מיסטיקה יהודית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
מיסטיקה יהודית היא הגדרה כוללת לביטוייה ה"יהודיים" של המיסטיקה והמאגיה. פן אחד - והמפורסם ביותר שלה - הוא הקבלה, אולם המיסטיקה היהודית שולחת זרועות למעגלים רחבים בהרבה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהי מיסטיקה?
כדי להגדיר את המיסטיקה היהודית, יש תחילה לבחון מהי מיסטיקה בכלל. בהגדרתה הפשוטה ביותר המדובר ברצון להגיע לחיבור עם האל, בצורה ישירה ככל האפשר, דרך התנסויות רגשיות וחווייתיות שקשה להסבירן באופן רציונלי, או פולחני בלבד, לאדם "מבחוץ". התקשרות זו נעשית בטכניקות שלעתים הן יכולות להיתפס כמאגיות (כלומר של כישוף, על שם המכשפים הפרסים והמדיינים הקדומים שכונו "מאנאים", ומכאן גם הביטוי מאניה ביוונית, שמשמעותו טירוף), או כ"על טבעיות". אותן טכניקות יכולות לכלול מדיטציה, התכוונות בתפילה כמעין מנטרה ואף סיגופים. האנרגיה הנשאבת מהאל במהלך החוויה המיסטית על ידי בעל היכולות העל-טבעיות (כהן, מקובל, צדיק, חסיד, שאמאן, דרואיד וכו'), מועברת להמונים שאינם מגיעים לאותה מעלה רוחנית, בדרכים הנתפסות לעתים כמאגיות.
יתרון המיסטיקן, או מכשף השבט, הוא ביכולתו להגיע לאותן אנרגיות אלוהיות ולאותו קשר אינטימי עם הבורא (או לפחות קשר אינטימי יותר מאשר מאמינים בדרגה נמוכה יותר), יכולות שאיתן נולד, או אשר אותן שיכלל משך שנים בכוח האמונה והמעשה. החיבור בין דת לכישוף בחברות השבטיות הקדומות, כמו גם בחברות המפותחות יותר, הוא עניין מובן מאליו להמונים. המכשף הוא איש הדת. הכישוף הוא הפולחן הדתי. ההגעה לאל נעשית בעזרת טכניקות שבזמננו היינו מכנים אותן על-טבעיות, או אפילו כמאגיה שחורה.
המיסטיקה היהודית, אם כן, היא היורשת הישירה של המאגיה המקראית. אחרי הכל, התנ"ך מלא במעשי ניסים שהם מאגיה בהתגלמותה: משה בוקע את הים לשניים, מוציא מים מהסלע, הופך את מטהו לנחש אמיתי, יוצר את נחש הנחושת ומרפא בעזרתו חולים, מוריד מן מהשמים בכמויות שיכולות להספיק לכל עם ישראל; אשת לוט הופכת לנציב מלח; אש יורדת עשרות פעמים מהשמיים ושורפת במצוות האל את בני אהרן, את בני עדת קורח, את שר החמישים של מלך שומרון ואנשיו, ועוד; יהושע עוצר את השמש בגבעון ומפיל את חומות יריחו, וכך הלאה.
הניסים הללו, המאפיינים את הנביאים הראשונים, שוב אינם קיימים בזמן הנביאים האחרונים (אלה שתועדו בכתב). אליהו עולה בכרכרת אש השמיימה ושמואל מוריד גשם ביום קיץ - ירמיהו אינו מסוגל לעשות זאת. המקובלים של ימינו אינם מתיימרים לדבר בשם האל, אבל לעומת זאת הם מורידים גשם בברכות ממוסדות. האמונה של ההמון בנביא ובמעשי הניסים שלו התחלפה באמונה במקובל וברב. הדימיון והאגדה מוצאים את תחליפיהם בשאריות של פולחנים שבטיים קדומים (תרנגול כפרות, מזוזות, פולסא דנורא), או בבריאת עולמות עליונים דמיוניים ונפלאים בדרך הקבלה שאינם באים אלא להסביר את כל מהותו של העולם הזה.
עשר הספירות, כס המלכות, גלגול נשמות, מלאכי האל וכוחן של אותיות האלף בית אינם, לגבי המקובל ומאמיני הקבלה, מונחים מופשטים - הם אמת מוחלטת המייצגת היבטים מאגיים-מיסטיים של היקום והכוחות השולטים בו. לפיכך, הם גם משמשים לצרכים שבעידנים אחרים היו נתפסים כמאגיה טהורה. העובדה שהמיסטיקה "מחופשת בלבוש מוזר", כהגדרתו של חוקר הקבלה גרשם שלום הופכת אותה קשה עוד יותר להבנה לאדם המודרני, ומכאן הצורך שלו במתווכים. את אלה מוצא היהודי מצד אחד במקובלים ומצד שני באלה שאינם מקובלים (ובעצם - הידעונים).
[עריכה] מהי מיסטיקה יהודית?
שפע נסיונות נעשו על ידי חוקרים שונים לאפיין את המיסטיקה היהודית. אחד מהם מנסה לאפיינה דרך שלושה יסודות: תפיסת האל, היחס לתורה והכוחות הרוחניים הבולטים שעיצבו את המיסטיקה היהודית באלפיים שנות קיומה (ההלכה, האגדה, התפילה והפילוסופיה היהודית).
מיסודות אלה נגזר יחסה של המיסטיקה היהודית להיסטוריה - זו נתפסת בעיני המיסטיקן כרצף של ארועים המשמשים עבורו סמלים בלבד. הבריאה, למשל, היא סמל לאלוהות שאינה ניתנת לביטוי. שלביה של הבריאה הם תחנות החשובות לנו כדי שנדע ברבות הימים לעשות את הדרך חזרה, אל האל, חזרה לשורשי הקיום. יציאת מצרים היא תהליך המסמל התחדשות כל אדם בנשמתו ויציאתו משיעבוד לחופש פנימי, לאור האינטלקטואלי. מעמד הר סיני הוא "טקס" הענקת האור האלוהי, וכך הלאה.
מעבר לתפיסת היהדות את האל, המתגלה בצורות שונות, התורה רוחשת חיים נסתרים מתחת למשמעויות מילוליות. הכוחות הקוסמיים של האנושות כביטוי כוחו של האלוהים מתגלים בכל אחת מעשרים ושתיים אותיות האל"ף-בי"ת, ולפיכך - בכל תג ואות של התורה. כל סודות האדם והאלוהים נמצאים בה. כך, אוצרת התורה ידע אינטלקטואלי המסייע לצלול במעמקיה להגיע למודעות עצמית גבוהה יותר, שהיא דרך האל.
מבחינת המיסטיקה היהודית, המסורת בכל צורותיה הולבשה ברבדים חדשים לחלוטין, והיא יונקת השפעות מסביבתה, כשם שהיא משפיעה עליה. בדרך זו הפילוסופיה היהודית משפיעה על הקבלה ומקבלת ממנה, ומה שלא ניתן לביטוי במילים מוצא ביטוי בסמלים. אלא שבניגוד לפילוסופיה היהודית נוסח הרמב"ם ורבי סעדיה גאון (רס"ג), שלא ראו בפרשנות ההלכה אלגוריה, הקבלה רואה בהלכה ביטוי של פולחן. כל מצווה הפכה לבעלת משמעות קוסמית, ולא רק לפעולה דתית כמעט מכנית. התפיסה הזו קרצה היטב להמונים - לא סתם נעשה ואחר כך נשמע (אם בכלל), אלא כפי שמגדיר זאת גרשם שלום: האדם היהודי הדתי הופך ל"גיבור בדרמה של העולם, כמפעיל את גלגלי היקום על ידי התכנים המוסריים של הדת".
כך גם ההבדל בין הפילוסופים והמיסטיקנים ביחס לספרות האגדה ולתפילה היהודית - המיסטיקן יראה בכל אגדה יסודות מיתיים גדולים מהחיים ומודרכים בידי כוחות נעלמים, ובכל תפילה הוא יראה יסוד מאגי מסוים. ה"כוונה" שבתפילה הופכת להיות לא רק כר להשתפכות רגשית, אלא קוד לגילוי הנסתר ומכשיר למדיטציה אישית וקבוצתית (תפילת שמונה עשרה, שיובאה לישראל מבבל, בהחלט שאבה השראה מהמדיטציה הטרנסצנדנטלית, שמחוץ לטבע ומעבר לתחומי ההכרה והשכל, המזרחית והפכה את התפילה למעין מנטרה המונית).
השימוש הזה של הקבלה באמצעים מיסטיים-מיתיים הוא אחת הסיבות שהפכו אותה פופולרית בקרב כל שכבות העם, בעוד הדת הממסדית, מצד אחד, והפילוסופיה האליטיסטית, מצד שני, מאבדות נקודות. הפילוסופיה לא התייחסה לפחדים האנושיים של הפרט והחברה, שרבצו בתת מודע. לעומת זאת, המיסטיקה, כמו הכישוף בכל הדורות וכמו הפסיכואנליזה במאה ה-20, נתנה מרחב מחיה וכבוד לפחדים הללו, שמהם נוצרו המיתוסים בכל התרבויות. האמונה התפלה התמזגה, בקרב ההמונים, במיסטיקה, ולמרבה האבסורד דווקא אותן אמונות תפלות הן שהבהירו לעם מה המשמעות של פעולות והרגלים דתיים (למשל, מנהג הכפרות). למעשה, אומר גרשם שלום, בלעדי המיסטיקה, הדת היהודית הייתה מתאבנת וגוססת לפני דורות. ככל שהדת הפכה להיות מסגרת נוקשה של כללים, ציוויים וחוקים רציונליים, כך היא מתרחקת מהנשמה, מההתלהבות הדתית, מהרגש. וכאן באה המיסטיקה על זרמיה השונים ומחיה אותה. התוצאה - פולקלור יהודי עשיר ותוסס, המחזיר את המיסטיקה למקורותיה הקדומים והמיתיים ביותר, במקרא.
[עריכה] המיסטיקה היהודית הקדומה
"המסתורין העברי עתיק הוא כעם ישראל", אומר ש.א. הורודצקי ביצירתו המסתורין בישראל[1]. "בימיו הטובים והרעים, בימי שלום ובשעת חרום, בשבתו על אדמתו ובנדדו בגויים, תמיד היה המסתורין קשור ומחובר עימו... המסתורין פתח לפניו את השמיים ושמי-השמיים ואת העולמות העליונים... הוא שגילה לו תעלומות אלוהים וסוד הנצח..." המסתורין הזה, בהגדרתו של הורודצקי, מתחיל במשפט הראשון בספר בראשית ומסתיים בספר דניאל, המסתורי שבספרי התנ"ך, המחבר את המסתורין הקדום אל השלב השני שלו, ספרי האפוקליפטיקה הישראלית. הספרים החיצוניים הללו לא נכללו לבסוף בתנ"ך, אולי משום שהמימד המיסטי בהם היה חזק מדי עבור העורכים הרציונליים של כתבי הקודש. עם זאת, השפעת הספרים האלה נקלטה היטב באגדה, בקבלה ובחסידות, ובמקביל גם אצל כת האיסיים במדבר יהודה ובנצרות הקדומה.
את תחילתה של המיסטיקה הקדומה ניתן לזהות בהתגלויות השונות של האל במקרא: כרוח, כ"דבר ה'", בדמות אדם[2], בצורת מלאך[3], או כ"כבוד" (צורת ענן, אש, או קשת - במעמד הר סיני, במשכן, בגלות בבל).
במקום השני בסולם הדרגות של גילויי האל נמצאים המלאכים, שליחי האל הנגלים לנביאים כשהם עומדים סביבו בהיכל האלוהים. לאורך כל התנ"ך הם אינם מוזכרים בשמותיהם, ורק בספר דניאל מצוינים שניים מהם - מיכאל וגבריאל, שני הקצינים הבכירים ביותר בפמליית המלאכים. הראשון תפקידו להגן על העם, והשני פותר חזיונות ורואה את אחרית הימים. המלאכים מתחלקים לטובים ורעים ("מלאכי רעים"), כשאחד מהאחרונים הוא השטן, מעין קטיגור בבית הדין של מעלה ההופך גם לאלוהי ה"סטרא אחרא", העולם האחר שהוא עולם הרוע, המשכו של הנחש בגן העדן. מאוחר יותר בספרות המיסטית תוצמד לו אשה, לילית, ויחד הם יולידו את השדים והרוחות הרעות. בספרים החיצוניים הוא ממונה על הרע החי בגיהנום וזוכה לשלל שמות, כמו סמאל, בליעל, משטמה, ועוד. הן הנצרות והן האיסלאם קיבלו את האמונה במלאכים מהיהדות, והשימוש בשמותיהם של המלאכים קיים גם במאגיה הנוצרית, היוונית, האתיופית ועוד לצורך השבעות וקמעות במתכונת המקובלת בספרות הקבלה.
הברית שכורת אלוהים עם אברהם היא אחד הרעיונות המיסטיים הגדולים בתנ"ך - חיבורם של האל והאדם, משאת נפשו של כל מאמין ומיסטיקן. ברית בין הבתרים[4] היא הסמל המיסטי הראשון של אלוהים בהתגלותו לבני האדם. האמצעים המעשיים לאיחוד עם הבורא, המצויים במקרא, מהווים את היסודות לקבלה המעשית המאוחרת יותר: הקרבת הקורבנות, ההתנזרות, והתענית (צום).
מאוחר יותר יגיעו הנביאים ויוסיפו את מימד העתידנות, גלגולה הקדום של המיסטיקה העתידנית נוסח הספיריטואליזם המודרני, כמיטב המסורת ששאבו אותם נביאים ממצרים, אשור, בבל, יוון ורומי. אצל ישעיהו זהו חזון האל היושב "על כיסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל. שרפים עומדים ממעל לו. שש כנפיים לאחד...", ואצל יחזקאל זהו "מעשה המרכבה" [5], שהפך להיות האורים ותומים של המיסטיקנים בכל הזמנים והזרמים, ולצד מעשה הבריאה הפך ליסוד המיסטיקה העברית הקדומה, וגם זו המאוחרת יותר בקבלה ובחסידות. גם זכריה רואה חזיונות, וגם אצלו יש מרכבה, וגם האור האלוהי והשטן. את שרשרת החוזים סוגר דניאל, המיסטי שבהם ובעל ההשפעה העצומה ביותר על תולדות המיסטיקה המצרית והיהודית העתידה להיווצר. אצלו זו האמונה הברורה בתחיית המתים שתתרחש באחרית הימים, וחישובי קץ העתים, השפיעו עמוקות על מחשבי הקיצים עד עצם היום הזה. דניאל איש הפלאות, יודע הנסתרות והפותר חלומות בשנתו הוא גם אביו של הרעיון המשיחי. לצידו עומד גבריאל, "שר המלאכים", המלאך המיוחס מכולם הן בנצרות והן באיסלם, כדי לפרש את חזיונותיו המדהימים וכדי לפתור את חלומותיהם של נבוכדנצר ובנו בלשצר.
הנבואה האפוקליפטית שלו לגבי אחרית הימים[6] (למעשה, דניאל הוא הספר האפוקליפטי היחיד שהוכנס לכתבי הקודש) היא גם המחברת את המיסטיקה היהודית שבמקרא עם הספרים האפוקליפטיים העבריים שנכתבו אחרי חתימת המקרא ועם המיסטיקה הנוצרית הקדומה שבברית החדשה.
[עריכה] האפוקליפטיקה
הספרות האפוקליפטית (ביוונית: איפוקליפטיקה - גילוי, התגלות, ומכאן: ההתגלות של ימות המשיח) עוסקת בנסתרות עם ישראל והעמים בכלל, בנסתרות הטבע, העולמות העליונים ואחרית הימים, לצד געגועים עזים לגאולה, לעולם הבא ולמשיח. מיתוסים מקראיים ופולקלוריסטיים קדומים, לאו דווקא יהודיים, משמשים בה בערבובייה כדי ליצור נבואות עתידניות או אקסטזה דתית.
החטא הקדמון, המלאכים הרעים (שלפי האגדה נפלו משמיים והולידו, בזיווג עם בנות הארץ, את הנפילים[7]), נמרוד (הגיבור המקראי הראשון, המזוהה עם האל היווני אוריון המקושר לנפילים), חנוך (אדם הראשון שנלקח על ידי האל לשמיים כשהוא חי והפך למלאך[8]), נח והמבול, מגדל בבל (לפי האמונה אותו נמרוד הוא שיזם את בנייתו) ועוד מיתוסים תופסים מקום של כבוד באפוקליפטיקה. לצדם נמצאים שם, ממש כמו במיתולוגיות של העמים הקדמונים האחרים, כוחות הטבע.
החשוב והמקיף בספרי האפוקליפטיקה הוא ספר חנוך (או "ספר חנוך הכושי") שנכתב בתחילת ימי בית שני ואשר גיבורו היה מסוגל לדעת את העתידות והנסתרות, ולפיכך הוא גם האיש שנועד לספר על תולדות האנושות מתחילתה ועד סופה, כאשר האור יגבר על החושך, והאל יגלה לצדיקים את "הבחיר" (המשיח). ביום הדין יישפטו הנפילים יחד עם הרוחות הרעות, השדים והמזיקים; עזאזל, המלאך הרע, יימסר לידי רפאל, ובליעל, אדון החושך ואויבו של המשיח, יישפט גם הוא ביום ההוא. גם בני האדם ירגישו בחזון הבלהות הזה: רצח בתוך המשפחה, הפלות, קניבליזם, מלחמות ועוד צרות יהיו מנת חלקם של החוטאים, בעוד הצדיקים יזכו לאושר גדול.
החיבור המיסטי החשוב השני מאותה תקופה הוא ספר חנוך הסלאווי, בו מספר חנוך על סודות היצירה של העולמות הנראים והלא נראים שאותם ראה כשעבר בשבעת הרקיעים. כאן מקבל חנוך כבר כיסא של כבוד לצד האל.
תפיסות חדשות של חזון אחרית הימים נמצאות בספר עזרא הרביעי[9]. בפעם הראשונה מוזכרת עיר נעלמה וארץ נסתרת, מה שיוביל למיתוס של היבשת האבודה אטלנטיס, או לאמוריה. לראשונה נאמר גם כי המשיח לא יחיה לנצח, ואחרי מותו העולם יחזור לדממת הבראית שקדמה לבריאה. עזרא המסתורי רואה גם את שובם של עשרת השבטים.
אחרון הספרים האפוקליפטיים שמביא תיאורים של העולמות העליונים הוא ספר ברוך היווני (על שם ברוך בן נריה, תלמידו של ירמיהו), העובר דרך שבעת הרקיעים כשהוא מלווה במלאך ופוגש אנשים בדמות חיות.
[עריכה] האיסיים
האיסיים, הכת היהודית המתבודדת ממדבר יהודה היו, כנראה, הראשונים שלקחו את המיסטיקה היהודית האפוקליפטיקה והפכו אותה לדרך חיים. חלק מסדר יומם היה לימוד כתבי הקודש על דרך הסוד והמשל מתוך הכנה לימות המשיח. אז, כך האמינו, תרד מלכות השמיים על הארץ ותתפשט בעולם, ואיתה גם אמונתם. את ספריהם הסודיים שמרו לעצמם, תוך שהם משתמשים במאגיה, בקריסטלים, בעשבי מרפא (אולי מכאן שמם, על משקל "אסיא" = רופא, בארמית) ובשמות המלאכים. מכאן גם הדימוי שנוצר להם כעושי נפלאות, הן ברפואה והן כבעלי סגולות פלאיות. ואכן, רבים מהם עסקו בתחומי הרפואה האלטרנטיבית (כפי שהיינו מכנים היום את מה שהיה אז הרפואה הקונוונציונלית), או בתחום רפואת הנפש. התפילה, שהייתה מאוחר יותר לעיקר חשוב בקבלה ובחסידות, הייתה מרכזית גם בחייהם, וכך גם הטבילה.
[עריכה] האקסטזה
אחד ממעריציה המושבעים של כת האיסיים היה הפילוסוף ואיש הדת היהודי פילון האלכסנדרוני. תפיסתו לגבי השגת הלוגוס (חוכמה אלוהית) הניחה את הדרך בכמה ממרכיביה לדורות רבים של מיסטיקנים בכל הדתות. הכוונה לאקסטזה, ההתלהבות הדתית שבה אדם מבטל עצמו לחלוטין, מתנער מהגשמיות ויוצא מעצמו בדרך של טראנס כדי לראות את האור האלוהי, תוך השתדלות להכיר את המהות האלוהית (ההכרה עצמה לעולם לא תושג - רק ההתקרבות אליה). האקסטזה הייתה ידועה בעולם האלילי העתיק, וחרטומי מצרים נהגו לשתות מיץ פשתן בשם עסיס (חשיש) כדי להגיע להזיה, בעוד הכוהנים הפרסיים נהגו להשתמש לאותה מטרה באופיום.
הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה המודרניות מסבירות את תופעת הנבואה המקראית כולה כמצב אקסטטי שבו הנביא מגיע להזיה, אם באמצעות מדיטציה או באמצעות סמי הזיה. שלושת אבות האומה, משה, הנביאים הראשונים והנביאים האחרונים - כולם הגיעו למצבים אקסטטיים. בעזרת האקסטזה יכול היה הנביא לראות את מה שהאחרים לא יכלו.
בתרבות המיסטית המזרחית האקסטזה מתורגמת להזיה ממין אחר, המושגת באמצעות מדיטציה וריחוף בחלל. מחקרים שונים הוכיחו כי דרך זו של ניתוק הנפש מהגשמי מאפשרת גם יכולת טלפאתית טובה יותר. מסיבה זו ערכה גם סוכנות החלל האמריקנית סדרת ניסויים טלפאתיים בין בסיס השילוח בקייפ קנוורל לבין אסטרונאוטים בחלל. האם השיגו הנביאים הקדומים, כמו גם אבות האומה, קשרים עם ישויות גבוהות באמצעות יכולת טלפאתית ופראפסיכולוגית מובנית? גם חכמי התלמוד, הקבלה והחסידות מקבלים, שנים מאוחר יותר, השראה אלוהית באמצעות טראנסים מדיטטיביים ואקסטטיים ולמצוא את התשובות למצוקות צאן מרעיתם בעזרת ידע קוסמי לא ברור. ידיעת הסוד הזאת היא גם שהובילה את המיסטיקה העברית אל ימי התלמוד והמדרש.
[עריכה] המיסטיקה בעידן התלמוד והמדרש
עם המרד נגד רומא שהתעורר לאחר מותו של הורדוס בתחילת המאה הראשונה לספירה צצות כתות משיחיות רבות המושפעות השפעה מכרעת על ידי הספרות האפוקליפטית. אחת מהן היא של הנוצרים, שהיוותה אופוזיציה לוחמת לכהנים הצדוקים בבית המקדש. את כוח החיות כנגד הנצרות הצוברת תנופה מוצאת היהדות ביצירה המשיחית של חכמי המשנה, התנאים. במקביל, צומח כוחה של המיסטיקה בכתביהם של התנאים הראשונים. באותם ימים מעורר יונתן בן עוזיאל, מתלמידי הלל הזקן, מהומה כשהוא מתרגם את ספרי הנביאים לארמית ואגב כך מסגיר כמה מענייני תורת הסוד של הנביאים, שהועברה עד אז בהצנעה, בין יודעי ח"ן. בין היתר נטען כי הוא התעמק בחישובי הקצין על סמך האמור בספר דניאל. אגדה אחת אומרת כי לאחר שסיים את התרגום "יצתה בת-קול ואמרה: מי הוא שגילה סתרי לבני אדם?"[10]
באותה תקופה, סמוך לחורבן הבית (70 לספירה, מייסד תלמיד אחר של הלל, ר' יוחנן בן זכאי ישיבה ביבנה והופך למנהיג הרוחני הבולט, לא רק בתחום ההלכה כי אם גם בכל הנוגע לתורת הסוד. נאמר עליו שעסק ב"תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות שועלים"[11] תוך שהוא מעביר את חוכמת הנסתר לתלמידיו. התוספתא (תוספות ביאור למשנה) מביאה אף עדות כי בחוגו של בן זכאי היה נהוג לדרוש ב"מעשה מרכבה", שהיה עניין של סוד אשר נשמר בחוגם של חכמים מסוימים בלבד.[12] עדויות שונות מורות כי סיפור המרכבה נתפס, כבר בראשית תקופת הבית השני, כדלת שדרכה ניתן להיכנס להיכל סודותיו של האל. משום כך קבעו התנאים כללים קשוחים מאוד לקבלת חברים למועדון סתרי התורה, ביניהם מבדקי פיזיונומיה (תורת הפנים) וכירומנטיקה (כף היד), לעמוד בדרישות מוסריות ובסדרת מבחני גיבוש, כולל מעבר דרך שבעת ההיכלות.
[עריכה] ספרות ההיכלות והמרכבה
ספרות זו, כפי שכונתה על שם הדרישה במעשה המרכבה ובהיכלות האל, שאליהם מגיעים באמצעות המרכבה, היא התשתית המיסטית והמאגית הקדומה ביותר אחרי הספרים האפוקליפטיים. היא זו שברבות השנים תצמח ממנה הקבלה - העיונית, המעשית והנבואית. מעשה הבריאה וחלוקת העולמות העליונים, ניהול העולם ומעשי כשפים, שמות המלאכים ושמותיו השונים של האל - אלה הנושאים העיקריים של תורת הסוד המופיעה במיסטיקת המרכבה.
לדברי גרשם שלום, נראה שתחילתה של ההתעסקות הזו בתורות האיזוטריות היא בחוגי הפרושים, מתנגדי הצדוקים, עוד לפני כתיבת הספרים האפוקליפטיים. הוא מכנה זאת "מיסטיקת כס הכבוד", שכן היא מתארת את הופעתו של האל על כס הכבוד שלו ואת עולם כס הכבוד השמיימי. תפיסה זו שאולה, כנראה, מהמיסטיקה ההלניסטית ומהמיסטיקה הנוצרית הקדומה (גנוסטיקה והרמטיקה), המדברת על מושג ה"פלֵירומה" - מכלול הכוחות האלוהיים.
המיסטיקה הקדומה מיוצגת בחמישה חיבורים עיקריים, שבכולם היא משולבת במאגיה ובכולם מתואר מסע הנשמה לגן העדן ("ירידה למרכבה") של המיסטיקנים, המכונים "יורדי המרכבה":
- היכלות זוטרתי: מתאר את עלייתו של ר' עקיבא להיכלות העליונים, שם הוא מגלה את השם הנסתר של האל.
- היכלות רבתי: מתאר את עלייתו של ר' ישמעאל להיכלות העליונים כדי לברר האם נגזר גורלם של עשרת הרוגי מלכות.
- ספר היכלות: מתאר את הגעתו של ר' ישמעאל להיכל השביעי שבו הוא פוגש את מטטרון, שר הפנים, המוכר גם בשמו האנושי, חנוך. הלה מספר לו על מבנה העולם העליון ועל קורותיו שלו-עצמו מאז הועלה לשמיים על ידי המלאך ענפיאל כדי להלשין על חטאי דור המבול. ר' ישמעל מתוודע לפרגוד המונח לפני כס הכבוד, מעין מסך קוסמי שעליו מתוארות כל תולדות היקום, ומי שחוזה בו מוכנס לסוד הגאולה המשיחית, רואה את תיאור סוף העולם.
- מעשה מרכבה: הוא אוסף מזמורים שאומר המאמין בפני האל, או אוסף זמירות של מלאכים.
- שיעור קומה: החיבור הראשון, והיחיד, שנכנס לפרטי תיאורה של האלוהות, ולפיכך הוא אחד החשובים ביותר לא רק במיסטיקה הקדומה אלא גם בקבלה המאוחרת ובחסידות (כל זאת למרות שהוא מכיל רק שישה עמודים). הספרון מונה שלוש רשימות: האחת של אברי האל, השנייה של שמותיהם הסודיים, השלישית של מידותיהם - כולן ניתנות לפי עדותם של ר' ישמעאל ור' עקיבא. חוקרים אחדים רואים את מקורו של חיבור זה בשיר השירים. בכלל, "שיר השירים" השפיע רבות על ספרות המיסטיקה הקדומה, כשגיבורו מזוהה עם האל, והאמונה גורסת כי הספר נמסר על ידי האל לעם ישראל במעבר ים סוף, או במעמד הר סיני. חלק מהפרשנויות רואות את מעשה הכניסה לפרדס של ר' עקיבא וחבריו כמכוון לראיית האל הזו.
לדעתו של גרשם שלום, ניזונה התפיסה שמאחורי החיבור באמונה הפרסית שרווחה באותם ימים לגבי האדם הקדמון יליד גן העדן. פרופ' יוסף דן גורס כי המיסטיקה היהודית הקדומה ניזונה משרידי השקפות קדומות ומיתנה אותן. בצורה זו הייתה יכולה לזכות בלגיטימיות כשהיא פועלת בשולי הספרות התלמודית-מדרשית, על מנת שתוכל להמשיך להתפתח בלי לעורר יותר מדי רעש שיסית נגדה את היהדות השמרנית.
[עריכה] כוח האותיות
בסוף תקופת התנאים (מאה 2-3) נוצר אחד החיבורים הקצרים ביותר (1,600 מלה), הסתומים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הספרות המיסטית היהודית לדורותיה. ספר יצירה. איש לא יודע מי כתב אותו (למרות שנוהגים לייחסו לאברהם אבינו) ומתי בדיוק, אבל רבים-רבים שואבים כמה ממונחי-היסוד שהספר טבע - עשר הספירות המהוות את יסודות הבריאה, ו-22 אותיות האל"ף-בי"ת. יחד הן מהוות את 32 "נתיבות פליאה וחוכמה", הכוחות המיסטיים שמהם נברא העולם.
הספירות הן שלבי ההתהוות של היסודות בעולם: רוח, מים, אש. הספירה הראשונה, רוח האלוהים, המייצגת את הבסיס התקשורתי שבין האלוהים לעולם ולנביאיו, מאפשרת את הגיית האותיות. מן הרוח נולד האוויר הרוחני הקדמון (החוכמה הקדמונית), שבאמצעותו חקק האל את 22 האותיות, בהן ברא את התורה, שבה מתגלמת החוכמה העליונה ובאמצעותה מגיעה האלוהות גם לעם הבחירה.
הספירה השלישית, הנובעת מהאוויר, הם המים, שמהם יצר האל את התוהו ובוהו הקוסמי ואת האפילה. הספירה הרביעית היא האש, שממנה ברא האל את כיסא הכבוד ואת מלאכיו ואת האור. המרכיב הרביעי בין היסודות, האדמה, נעדר ממניין ספירות זה, כשה"תירוץ" לכך הוא שהעפר נברא על ידי האל מהשלג (מים). לארבע ספירות אלה אין המשך בכתובים, אך נוספים להן חמשת הממדים: אורך, רוחב, גובה, זמן והמוסר (המוגדר גם כרוחניות וחומריות), או בתפיסה אחרת - ששת הממדים: ארבע רוחות השמיים והכיוונים מעלה ומטה.
לכל אות מאותיות האל"ף-בי"ת משמעות סודית בשלושת תחומי הבריאה: האדם, הכוכבים והזמן. האותיות וצירופיהן הם החלק המחבר את המיסטיקה הקדומה עם האסטרולוגיה ועם המאגיה הקשורה בכוח הטמון באותיות, אותו כוח שבעזרתו יצר האל את העולם. תפיסה זו היא מולידת סיפורו של הגאון מווילנה שיצר את הגולם בכוח האותיות שחרט על הטיט וכוח הלשון (השבעות סודיות) וכן של הקמעות הנושאים צירופי אותיות ושמות מלאכים והאל. "יורדי המרכבה" של אותה תקופה משתמשים בטכניקה המאגית לעלייה האקסטטית על ידי "לבישת השם" - טקס שבו מכשף השבט הקדמון לבש בגד שעליו רקומים שמות האלים.
מהו, בעצם, אותו כוח עצום המיוחס לאותיות, עליו התבסס האל בהוציאו את חוכמתו מהכוח אל הפועל ביום שבו החליט לברוא את היקום? במובנים רבים זהו התחליף העברי לאנרגיית הכוכבים של העכו"ם. הרב שרגא ברג מדבר על אותו כוח שהוא פיזיקת החלקיקים המודרנית[13], או מה שהפיזיקאים מכנים אפקט הפרפר[14]. לדברי ברג, "כוח האלף-בית הוא 'האב הקדמון' של הצופן הגנטי, מולקולת-האב של החיים... באמצעותו אנחנו יכולים ליצור קשר עם המרכיבים האמיתיים של הצופן הקוסמי."
כשמשה עלה למרום לקבל את לוחות הברית, אומר התלמוד, הוא מצא את הקב"ה "קושר כתרים לאותיות"[15] (מקשט את ראשי האותיות בתגים, כפי שמקובל על ידי סופרי הסת"ם), וכשמסר אלוהים את תורתו לישראל, מסר להם את דקדוקיה ואותיותיה. ור' יהודה הזהיר את תלמידו, ר' מאיר, כי החסרת אות אחת, או הוספת אות, יכולה לגרום להחרבת העולם כולו. מבחינת חכמי התלמוד, כל אדם צריך לתהות אחר תפקידיהן וכוונותיהן של האותיות אותן חקק אלוהים על כתרו "האיום והנורא", וכן אחר חוכמת צירופן (הגורמת להשפעות מאגיות שונות). מי שנחשב מומחה גדול בתורה זו היה בצלאל, אדריכל המשכן, "שהיה יודע לצרף אותיות", וכל המיסטיקנים שמאז השתדלו ומשתדלים למצוא את הסודות הכמוסים בתורה באמצעות אותיותיה.
כמה מספרי המיסטיקה היהודית עסקו בנושא האותיות לעומק, ביניהם ספר הזוהר, ספר יצירה, ספר אותיות דרבי עקיבא, ספר התמונה, סתרי תורה וספר האות (אבולעפיה), ספר הקנה, ספר הפליאה, גינת אגוז (ג'קטילה), פרדס רימונים (קורדוברו), חלקים מהקבלה המעשית של האר"י, כפי שנמסרו על ידי תלמידו ר' חיים ויטאל, ברית עולם (יצחק אשכנזי), ועוד.
בין השיטות שרווחו בעבודה עם האותיות היו:
- גימטריה: חשבון האותיות לפי ערכן המיספרי, בשיטות שונות. על סמך ערך מיספרי זהה של מילים שונות נמצא ביניהן מכנה משותף, או משמעות נסתרת (למשל: יין בגימטריה = 70, וגם סוד = 70, ומכאן: נכנס יין, יצא סוד). הגימטריה, לפי המישנה, היא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן (13 מידות, שהן הכללים לביאור דברי התורה ולהוצאת הלכות ממנה).
- נוטריקון: קריאת מילים כאילו הן ראשי תיבות של מילים אחרות (למשל: "והוא קללני קללה נמרצת". הנוטריקון של נמרצת הוא: נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא).
- שמות המלאכים: בספרות המיסטית הקדומה שמות אלה מורכבים לעתים מצמדי אותיות שערכן המספרי נותן 8 או 10 (למשל: המלאך אזבוגה, או המלאך אטבח).
- חוכמת הפרצוף: לפי הזוהר, האותיות הרוחניות הקובעות את ה-DNA התורשתי של האדם הן שקובעות גם את שרטוטי פניו. בעת יצירת האדם הצטיירו פניו, ויתר איבריו, בסוד האותיות. כל אחת מאלה מייצגת את אחד האיברים, וזאת בהתאם לתפיסתו של "ספר יצירה" שמבנה הגוף האנושי הוא העתק של מבנה היקום.
[עריכה] ספרי המאגיה
לספרות ההיכלות והמרכבה קשורים גם כמה חיבורים שעניינם מאגיה יותר מאשר מיסטיקה. ידיעת סודותיו של העולם העליון נתפסת בהם ככוח שבעזרתו ניתן לשלוט על המלאכים. כוח מאגי זה הוא שעומד, עד ימינו, מאחורי הקבלה המעשית. בין אלה:
- חרבא דמשה: (חרב משה), המלא בנוסחאות כשפים ושמות סודיים למטרות שונות.
- ספר הרזים: מציג את העולמות העליונים לצד שימוש מאגי בשיקויים, מרקחות והשבעות להשגת מטרות שונות באמצעות הסודות העליונים.
- הבדלה דרבי עקיבא: כולל השבעות נגד מזיקים ושדים.
- סדרי פנים ושרטוטין: עוסק בכירומנטיקה ופיזיונומיה כדרך לנבא את גורלו ולזהות את אופיו של האדם.
ספרים מאוחרים יותר העוסקים במאגיה:
- ספר יצירה: הספר הידוע הראשון של הקבלה, שנתפס כספר הדרכה לבעלי סוד ומאגיה.
- ספר רזא רבא: הנתפס כספר כישוף.
- ספר רזיאל המלאך: הספר שלפי האמונה ניתן בגן-העדן לאדם הראשון ודן בתהליך המאגי של הבריאה.
- ספר המלכות: נכתב בתחילת המאה ה-15 בסביליה ועוסק בצירופי אותיות כדרך שימושית למדיטציה קבלית ולכישוף.
[עריכה] שמות האל ושמות קדושים
השימוש בשמות קדושים נתפס, בכלל, כדרך להגיע לסודו של האל. כך, למשל, השבעת שר התורה הוא חיבור הנסמך על פולחן שעניינו גילוי סודות התורה והשמות הסודיים המעניקים כוח. באמצעות השימוש בשמות קדושים ניתן להוריד את "שר התורה" לארץ. בוני המקדש השני רוצים להגיע לסודו של האל מתוך אמונה שזה יסייע להם להבין טוב יותר את התורה וההלכה.
שמותיו של האל הם אחד הנושאים שיותר מעניינים את המיסטיקנים בתקופה הקדומה, בעיקר משום שהאמינו כי מי שמכיר אותם מסוגל לחולל באמצעותם מופתים נפלאים. לצד השמות שניתנו לו במקרא - אל שדי, צבאות, אלוהים, אהיה אשר אהיה, יה, אלוה, אדוני - מכנים אותו בעלי התלמוד והמדרש גם "המקום", "גבורה", "צדיק", "אכתריאל", ועוד. הם מנו חמש דרגות בשמותיו: יה - הנפוץ ביותר, שבו ברא את העולם הזה. יהוה - נמסר לתלמידי חכמים בלבד. שם בן תריסר אותיות - ידוע רק לכוהנים. שם בן 42 אותיות - נמסר רק למי ש"צנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר...". שם בן 72 אותיות - שבו גאל את ישראל ממצרים. הסודי שמכולם הוא השם המפורש, שמשה היה הראשון לקבלו מזגגאל, הסופר של המלאכים. לפי אותה אמונה, בכוח אחד השמות האחרים של האל הרג משה את המצרי, על ידי השם הזה פרח מטה אהרון, ובאמצעותו חילץ שלמה מאשמדאי את סוד מקומו של השמיר לצורך חציבת אבני המקדש.
אחד משמותיו היותר נפוצים של האל, שנתפס כגילוי מסוים שלו, הוא השכינה, שנדדה עם בני ישראל בכל מסעותיהם, עזבה אותם בכל פעם שחטאו, ושבה וחזרה אליהם. למשה היא נגלתה מתוך הסנה. נציגות אחרות של הבורא הייתה רוח הקודש, שהוחלפה בשלב מאוחר יותר בבת הקול, מעין על-מודע המשקיף על מעשיהם של בני האדם מלמעלה.
[עריכה] הדמויות המיסטיות הגדולות
התלמוד והמדרש מתייחסים לא רק לאל ולכינוייו, למלאכים ולתפקידיהם, לתיאורי הרקיעים ולכוחות הפלירומה הפועלים בהם, אלא גם לשלוש הדמויות המיסטיות הגדולות ביותר ביהדות. אלה שמשמשות מאז בסיס להשפעות מיתיות ולאמונות עממיות, לסיפורים מיסטיים ולנהגים דתיים.
[עריכה] משה
ערך מורחב – משה
היחיד שדיבר עין-בעין עם אלוהים והמתווך בין האל לבני ישראל. מי שכתב את התורה והעביר את החוכמה האלוהית לבני התמותה. לפי האמונה, המטה שלו נוצר בזמן הבריאה וניתן לאדם הראשון בגן בעדן. כשאלוהים נגלה לפניו בסנה, הוא מגלה לו את שמו המפורש, "אהיה אשר אהיה". השילוש אלוהים-תורה-ישראל הופך את המתווך משה ל"איש אלוהים", דהיינו - רגע לפני שעלה להר סיני עוד היה בן אנוש, ורגע אחרי שירד ממנו הפך לאלוהים (ויש האומרים: חציו העליון אלוהים וחציו התחתון איש). מאותו רגע ראה מה שאחרים לא יכלו לראות והבין מה שאיש לא יכול היה להבין.
כשמשה בונה את המשכן, הוא מתקשה בהכנת הסגסוגת למנורה, ואפילו בצלאל, הצורף האמן לא מצליח לפתור את הבעיה. הקב"ה מראה למשה בחלום "אש לבנה, אש אדומה, אש שחורה, אש ירוקה" שמהן הוא יוצר את המנורה, גביעיה, כפתוריה, פרחיה וששת הקנים.[16] וכשהגיעה שעתו של משה להחזיר נשמתו לבורא בגיל המופלג מאה ועשרים, היה זה האחרון שלפי האגדה נתן לו נשיקת מוות ובכה. ומאז אנו אומרים "עד מאה ועשרים".
[עריכה] אליהו
- ערך מורחב – אליהו
אם משה הוא מיתוס, הרי שאליהו הנביא הוא דמות בשר ודם. לא רק כהן דת ובעל יכולות על-טבעיות כמשה כמעט, אלא גם מנהיג פוליטי בעל עמדה ועוצמה מדינית. בעולם הזה הוא מצליח לגרום לכך שצפחת שמן לא תתרוקן וכד קמח לא יעלה, רץ מהר יותר ממרכבתו של אחאב, מצליח לחיות ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול או לשתות, מוריד אש מהשמיים כדי לשרוף את פר העולה שלו, חותך את הירדן לשניים באדרתו, נישא ברוח ה' ממקום למקום, מוריד גשם אחרי שלוש שנות בצורת, ועוד.
אליהו הוא גם היחיד מבין הנביאים שלא מת מוות טבעי, אלא עולה בעודו חי השמיימה על "רכב אש וסוסי אש"[17]. אין פלא שאגדות רבות נרקמו על ידי חכמי התלמוד ואחרים סביב דמות מופלאה זו. הוא זה שעתיד לבשר לעם ישראל על דבר הגאולה ולהכינו לביאת המשיח. בשמיים הוא המגן על עם ישראל, משתתף בכל ברית מילה (מכאן הנוהג להכין כיסא עבור "מלאך הברית") וכמובן הוא האורח בליל הסדר, השותה באישון לילה מכוס היין המוכנה עבורו ומשאיר מתנות לילדים.
הרבה מבעלי התלמוד חוו את "גילוי אליהו" - הארה בענייני הלכות, אגדות ומדרש. וכשלא הצליחו לפתור קושיות הלכתיות, נהגו לומר כי הפתרון "יהא מונח עד שיבוא אליהו (ומכאן המדרש על המלה תיקו, ללא הכרעה - תשבי יתרץ קושיות ובעיות). לרבי שמעון בר יוחאי ובנו, שנחבאו במערה מפני קיסר רומא, אליהו הוא המגלה את דבר מותו של זה וביטול הגזרה שגרמה להם להסתתר. לרבי אליעזר בן ערך הוא מחזיר לימוד שנשכח, לרבי אליעזר בן הורקנוס הוא מייעץ ללכת לירושלים לשמוע תורה מפי רבי יוחנן בן זכאי. אין פלא כי החכמים נהגו להשוות את אליהו למשה ומצאו תימוכין רבים לדמיון זה.
[עריכה] המשיח
- ערך מורחב – משיח
המשיח הוא אחת הדמויות המיסטיות ביותר בכל התרבויות. זהו גואל (אנושי או אלוהי) שיבוא להציל את עמו מחורבן באחרית הימים. המקרא מתייחס למשיח תחילה כאל אחד המלכים (בעיקר מבית דוד). רעיון המשיח (וימות המשיח) עלה שוב ושוב בעיתות המצוקה של עם ישראל, בארץ ובגלות, כדמות שתביא לעם את הגאולה. מה שהחל כנבואות אפוקליפטיות של הנביאים, הפך בספרות האפוקליפטית לארוע משיחי אוטופי. את הסוד הגדול, זמן הגעתו של המשיח, יודעים, לדעת חכמי התלמוד, רק יחידי סגולה, ולהם אסור לגלותו. עם זאת, הם מאפיינים את העידן שלפני בואו בחברה מסואבת, חוטאת, חסרת מידות ומוסר, שבה תלמידי חכמים הולכים ומתמעטים. לפי אותה אמונה, שבע שנים לפני שהמשיח יגיע יופיעו בארץ סימנים ברורים: בצורת, רעב, שכחת התורה, ולחילופין - שפע, ולבסוף מלחמה גדולה ונוראה.
תפיסה זו של צרות לפני בוא הטוב (אותה מכנה ג. שלום "תורת קטסטרופה") מקורה, כנראה, בתפיסה שכדי שהטוב (דת ישראל) יגבר על הרע בעולם (דתות הגויים וכיבושיהם), חייב הרע להגיע קודם לשיאו. רק אז יהיה נצחון המשיח שלם. "יום ה'" של ישעיהו הוא יום פורענות וחורבן כחלק מ"חבלי המשיח" (צירי הלידה של הגאולה). ובעצם, ימות המשיח הם רק החלק הסופי של העולם הזה, שסיומו יום הדין הגדול, ורק אחריו ניתן לדבר על העולם הבא.
מיהו המשיח? האמונה מדברת על שני משיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הראשון הוא בנה של האלמנה שאותו החיה אליהו הנביא ועליו מוטל להעלות את ישראל לירושלים ולבנות את המקדש. הוא יפול במילוי תפקידו בידי המלך הרשע ארמילוס, בן השטן, בטרם יגלה הקב"ה לעולם את משיח בן דוד, שינקום את מות המשיח בראשון בחיסולו של ארמילוס.
המיסטיקנים הקדומים ראו בתהליך הירידה למרכבה קשר לתהליך המשיחי. בעצם העלייה למרכבה יש משום סיוע להבשלת תהליך הגאולה. בספר זרובבל פוגש זרובבל בן שאלתיאל, השליט האחרון של יהודה מבית דוד, את משיח בן דוד ששמו מנחם בן עמיאל והוא חי ברומא כקבצן. אמו של המשיח הזה, חפציבה, יושבת בשער הרחמים שממנו עתיד להגיע בנה (כמו גם ישו, לפי האמונה הנוצרית).
מהנאמר במקרא עולה, כי ניתן לקרב את הקץ על ידי קיום מצוות, חזרה בתשובה ומעשים טובים. אולם לפי סיפורו של זרובבל הגורל קבוע מראש ומפורט בדיוק. לדברי פרופ' יוסף דן, הקשר בין מיסטיקה למשיחיות ייווצר רק בדורות הבאים, בקבלה המאוחרת. עד אז המיסטיקה הקדומה, הנשענת על העממיות הפופולרית, היא המסייעת לפתוח עת הדת הממוסדת בפני משבים רעננים, המוצאים כיוון חדש בתקופת הגאונים.
[עריכה] תקופת הגאונים וניצני קבלה
כיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים בשנת 630 לספירה תורם להעצמת האמונה החזון אחרית הימים. האפוקליפטיקה היהודית, כתמיד במצבי מצוקה, צוברת תנופה ומקבלת תפנית כשהיא נישאת על גב הרוח הערבית המובאת על ידי המוסלמים ממצרים, פרס, סוריה ואפריקה. תורת המלאכים (אנגלולוגיה) והתיאורגיה (השפעה על האלים והמלאכים בעזרת מאגיה) תופסות אט-אט את מקומו של עולם המרכבה. המאגיה הולכת וצוברת משקל, תחילתו של תהליך שסיומו בתוך כמה מאות שנים בקבלה המעשית. התפיסה העתיקה שלפיה המתים יכולים להעביר בקשות לעולם הבא, ומצד שני יכולתם של האלים (או המלאכים) למלא בקשות של יושבי העולם הזה, מובילה לתעשייה משגשגת של קמעות, השבעות ולחשים.
תורות הנסתר - בעיקר גלגול נשמות (גם היא בהשפעה חזקה של האיסלם), השמות הקדושים וקשרי גימטריה בין השמות לפסוקים ולתפילות - מועברות לאירופה בצמוד לספרות המרכבה והתיאורגיה. ר' משה בן קלונימוס, מייסד תורת הסוד באשכנז (גרמניה), שתצמיח את הקבלה, מקבל את סודות התפילה מר' אבו אהרון. במצרים מתפתחת חסידות מיסטית בחוגי הרמב"ם השואבת השראה מהמיסטיקה המוסלמית (צופית. בצרפת למדו בחשאי את ספר יצירה כספר הדרכה לבעלי סוד ומאגיקונים, תוך הדגשת הגימטריות והשמות. החסידות המיסטית פושטת גם אל אשכנז וספרד במאה ה-12 על ברכי פירוש סודות התפילה והמקרא באמצעות תורת המספרים והגימטריה. אין זו החסידות המוכרת של המאה ה-18, אלא המשכה של כת חסידים ראשונים שפעלה בארץ ישראל בימיה של כת האיסיים.
חסידות אשכנז הופכת לתנועה עממית ערה המשלבת בערבוביה מרתקת פולחנים מיסטיים עתיקים, אוקולטיזם הלניסטי, כישוף יהודי ואמונות גרמניות עתיקות בשדים ובמכשפות. גדולי החסידות נתפסים כבעלי יכולת על-חושית, או כבעלי כוחות נבואיים ונסיים (בין היתר בתחומי האלכימיה), או גם אסטרולוגיים. על יהודה החסיד, דמות מיתית הצומחת בראש אותה תנועה, נאמר כי השדים לימדוהו את סודות הכישוף והאפוקליפסה. זו התקופה שבה נוצרת גם אגדת הגולם מפראג, אותו יצור עשוי טיט המופעל באמצעות שמותיו הנסתרים של האל. גם פירוש החלומות הופך רווח מאוד כפרקטיקה מאגית.
את מקום האקסטזה של מיסטיקת המרכבה תופסת המדיטציה של ההרהור וניסיון לתקשר עם השכינה דרך התפילה. זו הופכת להיות העיקר, תוך דגש על ה"כוונה" של המאמין ועל טכניקות הגימטריה, הנוטריקון והתמורה (החלפת מילים). האל נותר אינסופי ובלתי נתפס, כש"כבודו" (השכינה או רוח הקודש) נגלה למיסטיקנים, בעיקר הנביאים, בדרכים שונות.
[עריכה] ניצני הקבלה
בפרובנס שבצרפת מתחילים לנבוט ניצניה הראשונים של הקבלה. את מקום הכוונה המיסטית בתפילה תופסת ההתבנוננות בספירות המוזכרות בספר יצירה בכוונה להתלכד עם האל מתוך דבקות. בספרד מביא ר' יצחק סגי-נהור פרשנות ראשונה לספר זה במתכונת הספירות המוכרות של הקבלה. הוא הראשון שטובע את המונח אין-סוף לאלוהות הבלתי ניתנת לתפיסה בכוח ההיגיון. ועוד בספרד, בגרונה הרמב"ן מנפק למאמיניו קמעות ומחדש באומרו כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה והיא מלאה בנסים ובנפלאות. סודות גדולים הוא מוצא גם במצוות ובמינהגים (כמו ברית המילה ומצוות השבת). הוא הראשון שמפרש את נושא היבום כעניין של גלגול נשמות ומאמין בהישארות הנפש, בשכר ועונש לנשמות בעולם הבא ובתחיית המתים בימות המשיח.
בסוף המאה ה-13 מפתח ר' אברהם אבולעפיה את חוקי צירופי האותיות, המספרים והשמות הקדושים כדרך להשגת חוויה אקסטטית ומניח את התשתית למה שיכונה הקבלה הנבואית (לצד הקבלה העיונית-פילוסופית והקבלה המעשית-מאגית). תורתו זוכה לפופולריות עצומה, אך מכל חיבוריו נותר רק אחד, ספר האות האפוקליפטי. גם הוא מוצא את הדרך למודעות הגבוהה באמצעות התבוננות באותיות הא"ב העברי ובעזרת צירופיהן כמרכיבי השם האלוהי. בהמשך לכך פיתח אבולעפיה את חוכמת צירוף האותיות כדרך הגעה למדיטציה עמוקה, כשהוא נשען על התפיסה המובעת בספר יצירה. לדעתו, צירופים אלה הם-הם מעשה המרכבה האמיתי.
למעשה, השימוש בכוחן העצום של המילים אינו רחוק מהמאגיה השחורה והכישוף, שלהם אבולעפיה התנגד נחרצות. לדעת ג. שלום, דרך ההתבוננות פנימה של המאמין לפי שיטת אבולעפיה נעה על הגבול הדק שבין המיסטיקה לכישוף, וההדדיות בין התחומים עמוקה מכפי שנהוג לחשוב. ואכן, רבים התבלבלו וציפו כי הדרך שמתווה אבולעפיה להתבוננות פנימית תיתן להם את הכוח לשנות את העולם החיצון.
ב-1274 מחבר יוסף ג'יקטילה, תלמידו של אבולעפיה, את גינת אגוז, שיהווה כעשור שנים מאוחר יותר השראה ליצירה הקבלית המפורסמת ביותר בכל הדורות, ספר הזוהר.
[עריכה] ספר הזוהר
- ערך מורחב – ספר הזוהר
בסביבות 1280 רואה אור החיבור המשמעותי ביותר בתולדות הקבלה מאז ועד היום, הספר שאחרי התנ"ך והתלמוד נחשב למקור החשוב ביותר בספרות היהודית, ספר הזוהר. סודות עולם הספירות, מצד חד, וגורלם של היהודים, מצד שני; האל הבורא והמתגלה, והאדם ביחסו אליו - אלה ציריו של האוסף הגדול הזה, המכיל חיבורים שונים שמתייחסים לצד הסודי של היהדות.
למעשה, מורכב הספר משני תריסרי חיבורים, המבוססים על ספרי מיסטיקה יהודיים רבים שפורסמו בעבר, בהם גם ספרי סוד לא ידועים עד אותה תקופה. בין אלה כאלה המיוחסים לגדול בעלי הסוד במאה ה-2, ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י), הבכיר שבתלמידי ר' עקיבא. על פי שמועה שהילכה בין מקובלי ספרד, בתקופה שבה התחבא רשב"י מהרומאים במערה עם בנו, ר' אליעזר, נגלו אליו סודות ספר הזוהר מפי אליהו הנביא. רשב"י החל מטיף את הדברים הללו (שזכו לכינוי "מדרש נעלם") בבית המדרש שלו, וכשבעים שנה אחרי מותו החלו תלמידיו לאסוף את עיקרי תורתו. אלה היוו את השכבה השנייה של ה"זוהר", שהועברה מדור לדור. כך נקבצו עוד ועוד משניות לכתבי הזוהר המקוריים. על פי אותה אמונה, הוחבאו הכתבים בכוך, שם נותרו עלומים כאלף שנה. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים במאה ה-7 גילה אחד המלכים הערביים את הכתבים ושלח אותם ל[[טולדו
על פי גרסה אחרת, הכתבים הגיעו איכשהו לידי הרמב"ן, הלה שלח אותם לבנו שישב בקטלוניה, אבל הספינה טעתה בדרכה לגואדלחרה, שם הביאם המוצא לידיו של המקובל הגדול ביותר באותה תקופה באותה עיר, ר' משה דה ליאון. בתוך זמן קצר הפך "הזוהר" ללהיט בין המאמינים בספרד.
בניגוד לאבולעפיה, ל"זוהר" אין עניין בפילוסופיה של האקסטזה כדי להשיג את האל, אלא מעדיף את החשיבה החופשית, המדברת אל המאמין בגובה העין, לאו דווקא בהרצאות מסודרות ושיטתיות. פחדים, אקסטזה, אמוציות שמסוגלות לחבר את המאמין ישירות לאלוהות, ולא בדרך המופשטת של ספרות ההיכלות והמרכבה. הספר מונה חמישה חלקים - שלושה המוקדשים לחמשת חומשי תורה; "תיקוני הזוהר" הדן בסודות שמאחורי המלה "בראשית"; ו"זוהר חדש" הכולל את "מדרש הנעלם".
גיבוריו של הספר הם גיבורי התנ"ך והתלמוד המקבלים כאן גוון מיסטי מיוחד: משה רבנו מלמד את התנאים והאמוראים, וראשי ישיבות מקבלים את פירוש דבריו מאחיו אהרון, אליהו והמלאכים מופיעים כאן לצד דמויות בדיוניות, והכל נסב סביב הגיבור העיקרי של הספר - הרשב"י. הלה מנהיג כינוסי פולחן אקסטטיים ("אידרות", מלשון גורן, בארמית) לתלמידיו, אפופי סוד, בדומה לנהוג בפולחנים עתיקים לאלים. זוהרם של משתתפי האידרות הוא שהיקנה לספר את שמו[18]
אחת הסיבות לכך ש"הזוהר" הפך ללהיט הגדול ביותר בספרות הקבלית היא העובדה שהוא מלא התייחסויות לכישוף ולמאגיה. הכשפים התממשו, לפי הספר, לראשונה בחטא אדם הראשון, ואחת התוצאות של חטא זה היא נפילתו של האדם למערכת המאגיה שבה יש לרע רשות לפעול. מכאן ניתנת לאדם הרשות להתחבר לרע (כשפים) או לטוב (מצוות). לפי האגדה נתן האל לאדם הראשון ספר ובו הסודות העליונים.[19] ספר זה עבר לחנוך וממנו לנח, ואחרי דורות רבים נמצא במערה על ידי הרשב"י, שגילה בו את 72 אותיות השם הקדוש. אולם כשהוא ותלמידיו התבוננו בשם הזה, יצאה אש והיכתה בידיהם, וכך אבד הספר. רוצה לומר - אין להמיר את החוכמה האלוהית בחוכמת המאגיה. לעומת זאת, נאמר כי הספר שימש את אברהם כבסיס לספר היצירה.
למרות ששורשי הקבלה המוכרים נעוצים, כאמור, עוד בספר יצירה ובספר הבהיר, הרי מערכת הסמלים והמונחים המסורתית שלה מתאפיינת בבירור רק מפרסומו של ספר הזוהר, שהפך במהרה לתנ"ך של הקבלה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- רוני שיר - "מאגיה ומיסטיקה ביהדות" (כתר, 1997). המדריך המקיף ביותר בספרות העברית העכשווית אודות הקשר שבין היהדות לתורות מיסטיות, מאגיות ואיזוטריות של תרבויות העולם, תוך שרטוט רשת הקורים המחברת ביניהן. כולל התייחסות לנושאים הבאים: כוחן של אותיות האל"ף-בי"ת, הקבלה, השבתאות והחסידות, פולחן צדיקים ומקובלים, מעשי נסים ואמונות תפלות, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהינום, רוחות רעות ומפגשים עם המתים, גלגול נשמות ודיבוק, בחירת שם ושינוי שם, לחשים, השבעות וקמעות; פאראפסיכולוגיה (טלפאתיה, קליירוויאנס, פסיכוקינזיס, השלכה ושליטה על התודעה); מגידי עתידות וחוזים, התייחסות היהדות לאסטרולוגיה, טארוט, נומרולוגיה, קריאת כף היד, הכרת הפנים, כדור בדולח, מטה קסם; נביאים ודמויות מיסטיות גדולות ביהדות, ספרי המאגיה היהודית, עב"מים וחוצנים במקרא ובקבלה, ועוד.
- רוני שיר - "אלוהים קטנים" (כתר, 1998)
- יעקב בזק - "למעלה מן החושים" (יבנה, 1985)
- שרגא פ. ברג - "גלגולי נשמות" (המכון לחקר הקבלה)
- שרגא פ. ברג - "כוח האלף-בית" (2 כרכים) (המכון לחקר הקבלה, 1991)
- יוסף דן - "המיסטיקה העברית הקדומה" (האוניברסיטה המשודרת, 1994)
- שמואל א. הורודצקי - "המסתורין בישראל" (נ. טברסקי, תשי"ג)
- אליהו ליפינר - "חזון האותיות" (מאגנס, תשמ"ט)
- אהרון ציטלין - "המציאות האחרת" (יבנה, 1973)
- אליעזר שביד - "מיסטיקה ויהדות לפי גרשם שלום" (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, תשמ"ג)
- גרשם שלום - "דברים בגו" (ספריית אופקים, עם עובד, 1975)
(Gershon Scholem - "Major Trends in Jewish Mysticism" (Schocken Books, NY, 1961
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "המסתורין בישראל" (4 כרכים), הוצאת נ. טברסקי, תל אביב תשי"ג
- ^ אחד משלושת האנשים המבקרים את אברהם ומבשרים לו על כך ששרה תהרה; הנביאים מיכה, ישעיהו, יחזקאל ודניאל רואים אותו יושב על כיסאו.
- ^ נגלה להגר כשברחה משרה, לאברהם בשעת עקידת יצחק, ליעקב בזמן החלום בבית אל, למשה בתוך הסנה, והוא המלאך שליווה את בני ישראל במסעם במדבר.
- ^ בראשית ט"ו, ט'
- ^ יחזקאל א', ד'
- ^ דניאל י"ב, ז'-י"ב
- ^ בראשית ו', ד'. השורש העברי נ.פ.ל בא מאותם נפילים, המכונים על שם המלה הארמית נפילא, הוא כוכב אוריון
- ^ בראשית ה', כ"ד
- ^ לפי המניין: עזרא הראשון, נחמיה (עזרא השני), עזרא החיצון (השלישי) ועזרא הרביעי שחותם את הספרים החיצוניים למקרא
- ^ מגילה ג'
- ^ סוכה כ"ח
- ^ במסכת חגיגה י"א, ע"ב, נאמר: "אין דורשין... במעשה בראשית בשניים ולא במעשה מרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו".
- ^ ברג, שרגא פ., "כוח האלף-בית", המכון לחקר הקבלה, 1991
- ^ הכוונה לשרשרת ארועים אקראית, שלא ניתן לחזותה בבירור, הגורמת לשינויים הולכים וגדלים. המטאורולוג האמריקני אדוארד לורנץ, שטבע את המונח, קבע כי אמנם הכול מצוי בכאוס, אבל יש בו סדר. מה שהקבלה הייתה רואה כסדר האלוהי, שבתוכו לאפקטים הקטנים של האדם השפעה מצטברת.
- ^ שבת פ"ט
- ^ בראשית רבה פ"ד-פי"ג
- ^ מלכים ב', ב'-י"א
- ^ על סמך הנאמר בדניאל י"ב, ג': "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".
- ^ "זה ספר תולדות האדם", בראשית ה', א'
