילה ביס ולאחר מכן בתחילת 2007 גם בהוט.

קהילת יהודי גאורגיה פיתחה מימי קדם ניב שנשמר עד היום ונקרא גאורגית יהודית (Gruzinic).

[עריכה] מקורות

• האנציקלופדיה העברית, ערך גאורגיה, עמוד 174-175, פרק: תולדות היהודים בגאורגיה
• יצחק דוד יהדות גאורגיה וארץ-ישראל, אתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה
• גרשון בן אורן, תולדות יהודי גאורגיה עד ימי המשטר הסובייט', אתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה
• האנציקלופדיה היהודית, באנגלית
• מאמרם של גרשון בן אורן, וולף מוסקוביץ, מאפייני לשון הדיבור של יהודי גאורגיה, המשך, פורסם בפעמים, 31, תשמ"ז 1987, עמ' 95-119
• מאמר של גרשון בן אורן, "מונטיפיורי ויהודי גאורגיה", פורסם בפעמים, 20, תשמ"ד 1984, עמ' 69-76. חוברת שיוחדה לנושא שתדלנותו המדינית של מונטיפיורי במלאות מאתיים שנים להולדתו
• מאמר של גרשון בן אורן (ציצואשווילי), "סקר בבליוגראפי של יהדות גאורגיה", פורסם בפעמים, 4, חורף תש"ם 1980, עמ' 111-113
• מאמר של קונסטנטין לרנר, יהודי גאורגיה אסטרטגיה של הישרדות, ביקורת על סיפרה של רחל ארבלי ולילי מגל, "בארץ גיזת הזהב - תולדות יהודי גאורגיה ותרבותם", פורסם בפעמים, 52, קיץ תשנ"ב, עמ' 145-147
• מאמר של גרשון בן אורן, "בית הספר היהודי בגאורגיה הסובייטית", פורסם בפעמים, 9, תשמ"א 1981, עמ' 37-42. חוברת שהוקדשה לתולדות החינוך היהודי בקהילות המזרח

[עריכה] קישורים חיצוניים

• קהילת יוצאי גאורגיה
• האנציקלופדיה היהודית, באנגלית
• הקהילה היהודית בטביליסי, גאורגיה, בעברית
• יורם בילו, "הפתגמים של יהודי גורגיה - הגשר והמחקר"
• סרגיי מטרבלי, חסיד אומות העולם
• Jews of the Republic of Georgia, באנגלית
• הצעת חוק הרשות הלאומית לתרבות מורשת יהדות גאורגיה (גרוּזיה), התשס"ז-2007 - למחקר תיעוד והנצחה של מורשת יהדות גאורגיה, 19.3.2007

[עריכה] לקריאה נוספת

• י. טשארני, ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז, תרמ"ד
• קונסטנטין לרנר, "Judaeo-Christians in the Ancient Georgian Capital Mtzkheta", 1991
• קונסטנטין ב' לרנר, מיכאל טשרנין "ידיעות על תולדות ירושלים בכתבי יד גרוזיניים עתיקים" (עותק נמצא במכון בן-צבי)
• ד"ר טר-אוגנוב נוגזאר, "יהודי גאורגיה במאה הי"ט ותחילת המאה הכ': חברה וכלכלה" - המחקר העוסק ביהודי גאורגיה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20
• גרשון בן-אורן, "שלושה תרגומי התנ"ך האחרונים לגרוזית: בגאורגיה, בשבדיה ובישראל", פעמים 84 קיץ תש"ס
• אטנלוב יצחק, "המחול הגאורגי בישראל", האגודה למען יהדות גאורגיה בלוד, 1990
• יונתן חיים גורל, "החכם הגרוזי באגדת הקדושים הגרוזית", עבודת גמר באוניברסיטה העברית בירושלים
• לוי אליגולאשווילי, "כיצד ניצלו היהודים יוצאי גאורגיה בצרפת הכבושה, יד ושם
• אברהם ספיר, "קולאשי ויהודי גאורגיה", 2002^[36]
• לאונרד שרואטר, יציאת מצרים האחרונה, פרק 7, "גאורגיה: יהדות משיחית", באנגלית, עמ' 119-130 ISBN 0295956852

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1 1.2} התיישבות בני העדה הגרוזינית בישראל באתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה
2. ^ על פי אומדן לגבי השנה 2001-2002 המבוסס על נתונים שפורסמו על ידי American Jewish Yearbook – 2001, הקונגרס היהודי העולמי, מכון א. הרטמן ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, כפי שפורסמו באתר בית התפוצות
3. ^ מלכים ב' י"ז ו'
4. ^ עמוס ד' ג'
5. ^ ירמיהו נ"א כ"ז
6. ^ בתלמוד תמיד ל"ב א'; סנהדרין צ"ד א'
7. ^ ר"ה כ"ו א'
8. ^ עזרא ח' י"ז
9. ^ תהילים ק"כ ה'
10. ^ סיריל טואומנוף, "איבריה בערב שלטון הבגרטידים", עמ' 22, cited in: Suny (1994), p. 349
11. ^ הנוסח העתיק של "חיי נינו הקדושה", חיבור המתאר את קורות חייה של נינו הקדושה, שהביאה את הנצרות לגאורגיה, נכתב בארמית במחצית הראשונה של המאה ה-4 בידי חברים בקהילה היהודית במצחתה, בירתה העתיקה של כארתלי. הוא תורגם לגאורגית והורחב במאה ה-5. זוהי, העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים בגאורגיה
12. ^ מיכאל וורנצוב - פלדמרשל, ששימש בשנים 1844-1854, כנציב העליון של רוסיה בקווקז. הוא היה זה שדאג לסיפוח מלא של הקווקז לרוסיה. הוא היה איש משכיל ונבון, שעשה לעידוד ההשכלה והתרבות בגאורגיה, ומדיניותו הייתה גמישה בדרך כלל
13. ^ גרשון בן אורן, "מונטיפיורי ויהודי גאורגיה"
14. ^ מגרלישווילי גרשון, "משפט כותאיסי", הוצאת: לשכת "בני ברית" של יוצאי גאורגיה בישראל על שם יוסף טרומפלדור, תל אביב, 1978. 100 שנים למשפט עלילת הדם הראשון ברוסיה 1878-1978. דין וחשבון סטנוגרפי
15. ^ כותאיסי (КУТАИ´СИ) מתוך מהדורת האינטרנט של אנציקלופדיה יהודית קצרה בלשון הרוסית
16. ^ עוזיאל שמלץ, בעיות מושגיות במחקר של עדות ישראל, עמ' 126
17. ^ www.binyamina.org
18. ^ מקור הנתונים: ארכיב אוקטיאבר'סקוי רבוליוצי. מובאים במאמרה של לילי באזובה, "בתי הכנסת והחיים סביב בית הכנסת בגאורגיה שלאחר המלחמה" (מלחמת העולם השניה), בספרו של יעקב רואי, "יהודים והחיים היהודיים ברסיה וברוסיה הסובייטית", 1995, עמ' 300, באנגלית. המאמר עצמו בעמ' 290-300 הרשימה נערכה על ידי השלטונות הסובייטים לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה ל'עשות סדר' בכל הקבוצות הדתיות ברחבי ברית המועצות
19. ^ ^{19.0 19.1} בית הכנסת של הקהילה הדתית של אחלציחה
20. ^ בית הכנסת של הקהילה הדתית של צחינוואלי
21. ^ בית הכנסת של יהודי פרס
22. ^ בסוף המאה ה-18 - תחילת המאה ה-19
23. ^ בית הכנסת מספר4 התמוטט ובמקומו הוקם בית הכנסת מספר 5
24. ^ על פי עדויות אחרות בית הכנסת קיים משנת 1819
25. ^ סטאלינירי (כיום צחינוואלי) בית התפילה של ברטי. שנת יסוד לא ידועה
26. ^ שנת יסוד לא ידועה
27. ^ בית כנסת בבית פרטי (באופן לא רישמי). על פי הנתונים הרישמיים לא היו בתי כנסת בסוחומי. בשנת 1950 נהרס בית הכנסת המקומי על ידי מועצת האבחזים בהוראת השלטונות הסובייטים
28. ^ גרשון בן-אורן (ציצואשווילי), "סקר ביבליוגראפי של יהדות גאורגיה" עמ' 112
29. ^ גרשון בן אורן, "בית הספר היהודי בגאורגיה הסובייטית"
30. ^ Sascha L. Goluboff,"Jewish Russians: Upheavals in a Moscow Synagogue", עמ' 69
31. ^ www.nplg.gov.ge
32. ^ בין העיתונים שיצאו לאור היו: "אֶוורֶיסקאיה ז'יזן" (רוסית, "החיים היהודיים", 1920), "קאווקאזסקי אֶוורייסקי וֶסטניק" (רוסית, "המודיע היהודי של הקווקז", 1919-1920), "משרוֹמֶלי אֶבּראֶלי" (גאורגית-רוסית, "העמל היהודי", 1933)
33. ^ בנג'מין פינקוס, יהודי ברית המועצות: ההיסטוריה של המיעוטים הלאומיים, אנגלית
34. ^ מרדכי אלטשולר, יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות
35. ^ גרשון בן אורן, "המוזיאון ההיסטורי-אתנוגראפי ליהודי גאורגיה"
    לילי מגל, "גנזי המוזאון ליהודי גאורגיה והסיכוי לחידושו"
36. ^ בגאורגית: ნანახი, განცდილი, გაგონილი