היסטוריה של סוריה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הארכיאולוגים הראו כי סוריה הייתה מרכז לאחת מהציביליזציות הקדומות על פני כדור הארץ. בעיר אבלה שבצפון סוריה התגלו בשנת 1975 שרידיה של אימפריה שמית אשר השתרעה מהים האדום ועד צפון תורכיה ומסופוטמיה בין 2400 ו 2500 לפני הספירה. בעיר אבלה בתקופה זו הייתה אוכלוסייה של כרבע מליון אנשים. המלומדים מאמינים כי שפתה של אבלה הנה השפה השמית הקדומה ביותר.
סוריה יושבה על ידי עברים, ארמים, חתים, יוונים, רומאים, ערבים, ביזנטים, וצלבנים, בטרם נשלטה על ידי האימפריה העותומנית. סוריה היא בעלת חשיבות בהיסטוריה של הנצרות. שאול התרסי המיר דתו לנצרות על הדרך לדמשק וארגן את הכנסייה הנוצרית הראשונה בעיר אנטיוכיה בסוריה הקדומה, משם יצא למסעותיו.
במאה השביעית סוריה נכבשה על ידי הערבים, ותרבותה הנוכחית היא תוצאה של כיבוש זה. במאה השלוש עשרה פולשים מונגולים שדדו את הארץ, החריבו ערים ומערכות השקיה. בסוף המאה ה-15 גילוי נתיב הים מאירופה למזרח הרחוק הקטין את הצורך במעבר יבשתי, וחשיבותה של סוריה פחתה. סוריה הייתה מחוז נידח באימפריה העותומנית עד המאה ה-19.
תוכן עניינים |
[עריכה] המנדט הצרפתי
לאחר מלחמת העולם הראשונה האימפריה העותומנית התפרקה, ובשנת 1922 חבר הלאומים חילק את המחוז העותומני בין בריטניה (אשר קיבלה את ירדן וחלקה הצפוני של ישראל) ובין צרפת אשר קיבלה את סוריה ולבנון.
ב1920 ממלכה ערבית עצמאית סורית נוצרה תחת שלטון המלך פייסל מן השושלת ההאשמית, אשר לאחר מכן מלך על עיראק. ממלכה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. בקרב מרג' עיון כבשו הצרפתים את סוריה, ולאחר מכן קיבל כיבוש זה גושפנקא של מנדט של חבר הלאומים. המנדט עיצב מחדש את גבולותיה של סוריה. ראשית, נוצרה המדינה החדשה לבנון. שנית נמסרו לידי תורכיה חלקים ממחוז חאלב, וכן מחוז אלכסנדרטה, לאחר מכן.
עם תבוסת צרפת בשנת 1940 במלחמת העולם השניה סוריה נשלטה על ידי משטר וישי עד שכוחות בריטים וכוחות צרפת החופשית כבשו אותה ביולי 1941. סוריה הכריזה על עצמאות בשנת 1941 אך רק ב 1 בינואר 1944 הוכרה כרפובליקה עצמאית. תחת לחץ של לאומנים סורים פינו הצרפתים את כוחותיהם ב־17 באפריל 1946 (ותאריך זה נחשב ליום חגה הלאומי של סוריה) והשאירו את הארץ בידיה של הממשלה הסורית שנוצרה עוד בזמן המנדט.
[עריכה] מעצמאות סוריה ועד לשנת 1970
למרות שהכרזת העצמאות הסורית לוותה בפיתוח כלכלי מואץ, הפוליטיקה הסורית עד לשנות השישים המאוחרות הייתה בסימן של תוהו ובוהו. בין 1946 ו 1956 סוריה נשלטה על ידי 20 ממשלות שונות, וקיבלה ארבע הצעות חוקות שונות.
בשנת 1948 הייתה סוריה מעורבת במלחמת העצמאות של ישראל. הצבא הסורי גורש משטח ישראל, אך הצליח לבצר מתחמים ברמת הגולן, ולשמור על הגבולות הבינלאומיים. התבוסה במלחמת העצמאות, וזרם הפליטים הפלסטינים שזרם אל סוריה, גרמו לתחושות של יאוש ואכזבה. תחושות אלו ערערו את המשטר, שהיה בלתי יציב ממילא. סדרה של הפיכות צבאיות שהחלה בשנת 1949 העלתה לבסוף לשלטון את הקולונל אדיב שישקלי בשנת 1951. ב1954 איבד הקולונל שישקלי את כיסאו, לטובת משטר שהיו בו אלמנטים לאומנים ערביים, וסוציאליסטים.
אל מול ישראל הייתה מדיניות סוריה תחת כל המשטרים מדיניות עוינת ואגרסיבית. סכסוכים על מקורות המים, פשיטות והפגזות על יישובים בגבול, לוו בפעולות כגון פעולת כנרת בה פשט צה"ל על מוצבים סוריים החולשים על הכנרת, וגרם לעשרות הרוגים ושבויים ב11 בדצמבר 1955.
במלחמת סיני ב1956 הוכרז משטר צבאי בסוריה. יחידות צבא סוריות ועיראקיות הוזרמו אל ממלכת ירדן על מנת למנוע פלישה ישראלית. יחידות אלו היו בין הגורמים באפריל 1957 לנסיון הפיכה פרו נאצריסטי בירדן, אשר נכשל.
בנובמבר 1956 חתמה סוריה על ברית עם ברית המועצות ובכך איפשרה לברית המועצות מעוז נוח בליבו של המזרח התיכון. הברית איפשרה לצבא הסורי אספקה של מטוסים וטנקים חדישים.
חוסר היציבות הפנימית בסוריה, והאמונה בלאומיות הערבית שעורר גמאל עבד אל נאצר שנחשב בעיני העולם הערבי לאחר מבצע סיני כמי שעמד מול הישראלים, והמעצמות הקולוניאליות וניצח, הביאו לאיחוד בין מצרים וסוריה. ב 1 בפברואר 1958 הכריז הנשיא הסורי שוכרי אל כוותלי על איחוד בין שתי המדינות, ויצירת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ). המדינה המשותפת הייתה בעלת דגל אחד, פרלמנט אחד, ונשיא אחד - הוא גמאל עבד אל נאצר.
הכרזת הרפובליקה הייתה סיכון למדינת ישראל, והמדיניות העוינת מצד סוריה לא פסקה. ב 30 במרץ 1958 התנהלו באזור הכנרת קרבות ארטילריה וטנקים בין כוחות סוריים וכוחות ישראליים. הפגזות אלו המשיכו, והגיעו לשיא בנובמבר 1958.
האיחוד לא היה הצלחה. לאחר הפיכה צבאית נוספת, ב28 בספטמבר 1961, חזרה המדינה הסורית הנפרדת להתקיים, ונקראה הרפובליקה הערבית הסורית. אי שקט ליווה את הקמת המדינה, ובמשך השנה וחצי שלאחר מכן, עד 8 במרץ 1963 עת הכריזו קצינים סורים על הקמת מועצת מפקדת המהפכה, אשר לקחה את השליטה בממשל האזרחי והצבאי הסורי. בהפיכה זו בלט לראשונה קצין חיל האוויר בשם חאפז אל אסד. ההפיכה העלתה לשלטון את מפלגת הבעת' הסורית, מפלגה לאומנית בעלת גוון שמאלי שפעלה בסוריה ובמדינות ערב כעיראק החל משנות הארבעים.
הפיכת הבעת' בסוריה לוותה בהפיכה דומה בעיראק כמה שבועות לאחר מכן. הממשלה הסורית החדשה החלה במגעים על איחוד משולש סוריה - עיראק - מצרים, אך מגעים אלו נכשלו. שיחות על איחוד בילטרלי בין סוריה ועיראק לא הצליחו אף הן, ובנובמבר 1963 נפל משטר הבעת' בעיראק. במאי 1964 הכריז הנשיא אמין אל חאפז על חוקה זמנית. ב23 בפברואר 1966 קבוצת קציני צבא ממוצא עלאווי בראשותו של סלאח ג'דיד לקחה לידיה את השלטון והדיחה את חאפז, במהלך שתואר כנסיון ל"טיהור אידאולוגי" של המשטר שסטה מהקו של מפלגת הבעת'. במשטר זה קיבל חאפז אל אסד את תפקיד שר הביטחון, ולמעשה היה לשליט סוריה מאחורי הקלעים.
סוריה הצטרפה לנאצר ולמצרים במלחמת ששת הימים, ואכן עם תחילת המלחמה, ב5 ביוני 1967 הושמד חיל האוויר שלה בעודו על הקרקע. ב9 ביוני 1967 החל צה"ל לנוע לכיוון רמת הגולן, והרמה נכבשה תוך שעות ספורות.
התבוסה הביאה למריבות ולסכסוכים בהנהגת מפלגת הבעת'. מעורבות לצד הפלסטינים בנסיון ההפיכה בירדן המכונה "ספטמבר השחור" הסתיימה אף היא במפח נפש, והסורים נאצלו להסיג את צבאם מירדן. בעקבות כל אלו, ב13 בנובמבר 1970 הכריז חאפז אל אסד כי ג'דיד מודח, וכי הוא שליטה של סוריה.
[עריכה] משטרו של חאפז אל אסד
ב22 בפברואר 1971 הכריז אסד על עצמו כ"נשיא", ו"משאל עם" אישר ב 12 במרץ את בחירתו. לאחר מכן הכריז על חוקה, אשר אושרה במשאל עם בשנת 1973. החוקה החדשה כללה סעיף לפיו על הנשיא להיות מוסלמי, לשם כך השיג אסד פתווה מהאימאם השיעי מוסא אל-סאדר, המכירה בכת העלאווית כמוסלמים שיעים לכל דבר. בסיס הכח של משטרו של אסד היה מיום עלייתו לשלטון הצבא, אשר נשלט בידי כת קטנה של קצינים ממוצא עלאווי. הכת העלאווית מהווה כיום 12% מתושבי סוריה. התקוממויות עממיות כנגד משטרו של אסד דוכאו ביד רמה.
[עריכה] מלחמת יום הכיפורים
ב6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים אשר תואמה מראש בין אסד, ובין הנשיא המצרי אנואר סאדאת, אשר עלה על כיסאו של נאצר לאחר פטירתו בשנת 1970. בתוך 24 שעות הצליחו כוחות סורים לפרוץ את הקו הישראלי בנקודות רבות, וכבשו שטחים נרחבים ברמת הגולן, וכן את מוצב החרמון. רק לאחר קרבות בלימה קשים, והרוגים רבים, הצליחו הכוחות הישראלים להדוף את המתקפה, ולהעביר את הלחימה אל שטחה של סוריה.
היה זה הישג משמעותי. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, הצליחו הכוחות הערבים להכות בצה"ל, לתפוס אותו כשאינו מוכן, להפתיעו, ולכבוש שטח ניכר של אדמה. הייתה זו שבירת המיתוס של העוצמה הצה"לית הבלתי מעורערת, והנחיתות של הלוחם הערבי אל מול הלוחם הישראלי.
ב21 בדצמבר 1973 התכנסה בז'נבה ועידת שלום, ביזמת מזכ"ל האומות המאוחדות, קורט ולדהיים, מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר ושר החוץ של ברית המועצות אנדריי גרומיקו. סוריה לא התייצבה לוועידה זו. מצרים אשר התייצבה לוועידה החלה בשיחות שבסופן הגיעו הצדדים להסכם הפרדת כוחות שנחתם ב18 בינואר 1974. אסד ראה בהשתתפותה של מצרים בוועידה, ובהסכם הפרדת הכוחות משום בגידה במאמץ המשותף. מסע דילוגים של קיסינג'ר בין דמשק וירושלים הסתיים אף בהסכם הפרדת כוחות בין ישראל וסוריה שנחתם ב31 במאי 1974 בז'נבה. ישראל נסוגה מהמובלעת שהחזיקה בשטח סוריה, והחזירה לסוריה את העיר קונייטרה ברמת הגולן, וכן מספר כפרים בסביבה. הוכרז על הקמת כוח או"ם שישרת באזור חיץ בין ישראל וסוריה.
[עריכה] המעורבות בלבנון
מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1976 הביאה למעורבות סורית גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של מדינה זו. ביוני 1976 נכנסו כוחות סוריים ללבנון על מנת להתערב במלחמה, כנגד ארגונים שמאליים ופלסטינים, ולטובת הנוצרים. התערבות זו הביאה להגדלת הקרע שבין מצרים וסוריה, ולניתוק היחסים הדיפלומטיים ביניהן, כמו גם להגברת התערבותה של ישראל בפוליטיקה הלבנונית, תוך נסיון להביא את הנוצרים לתמיכה בישראל ולקבלת סיוע ממנה, במקום קבלת הסיוע מאסד. המעורבות הסורית גברה עם השנים, והביאה להצבת עשרות אלפי חיילים סורים בלבנון החל משנת 1976.
[עריכה] הסכם השלום בין ישראל ומצרים
בשנת 1977 ביקר הנשיא סאדאת בישראל. אסד ביקש מסאדאת להמנע מצעד זה. ערב ביקורו בירושלים, ב 16 בנובמבר 1977 ביקר סאדאת בדמשק, וביקש מאסד להלוות עמו לביקורו. אסד סירב, ועמד מן הצד כאשר סאדאת ביקר בירושלים ב19 בנובמבר ולאחר מכן קיים מגעים עם ישראל שהביאו לחתימת הסכם שלום במסגרתו קיבלה מצרים מישראל בחזרה את חצי האי סיני. סוריה נדחקה לשוליים, והייתה למדינה מבודדת בעולם.
[עריכה] מרידת האחים המוסלמים
ערך מורחב – טבח חמאת
האופוזיציה האסלאמית לשלטון הכת העלאווית בסוריה, ולשלטונה של מפלגת הבעת' שהייתה בעלת אידאולוגיה חילונית, הביאה להתקפות טרור כלפי האוכלוסייה האזרחית בסוריה, ולמרידה שהלכה והתעצמה. ב 26 ביוני 1980 נחלץ אסד מהתנקשות, בה נהרג שומר ראשו, התנקשות שהייתה אך התחלתם של מהומות אלימות, שדוכאו ביד רמה, ברחבי סוריה. ההתקוממות הגיעה לשיא במהומות אלימות בעיר אל-חמאת, אשר נמשכה שבועות מספר וגבתה בין 3,000 (המספר שמסרה הממשלה הסורית) ל-20,000 (לפי הערכת מקורות אוביקטיביים) קורבנות אזרחיים. הרבעים העתיקים בעיר נחרבו עד היסוד, ומשפחות שלמות נהרגו על לא עוול בכפן. לאחר דיכוי זה, לא הייתה עוד תקומה להתנגדות למשטרו של אסד למשך כל ימי חייו.
[עריכה] מלחמת שלום הגליל
מעורבותן הגוברת של ישראל ושל סוריה בענייניה של לבנון הגיעה לשיא אלים בשנת 1982, כאשר קשריה של ישראל עם הנוצרים, בהנהגת משפחת ג'ומייל, הפכו לגלויים כמעט, והתנגשו עם האינטרסים הסוריים בעמק הבאקע, שם היו פרוסים כוחות צבא סורים שתמכו במיליציות הלבנוניות הנאמנות למשטר הסורי, ויריבות לאלו שהיו נאמנות לג'ומייל. ב-28 באפריל 1981 הפיל חיל האוויר הישראלי שני מסוקים סורים אשר הפציצו את הכוחות הנוצרים בלבנון. הייתה זו ההתערבות הגלויה הראשונה של ישראל במלחמה זו. למחרת הורה אסד על הכנסת סוללות טילים נגד מטוסים לעמק הבאקע. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הזהיר כי ישראל לא תסבול עוד זמן רב את הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ובמיוחד את הטילים שהוצבו שם. נשיא ארצות הברית רונלד רייגן מינה מתווך, פיליפ חביב אשר ניסה לפתור את המשבר שנוצר. השליח הצליח ליצור הבנה בין הצדדים, והטילים נותרו במקומם, בהסכמה ישראלית.
ב-14 בדצמבר 1981 סיפחה ישראל בחוק את רמת הגולן לשיטחה. היה זה, לדעתו של אסד, איתות ברור על כך שפניה של ישראל למלחמה נוספת.
ב-5 ביוני 1982 פלשו כוחות ישראלים ללבנון, כתגובה על התנקשות פלסטינים בחיי שגריר ישראל בלונדון. פעולה זו, שכונתה "מבצע שלום הגליל", לא הייתה תגובה ספונטנית, כי אם מבצע מתוכנן ומאורגן היטב. ב-9 ביוני 1982 הושמדו סוללות הטילים הסורים בלבנון על ידי חיל האוויר, ועשרות מטוסים סורים הופלו. במקביל המשיכו הכוחות הישראלים בהתקדמותם בלבנון לעבר ציר ביירות דמשק, והיו עתה מעורבים במגע ישיר עם כוחות סורים. ב-11 ביוני השיג השליח חביב הסכם הפסקת אש בין הסורים והישראלים, אך ב-24 ביוני חודשו הקרבות, והחלה לחימה קשה באזור העיירה בחמדון. במהלך הקרבות נקלע כח שריון של צה"ל למארב באזור סולטן יעקוב, ונסוג לאחר אבידות כבדות, תוך שהוא משאיר אחריו שבעה נעדרים, אשר גורלם של שלושה מהם (באומל, פלדמן וכץ) אינו ידוע עד היום.
אסד נאלץ לראות כיצד משתלטים הישראלים על ביירות, מגרשים ממנה את הכוחות הסורים והפלסטינים, ומשליטים על לבנון את נאמנם באשיר ג'ומאייל. ב-14 בספטמבר 1982 הרגה פצצה את הנשיא ג'ומאייל, ימים אחדים לאחר מינויו. מחליפו, אחיו אמין ג'ומאייל היה נוח בהרבה לאינטרסים הסורים בלבנון. ב-17 במאי 1983 חתמה ישראל על הסכם עם לבנון בעיר ח'אלדה ובקרית שמונה. ההסכם, שאחד מסעיפיו המרכזיים היה נסיגת כל הכוחות הסורים מלבנון, לא מומש מעולם. הקונספציה הישראלית בדבר ממשלה ידידותית בלבנון קרסה, והחלה מציאות חדשה, שהוכתבה במידה רבה על ידי האינטרס הסורי, של המשך המלחמה כנגד ישראל משטח לבנון על ידי ארגונים ומיליציות הנתמכים על ידי סוריה. ב-29 בפברואר 1984 הכריז הנשיא אמין ג'ומייל בדמשק, על ביטולו של ההסכם.
[עריכה] המגעים עם ישראל
[עריכה] ועידת מדריד
ב 1991 החליט אסד החלטה אסטרטגית, לעמוד לצד הקואליציה שריכזה ארצות הברית בלחימה בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. חיילים סורים השתתפו במלחמה לצד חיילים אמריקנים, ולקחו חלק בשחרורה של כווית מן הכיבוש העיראקי. הייתה זו סטייה מהקו האנטי אמריקני ופרו סובייטי בו נקט עד עתה. סירובו של אסד לשיחות כלשהן עם ישראל, שהחל מאי השתתפותו בוועידת ז'נבה בשנת 1974, פינה עתה את מקומו להבנה כי הזמן הבשיל לנסות ולקבל בדרכי שלום את מה שלא הצליח להשיג בכח. לאחר מלחמת המפרץ, נפתח "חלון הזדמנויות" ואסד הסכים להשתתף בוועידה בינלאומית שמטרתה השגת שלום במזרח התיכון.
ב 30 באוקטובר 1991 נפתחה במדריד הוועידה המכונה "ועידת מדריד". הוועידה החלה בנאומים טקסיים, כאשר הנאום הסורי גילה קו קיצוני ונטול פשרות. ישראל מצידה, תחת שלטון יצחק שמיר נגררה לוועידה כנגד רצונה, והוועידה לא השיגה כל מטרה מעשית שהיא. ב10 בדצמבר 1991 נפתחו בוושינגטון שיחות דו צדדיות בין נציגי ישראל והמדינות הערביות, וביניהן סוריה. אף שיחות אלו לא הובילו לתוצאה כלשהי, עקב עמדותיהם הקיצוניות של הנציגים הסורים והנציגים הישראלים כאחד.
[עריכה] המגעים עם יצחק רבין
ב23 ביוני 1992 ניצח יצחק רבין בבחירות במדינת ישראל, והחל בסדרה של מגעים חשאיים ופומביים עם סוריה. השיחות בוושינגטון התחדשו, תחת חסותו של הנשיא החדש ביל קלינטון. בספטמבר 1992 יצא רבין לביקורו הראשון בארצות הברית, והכריז כי הוא מוכן לדון עם סוריה על עתידה של רמת הגולן.
בשנת 1993 דחקה ההתקדמות במשא ומתן בין הפלסטינים ובין ישראל את ההתקדמות עם סוריה. רבין האמין כי לא ניתן לקדם את שני המסלולים בו זמנית, וכי הציבור הישראלי לא בשל למשא ומתן עם יאסר ערפאת ועם אש"ף, ולויתור על רמת הגולן בו זמנית. ב 13 בספטמבר 1993 נחתמו בוושינגטון הסכמי אוסלו בין רבין וערפאת, והמסלול הסורי הוסט זמנית לצד. בשנים 1994 ו 1995 נראה היה לקלינטון ולרבין כי השלום האזורי נמצא בהישג יד. הסכם השלום עם ירדן וההתקדמות ביישום ההסכמים עם הפלסטינים, המריצו את רבין לנסות ולקדם אף את המסלול הסורי. רבין התחייב בפני הנשיא קלינטון התחייבויות מרחיקות לכת לנסיגה מרמת הגולן. רציחתו של רבין ב4 בנובמבר 1995 קטעה מהלך זה. ראשי הממשלה שבאו לאחר רבין לא היו מוכנים לקבל על עצמם את התחייבויותיו, והממשלים בארצות הברית, לא היו מוכנים לתת אישרור מחודש לעמדות רבין, ולגבות אותן באופן מחייב.
[עריכה] המגעים עם נתניהו וברק
לאחר תקופת ביניים שבה שימש שמעון פרס כראש ממשלה, נבחר בשנת 1996 בנימין נתניהו כראש ממשלה. כקודמיו, המשיך נתניהו במשא ומתן עם אסד, אך מגעים אלו לא היו פומביים, ונוהלו באופן חשאי על ידי שליח - המליונר האמריקני רון לאודר. מגעים אלו לא הביאו לכל תוצאה כלשהי. בשנת 1999 נחשף מסמך שנכתב על ידי לאודר המסכם את המו"מ שנוהל בין הצדדים. מסמך זה שימש ככלי בידי מתחרהו של נתניהו אהוד ברק, שהחליף אותו בראשות ממשלת ישראל, לטעון כי על אף השקפת העולם הימנית של נתניהו, הנה אף הוא נשא ונתן על החזרת רמת הגולן לידי סוריה.
בשלב זה היה אסד אדם חלש מבחינה גופנית, ולמעשה בימי חייו האחרונים. אסד רצה להעביר את השלטון לבנו בשאר אל אסד (וזאת לאחר שבן אחר, באסל, אשר גודל מילדות כיורש השלטון, מת בתאונה). אסד ראה בשלום עם ישראל גורם מייצב למשטר הסורי, ועשה מאמצים לסיים את המו"מ בהסכם עוד בימי חייו. בשנת 1999 נוהלו מגעים נוספים בארצות הברית, בין אהוד ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע. אף מגעים אלו לא הבשילו לכלל הסכם.
אסד הלך לעולמו לאחר מחלה ארוכה ב 10 ביוני 2000 בעודו משוחח בטלפון עם ראש ממשלת לבנון, סלים אל-חוס.
[עריכה] בשאר אל אסד
לאחר מותו של אסד האב, עלה לשלטון בנו בשאר אל אסד. כאמור, גידל אסד את בנו באסל להיות יורשו, אך זה נהרג בתאונה בשנת 1994 ולקדמת הבמה עלה הבן הצעיר, רופא עיניים שחונך בלונדון. בתחילה נמנע מינויו על ידי החוקה שקבעה כי אין אדם יכול להתמנות לכהונת נשיא סוריה בטרם ימלאו לו 40 שנה, ואילו בשאר, היה בן 34 בעת מות אביו. הפרלמנט הסורי התכנס, החוקה שונתה, וב 10 ביולי 2000 נבחר בשאר לנשיא במשאל עם, בו קיבל 97.29 אחוזים מן הקולות.
מינויו של אסד עורר תקוות גדולות ברחבי סוריה ובמערב. אסד היה בעת מינויו אדם צעיר, בעל חינוך מערבי, ובעל ידע במחשבים, והיה אף יושב ראש אגודת האינטרנט הסורית. בנאום שנשא עם מינויו הבטיח אסד רפורמה כלכלית, ומודרניזציה של הכלכלה הסורית. ביחס לישראל הבטיח אסד כי ,סוריה בחרה בחירה אסטרטגית לשלום המבוסס על החלטות בינלאומיות ולגיטימציה בינלאומית". אסד החליט ליישם מדיניות זו בפועל ואף כינה אותה "האביב החדש". במסגרת זו שוחררו אסירים פוליטיים, והצנזורה על אמצעי התקשורת הוקלה במקצת.
זמן קצר לאחר מכן חזר בו אסד ממדיניות זו. חברי פרלמנט שקראו לפתיחות ולרפורמות הושלכו אל הכלא, והצנזורה הוחמרה. משקיפים מבחוץ סבורים כי הייתה זו פעולתה של האליטה הישנה, כת הקצינים העלאווים אשר שמרו על שלטון מפלגת הבעת' במשך שנים, ואשר עודם שולטים בסוריה ומשתמשים באסד הצעיר והבלתי מנוסה כבובה.
אסד מצא את עצמו במצב חמור בעקבות מלחמת המפרץ השניה. נטען כי המשטר הסורי סייע לסדאם חוסיין להחביא את הנשק להשמדה המונית. הפעולה הצבאית האמריקנית בעיראק עוררה חששות כי אם לא יחול שינוי משמעותי במשטר, בנוגע לזכויות האדם, מדיניות הנשק הבלתי קונבנציונלי, והתמיכה בטרור, תהיה סוריה בין הבאות בתור שתטופלנה בדומה לעיראק.
ב 5 באוקטובר 2003 הפציצה ישראל אתרים ליד דמשק ששימשו כבסיסי מחבלים מארגון הג'יהאד האיסלמי, וזאת בתגובה לפיגוע במסעדת "מצא" בחיפה כמה ימים לפני כן. סוריה טענה כי ההפצצה הייתה על אזור מגורים.
ארצות הברית קיבלה את עמדת ישראל כי סוריה משמשת בסיס לארגוני טרור, והתקרבה להטלת סנקציות על סוריה, בעקבות חוק שהתקבל בקונגרס לפיו סוריה אחראית למעשי הארגונים השוהים בתחומה.
לאחרונה החלו עולים קולות מן המשטר הסורי הקוראים למשא ומתן עם ישראל. קולות אלו אינם זוכים לעת עתה למענה נלהב מממשלת ישראל, ונראה שאריאל שרון אינו מעוניין ללכת בעקבות רבין, נתניהו וברק, בדרך המשא ומתן על עתיד הגולן.
משטרה של משפחת אסד מושתת על איום כלפי האזרח ושלילת חירויות היסוד מבפנים, ועל הסתגרות כלפי חוץ. הכלכלה הסורית תחת אסד הנה כלכלה מפגרת וריכוזית. רבים במערב מגדירים את סוריה בהנהגת אסד מדינה תומכת טרור, לאור תמיכתה בארגוני טרור כחיזבאללה ובארגוני סירוב נוספים, שמרכזיהם נמצאים מזה שנים בדמשק. בידודה הבינלאומי של סוריה גבר לאור החשדות בדבר מעורבותה בהתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל חרירי, וכן בגין חוסר נכונותה לסגת כליל מלבנון.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פטריק סיל, אסד, הוצאת מערכות, 1993.
