שואת הארמנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שואת הארמנים הוא השם שניתן לשני אירועים נפרדים הקשורים להיסטוריה של הארמנים:

• האירוע הראשון היה טבח הנתינים הארמנים של האימפריה העותומנית בידי הסולטן עבדול חמיד השני בשנים 1894 - 1896.
• האירוע השני היה מקרה של רצח עם, שכלל טבח והגליה של הארמנים על ידי ממשלת התורכים הצעירים בשנים 1915 - 1918, במהלכו נהרגו בין מיליון לשני מיליון ארמנים.

תוכן עניינים 1 רקע היסטורי 2 טבח הארמנים 1894-1896 3 שואת הארמנים 3.1 רקע 3.2 24 באפריל 1915 3.3 שיירות המוות 3.4 מחנות ריכוז וצורות המתה אחרות 4 מספר הקורבנות 4.1 הערכות תורכיות 4.2 הערכות בריטיות 4.3 הערכות גרמניות 5 אירועי הרי משה 6 הטבח באשורים ובמיעוט היווני 7 משפטים לאחר המלחמה 7.1 משפטים פנימיים 7.2 משפטים בינלאומיים 8 שואת הארמנים ושואת היהודים 9 גילוי מחודש של רצח העם 9.1 לאחר המלחמה 9.2 ההכרה בעולם היום 9.3 בישראל 10 בתרבות 11 הערות שוליים 12 לקריאה נוספת 13 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע היסטורי

קודם לאירועי השואה הארמנית הייתה האימפריה העותומנית בדרכה לירידה מעל דפי ההיסטוריה. אימפריה זו, שבשיאה השתרעה מדרום מזרח אירופה עד צפון אפריקה והיוותה איום על מעצמות אירופיות, תחדל להתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה. באימפריה חיו קבוצות אתניות רבות, בהן ארמנים, כורדים ויהודים, אך רוב האוכלוסייה הייתה מוסלמית, והשלטון היה תורכי.

החל מאמצע המאה ה-19, העולם נשטף בתנועות לאומיות שדרשו עצמאות והגדרה עצמית (ראה אביב העמים). בין השואפים לעצמאות בשטחי האימפריה העותומנית היו הארמנים, הכורדים והיהודים. האימפריה התנגדה לשאיפות אלו משום שראתה בהן פגיעה בכוחה. בנוסף לבעיות מבית, איימו על האימפריה העותומנית מעצמות זרות. רוסיה הייתה פעילה במיוחד באזור, וניסתה להחליש את כוחה של האימפריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה, נוצרה במזרח תורכיה המדינה העצמאית של ארמניה. הצבא האדום פלש אליה ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות. אזור כורדי אוטונומי הוקם אף הוא, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי התורכים.

[עריכה] טבח הארמנים 1894-1896

תמונה קשה לצפייה מהנספים של השואה הארמנית

ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העותומנית. מרבית הארמנים היו נוצרים ובכך שונים מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה, כדי להחליש את האימפריה העותומנית. כדי לא לאבד את שליטתו החליט הסולטן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המסים הגבוה הובילו להתקוממות ארמנית. בתגובה, בין השנים 1894-1896, הצבא העותומני וכנופיות כורדיות הרגו בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים (טבח הסולטן עבדול חמיד השני). מאוחר יותר, במאמץ לקבל הכרה בינלאומית, מורדים ארמנים השתלטו על בנק עותומן באיסטנבול. בתגובה, המון תורכי הרג כ-50,000 ארמנים. מידת מעורבות השלטון באירועים אלו אינה ברורה.

[עריכה] שואת הארמנים

[עריכה] רקע

במהלך מלחמת העולם הראשונה שלטה בתורכיה ממשלת התורכים הצעירים. הארמנים תמכו בממשלה זו שכן קיוו שמדיניותה כלפיהם תהיה שונה מזו של עבדול חמיד השני, אולם תקוות אלו התבדו. השלטון התורכי חשש מכך שהארמנים יהוו גיס חמישי.

ב-1914 הועבר חוק המחייב כל גבר עד גיל 45 להתגייס לצבא או לשלם כופר. גם הארמנים גויסו.

משגברו חששותיהם של התורכים, נלקח הנשק שהיה בכפרים הארמניים, כביכול לטובת הצבא, ולמעשה פוזר הנשק בכפרים התורכיים והכורדיים הסמוכים. לאחר מכן נלקח נשקם של החיילים הארמנים, והם רוכזו בפלוגות עבודה שעבדו בסלילת כבישים ועבודות בנייה, בתנאים קשים ביותר.

עקב התנאים הקשים והיחס העוין, ערקו חלק מהחיילים ומקצתם התגייסו לצבא הרוסי, שהיווה איום על תורכיה. בראשית 1915 החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח התורכי. דבר זה תרם להחלטה התורכית לפתוח בטבח, אם כי יש טענות כי הדבר תוכנן עוד קודם לכן, והעריקות שימשו כעילה בלבד.

[עריכה] 24 באפריל 1915

ב-24 באפריל 1915, בפקודת הממשלה התורכית, נעצרו כ-250 ממנהיגי הארמנים באיסטנבול ונורו עוד באותו הלילה. דבר זה היווה אות לסדרה של מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי תורכיה. באותו הזמן החל רצח שיטתי של החיילים הארמנים הלא-חמושים בפלוגות העבודה.

[עריכה] שיירות המוות

במקביל הוציאה הממשלה התורכית צו הקורא "לבצע טרנספר של אלמנטים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". התורכים אירגנו שיירות של מאות אלפי אנשים לפאתי תורכיה ולמדבר הסורי. בשיירות היו צעירים, נשים, ילדים וזקנים (כאמור, רוב הגברים גויסו קודם לכן), והן לוו על ידי יחידות הצבא התורכי. בדרך תקפו יחידות אלה וחמושים מהכפרים התורכיים הסמוכים את השיירות, ואלפים נרצחו באופן זה מדי יום. המסעות ארכו שבועות רבים ובהם מתו רבים מתשישות ורעב. באחד המקרים ידוע על מסע שארך 60 יום. ממסע אחר ידוע כי מתוך 170,000 איש שיצאו למסע נותרו 180 איש בסופו.^[1]

[עריכה] מחנות ריכוז וצורות המתה אחרות

הארמנים ששרדו את הצעדות רוכזו בכ-25 מחנות. במחנות פתוחים אלו המשיכו למות מרעב או קור, או שהומתו בצורות שונות ומשונות עד סתיו 1916.

התורכים השתמשו בשיטות הרג שונות. נשים וילדים הועמסו על סירות והוטבעו בים. ^[2] אחרים הוצאו להורג בשריפה. איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא התורכי, צורף למפקדה של ג'מאל פאשה. הוא סיפר שהיה עד ראייה לשרפתם של 5000 ארמנים. ^[3]לויטננט חסן מערוף מהצבא העות'מאני מתאר כיצד אוכלוסייה של כפר רוכזה יחד ואז נשרפה. לפי תצהירים מאת שני רופאים, מהעיר טרבזון, שימשו מבנים של שני בתי ספר כדי לארגן ילדים. ילדים אלו נשלחו לאחר מכן לקומת הביניים, שם הומתו בגז רעיל. ^[4]

[עריכה] מספר הקורבנות

ישנם חילוקי דעות בקשר למספר הקורבנות שנספו בין השנים 1915 ל-1918. רוב ההערכות נעות בין 600 אלף ל-1.5 מיליון איש. הממשלה התורכית והיסטוריונים תורכים נוקבים בהערכה הנמוכה (ולעתים אף במספר נמוך יותר של 300 אלף, שנחשב לחסר בסיס). רוב ההערכות שבוצעו בידי נציגים זרים שונים אומדות את מספר הקורבנות בין 1.2 ל-1.5 מיליון גברים, נשים וטף.^[5]

[עריכה] הערכות תורכיות

הערכה הסטטיסטית הרשמית שהוכנה עבור התקופה 1915-1918 חישבה 800 אלף איש שנרצחו באופן ישיר, דבר המצביע על למעלה ממיליון הרוגים. מספרים אלו פורסמו בשנת 1920 ב"גאזט" העות'מאני. ^[6] ומקורן, כך נטען, הוא בוועדה שמינה שר הפנים מוסטפה אריף, על פי ממצאים וססטיסטיקה שנאספו במשך חודשיים, הכינו במרץ 1919 ופורסמו בידי ג'מל פחה. מספרים אלו מוזכרים גם בזכרונות של ראוף אורבאי^[7] התוצאות הראשוניות מייצגות ככל הנראה את אלו שנטבחו תוך כדי הגירוש, ללא שום איזכור למספר הקורבנות הכללי; מוסטפה כאמל, בשיחה שניהל עם המייג'ור ג'נרל הרבורד, ראש כוח המשימה הצבאי האמריקאי בארמניה, בספטמבר 1919, חזר על אותו מספר ^[8]עם זאת, בעקבות פיזורו של הטריבונל הצבאי, שונו הערכות אלו כדי לייצג את מספרם הכולל של הקורבנות.

בעוד המספר הרשמי היה 800 אלף, היו הערכות רבות אחרות שהוצגו בזמן המלחמה על ידי הרשויות העות'מאניות. טאלאט, לדוגמה, הציג את המספר 300 אלף, אם כי לא ברור כיצד הגיע למספר זה. כיום, אלו המספרים המשמשים בדרך כלל את נציגי הממשל התורכי.

[עריכה] הערכות בריטיות

משרד החוץ הבריטי מינה את ארנולד טוינבי לחקור את הגירוש הארמני ואת מספר הקורבנות. טוינבי העריך מספר המתים בין 600,000 לבין 800,000, דבר שהיווה בסיס להאשמות נגד הממשלה העות'מאנית בפסגת השלום בפריז ב-1919, כי 800,000 איש מתו בזמן המלחמה.

[עריכה] הערכות גרמניות

רבים רואים בגרמניה, מכל האומות שהיו מעורבות במלחמה מלבד תורכיה עצמה, כמדינה שהייתה לה הגישה הטובה ביותר לאתרי הגירוש והרצח. מסיבה זו, יש החושבים שהערכות הגרמניות הן המקיפות ביותר ושהן סיפקו את הערכות הגבוהות ביותר.

דו"ח שהוכן בפברואר 1916 העריך כי מיליון וחצי ארמנים נספו.^[9] כך גם דו"ח שהוכן ב-27 במאי, 1916 על ידי מנהל הביון של משרד החוץ הגרמני ארזברגר. ^[10] דו"ח אחר שהוכן ב-4 באוקטובר 1916 על ידי השגריר הגרמני הזמני בתורכיה, וילהלם ראדוביץ, נוקב באותו המספר.^[11] רבים רואים בהערכות של אנדרס, מייג'ור גרמני ששירת בצבא התורכי, את הדיווח הגרמני המאוזן ביותר; הוא נוקב במספר הקורבנות של 1.2 מיליון. ^[12] אותו מספר הוזכר במשפט יוזגט, ^[13] כמו גם בטריבונל הקבוע ^[14] וצוטט לעתים קרובות במקומות אחרים.

[עריכה] אירועי הרי משה

חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה (במהלך שואת הארמנים השנייה), מרבית הארמנים בסביבתם התקבצו בהרי משה. עובדה זו מעידה כבדרך אגב על כך שפקודת ההגליה לא נאכפה בו-זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי התורכי באזור לא הספיק להתגבר על ‏5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה האם הייתה שם התנגשות צבאית. יש הטוענים כי התחוללו קרבות קשים בעוד אחרים טוענים כי לא הייתה לחימה כלל. לאחר ארבעים יום בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.

בעקבות אירועים אלו כתב הסופר היהודי האוסטרי פרנץ ורפל את הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג". אף על פי שרבים רואים ספר זה כספר עובדתי, הרי שלמעשה מדובר בפרוזה בדיונית המבוססת על עובדות. הספר מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים לפרסום שואתם.

[עריכה] הטבח באשורים ובמיעוט היווני

במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי התורכים הצעירים ששלטו באימפריה העותומנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914; במהלך 1915, "שנת החרב" ("שתו ד'סייפו"), נטבחו אשורים במספרים בלתי ידועים. על פי הערכות, בין השנים 1914-1918, נספו כ-275,000 אשורים. ^[15]

בנוסף לכך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.

[עריכה] משפטים לאחר המלחמה

[עריכה] משפטים פנימיים

לאחר המלחמה בוצעו שני סבבים של משפטים . הראשון החל ב-23 בנובמבר 1918 במאמץ של הסולטן מהמט השישי ללחום כנגד גורמים פוליטיים הקרובים לזרם של התורכים הצעירים, בהאשמה שהם דחפו את האימפריה למלחמת העולם הראשונה ללא הצדקה, ובכך הובילו לחורבנה. 3 הפאשות, אשר שלטו במדינה ברחו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר. לפי מקורות שונים, שלושת הפאשות הורו על שריפת מסמכים כדי לטשטש את הראיות נגדם.

[עריכה] משפטים בינלאומיים

לאחר הסכם הכניעה של טורקיה לבעלות הברית, ביונאר 1919, כינסו בעלי הברית וועדה מיוחדת לנושא. וועדה זו הכירה ב"רפובליקה הדמוקרטית של ארמניה" (אשר התקיימה בשנים 1918-1920), זימנה למשפט את הסולטן מהמט השישי והקימה מנגנון להבאה למשפט של פושעי מלחמה תורכים. במשפטים הצבאיים נשפטו שלושת הפאשות שלא בפניהם למוות.

טלעת פחה נמלט לברלין וחי שם תחת זהות בדויה. הוא נורה למוות בידי ארמני בשם סוגומון טהריליאן בשנת 1921. משפטו של טהריליאן הביא לידיעת הציבור האירופי את הטבח בעם הארמני. אנוור פחה נהרג בקרב עם הצבא הסובייטי בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל פחה נרצח בידי ארמני בטביליסי שבגאורגיה ב-1922.

[עריכה] שואת הארמנים ושואת היהודים

מלבד חשיבותה של שואת הארמנים כשלעצמה ייתכן והיא השפיעה על שואת יהודי אירופה. מסופר שכאשר היטלר הציג את תוכניתו ב-1939 ונדרש לגבי תגובת העולם לרצח העם הוא העיד "מי זוכר היום את שואת הארמנים?" ^[16].

התרחשות שואת הארמנים תורמת לדיון בשאלה האם שואת היהודים הייתה אירוע היסטורי ייחודי או מקרה קיצוני של רצח עם ובשאלה האם יש לקחת ממנה לקח אוניברסלי (כלומר, לגבי כל אומות העולם) או לקח יהודי (כלומר, לגבי גורל העם היהודי). מספר הקורבנות בשואה הארמנית היה נמוך מזה שבשואה היהודית. רמת הארגון והיעילות הגרמנית היו גבוהות לאין ערוך מאלו של התורכים. חלק ניכר משתי השואות התחוללו במהלך מלחמת עולם. כדי לא לקחת אחריות, השואה ביהודים התרחשה בשלביה הראשונים על ידי משתפי פעולה - למשל, אוקראינים, כשהשואה הארמנית בוצעה הרבה מאוד על ידי כורדים מוסתים. שואת הארמנים הייתה רצח עם שביצעה מדינה בנתיניה, דבר אותו יש הרואים, מבחינת יחסים בינלאומיים, כעניין פנימי, כשבשואה היהודית השואה התקיימה במדינות כבושות או בנות חסות.

הבדל נוסף נעוץ בעובדה שלתורכים ולארמנים, להבדיל מהמצב בין היהודים והגרמנים, הייתה היסטוריה ארוכה של מלחמות ושחיטות הדדיות. הארמנים אהדו בגלוי את רוסיה וקיוו לניצחונה וחלק מהם אף אחזו בנשק כנגד החיילים התורכים.

[עריכה] גילוי מחודש של רצח העם

[עריכה] לאחר המלחמה

תורכיה לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה רחוקה מהעולם המערבי, וכך גם העם הארמני העני. בעקבות השפל שלאחר מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול של 1929 ולאחר מכן עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה, הטבח לא עניין רבים. מה גם שהשלטון החדש בתורכיה עבר תהליך מודרניזציה והיה בעל ברית של המערב בתקופה זו.

רק בשנת 1965, במלוא 50 שנה לרצח העם, החלו הארמנים לנסות להזכיר לעולם את מאורעות הטבח. באותה שנה, הוקמה אנדרטה ונפתח מוזיאון לזכר הנרצחים בירוואן שהייתה אז תחת השלטון הסובייטי. בתקופה זו שימשה תורכיה מעוז קדמי לברית נאט"ו מול ברית המועצות, ומדינות המערב לא ששו להזכיר נקודה כואבת זו.

הארמנים מציינים ב-24 באפריל את יום השנה לשואתם.

[עריכה] ההכרה בעולם היום

שואת הארמנים עדיין מהווה נקודה כואבת. התורכים נוטים להמעיט בערכה ולהכחיש את אחריותם לה, בדומה להכחשת השואה. רוב ההיסטוריונים תורכים טוענים כי מרבית הארמנים מתו בשל מגפות, רעב ועימותים צבאיים שחלו בשל מלחמת העולם הראשונה.

עקב רצונן של מדינות שונות ביחסים טובים עם תורכיה מופעל לחץ להמנע מהזכרתה של שואת הארמנים. אך עם השנים, יותר ויותר מדינות הכירו בשואה הארמנית. כמו כן נשמעים יותר קולות המכירים בשואה הארמנית או הקוראים לשינוי הקו הרשמי של תורכיה, גם בקרב חוקרים ואישי ציבור ליברלים בתוך תורכיה. אחד מהקולות הללו הוא חתן פרס נובל לספרות 2006, הסופר התורכי אורחן פאמוק.

בשנת 2000, חתם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, על חוק המכיר בשואת הארמנים, ובשנת 2006 נחקק במדינה חוק נוסף הקובע כי הכחשתה של שואת הארמנים היא עברה פלילית. ב-2004 קנדה הכירה רשמית בשואת הארמנים.

נכון לשנת 2007 מכירות בשואה הארמנית 21 מדינות: ארגנטינה, ארמניה, אוסטריה, בלגיה, קנדה, קפריסין, גרמניה, צרפת, יוון, איטליה, לבנון, ליטא, הולנד, פולין, רוסיה, סלובקיה, שבדיה, שווייץ, אורוגוואי, הוותיקן, ונצואלה.

גם הפרלמנט של מדינת ניו סאות' ויילס, שהינה המדינה המאוכלסת ביותר באוסטרליה, הכיר ברצח העם הארמני[1], וכן עשו גם רוב מדינות ארצות הברית.

[עריכה] בישראל

מדינת ישראל, על אף ההיסטוריה שלה, מסרבת להכיר רשמית בשואת הארמנים. סיבה אחת לכך היא כדי לא לפגוע ביחסים עם תורכיה. סיבה נוספת היא חשש בקרב גורמים שונים כי ההכרה ברצח העם הארמני תגרום לגימוד מאורעות השואה שחוללו הנאצים ביהודים.

בשנת 1989 היה אמור להיות מוקרן סרט תיעודי בנושא, "המסע לאררט", בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. עקב התערבות משרד החוץ בוטל השידור.[2]

בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף יוסי שריד ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם בכנסייה הארמנית בירושלים. בכנס קרא שריד לממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק להכיר באופן רשמי בשואה הארמנית, אך הממשלה התנערה מדברים אלה. לפי טענת שריד, הוא ניסה להכניס תכנים על שואת הארמנים לתוכנית הלימוד, אולם אלו הוצאו ממנה בתקופת כהונתה של לימור לבנת.^[17] מאוחר יותר, בשנת 2005, בהיותו חבר כנסת, השתתף שריד ביום הזיכרון ה-90 בעיר ירוואן, בירת ארמניה.^[18]

בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרס לעיתון "טרקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד".

נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה ביום העצמאות 2003 בזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". נלבנדיאן רצתה להזכיר את שואת הארמנים בטקס, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת.^[19]

בשנת 2007 הכנסת החליטה להסיר מסדר היום הצעה של ח"כ חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לתורכיה.^[20]

המוזיאון הארמני הנמצא ברובע הארמני בירושלים, מכיל תערוכה בנושא השואה הארמנית.

[עריכה] בתרבות

• ארבעים הימים של מוסה דאג מאת פרנץ ורפל, הוא ספר פרוזה על ארועי הר משה.
• אררט הוא סרט (פיקשן) מאת אטום אגיון, משנת 2002 העוסק ברצח העם ובהכחשתו כיום.[3]
• להקת הנו מטאל האמריקאית סיסטם אוף א דאון (שחבריה הם ממוצא ארמני) כתבה שיר בנושא, בשם !Chop Suey בשנת 2001. שמו של השיר הגיע מתוך פואמה שנקראת "אבא ארמניה". הדובר בשיר שואל את אלוהים מדוע הוא זונח אותו, ו"אבא ארמניה" עונה לו בתשובה שממנה ניתן להסיק שהוא מצדיק התאבדות. משירים רבים של הלהקה ניתן להבין כי הם אנטי-מיליטנטים, כנראה עקב שואת הארמנים.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=10726&sivug_id=6
2. ^ Oscar S. Heizer, the American consul at Trabzon, reports: This plan did not suit Nail Bey .... Many of the children were loaded into boats and taken out to sea and thrown overboard. (See: U.S. National Archives. R.G. 59. 867. 4016/411. April 11, 1919 report.) The Italian consul of Trabzon in 1915, Giacomo Gorrini, writes: I saw thousands of innocent women and children placed on boats which were capsized in the Black Sea. (See: Toronto Globe, August 26, 1915) Hoffman Philip, the American Charge at Constantinople chargé d'affairs, writes: Boat loads sent from Zor down the river arrived at Ana, one thirty miles away, with three fifths of passengers missing. (Cipher telegram, July 12, 1916. U.S. National Archives, R.G. 59.867.48/356.) The Trabzon trials reported Armenians having been drown in the Black Sea. (Takvimi Vekdyi, No. 3616, August 6, 1919, p. 2.)
3. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמוד 181-183 בגרסה האנגלית
4. ^ This case was presented during the Session 3, p.m., 1 April 1919, also published in the Constantinople newspaper Renaissance, 27 April 1919 (for more information, see: Vahakn N. Dadrian, The Role of Turkish Physicians in the World War I Genocide of Ottoman Armenians, in The Holocaust and Genocide Studies 1, no. 2 (1986): 169–192).
5. ^ Carl Bialik, "Killings From 90 Years Ago Haunt Turkey in its EU Bid ," The Wall Street Journal, May 16 2005.
6. ^ Ottoman Gazette Takvimi Vekâyi No. 3909, July 21 1920, pp. 3, 4. Cited published in Alemdar, March 15 1919
7. ^ Rauf Orbay, Rauf Orbay'ın Hatıraları, (Vol. 3), Yakın Tarihimiz, İstanbul, 1962 p. 179, he writes as to what Mustafa Kemal told him about the Armenians.
8. ^ Yakm Tarihimiz, 3, (1962), p. 179, cited in Vahakn N. Dadrian, The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus, Providence, RI: Berghan Books, 1995, p. 234
9. ^ Written on July 2 1916 and submitted to the Foreign Office on July 14 1916 titled: Volkswirtschaftliche Studien in der Türkei, A. A. Türkei, 134/35, A18613.
10. ^ A.A. Türkei 183/42, A13959, May 27 1916 report.
11. ^ A.A. Türkei 183/44. A27493, October 4 1916 report.
12. ^ Carl Franz Endres, Die Türkei. Munich, CH Beck, 1918, p. 161
13. ^ Cited in Holocaust and Genocide Studies, Volume 11, Number 1, Spring 1997, Vahakn N. Dadrian, The Turkish Military Tribunal's Prosecution of the Authors of the Armenian Genocide: Four Major Court-Martial Series, Genocide Study Project, H. F. Guggenheim Foundation.
14. ^ Gérard Chaliand, Le Crime de silence : le génocide des Arméniens: Tribunal permanent des peuples, [Session de Paris, 13-16 avril 1984] ; pref. de Pierre Vidal-Naquet, Flammarion, 1984.
15. ^ Joseph Yacoub, La question assyro-chaldéenne, les Puissances européennes et la SDN (1908–1938), 4 vol., thèse Lyon, 1985, p. 156.
16. ^ לואיס פ. לוקנר, What About Germany?, עמודים 11-12
17. ^ השואה שאנו מכחישים 29.3.2005 וואלה
18. ^ יוסי שריד משתתף בטקסים לציון 90 שנה לרצח העם הארמני עומר כרמון, מעריב, 22/04/2005
19. ^ אני, נעמי נלבנדיאן, דור שלישי לשואה הארמנית, מדליקה משואה זו - הארץ 04/05/03
20. ^ [http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/837835

[עריכה] לקריאה נוספת

• פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסא דאג, 1933, מגרמנית צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1979.
• יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, הוצאת דביר, 1995.
• יאיר אורון, הכחשה - ישראל ורצח העם הארמני, הוצאת מבע, 2005.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• דוד פיינשטין, ארמניה, ארמנים והשואה
• מיכל גדו, ללמוד מההיסטוריה: רצח העם הארמני, באתר "אומדיה"
• האבל הארמני עדיין שנוי במחלוקת דליה שחורי, הארץ, 17/04/05
• בהוראת אולמרט - הכנסת לא תדון ברצח העם הארמני, גדעון אלון, הארץ, 14/03/07