מוזיקה שחורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
[עריכה] מקור
מקורה של המוזיקה השחורה הוא על ידי אפרו אמריקיים.
רוב שיריה הם על נושאים הקשורים לחיים.
בקטגוריה זו יש מספר סגנונות: פופ, בלוז, פאנק, רית'ם אנד בלוז, רגאיי, ראפ והיפ הופ.
[עריכה] האיקוניים המצליחים ביותר הם:
- פופ- מדונה, מייקל ג'קסון וג'סטין טימברלייק.
- רגאיי- בוב מארלי.
- בלוז- בוב סגר, בן קינג, ו' הנדי, שירלי ג'ונסון, רוברט ג'ונסון, ביג ביל ברונזי, ממפיס סלים, סקיפ ג'ימס, מאדי ווטרס, ג'ון לי הוקר, בי בי קינג, האולין וולף, ווילי דיקסון וג'ון מיאול.
- ראפ והיפ הופ- טופאק, ביגי סמול, פיפטי סנט ואמינם.
[עריכה] הרחבה על כל סגנון וסגנון
[עריכה] * ראפ והיפ הופ
ראפ והיפ הופ | |
---|---|
מקורות סגנוניים: | קליפסו, מנטו, ג'אז, רגאיי, בלוז |
מקורות תרבותיים: | טקסים אפריקאים, השפעות קריביות ואמריקאיות |
כלים: | ראפינג, סינתסייזר, סמפלר, מכונת תופים, ביטבוקסינג |
פופולריות מיינסטרים: | סגנון מוזיקלי הקשור לתרבות ההיפ הופ. הסגנון צמח בקרב השחורים בארצות הברית בשנות השבעים כמוזיקת מחאה ונפוץ כיום בכל העולם. |
נגזרות: | |
תת-ז'אנרים | |
הארדקור ראפ, גנגסטה ראפ, אולד סקול ראפ, פופ ראפ | |
ז'אנרי פיוז'ן | |
טריפ הופ, שילובים עם רוק, דיסקו, בוסה נובה ורבים אחרים | |
סצינות איזוריות | |
ראפ והיפ הופ ישראלי | |
נושאים קרובים | |
תרבות ההיפ הופ |
ראפ או היפ הופ הוא ז'אנר מוזיקלי המשתייך למוזיקה שחורה, (מונח המתייחס למספר סגנונות שהתפתחו בקרב אוכלוסיית השחורים באמריקה, החל מג'אז ורית'ם אנד בלוז, דרך רגאיי ועד הראפ וההיפ-הופ של ימינו). סגנון הראפ והיפ הופ מהווה אחד מארבעת היסודות בתרבות ההיפ הופ.
המושגים "ראפ" ו"היפ הופ" מתארים את הסגנון המוזיקלי הנזכר לעיל, אך לכל אחד מהם משמעות נוספת. המושג "היפ הופ" מתייחס לסממנים ייחודיים של תרבות ההיפ הופ, ואילו המושג "ראפ" מתאר את פעולת הראפינג (הדיבור הקצבי). לעתים, השימוש במונח ראפ לסגנון מוזיקלי מכוון לתיאור סגנון מונוטוני קצבי שהדגש בו הוא על הראפינג המילולי.
סגנון הראפ צמח בהשפעת מוזיקת רגאיי, ועל כן המקצב האופייני למוזיקת ההיפ הופ דומה. מאפיינים מוזיקליים של מוזיקת ההיפ-הופ הם הביטבוקסינג והסקראצ'ינג, הכלים האופייניים הם סינתסייזר, סמפלר ומכונת תופים. ראפינג יכול להיות מבוצע גם ללא ליווי כא-קפלה. ראפינג מבוצע היום בשילוב עם סגנונות מוזיקליים נוספים מלבד מוזיקת ההיפ-הופ.
מוזיקת הראפ מתבלטת כמוזיקת מחאה בוטה וברורה יותר מהסגנונות הקודמים לה. הטקסטים המועברים כוללים גסויות, קללות והתרסות, כמו גם תשבחות עצמיות והתייחסויות מיניות בוטות. הסגנון מזוהה גם עם תרבות שכונות העוני והפשע בארצות הברית, ורבים מהראפרים משתייכים לכנופיות רחוב (גאנגסטרים) ואף היו מעורבים בפרשיות פשע, כמו סנופ דוג שהואשם ברצח ובאונס, טופאק שנרצח, או Eazy-E שהיה מבוקש על ידי ה-FBI.
בשנות התשעים, מוזיקת ראפ ותרבות ההיפ-הופ צברו פופולריות רבה, והחלו להופיע גם אמני ראפ והיפ-הופ לבנים (דוגמת הביסטי בויז ואמינם). ההתקרבות למרכז הקונסנזוס גרמה גם למסחור רב סביב סגנון זה, והחלו להופיע לייבלים מסחריים מצליחים שמשמשים כפס ייצור לראפרים המכוונים לטעם הקהל, וזונחים את המחאה לשמה, דוגמת פיפטי סנט ואחרים.
[עריכה] היסטוריה
הראפ וההיפ-הופ התפתחו במקביל לתרבות ולמוזיקה האפרו-אמריקאית והושפעו רבות ממגמות במוזיקה האמריקאית. מקובל היום להכיר בטקסים שבטיים אפריקאים כמקור הראפ. משוררי השבט היו מעבירים בצורה קצבית סיפורי גבורה על רקע מקצב תופים. מאוחר יותר התפתח הבלוז בארצות הברית בקרב אוכלוסית השחורים, ובו שולבו קטעי ראפ כבר בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים. בשנות החמישים בג'מאיקה נוצר ערוב סגנונות בין המוזיקה העממית (קליפסו ומנטו) לבין ג'אז ובלוז, מה שיצר את הסקא ולבסוף את הרגאיי. ניתן לזהות ראפ מוקדם על גבי מקצב הרגאיי בשנות השישים המאוחרות.
את היסטורית הראפ ומוזיקת ההיפ-הופ ניתן לחלק לשלוש תקופות מרכזיות:
[עריכה] תקופת האולד סקול (Old School)
- ערך מורחב – אולד סקול ראפ
מאופיינת בחריזה והגשה פשוטים. קול דיג'יי הרק (Kool DJ Herc) נחשב מחלוצי ההיפ-הופ והראפ באמריקה. בשנת 1977 הוא היגר מג'מייקה והביא לניו יורק את הסגנון והקצב של ראפ והיפ-הופ, ועם הזמן המלל שלו הפך מורכב יותר. הראשון שאימץ את סגנון הראפ בשילוב עם קצב שאינו ג'מאייקני היה דיג'יי הוליווד, שעשה ראפ לקצב דיסקו. לאחר מכן החלו לפעול קבוצות שעשו ראפ, וקבוצות שאימצו את הראפ לסגנונות אחרים שונים מהיפ-הופ.
[עריכה] תקופת הזהב (Golden Age)
- ערך מורחב – תקופת הזהב של הראפ
ב"תקופת הזהב" הפך הראפ למוכר ומצליח בעולם המוזיקה הפופולרית. תקופה זו החלה ב-1986 כאשר להקת ראן די אם סי (Run-DMC) הפכה דומיננטית בראפ, ונמשכה עד 1993. היצירה התקופה זו מאופיינת בראפ קשוח, ובהתמקדות במלל ובחריזה. Run-DMC משכו קהל נוסף כאשר שיתפו פעולה עם להקת הרוק ארוסמית' בשיר "Walk This Way". אל אל קול ג'יי (L.L. Cool J) עזר לקרב את ההיפ-הופ למוזיקת הפופ, ולקהל נשי.
בתקופת הזהב החלו להתפתח כיוונים שונים בראפ והבדלים בין סגנון הראפ בחוף המערבי ובחוף המזרחי. בחוף המזרחי התפתח ההארדקור ראפ (hardcore rap) שעסק בפשע, מודעות חברתית ו"פימפינג" (התייחסות לסקס) וכלל קללות וגסויות לרוב. סקולי די מפילדלפיה התווה את הדרך החל מ-1986 ובעקבותיו המשיכו בוגי דאון פרודקשנס (Boogie Down Productions), פאבליק אנמי (Public Enemy) ואחרים.
בחוף המערבי התפתח סגנון הגנגסטה ראפ (gangsta rap) על ידי אייס טי (Ice-T) בהשראת ההארדקור ראפ, שכלל מסרים של "אל תתעסקו איתי" ותיאור החיים בגטו. הגנגסטה ראפ תפס תאוצה ובסוף שנות השמונים ראפרים מהחוף המערבי החלו תופסים את מרכז הבמה של ההיפ הופ. עקב החלשות חלקו של החוף המזרחי בראפ, החלה "מלחמת ראפ" בין קבוצות הראפרים מהחוף המזרחי והחוף המערבי.
[עריכה] התקופה המודרנית
התקופה השלישית של הראפ החלה ב-1994 יחד עם הפריצה של נאס מניו-יורק והתחלשות הגנגסטה ראפ. בתקופה הזו המכונה גם ניו סקול נכנסו ההיפ הופ והראפ לזרם המרכזי של המוזיקה בארצות הברית, ובשאר העולם, במקביל להתמסחרות גדולה בתחום. כתוצאה ממותו של טופאק ב-1996 במלחמת כנופיות, הסתיימה ה"מלחמה" בין החוף המזרחי לחוף המערבי וסגנון הגנגסטה ראפ הגיע למיצויו באלבום מחווה של ד"ר דרה לזכר חבריו שמתו, טופאק ו-Eazy-E ("הארדקור ראפ עדיין קיים").
בתקופה זו הראפ כבר לא היה נחלתם הבלעדית של השחורים באמריקה, והתערבב עם סגנונות מוזיקליים רבים ושונים, כמו ביצירתם של הביסטי בויז (Beastie Boys) - להקה של נערי קולג' יהודים - ששילבו ראפ עם מקצבי בוסה נובה.
[עריכה] סוגי ראפ
הראפ התפתח לכוונים שונים וכיום ישנם סוגים שונים של ראפ ובהם ראפ פוליטי, ראפ שמלווה במוזיקת ג'אז, ראפ מחתרתי ועוד. סוג הראפ הפופולרי ביותר הוא הגנגסטה ראפ שמתאר את קירבתו של הראפר לעבריינות, אך הוא ייחודי ליוצרים מהחוף המערבי של ארצות הברית. בין אמני הגנגסטה ראפ נמנים Eazy-E, טופאק, אייס קיוב ועוד רבים. סגנון זה נעלם מתרבות הראפ ב-1996 בעקבות מותו של טופאק.
אחד מסגנונות הראפ הנפוצים ביותר כיום, הוא הארדקור ראפ (hardcore rap), הכולל בתוכו את הראפ המחתרתי. ההארדקור ראפ נפוץ בעיקר בחוף המזרחי בארצות הברית ועוסק בעיקר בפערים כלכליים. בין אמני ההארדקור ראפ נמנים סקולי די, CunninLynguists, אקזיביט, Mr.sos, הנוטוריוס בי.איי.ג'י., אמינם, DMX ועוד מאות ראפרים אחרים. אחת מלהקות ההארדקור ראפ הפופולריות ביותר בארצות הברית היא ה-G-Unit.
[עריכה] ראפ והיפ הופ ישראלי
- ערך מורחב – ראפ והיפ-הופ ישראלי
בישראל נשמר ההקשר המחאתי של סגנון הראפ וההיפ-הופ, אך קיבל גוון מקומי של מחאה פוליטית, מחאה של מיעוטים (הסגנון התקבל בייחוד בקרב צעירים בני העדה האתיופית למשל) ומחאה אנטי ממסדית. הראשון בישראל שהוציא תקליט בסגנון היה נייג'ל האדמו"ר, ישראלי ממוצא אמריקני ששהה זמן רב בג'מייקה. אלבומו היחיד, "חומוס מטמטם" (בהפקה של יאיר ניצני), כלל טקסטים מצחיקים ביותר, ובאופן כללי לעג לגאנגסטה ראפ והיווה משב רוח מרענן, חצי-רציני וחצי ציני. אלבום זה לא זכה להצלחה בזמן אמת וכיום קשה להשיגו, אך רוב הראפרים הישראליים שבאו לאחר מכן טוענים להשפעה רבה שלו על כיוונם.
הבא בתור הוא "סילבר דון", ישראלי שאף הוא בילה את מרבית חייו בג'מייקה ואף היה הלבן הראשון שהגיע שם לראש מצעד הפזמונים המקומי. אלבומו העברי הופק בג'מייקה על ידי המפיקים הנחשבים סטילי וקליבי, אך לא זכה להצלחה בישראל. ביפן, לעומת זאת, הוא הצליח מאד.
הבאים בתור בישראל היו שבק ס' שפעלו בין השנים 1993-2000, הדג נחש שפועלים משנת 1996 ועד היום. כיום ישנם יוצרים רבים בתחום זה והסגנון נחשב לפופולרי למדי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] עברית
- ראפ4לייף פורטל ראפ ורגאיי ישראלי
- גנגסטה ראפ פורטל ראפ/היפ הופ וR&B
- היפהופבורד - פורטל ופרומים על ראפ
- אתר הראפ המחתרתי Oktober
[עריכה] אנגלית
- מילון ראפ
- אתר המציג ראפ אלטרנטיבי
- אתר המציג ראפ אלטרנטיבי בעיקר של ראפרים מאזור מינסוטה
_______________________________________________________________________________________
[עריכה] ** פופ
פופ | |
---|---|
מקורות סגנוניים: | מגוונים |
מקורות תרבותיים: | מגוונים |
כלים: | גיטרה, גיטרה באס, מערכת תופים, מקלדת אלקטרונית |
פופולריות מיינסטרים: | החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד לימינו (2006) ברחבי העולם. |
נגזרות: | |
תת-ז'אנרים | |
להקת בנים, להקת בנות, יורופופ | |
ז'אנרי פיוז'ן | |
סינת'פופ, פופ פאנק | |
סצינות איזוריות | |
נושאים קרובים | |
תרבות פופולרית, מוזיקה פופולרית |
בהתאם להקשר, מוזיקת פופ היא קיצור למונח מוזיקה פופולרית, או, בייחוד בשנים האחרונות, מונח המתאר ז'אנר של המוזיקה הפופולרית.
[עריכה] איפיון מוזיקלי
הפופ כסגנון מוזיקלי, הוא אולי הצורה המרצה והמספקת ביותר עבור הקהל הרחב מכל צורות המוזיקה הפופולרית. חלק מהמאפיינים המוזיקליים המגדירים את הז'אנר הם הימצאות "פתיון" בשיר וטכניקות הפקה מוזיקלית אשר מתבססות, במידה כזו או אחרת, על האופנות המוזיקליות באותה עת.
ה"פתיון" יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הינם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
סוג יחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
[עריכה] יצירה אמנותית מול מסחור
בסוף שנות ה-80 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים ("תזמורת בצורת"). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. אף על פי שבזמנו נחשבה תופעה זו כשערוריתית, כיום, חלק גדול מכוכבי מוזיקת הפופ, משתמשים ב"פלייבקים" אשר הוקלטו על ידם באולפן מראש בשעה שהם מופיעים ו"שרים" עם השפתיים בלבד. אותם כוכבים טוענים להגנתם, כי אין מדובר כאן בכישורי שירה ירודים אשר זקוקים לשיפוץ באולפן, אלא שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנדרש מהם ולשמור על הגייה ברורה של המילים. ועל כן, לטענתם, הם מקליטים את המוזיקה מראש על מנת שתשמע במיטבה על ידי הצופים והמאזינים. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה, יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים משניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
עקב המסחור המתגבר ובעיית ההופעות בליווי פלייבק כתחליף לשירה, רבים מבקרים את מוזיקת הפופ כמוזיקה שנועדה לבידור בלבד ואשר חסרה ערך מוזיקלי ומשמעות אמנותית. הנטייה היא לראות את שיקולי הרווחיות הכספית של חברות התקליטים, כשיקול הבלעדי המתגבר על כל שיקול אמנותי, כגורמים לתופעה זו. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות את המבצעים, שהם לרוב צעירים ונאים אך ללא רקע בתעשיית המוזיקה ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני גיל הנעורים. חברות התקליטים מניחות לרוב כי רווחיהן יהיו מירביים אם המוזיקה שיפיקו תהיה מושכת עבור הקהל הרחב ביותר האפשרי. זהו בדרך כלל המצב כאשר חלק מיצירות הפופ מצליחות למכור עשרות מיליוני עותקים. זוהי גם הסיבה, לפחות בחלקה, מדוע ז'אנרים אחרים במוזיקה הקלה שהצליחו להשיג רמה מסוימת של הערכה כסגנונות מוזיקליים בזכות עצמם, אינם נחשבים כ"פופ", כמו גם מוזיקאים רציניים וקהל אוהדיהם השואפים להפריד את עצמם ממוזיקת הפופ העכשוית ומהעקרון של "מסחריות עדיפה על יצירתיות" המנחה אותה.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים.
ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. במיוחד אמור הדבר לגבי להקות בנים ולהקות בנות אשר חבריהן נבחרים ומטופחים על מנת שימלאו תפקידים מסוימים וימשכו מעריצים בעלי תכונות אופי שונות ומגוונות.
רבים מאמני הפופ של השנים האחרונות עוצבו בתדמיתם של מוזיקאי פופ מפורסמים, ובייחוד האייקונים המצליחים ביותר, מדונה ומייקל ג'קסון אשר הפכו למעשה למפעל כלכלי הרבה מעבר ליצירת המוזיקה עצמה. כמו כן, משפיעים על היצירה העכשוית אמנים מתקופה מוקדמת יותר כבארי מנילו, ברברה סטרייסנד, פול ווייטמן ורודי וולה. בתהליך עיצובם ככוכבי פופ ניסו מנהליהם להקנות להם תכונות ותדמית של אותם כוכבי עבר מצליחים ומפורסמים.
_______________________________________________________________________________________
[עריכה] *** רגאיי
רגאיי | |
---|---|
מקורות סגנוניים: | R&B, ג'אז, סקא, רוקסטדי, קליפסו, מנטו |
מקורות תרבותיים: | תחילת שנות ה-60 בג'מייקה |
כלים: | גיטרה בס, תופים, גיטרה, אורגן, בראס, מלודיקה |
פופולריות מיינסטרים: | החל משנות ה-70 |
נגזרות: | ראפ, דראם'נ'בייס |
תת-ז'אנרים | |
רוטס, דאב, דאנסהול, ראגמאפין | |
ז'אנרי פיוז'ן | |
טריפ הופ, דראם'נ'בייס, ראגטון | |
סצינות איזוריות | |
ישראל | |
נושאים קרובים | |
ראסטאפרי, דרדלוקס, בוב מארלי |
רגאיי הוא סגנון מוזיקלי שמקורו באי ג'מייקה. הרגאיי הוא שילוב של סגנונות מוזיקלים אמריקאים כגון ג'אז ורית'ם אנד בלוז, סגנונות מוזיקלים ג'מייקנים מוקדמים כגון סקא ורוקסטדי ומוזיקה אפריקאית-קאריבית כגון קליפסו ומנטו. הרגאיי מנוגן לרוב במשקל של 4/4, כאשר הפעימות המודגשות הן השנייה והרביעית, להבדיל ממוזיקת הפופ. השירים במוזיקת הרגאיי מתעסקים בדרך כלל ברוחניות ואהבה ומושפעים רבות מדת הראסטאפרי. עם זאת, בשנים האחרונות יותר זמרי רגאיי שרים שירים על החיים הקשים בגטו, שירים על נשים ושירי זימה, כל זאת בהשפעת ההיפ הופ האמריקאי.
[עריכה] היסטוריה
הרגאיי פותח בשנות ה-60 באי ג'מייקה. בשנים אלו נפוץ מכשיר הרדיו באי והתושבים אף הצליחו לקלוט תחנות רדיו שונות מדרום ארצות הברית. מוזיקת הג'אז והרית'ם אנד בלוז השחורה אשר נשמעה מעל גלי האתר השתלבה במקצבים מסורתיים מקומיים ונוצרו סגנונות חדשים כמו הסקא והרוקסטדי. מאוחר יותר האטו מוזיקאים ג'מייקנים את קצב המוזיקה של סגנונות אלו ושילבו בהם אלמנטים של מוזיקה אפריקאית-קריבית מסורתית וכך יצרו את צלילי הרגאיי הראשונים. רק בתחילת שנות ה-70 פרץ הרגאיי את גבולות הגטו הג'מייקני והוכנס לתודעה של העולם המערבי על ידי בוב מארלי.
[עריכה] בוב מארלי
- ערך מורחב – בוב מארלי
בוב מארלי, שנחשב בעיני רבים לגדול זמרי הרגאיי, החל את הקריירה המוזיקלית שלו ב-1963 בלהקה שניגנה סקא ורוקסטדי. בהמשך חבר מארלי לפיטר מקינטוש ובאני לוינגסטון שהקימו יחדיו את להקת הוויילרס והחבורה החלה לנגן רגאיי. אלבומה הבינלאומי הראשון של הלהקה, שנקרא "Catch a Fire", יצא ב-1973 ונמכר במספר רב של עותקים. אחרי הצלחת האלבום החל סגנון הרגאיי לפרוח בארצות הברית ובעקבות כך בשאר העולם. מארלי המשיך להקליט אלבומים עם להקת הוויילרס המקורית וכן אלבומי סולו עד למותו במאי, 1981.
[עריכה] סגנונות ותתי-ז'אנרים
[עריכה] רוטס
סגנון הרוטס ("שורשים") הוא מוזיקת הרגאיי השורשית. המקצב בו מורכב מקצב תיפוף קבוע עם בסליין כבד ואקורד קבוע. רבים מהאמנים השרים בסגנון זה הם ראסטאפריים - המהללים את ג'ה (אלוהים) ומאמינים באלוהותו של היילה סלאסי. מילות השירים מתעסקות בעיקר בדתם, החזרה לאפריקה, שחרור העבדים ותחיית הדת. כמו כן הם שרים למען הכנסת הגאנג'ה (מריחואנה) לחוק בג'מייקה ובעולם כולו, שרים נגד בבילון (בבל התנ"כית) שהיא מטאפורה באמונה הראסטאפרית לממסד הלבן הכובש. אמנים כמו בוב מארלי, פיטר טוש וברנינג ספיר שרים בסגנון זה.
[עריכה] דאב
סגנון הדאב החל כעיבוד מחדש של קטעי רגאיי קלאסיים באמצעות מוזיקה אלקטרונית, ראשיתו כדרכם של מפיקי הרגאיי להתבטא מוזיקלית בשינוי המקצב האינסטרומנטלי שהיה בצד ב' בויינל המוקלט והוספת אפקטים. הסגנון והאפקטים התפתחו והשפיעו רבות על סצינת המוזיקה האלקטרונית העולמית, למעשה מוזיקת הדאב נחשבת לחלוצת המוזיקה האלקטרונית ובמובנים מסוימים הקדימה את זמנה. מפיקים מפורסמים בז'אנר הדאב : לי "סקראצ'" פרי ו"קינג טאבי" אשר המציאו ושיכללו את המוזיקה.
[עריכה] דאנסהול
הדאנסהול, שהתחיל ב-1979, הוא שילוב של דאב ומילים מעולם ההיפ הופ. אמנים ידועים בתחום זה הם ברינגטון לוי ואלבומיו המוקדמים של בוג'ו בנטון.
[עריכה] ראגא או ראגמאפין
זרם הראגמאפין (או "ראגא") הוא זרם שנועד בעיקר למסיבות ופחות להעברת מסר, למרות שיש אמנים שמשתמשים בו להעביר מסר כמו קפלטון או סיזלה. המקצבים בשירי ראגמאפין הם מהירים ונעשה בהם שימוש באפקטים כמו אזעקות, סירנות וכדומה להגברת החוויה במסיבה.
[עריכה] מסיבות רגאיי
בג'מייקה, בליז, קוסטה ריקה ומדינות קאריביות נוספות מתקיימות מסיבות "סאונד-סיסטם", הנערכות על ידי הרכבים ניידים שנוסעים ממקום למקום ומקימות רמקולי ענק ומיכשור עזר של אפקטים ובאס. מסיבה כזו אורכת בדרך כלל לפחות 7 שעות, בהן המשתתפים חוגגים ללא הפסקה.
[עריכה] מחלוקות
[עריכה] מריחואנה
רבים מאמני הרגאיי מעודדים בשירתם עישון של מריחואנה. הדבר אינו מקובל על ידי החוק במרבית המדינות, ואף עורר שערוריות במדינות בעלות מדיניות של "אפס סובלנות" כלפי מריחואנה, כמו למשל ארצות הברית.
[עריכה] הומופוביה
התרבות הג'מייקנית עוינת ברובה הומוסקסואלים ולסביות. בג'מייקה ובחלק מהמדינות הקאריביות קיימים עדיין חוקים האוסרים יחסי מין בין גברים. הומופוביה והסתה כלפי הומוסקסואלים מופיעות גם בשירים של אמני רגאיי רבים, ובפרט אמני דאנסהול. ביקורת רבה מושמעת כלפי אמנים אלה, עקב המילים שמעודדות הומופוביה, ופשעי שנאה כלפי הומוסקסואלים. במספר מדינות מערביות בוטלו קונצרטים, ואף נאסרה כניסתם של אמני רגאיי ששיריהם כוללים הסתה להומופוביה. כך לדוגמה בריטניה אסרה את כניסת הזמר סיזלה לשטחה [1], גרמניה מנעה את כניסת הזמר בוג'ו בנטון, בצרפת בוטלו קונצרטים של קפלטון בהסתמך על חוקים האוסרים הסתה לשנאה [2] ו-MTV-אירופה ביטלה את השתתפותו של ביני-מן בקונצרט על רקע הסתה להומופוביה [3].
[עריכה] רגאיי בישראל
סצינת הרגאיי הישראלית החלה ב-1980 עם הקמת תנועת הרגאיי הישראלית אשר התעסקה בעיקר בהבאת אמנים מחו"ל. ב-1985 נפתח מועדון ה"סווטו", שהפך למועדון הרגאיי הבולט בישראל. ב-1986 יצא אלבום הרגאיי העברי הראשון, "לוקח את היום לאט", של הזמר אבי מטוס. ב-1993 יצא האלבום שנחשב לאלבום ההיפ-הופ והראגמנפין העברי הראשון, "חומוס מטמטם" של נייג'ל האדמו"ר (יהושע סופר). בשנים אלה סצינת הרגאיי הייתה מצומצמת, ורק בשנת 2000 נפרצו גבולותיה עם צאת "כנען 2000", אלבומה השלישי של להקת שב"ק ס' אשר הוקלט בג'מייקה.
בשנות ה-2000 גדלה סצינת הרגאיי הישראלית הן בזכות הקהילה האתיופית בארץ אשר אימצה את הסגנון לחיקה והן בזכות מפיקים ישראלים כדוגמת גיל בונשטיין הנחשב לאבי הרגאיי בישראל ופילוני אשר הביאו זמרי רגאיי רבים להופעות בארץ. בין אמני הרגאיי הבולטים בישראל כיום ניתן למנות את איאם, סילברדון, סוליקו, וקרולינה. אמנים נוספים שהושפעו מאוד מרגאיי הם שוטי הנבואה, מוש בן-ארי ומוקי.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר הרגאיי הישראלי
- אתר רגאיי ישראלי נוסף
- "מקינגסטון לציון", עומר לוגסי, Ynet
- ראפ4לייף פורטל הראפ הישראלי - מכיל מידע רב על רגאיי ונגזרותיו.
_______________________________________________________________________________________
[עריכה] **** רית'ם אנד בלוז
רית'ם אנד בלוז | |
---|---|
מקורות סגנוניים: | |
מקורות תרבותיים: | |
כלים: | סקסופון, גיטרה באס, מערכת תופים, כלי מקלדת |
פופולריות מיינסטרים: | החל משנות ה-40 של המאה ה-20 ועד שנות ה-60 ברחבי העולם. |
נגזרות: | |
תת-ז'אנרים | |
ז'אנרי פיוז'ן | |
סצינות איזוריות | |
נושאים קרובים | |
רית'ם אנד בלוז (R&B) (קצב ובלוז באנגלית) הוא סוגה (ז'אנר) או תת סוגה מוזיקלית אשר פותחה על ידי מוזיקאים שחורים באמריקה אשר שילבו בין ג'אז לבלוז, סיגנון זה היה אחד המקורות לרוק אנד רול. את הרית'ם אנד בלוז מאפיין קצב החוזר על עצמו ומלודיות פשוטות.
בסרט האחים בלוז מבוצעים שירים רבים בסגנון R&B אשר הגדילו את אהדת העולם לסיגנון.
_______________________________________________________________________________________
[עריכה] ***** בלוז
בלוז | |
---|---|
מקורות סגנוניים: | שירי עבודה ושירים דתיים של האפרו-אמריקאים |
מקורות תרבותיים: | מוזיקה מערב אפריקאית שהובאה לדרום מזרח ארצות הברית על ידי עבדים אפרו-אמריקאים, בעיקר לדלתת מיסיסיפי |
כלים: | גיטרה - גיטרה באס - מערכת תופים - זמר - פסנתר - מפוחית פה |
פופולריות מיינסטרים: | פופולריות נרחבת עד שנות ה-50 של המאה ה-20. המהלכים ההרמונים וה"תווים הכחולים" (blue notes) הנפוצים בבלוז השפיעו רבות על סגנונות מוזיקליים מערביים לאורך כל המאה ה-20. |
נגזרות: | ג'אז - רית'ם אנד בלוז - רוק - סול |
תת-ז'אנרים | |
קאנטרי בלוז - דלתא בלוז - ג'אז בלוז - בוגי ווגי | |
ז'אנרי פיוז'ן | |
בלוז רוק - בלוז סול | |
סצינות איזוריות | |
בלוז בריטי - בלוז אירופאי - בלוז סט. לואיס - בלוז טקסאני - הבלוז של שיקאגו | |
נושאים קרובים | |
סולם בלוז |
בלוז (מאנגלית: Blues) הוא סגנון מוזיקלי ווקאלי ואינסטרומנטאלי המבוסס על סולם פנטטוני ובאופן טיפוסי על מאפייני מהלך הרמוני בן 12 תיבות. מקורו של הבלוז הוא בארצות הברית, בשירת העבדים האפריקנים. שירה זו כללה שירי עבודה, שירי דת וכן מאפיינים של מוזיקה אפריקנית שורשית. סגנון זה נחשב לפואטי, מלודי, הרמוני ובעל קצב מיוחד משלו, דבר המבדיל אותו מכל סגנון מוזיקלי אחר.
הבלוז השפיע רבות על המוזיקה הפופולרית והוביל ליצירת שלל סגנונות המהווים את כובד המשקל של המוזיקה המערבית המודרנית. ביניהם: הג'אז, רית'ם אנד בלוז, רוק, מטאל, קאנטרי ואף השפעות מסוימות על מוזיקה קלאסית מודרנית.
[עריכה] מבנה אמנותי
על מנת לשמור על הפשטות אומצו חוקים מאוד נוקשים לשירי הבלוז. הבלוז הינו שיר מלנכולי איטי, בעל הרמוניות סינקופיות והרמוניות המכילות תווים מונחתים (במול). בשיר בלוז כמעט תמיד יהיו 12 תיבות בבית: 3 סדרות בנות 4 תיבות כל אחת, והסדרה השנייה היא חזרה על הראשונה. השורה האחרונה מאולתרת על רקע ליווי קבוע.
הבלוז מאופיין בהצהרה שחוזרת על עצמה פעמיים, ובתשובה להצהרה. המנגינה בנויה כך שההתחלה והסוף של כל קטע יהיו בעלי תבנית זהה. יש מבנה פואטי חד משמעי הן בטקסט והן במוזיקה שמזוהה כבלוז, אפשר להכניס צבע וקישוט אך המבנה תמיד נשאר.
התבנית המוזיקלית של הבלוז משמשת בסיס לג'אז מחד, ולרוק מאידך.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] הבלוז כשירת עבדים
מקורו של הבלוז הוא בשילוב של שירי נשמה עם שירתם של העבדים השחורים בארצות הברית ב-מאה ה-19. מטבע הדברים, בשל היותם עבדים, השחורים בארצות הברית לא ידעו קרוא וכתוב, על אחת כמה וכמה שלא ידעו תווים. אך שעה שהם שהיו עובדים בשדות הכותנה, הם היו שרים שירים עצובים שהמציאו בעל-פה, ואשר ביטאו את מצוקתם. זו הייתה שירת הבלוז.
עם שחרור העבדים במחצית השנייה של המאה ה-19, החלה מוזיקת הבלוז להתפתח ולהתפשט אל מעבר לשדות הכותנה. זמרים שחורים היו עומדים במרכז כיכרות הערים והיו שרים לקהל הרחב, ממש כשם שעשו זמרי הקאנטרי הלבנים באותה תקופה. צורה זו של בלוז ווקאלי (השימוש בכלי נגינה בשנים אלו, הסתכם, לכל היותר, בליווי שולי ופשוט אשר נועד לתת קצב) הייתה נפוצה באותה תקופה באזור דלתת המיסיסיפי, הכוללת את המדינות מיסיסיפי, ארקנסו, אלבמה ולואיזיאנה.
בתחילת המאה ה-20, החל הבלוז לצבור פופולריות באזורים נוספים ברחבי ארצות הברית, בין השאר בעקבות הגירה מאסיבית של שחורים מדלתת המיסיסיפי לערים צפוניות יותר (כגון שיקאגו). אז גם התפרסמו יצירות הבלוז הראשונות: "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914) מאת ויליאם כריסטופר הנדי (שמוכנה לעתים "אבי הבלוז"), ו"ג'לי רול בלוז" (1915), מאת ג'לי רול מורטון. הבלוז אף השפיע על מלחינים קלאסיים, כגון הפסנתרן ג'ורג' גרשווין, שהלחין את היצירה התזמורתית "רפסודיה בכחול" (1924).
בתחילת שנות ה-20 של המאה, הבלוז החל לשקוע ולאבד מהפופולריות שלו, בשל עלייתו של סגנון מוזיקלי חדש: הג'אז, אשר לימים הושפע רבות מהבלוז.
[עריכה] מהפכת הגיטרה החשמלית
בשנות הארבעים החל הבלוז בתהליך של חזרה למרכז תעשיית המוזיקה. זאת, בעקבות המצאתה של הגיטרה החשמלית בשנת 1930. מבלי לדעת תווים, לקחו נגני הבלוז לידיהם את הגיטרה החשמלית והחלו לאלתר. הם למדו אלו תווים מתאימים לאלו, וכך פיתחו את חמשת סולמות הבלוז: הסולמות הפנטטוניים (המלה פנטה= 5 ביוונית), הנגזרים מהסולמות המינוריים, ואשר כוללים בסה"כ 5 תווים כל אחד (כל התווים מלבד הדרגות השנייה והשישית). הם לא הסתפקו בהקשה רגילה על המיתרים, והוסיפו גלישות של האצבעות לאורך המיתרים (סלייד) ומתיחות מיתרים כלפי מעלה (בנד) (ר' ערך פריטה בגיטרה). פעולה זו האחרונה גרמה לעיוות הצליל ולהגבהתו ההדרגתית. הם גם המציאו אקורדים משלהם, הספטאקורדים, אשר להם נוסף התו השביעי בסולם (ספט= 7 ביוונית). הספטאקורדים שימשו לליווי לאלתור. ליווי זה נוגן בקצב נגינה איטי של צליל ארוך וצליל לסירוגין.
לכל צורת הנגינה החדשה שפותחה, צורפו שירי הבלוז הישנים, שירי העבודה, וכך נוצרה מוזיקת הבלוז ה"משודרגת", אשר נוסף על השירה, כללה גם נגינה מפותחת. הבלוז החדש היה בעיקר אינסטרומנטאלי, והדגש החזק ניתן לכלים, ובמיוחד לגיטרה החשמלית.
[עריכה] מבלוז לרוק אנד רול
בשנות החמישים, הבלוז עבר שינוי מהפכני נוסף. כאמור, קצב הבלוז חזר, אך לא רק בצורתו המקורית, אלא גם בצורה של רוק אנד רול, או בקיצור, רוק'נרול– גרסה הרבה יותר מהירה ושמחה לבלוז. בניגוד ליוצרי הבלוז, אומני הרוק'נרול ברובם היו לבנים. הרוק'נרול ירש מהבלוז את הקצב ואת טכניקת הנגינה בשלמותם, על כן, בלוז (בגרסתו האינסטרומנטאלית) ורוק'נרול הינם סגנונות אחים, בלתי ניתנים להפרדה. אף-על-פי-כן, אומני הרוק'נרול הוסיפו גם מספר חידושים, כגון, שירה שמחה, קצב תופים מהיר, ופריטה הרבה יותר מהירה על אקורדים שמחים יותר. מוזיקת הרוק'נרול הייתה מוזיקה סוחפת שלוותה בריקודי זוגות סוערים. חלק גדול מאמני הבלוז-רוק'נרול הוסיפו גם גיטרות אקוסטיות בנוסף לגיטרות החשמליות, ואף הולחנו שירי בלוז-רוק'נרול במיוחד עבור גיטרה אקוסטית.
[עריכה] השפעות הבלוז
תרבות הרוק'נרול הלבנה הססגונית, אשר הגיעה לשיאה בשנות השישים, דחקה בהדרגה את רגלי תרבות הבלוז השחורה העצובה. אך מבחינה אומנותית, הבלוז המשיך לפרוח גם בשנות השישים והשבעים, אם כי, בצלו של הרוק, ההולך ומתעצם. עם זאת, אין לשכוח, כי כל יוצרי הרוק הקלאסי והכבד ינקו את יסודותיהם והשראתם מהבלוז.
הבלוז השפיע מאוד על תעשיית המוזיקה הבריטית אחרי מלחמת העולם השנייה וניכר בהרבה שירים של הביטלס, המאפיין הוא הרבה רגש שמושמע במילים ובמנגינות הרכות. גם בשירים אמריקאיים ניכרים השפעות הבלוז בשירים רבים. כך שגם אם השיר לא כולל את המבנה הנוקשה של הטקסט, המוזיקה, והמצלול, עדיין ניתן להבחין בו ברגש העגמומי והרומנטי שהוא רגש הבלוז.
מלבד היותו עולם ומלואו בפני עצמו, גדולתו של הבלוז היא בהיותו בסיס מוצק לכל יוצרי הרוק הקלאסי והכבד, ולטכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית.
[עריכה] הבלוז בישראל
הבלוז בישראל לא התקבל למיינסטרים ועיקר הפעילות נעשית בשולי תעשיית המוזיקה בישראל. אף-על-פי-כן, פועלים מספר אומנים, המופיעים לפני קהלים קטנים. על החשובים שבהם נמנים הגיטריסט רוני פיטרסון ולהקתו, אשר מפעם לפעם אף מארחים אמנים מחו"ל. כמו כן, אומני בלוז אמריקאיים מרבים להופיע בישראל.
[עריכה] רשימת אמנים
[עריכה] בלוז ווקאלי
- בוב סגר
- בן קינג
- ו' הנדי
- שירלי ג'ונסון
- רוברט ג'ונסון
- ביג ביל ברונזי
- ממפיס סלים
- סקיפ ג'ימס
- מאדי ווטרס
- ג'ון לי הוקר
- בי בי קינג
- האולין וולף
- ווילי דיקסון
- ג'ון מיאול
[עריכה] בלוז אינסטרומנטאלי
(כולם גיטריסטים, מלבד לואי ארמסטרונג החצוצרן)
- אריק קלפטון
- גארי מור
- ג'ימי הנדריקס
- סטיבי ריי ווהן
- היירם בולוק
- לואי ארמסטרונג
- רוני פיטרסון
- רוברט קינג
[עריכה] קישורים חיצוניים
- Year Of the Blues קישור מצוין לאתר שהוקם במלואת 100 שנה לבלוז.
- Year Of the Blues Radio Series אוסף תוכניות רדיו מוקלטות בנושא מוזיקת הבלוז.
_______________________________________________________________________________________
[עריכה] ****** פאנק
פאנק | |
---|---|
מקורות סגנוניים: | סול, ג'אז, גוספל |
מקורות תרבותיים: | אפרו-אמריקאים בערים הגדולות בארצות הברית בשנות ה-60 |
כלים: | גיטרה, כלי הקשה, כלי נשיפה, זמר |
פופולריות מיינסטרים: | בשנות ה-70 ולאחר מכן מקובצי פאנק במטאל ומוזיקת היפ-הופ |
נגזרות: | P-פאנק, אלקטרו-פאנק |
תת-ז'אנרים | |
{{{סאבז'אנר}}} | |
ז'אנרי פיוז'ן | |
G-פאנק, פאנק-קור, פאנק-מטאל, פאנק רוק | |
סצינות איזוריות | |
נושאים קרובים | |
במוזיקה, פאנק (Funk) הוא סגנון מוזיקלי. הפאנק התפתח מסול (מוזיקת נשמה) וג'אז תוך שילוב רוק, ומאופיין במקצב קופצני-איטי אך לא רעשני. תחילתו של הפאנק בשנות ה-60 וה-70 ברבעים האפרו-אמריקאים שבערים הגדולות בארצות הברית.
[עריכה] איפיון הסגנון
המסורת המוזיקלית האפרו-אמריקנית נעוצה בשורשיה ממערב אפריקה המוזיקה לקחה חלק בטקסים דתיים, שירי תפילה בסגנון הגוספל ובבלוז. מקור סגנון הפאנק הוא אפרו-אמריקני מובהק. ניתן לאפיין אותו כגרסה אגרסיבית ומסונקפת יותר של סול שהתפתח באותן שנים, ניתן להתייחס אליו כאל התפתחות ישירה של הרית'ם אנד בלוז, או כסגנון נוסף המשלב בין ג'אז לרוק, אך הפאנק הוא כל אחד מאלה וגם שילוב של כולם יחד.
הפאנק ניתן לזיהוי על ידי מקצב ה-1/3 והסינקופה, בס 'שמן' (אשר יושב תכופות על מקצב ה"אחד"). גיטרות קצב חדות כתער, כלי נשיפה מונחי קצב, כלי הקשה, שירה, גישה נימרצת וריקודית בשילובים שונים.
בהשוואה למקורה - מוזיקת הסול של 1960 - הפאנק נוטה למקצבים מורכבים יותר, בעוד מבנה השיר פשוט יותר. לעתים מבנה קטע הפאנק עשוי להיות מורכב מריף אחד בלבד.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] מקור המילה
הגדרה של המילה 'פאנק' תוארה בעבר במילון כ'ריח גוף לא נעים או ריח של יחסי מין', שם התואר 'פאנקי' תיאר דבר גס או בלתי הגון. המילה 'פאנק' אומצה על ידי מוזיקאים אפרו-אמריקנים לתיאור מוזיקה איטית ונינוחה. יש להניח שמתוך הקשר המילה ליחסי מין (בשילוב ניצני המהפכה המינית של התקופה), יוחס המונח למוזיקה יותר אגרסיבית קיצבית וממריצה.
צורתו המוקדמת של הפאנק סללה את עיצובו המאוחר יותר. הסגנון היה איטי, משוחרר ורקיד ומבוסס על ריפים בודדים. מוזיקאים בג'אמים (מפגשים מוזיקלים מונחי אילתור) עודדו את חבריהם לנגינה על ידי הקריאה "now put some stank to it!" (הכנס לזה קצת סירחון=פאנק). כבר ב-1930 שירי ג'אז נשאו כותרות כמו 'פאנקי באט' של באדי בולדן. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 השימוש במילה פאנק גבר בהדרגה בעיקר בהקשר למוזיקת הסול שנפוצה בתקופה זו. המונח נחשב ללא מנומס בחברה מכובדת באותה תקופה.
[עריכה] ג'ימס בראון והפאנק כסגנון
רק החדשנות היצירתית של ג'יימס בראון בסוף שנות ה-60 הגדירה את הפאנק ככסגנון בזכות עצמו. בראון שינה את הדגש הקיצבי של הרית'ם אנד בלוז מקצב ה-2/4, לקצב ה-1/3 שהיה מזוהה עם להקות "לבנות", אך עם קצביות של סווינג. הסגנון המקפיץ של מקצב ה-1/3 הפך לסימן ההיכר של מוזיקת הפאנק. שירו של ג'ימס בראון מ-1965 "Papa's Got a Brand New Bag" נחשב על ידי רבים כסולל הדרך לסגנון הפאנק המוכר. עם זאת רוב יצירותיו של בראון בשנים 1965-1966 נשארו בתחום הסול. הלהיטים הבאים "Cold Sweat" ,"I Got The Feelin'" ו"Say It Loud, I'm Black And I'm Proud" המשיכו לספק מקצבים שעיצבו את הפאנק, והציבו את הסטנדרטים לשאר יצירותיו של בראון וליוצרים בשנות ה-70. הרכבים מוזיקלים אחרים אספו את סיגנון הריפים, מקצבים ושירה אשר ג'ימס בראון ולהקתו ייצרו, והז'אנר החל לצמוח. "דיוק והבלייזרס" מפיניקס (אריזונה) הוציאו את האלבום "פאנקי ברודווי", בחוף המערבי צ'ארלס רייט וה"ווטס 103 סטריט רית'ם בנד" שיחררו שירי פאנק, החל באלבומם הראשון מ-1967, והגיעו לשיאם עם הסינגל "Express Yourself" ב-1970. ה"מיטרס" בניו אורליאנס המשיכו לעצב את הז'אנר עם הסינגל "Sophisticated Cissy" מ-1969. הרכב נוסף אשר תרם להגדרת הסגנון בהמשך העשור הוא האחים איסלי, ולהיטם "It's Your Thing" סימן פריצת דרך במוזיקה שחורה על ידי גישור הפער בין הרוק של ג'ימי הנדריקס לסול הרקיד של סלי והפמלי סטון.
[עריכה] 1970 וה-P-פאנק
בשנות ה-70 היה הפאנק בשיאו והתקרב לזרם המרכזי. בין הלהקות והאמנים החשובים בתקופה זו נמנים "אדמה רוח ואש", "טוואר אופ פאוור", "בוטסי והרבר בנד", בטי דיוויס, קומודורס ורבים אחרים. "אדמה רוח ואש" ו"טוואר אופ פאוור" השתמשו בכוח הקיצבי של הפאנק והוסיפו לו תצורת שיר מורכבת יותר על ידי שילוב כלים בקנה מידה גדול יותר, נשפנים רבים, כלי הקשה לטינים ומספר של סולנים מוכשרים. להקות אלה הצליחו מסחרית והביאו את הפאנק לקהל רחב יותר.
ג'ורג' קלינטון, יחד עם להקתו פרלמנט, ומאוחר יותר פאנקאדליק המשיכו לפתח את גישת הפאנק-רוק שיצר ג'ימי הנדריקס והפיקו סוג חדש של פאנק, צליל אשר הושפע רבות מהג'אז וממוזיקה פסיכדלית. שתי הלהקות חפפו במידה רבה במשתתפיהן וכונו פרלמנט-פאנקאדליק. הפופולריות הרבה שצברה פרלמנט-פאנקאדליק הולידה את המונח P-פאנק, אשר מתייחס בעיקר לשתי להקותיו של ג'ורג' קלינטון ולתת-הז'אנר החדש שנולד.
כבר בשלהי שנות ה-60, מוזיקאי ג'אז רבים החלו בשילוב הג'אז והפאנק (ביניהם הארבי הנקוק, הוראס סילבר גרובר וושינגטון וכדומה. בנוסף עבודתו של מיילס דיוויס יחד עם אישתו בטי דיוויס וטוני ווילאמס עזרה ביצירת סגנון הג'אז-פיוז'ן ובהשפעה על הפאנק.
מוזיקת הפאנק יוצאה אל אפריקה בשנות ה-60 המאוחרות, והתמזגה עם שירה ומקצבים אפריקאים בכדי ליצור את סיגנון האפרו-ביט. פאלה אקוטי מוזיקאי ניגרי נחשב לאבי הסגנון.
מוזיקת הדיסקו שסחפה את רחבות הריקודים החל משנות ה-70, הושפעה רבות מהפאנק, ויוצרי דיסקו רבים הגיחו מרקע הפאנק.
[עריכה] 1980 והפאנק המסונתז
בשנות ה-80, רבים מהאלמנטים המובהקים ששימשו תשתית ל-P-פאנק החלו לקבל תפנית אלקטרונית. כלי נשיפה הוחלפו בסינטיסיזרים, קטעי הנשיפה שנותרו הפכו לפשוטים יותר כצלילי הפאנק הישן במקורו. קטעי סולו של כלי נשיפה נזנחו והמקלדת הקלאסית ששימשה את הפאנק הוחלפה בצלילים דיגיטלים חדשים של סינתיסיזר. מכונות תופים תפסו את מקומם של המתופפים וצליל ה'שמן' והסלפ של הבס נטה לכיוון צליל דק יותר בעל מקצב פשוט של בס הסינתטי. השירה והמילים של הפאנק החלו לקבל תפנית מכפלי המשמעות ואופי מרומז לבוטות ומפורשות מינית. ריק ג'יימס פרץ לתודעה הציבורית באלבומו מ-1981 "Street Songs" עם להיטיו "Super Freak" ו-"Give It To Me Baby" ונהנה מתדמית של כוכב רוק, כתוצאה מכך סלל את המשך הדרך לפאנק בוטה מילולית. פרינס אשר השתמש בצליל דומה לזה של ריק ג'יימס, תרם לפאנק במידה המשמעותית ביותר מאז ג'יימס בראון. פרינס שילב ארוטיקה, טכנולוגיה, מורכבות מוזיקלית, תדמית שערורייתית והופעת במה מרשימה אשר בסופו של דבר יצרה עולם מוזיקלי עשיר אומנותית. להקת "The Time" אשר הוקמה במקור כלהקת חימום עבור פרינס, המשיכה ויצרה סגנון משלה של פאנק מסונתז מבוסס תכנים מיניים ושיתוף פעולה הדוק בין הנגנים. להקות אשר החלו בשנות ה-70 בתקופת ה-P-פאנק, כללו את חוסר העכבות המיניות של פרינס עם התפתחות טכנולוגית של התקופה כדי להמשיך ביצור להיטי פאנק. להקות כמו "קמאו", "זאפפ", "גאפ בנד" וה"בר-קאיז" היו בשיאם בשנות ה-80, אך במחצית השנייה של שנות ה-80 ירד הפאנק מהצלחתו המסחרית. "אפריקה במבטה" יצר גרסה מנימליסטית מונחת מחשב של פאנק בשם אלקטרו-פאנק (מכונה לעתים פשוט אלקטרו) סגנון בעל מקצבים אלקטרונים מונחים על ידי מכונת תופים וסינטיסיזרים.
[עריכה] התפתחויות אחרונות
מקומו של הפאנק ברדיו ניתפס על ידי הרית'ם אנד בלוז והסול, אך השפעתו המשיכה להתרחב ולעצב את פני המוזיקה. להקות רוק החלו להוסיף אלמנטים של פאנק ויצרו את השילוב פאנק-רוק ופאנק-מטאל. ג'יינז אדיקשן, פרימוס, פישבון, פיית' נו מור, הפיצו את הסגנון והגישה של הפאנק לקהל בעיקר לבן בסוף שנות ה-80 ושנות ה-90 והיו להשראה לסגנון הפאנק-רוק של אמצע שנות ה-90. הרד הוט צ'ילי פפרז זכו להפקתו המוזיקלית של ג'ורג' קלינטון באלבומם השני "Freaky Styley" אשר אף כלל ביצוע מחודש לשירם של "סלי והפמלי סטון" ל"If You Want Me To Stay" ,אך עם זאת ה"פפרז" פרצו לזרם המרכזי רק באלבומם "Blood Sugar Sex Magik" בעל היתוך בין הפאנק ורוק מוצלח יותר אשר הפיק ריק רובן שהיה אחראי כמה שנים קודם לכן לשילוב סגנונות נוסף בין הרוק של אירוסמית ולראפ של ראן די אם סי. אמנים כמו ה"ברנד ניו האביז" המשיכו לשאת את לפיד הפאנק המקורי בשנות ה-90 אך לא הגיעו להצלחה של תקופת הפאנק בשיאו.
כיום יוצרי מוזיקת היפ-הופ דוגמים לעתים קרובות קטעים משירי פאנק קלאסיים, כאשר ג'יימס בראון נחשב לזמר המסומפל ביותר, מטבע הדברים. גם ה-P-פאנק מסומפל רבות, שירים ישנים של פרלמט ופאנקאדליק היוו את הבסיס לG-Funk (ה-G עבור גנגסטה או גטו), של החוף המערבי. ד"ר דרה הנחשב ליוצר הסגנון הצהיר על השפעת ג'ורג' קלינטון על יצירותיו.
סצינה נחשבת נוספת כיום קרויה דיפ-פאנק (פאנק עמוק) והיא מתארת תקליטנים אשר אוספים ומנגנים תקליטי 45' של פאנק ישן ונדיר והשפעתה מורגשת גם בישראל במועדונים ותוכניות רדיו.
[עריכה] אמני פאנק נבחרים
- ג'יימס בראון
- מסאו פרקר
- ג'ורג' קלינטון
- פאנקדליק
- סליי ומשפחת סטון
- קול והכנופייה
- פארלמנט
[עריכה] אלבומים נבחרים
- james brown - sex machine
- funkadelic - free your mind and your ass will follow
- sly and the family stone - fresh
- maceo parker - Doing Their Own Thing
[עריכה] פאנק בארץ
[עריכה] קישורים חיצוניים
- Funk Music Resources - אתר המוקדש לקידום הפאנק
- [4] - קהילת מוזיקת פאנק בתפוז
- [5] - תחנת הרדיו קול הקמפוס המשדרת פאנק
קטגוריות: היפ הופ | סגנונות מוזיקליים | מוזיקה שחורה | פופ | קצרמר מוזיקה | בלוז