מיג-23

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מיקויאן גורביץ' מיג-23 (רוסית МиГ-23; קוד דיווח נאט"ו: פלוגר, Flogger, מאנגלית: "מצליף") הוא מטוס קרב סובייטי ששימש כמטוס קרב עיקרי בברית המועצות, מדינות ברית ורשה ומספר מדינות אחרות, בעיקר בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה העשרים.

תוכן עניינים 1 פיתוח 2 הדור הראשון של מטוסי המיג-23 2.1 פלוגר-A 2.2 פלוגר-B 2.3 פלוגר-C 2.4 פלוגר-E 3 הדור השני של מטוסי המיג-23 3.1 פלוגר-G 3.2 פלוגר-K 4 דגמי הפצצה 4.1 פלוגר-F 4.2 פלוגר-H 5 דגמים מוצעים ושידרוגים 5.1 עלויות 6 שירות מבצעי 6.1 מלחמת לבנון 6.2 עריקת מיג-23 וטייסו לישראל 6.3 מלחמת איראן-עיראק ומלחמת אנגולה 6.4 מלחמת אפגניסטן 6.5 תקריות בלוב 7 יציאה משירות 8 אזורי פעילות 8.1 בעבר 8.2 כיום 9 מפרט טכני (מיג-23MLD פלוגר-L) 9.1 מאפיינים כלליים 9.2 ביצועים 9.3 חימוש

[עריכה] פיתוח

קודמו של המיג-23, המיג-21 "פישבד", היה מטוס מהיר וקל תנועה, אך מוגבל ביכולתיו המבצעיות בשל המכ"ם הפרימיטיבי שלו, טווח הטיסה הקצר ויכולת נשיאת הנשק המוגבלת שלו, שבמספר דגמים הסתכמה בשני טילי אוויר-אוויר לטווח קצר בלבד. המיג-23 אמור היה להיות מטוס כבד וחזק יותר שתוכנן להתגבר על ליקויים אלה ולהתחרות בהצלחה במטוסי קרב מערביים, דוגמת ה-F-4 פאנטום. מטוס הקרב החדש תוכנן עם מערכת הנשק המתקדמת מסוג S-23 ויכולת לירות טילים למטרה הנמצאת מעבר לטווח הראייה של הטייס.

שיקול חשוב בעיצוב המטוס היה ביצועי ההמראה והנחיתה שלו. מטוסי הסילון הסובייטים של אותה התקופה דרשו מסלולי המראה ארוכים מאוד, אשר יחד עם טווח הטיסה הקצר אליו הוגבלו, צמצמו את התועלת הטקטית שלהם; חיל האוויר הסובייטי דרש שלמטוס הקרב החדש יידרש מסלול המראה קצר בהרבה. כמו כן, נדרש שיפור במהירות הטיסה בגובה נמוך ובכושר התמרון לעומת המיג-21. כל אלו הובילו את צוות הפיתוח של מיקויאן-גורביץ' לשקול שתי ברירות: מנועי מניפה שיספקו דחף אנכי נוסף או כנפיים בעלות גאומטריה משתנה שהיו תכנון חדיש לאותה עת שהחל מוצא דרכו למטוסי התקופה כגון Tu-26, F-111, F-14 ואחרים.

לאב הטיפוס הראשון הייתה כנף סטנדרטית וגוף הדומה למיג-21 אבל בעל שני מנועי מניפה בגוף המטוס. אב טיפוס זה נקרא “23-01” ונודע גם בכינוי מיג-23PD. עם זאת, כבר בשלב מוקדם נתגלה שהתצורה הזו אינה מספקת, מפני שמנועי המניפה היו חסרי תועלת מרגע שהמטוס המריא והיוו משקל מיותר. אב הטיפוס השני, המכונה “23-11”, כלל כנפיים בגאומטריה משתנה שיכלו להתכוונן לזוויות של 16, 45 ו-72 מעלות, והוא היה מבטיח בהרבה בביצועיו. טיסת הבכורה של הדגם נערכה ב-10 ביוני 1967, ושלושה אבי טיפוס נוספים הוכנו לטיסות נוספות ולבדיקת מערכות. בכל הדגמים היו מנועי סילון טומנסקי R-27-300 בעלי דחף של 7,850 קילוגרם. הפקודה להתחיל את ייצור הסדרה של מטוסי המיג-23 ניתנה בדצמבר 1967.

למטוסי המערב מדגם F-111 ו-F-4 פאנטום הייתה השפעה גדולה על עיצוב המיג-23. הרוסים רצו מטוס קרב קל יותר וחד מנועי כדי להגביר את כושר תמרונו. גם ה-F-111 וגם המיג-23 תוכננו להיות מטוסי קרב, אבל משקלו הכבד של ה-F-111 הפך אותו למפציץ ומנע ממנו לשמש כמטוס קרב.

[עריכה] הדור הראשון של מטוסי המיג-23

[עריכה] פלוגר-A

• הדגם Ye-231 היה אב טיפוס שנבנה לצורכי מבחן, והייתה חסרה לו הבליטה המשוננת בכנף שהופיעה מאוחר יותר בכל דגמי המיג-23 והמיג-27. הדגם הניסיוני הזה היה העיצוב הבסיסי המשותף לדגמי המיג-23 והמיג-27 וגם למטוס הסוחוי Su-24, אבל מטוס הסוחוי עבר שינויים רבים יותר מהדגם Ye-231 בהשוואה למטוסי המיג-23 והמיג-27.

• המיג-23 היה דגם בשלב הייצור שהיו חסרים לו נקודות חוזקה שהיו לדגמים מאוחרים יותר, אבל הבליטה המשוננת הופיעה על הדגם הזה. הדגם הזה חומש בתותחים. הדגם הזה מסמן את ההיפרדות של מטוסי המיג-23, המיג-27 והסוחוי Su-24 מאביהם הקדמון המשותף Ye-231.

• הדגם מיג-23S היה דגם הייצור הראשוני. נבנו רק כ-60 מטוסים מדגם זה בין השנים 1969 - 1970, ואלו שימשו לבדיקות תעופה ומבצעיות. לדגם מיג-23S היה מנוע סילון משופר בשם R-27F2-300 בעל דחף מקסימלי של 9,980 ק"ג. בשל עיכוב בייצור המכ"ם מדגם Sapfir-23, הותקנה על מטוס הקרב מערכת הנשק S-21 ומכ"ם מדגם RP-22SM – באופן כללי אותן מערכות נשק של מטוס המיג-21 מדגם מיג-21MF/bis. תותח דו-קני של 23 מ"מ מדגם Gsh-23L בעל 200 פגזים הותקן מתחת לגוף המטוס. הדגם הזה סבל מבעיות טכניות שונות ומעולם לא השתמשו בו בתור מטוס קרב מבצעי.

• הדגם מיג-23SM היה דגם הייצור השני, והוא נודע גם בשם מיג-23 מסוג 1971 (על שם השנה שבה פותח). הוא שונה במידה ניכרת בהשוואה לדגם מיג-23S: הוא צוייד במערכת הנשק S-23 במלואה: מכ"ם Sapfir-23L ושני טילי אוויר-אוויר וימפל R-23R (כינוי נאט"ו: AA-7 "אפקס") בעלי יכולת לפגוע במטרה הנמצאת מעבר לטווח הראייה של הטייס. היה לו גם מנוע משופר טומנסקי R-27F2M-300 (ששמו שונה מאוחר יותר ל- R-29-300) בעל דחף מקסימלי של 12,000 ק"ג. גם הכנף שונתה כך שהיא תהיה בעלת שטח גדול יותר והוספה לה בליטה משוננת גדולה יותר. כמו כן שונו התנגדות הכנף ומיקומה כך שתתכוונן ל-18.5, 47.5 ו-74.5 מעלות. סנפיר הזנב הוזז אחורה, ותא דלק נוסף הותקן בחלקו האחורי של גוף המטוס, כבדגמים הדו מושביים (ראו בהמשך). יוצרו כ-80 מטוסים מדגם זה. המהימנות הכוללת של המטוס שופרה לעומת הדגם הקודם, אבל המכ"ם מדגם Sapfir לא ענה על הדרישות המבצעיות.

[עריכה] פלוגר-B

• מיג-23M. דגם זה טס לראשונה ביוני 1972. היה זה הדגם הראשון של מטוסי המיג-23 שיוצר בקנה מידה גדול, ומטוס הקרב הסובייטי הראשון בעל היכולת ליירט מטוסים הנמצאים מתחתיו (אם כי יכולת זו הייתה מאוד מוגבלת). כנף המטוס שונתה שוב וכוסתה בקצוות בלוחות עץ. המנוע מסוג R-29-300) R-29A) היה כעת בעל דחף של 12,500 ק"ג. המטוס צוייד במערכות חשובות: מכ"ם משופר מדגם Sapfir-23D (המכונה בנאט"ו High Lark), חיישן תת אדום מסוג TP-23 IRST וכוונת ירי מסוג ASP-23D. למכ"ם היה טווח יכולת גילוי של מטרות בגודל מטוסי קרב שטסו בגובה רב של 45 ק"מ. זה לא היה מכ"ם דופלר, אלא מכ"ם שמנצל את טכניקת "גילוי המעטפה", בדומה למכ"מים של מטוסי קרב מערביים של שנות ה-60.

• הדגם מיג-23MF ("פלוגר-B") היה נגזרת נחותה במעט של הדגם מיג-23M, שנועדה ליצוא למדינות החברות בברית ורשה ולבעלות ברית אחרות, מפני שרוב הלקוחות לא היו מרוצים מהדגם מיג-23MS. למעשה, הדגם התקיים בשתי גרסאות. הגרסה הראשונה נמכרה לחברות ברית ורשה, והיא הייתה זהה ביסודה לדגם הסובייטי מיג-23M, אבל עם שינויים קטנים במערכת הזיהוי עמית-טורף ובציוד התקשורת. הגרסה השנייה נמכרה מחוץ למזרח אירופה והיו לה מערכות זיהוי עמית-טורף ומערכות תקשורת שונות, מכ"ם נחות יותר, והיו חסרות לה מערכות לוחמה אלקטרונית ומצבים מתקדמים של המכ"ם מסוג High Lark. הגרסה הזאת הייתה יותר פופולרית בחו"ל מהדגם מיג-23MS ומספר ניכר של מטוסים יוצאו, במיוחד למדינות ערב במזרח התיכון.

למערכת האינפרא-אדום היה טווח גילוי של בערך 30 ק"מ כנגד מפציצים בגובה רב, אבל טווח קטן יותר כנגד מטרות בגודל מטוסי קרב. מטוס הקרב צויד גם ברכיב קישורית מידע מסוג Lasur-SMA. החימוש הסטנדרטי הורכב משני טילי אוויר-אוויר מונחי מכ"ם או אינפרא-אדום R-23 לטווח ארוך (AA-7 "אפקס") ושני טילי אוויר-אוויר אינפרא אדום "מולניה" R-60 לטווח קצר (AA-8 "אפיד"). משנת 1974 ואילך, הותקנו מנשאים כפולים לטילי ה-R-60, דבר שאיפשר לשאת עד ארבעה טילים. פצצות, טילים ומארזי תותחים יכלו להינשא לתקיפות קרקעיות. מאוחר יותר, הוסיפו גם התקנים שיתאימו לטילים המונחים ברדיו מסוג Kh-23 "זבזדה" (AS-7 "קארי") לתקיפות קרקע. לרוב מטוסי המיג הסובייטים הוסיפו גם התקנים לנשיאת נשק גרעיני. יוצרו בסביבות 1,300 מטוסי מיג-23 לחיל האוויר הסובייטי בין השנים 1972-1978. היה זה מטוס הקרב הסובייטי החשוב ביותר החל מאמצע שנות ה-70.

[עריכה] פלוגר-C

• מיג-23U. היה דגם אימון דו-מושבי. הוא היה מבוסס על הדגם מיג-23S, עם תא טייס נוסף מאחורי התא הראשון. תא דלק קדמי הוסר כדי לפנות מקום למושב נוסף והוסף במקומו תא דלק בחלק האחורי של גוף המטוס. היו לו מערכות נשק מדגם S-21, למרות שהמכ"ם הוסר ברוב הדגמים מאוחר יותר. במהלך תקופת ייצור הדגם, שיפרו את המנוע ואת הכנפיים של הדגם לסטנדרט של הדגם מיג-23M. ייצור הדגם החל בעיר אירקוצק בשנת 1971 עד ליצור הדגם הבא מיג-23UB.

• מיג-23UB. דגם הדומה מאוד למיג-23 מיג-23U מלבד מנוע הסילון R-29 שהחליף את המנוע הישן R-27 של הדגם מיג-23U. ייצור הדגם נמשך עד לשנת 1985 (לדגמים שיוצאו למדינות אחרות). בסך הכול ייצרו 769 דגמים, כולל דגמים שהוסבו מהדגם מיג-23U.

[עריכה] פלוגר-E

• מיג-23MP. דגם הדומה למיג-23 מיג-23MS המתואר בהמשך, יוצר בכמויות קטנות ומעולם לא נמכר למדינות אחרות. למעשה הוא היה זהה לחלוטין לדגם מיג-23MP מלבד התוספת של ההתקן הלא מוליך מעל לתומכות, לרוב קישרו אותו לדגם המפציץ. ייתכן והיה זה דגם פיתוח.

• מיג-23MS. היה זה דגם ייצוא, מפני שהדגם מיג-23M של שנות השבעים נחשב למתקדם מידי בכדי להימכר למדינות העולם השלישי. הוא היה מאוד דומה לדגם מיג-23M, אבל היו לו מערכות נשק סטנדרטיות מסוג S-21, ומכ"ם RP-22SM המכונה "Jay Bird" שהותקן בכיפת-מכ"ם קטנה יותר. חיישן התת אדום הוסרה. לדגם הזה לא הייתה יכולת ליירט מטוסים הנמצאים מעבר לטווח הראייה של הטייס, והוא היה מסוגל להשתמש רק בטילי R-3S, R-3R המכונים AA-2 "אטול" ובטילי R-60. מערכות האוויוניקה היו פשוטות ומיושנות. הדגם הזה יוצר בין השנים 1973-1978 וייוצא לצפון אפריקה ולמזרח התיכון.

[עריכה] הדור השני של מטוסי המיג-23

[עריכה] פלוגר-G

• מיג-23P. היה דגם יירוט שפותח עבור ה Войска ПВО (חיל הגנת שמי המדינה). היו לו אותה שלדה ואותו המנוע של הדגם מיג-23ML, אבל מערכות האוויוניקה שלו שופרו כדי לעמוד בדרישות המבצעיות השונות. המכ"ם שלו היה דגם משופר Sapfir-23P, שניתן היה לחבר אותו ישירות לכוונת הירי כדי להשיג יכולת טובה יותר של יירוט מטרות הנעות מתחת למטוס כגון טילי שיוט. עם זאת, מערכת האינפרה-אדום הוסרה. הטייס האוטומטי כלל מחשב דיגיטלי חדש, והוא היה מחובר לקישורית המידע מסוג Lasur-M. הדבר איפשר לתחנות יירוט מבוקר מהקרקע לכוון את המטוס לעבר המטרה – וכל שנותר לטייס לעשות הוא לשלוט במנוע ולהפעיל את מערכות החימוש. הדגם מיג-23P היה מטוס היירוט הנפוץ ביותר של חיל האוויר הסובייטי בשנות ה-80. יוצרו בסביבות 500 מטוסים בין השנים 1978-1981. הדגם הזה היה בשימוש חיל האוויר הסובייטי ומעולם לא ייוצא למדינות אחרות.

• מיג-23Bis. דומה לדגם מיג-23P אבל הוסיפו לו מערכת חישת תת אדום, ומסך המכ"ם המסורבל הוסר מפני שכל המידע הופיע בתצוגה העילית.

• מיג-23ML. דגמי ה"פלוגר" הראשונים נועדו להפצצות אוויריות במהירות גבוהה, אבל במהרה הבחינו בכך שמטוס הקרב היה צריך להיכנס לעתים קרובות לקרב אווירי צמוד. דגמי הייצור הראשונים של המטוס סבלו מסדקים בגוף המטוס במהלך שירותם המבצעי ומכושר תמרון לקוי. בוצע תכנון מחדש של שלדת המטוס, מה שהוביל ליצירת הדגם מיג-23ML (האות L כקיצור למילה "לוחקי" (קל משקל)), למעשה כמעט מטוס חדש. משקל המטוס ללא המטען הופחת ב-1,250 ק"ג, דבר שהושג חלקית על ידי הסרת תא דלק אחורי מגוף המטוס. שיפרו גם את האווירודינמיקה של המטוס כדי להפחית את כוח הגרר. הסירו את סנפיר הגב של המטוס. עיצבו מחדש את תושבת גלגלי הנחיתה, דבר שאיפשר גישה נמוכה יותר לנחיתה. שלדת המטוס חוזקה לעמוד בגבול של 8.5 כוחות ג'י, בהשוואה ל-8 כוחות ג'י בלבד בדגמים הראשונים של המטוס פלוגר-B מיג-23M/MF. מנוע חדש, R-35F-300, סיפק כעת דחף יבש של 8,550 ק"ג, ודחף של 13,000 ק"ג כשהמבערים האחוריים פועלים. כל אלה תרמו לשיפור ניכר בכושר התמרון וביחס הדחף למשקל של המטוס.

מערכות האוויוניקה שופרו גם הן במידה ניכרת. מערכת הנשק הסטנדרטית S-23ML כללה מכ"ם Sapfir-23ML ומערכת תת-אדום מדגם TP-23ML. המכ"ם החדש היה אמין יותר והיה לו טווח גילוי מקסימלי של כ-65 ק"מ כנגד מטרות בגודל מטוסי קרב. מערכת הניווט קיבלה טייס אוטומטי חדש ומשופר בהרבה. מערכות רדיו וקישוריות מידע חדשות הותקנו גם הן. אב הטיפוס של הדגם הזה טס לראשונה בשנת 1976 וייצורו החל בשנת 1978.

• מיג-23MLA. לגרסת הייצור הבאה של הדגם המסתיים ב-"ML" ניתנה הסיומת "MLA". מבחינה חיצונית הדגמים זהים. מבפנים, לדגם MLA היה מכ"ם משופר והגנה טובה יותר כנגד לוחמה אלקטרונית, דבר שאיפשר פעולה משותפת של המכשירים כעת כשהמכ"מים שלהם אינם משבשים אחד את השני. הייתה לו גם כוונת ירי/תצוגה עילית משופרת מדגם ASP-17ML, והיכולת לשגר טילי וימפל R-24R/T שופרה גם היא. בין השנים 1978-1982, יוצרו בסביבות 1,100 דגמי ML/MLA עבור חיל האוויר הסובייטי ולצורכי ייצוא. כמו עם הדגם מיג-23MF, היו שני תת-דגמים שונים לדגם מיג-23ML שנועד לייצוא. הגרסה הראשונה נמכרה למדינות החברות בברית ורשה והייתה מאוד דומה למטוס הקרב הסובייטי. לגרסה השנייה היה מכ"ם נחות יותר והיא נמכרה למדינות העולם השלישי.

[עריכה] פלוגר-K

• מיג-23MLD היה דגם הקרב האחרון של המיג-23. השיקול העיקרי בשדרוג המטוס היה שיפור כושר התמרון, במיוחד בזוויות התקפה גבוהות בקרב אווירי. צינור הפיטו צויד במחוללי מערבולות אוויר, וקדמת הכנף נחתכה כך שיהיו עליה בליטות משוננות שיתפקדו כמחוללות מערבולות אוויר. מערכת בקרת הטיסה שונתה כדי לשפר את השליטה והבטיחות בתמרונים בזוויות התקפה גדולות. שיפורים משמעותיים נעשו גם במערכות האוויוניקה ומערכות הבטיחות: למכ"ם מדגם Sapfir-23MLA-II היו מצבים משופרים למקרים בהם היריב נמצא מתחת למיג-23 וקרוב אליו. קולט אזהרות מכ"ם חדש מדגם SPO-15L הותקן במטוס, יחד עם פתחים לשחרור מוץ/נורים. טיל אוויר-אוויר חדש ומאוד יעיל לטווח קצר מסוג וימפל A-11) R-37 "ארצ'ר") הוסף למלאי החימוש של המטוס. אף אחד מהדגמים האלה לא נמסר לחיל האוויר הסובייטי, מפני שמטוסי מיג-29 מתקדמים יותר עמדו להיכנס לייצור. במקום זאת, כל הדגמים הסובייטים מסוג MLD היו מטוסים מדגמי ML/MLA ששודרגו למפרט MLD. כ-560 מטוסי קרב שודרגו בין השנים 1982-1985. כמו בגרסאות הקודמות של המיג-23, שני דגמים שונים הוצעו לייצוא. שלא כמו המטוסים הסובייטים, היו אלה מטוסי קרב חדישים שנבנו לשם כך, אם כי היה חסר להם העידון האווירודינמי של דגמי ה-MLD הסובייטים. 16 דגמים נשלחו לבולגריה, ו-50 דגמים לסוריה. היו אלה מטוסי הקרב החד-מושביים האחרונים של המיג-23 שיוצרו: הדגם האחרון יצא מפס הייצור בדצמבר 1984.

[עריכה] דגמי הפצצה

[עריכה] פלוגר-F

• מיג-23B. הדרישה עבור מטוס שיתפקד כמיירט וכמפציץ התבררה בשנות השישים המאוחרות, והמיג-23 נמצא כראוי ביותר להסבה זו. אב הטיפוס הראשון של המיזם, 32-34, טס לראשונה ב-20 באוגוסט 1970.

קדמת גוף המטוס שונתה מעט, אבל מלבד זאת הוא היה זהה לחלוטין לשאר מטוסי המיג-23. כיסא הטייס הוגבה כדי לשפר את הראות, השמשה הקדמית שוריינה וחרטום המטוס חודד ושוטח מטה על חשבון המכ"ם שבמקומו הותקנה מערכת התרעה כנגד איומים מהקרקע מסוג Sokol-23, שכללה מחשב ספרתי, מד מרחק לייזר להנחיית פצצות מסוג PBK-3. מערכת הניווט והטייס האוטומטי שופרו גם הם כדי לאפשר הפצצה מדויקת יותר. לדגם זה היה תותח מדגם GSh-23L, ומטען וכושר הנשיאה החיצוני הוגדל ל-3,000 ק"ג על ידי חיזוק המנשאים. יכולת ההישרדות של המטוס שופרה על ידי מערכת לוחמה אלקטרונית ומערכת כיבוי אש בגז אינרטי בתאי הדלק. לאב הטיפוס הראשון הייתה את הכנף של הדגם מיג-23S, אבל לדגמים הבאים הייתה כנף "סוג 2" גדולה יותר. השינוי המהותי היה המנוע : במקום מנוע מדגם R-29, המיג-23B הונע על ידי מנוע סילון מניפה מדגם ליולקה AL-21F-3 בעל דחף מקסימלי של 11,500 קילוגרם. הייצור של הדגם הזה היה מוגבל, מפני שאספקה של מנועי AL-21 הייתה דרושה למטוסי הסוחוי מדגמים Su-17 ו-Su-24. בנוסף, המנוע הזה לא אושר לייצוא. רק שלושה אבי טיפוס ו-24 מטוסי קרב יותר בין השנים 1971-1972.

• מיג-23BN היה דגם המיירט והמפציץ הסופי. הוא היה דומה לדגם מיג-23B, אבל עם מנוע מסוג R-29-300, כמו לדגמים הקודמים של המטוס. התאימו לדגם הזה כנפיים מ"סוג 3". היו שינויים מזעריים נוספים באלקטרוניקה ובציוד וכמה שינויים נערכו במהלך תקופת הייצור הארוכה של הדגם. הדגם הזה הוכיח את עצמו כפופולרי ויעיל למדי והוא יוצא בכמויות נרחבות בגרסה נחותה יותר. הייצור החל בשנת 1973 ונמשך עד לשנת 1985, כאשר יוצרו לפחות 500 מטוסים, רובם לייצוא. שהסובייטים ראו בדגם הזה כדגם ארעי ורק מספר קטן של המטוסים האלה שימשו את חיל האוויר הסובייטי. המאפיין הבולט ביותר המבדיל בין הדגם מיג-23B והדגם מיג-23BN, הוא שהדגם הראשון היה מטוס קרב ניסיוני בעל אנטנות מעל למנשאים, פרט שהוסר בדגם מיג-23BN.

[עריכה] פלוגר-H

• מיג-23BK, דגם הדומה לדגם מיג-23BN. במקום לייצא אותו למדינות העולם השלישי, מטוסים מהדגם הזה יוצאו למדינות החברות בברית ורשה, והותקנה עליהם מערכת ניווט ותקיפה מדגם PrNK-23. קולטי אזהרות מכ"ם נוספים הותקנו על כונסי האוויר.

• מיג-23BM. שידרוג של הדגם מיג-23BK, בעל מערכת מדגם PrNK-23M שבאה להחליף את המערכת PrNK-23, ומחשב דיגיטלי שהחליף את המחשב האנלוגי בדגם המקורי.

• מטוס ניסיוני מיג-23BM. דגמי המפציצים של המיג-23 ירשו מאפיינים רבים מדגמי היירוט, ולכן פותח דגם חדש בעל שינויים קיצוניים . הדגם הזה קיבל לבסוף את הכינוי מיג-27. מטוס הקרב הניסיוני מיג-23BM שימש כאב הטיפוס של המיג-27 והוא שונה מדגמי מיג-23BM רגילים ומדגמים אחרים של מטוסי מיג-23, בכך שהאנטנות שלו מוקמו ישירות על הכנפיים ולא על מנשאי התחמושת.

[עריכה] דגמים מוצעים ושידרוגים

הדגם מיג-23R היה דגם ריגול מוצע של המיג-23. הדגם מעולם לא הושלם. הדגמים MLGD, MLG ו-MLS היו שידרוגים מתקדמים יותר של מטוסי יירוט בעלי מכ"ם חדש וציוד לוחמה אלקטרונית, דומים לאלה של המיג-29, הותקנו עליהם כוונות ירי והם היו למעשה תת דגמים של הדגם MLD. הדגמים הללו נזנחו לטובת ייצור מטוס המיג-29. הדגם מיג-23K היה מטוס קרב המיועד לנושאות מטוסים המבוסס על הדגם מיג-23ML, והדגם מיג-23A היה מטוס רב-תכליתי המבוסס על פלוגר-K. תוכנן לפתח את הדגם מיג-23A לשלושה תת-דגמים: מיג-23AI, מיג-23AB ו-מיג-23AR. הדגם מיג-23AI היה אמור להיות מטוס יירוט, הדגם מיג-23AB היה אמור להיות מפציץ, והדגם מיג-23AR היה אמור להיות מטוס ריגול וצילום. עם זאת, ביטולה ותכנונה מחדש של תוכנית נושאת המטוסים הסובייטית גרמה לביטול ייצור דגמים אלו ותתי הדגמים שלהם.

פיתוחים מתקדמים אחרים של המיג-23 היו ה-מיג-23MLK שתוכנן עם שני מנועים מדגם R-33 או מנוע אחד מדגם R-100, הדגם מיג-23MD שהיה למעשה דגם של מטוס מיג-23M שהותקן עליו מכ"ם מדגם Saphir-23MLA-2. הדגם מיג-23ML-1 היה דגם שתוכנן סביב מספר מנועים שונים: המטוס יכל לטוס עם מנוע אחד מדגם R-100, מנוע אחד מדגם R-69F או סידור של שני מנועים זהים מדגם R-33. תוכנן לחמש את הדגם בטיל האוויר-אוויר החדש R-146.

בשנות ה-90 המאוחרות, הציעו במיקויאן גורביץ' שידרוג למטוס המיג-23, בעקבות הצעות השידרוג המוצלחות שלהם למטוסי מיג-21. דגם משודרג זה כונה בשם מיג-23-98 וכלל מכ"ם חדש, מערכת נל"א, מערכות אוויוניקה חדשות, תא טייס בעל הנדסת אנוש משופרת, כוונות ירי חדשות ויכולת לירות טילים מתקדמים מדגם Vympel R-27 (המכונים AA-10 "אלמו") וטילים מדגם Vympel R-77 (המכונים AA-12 "אדר").

העלות המשוערת לשידרוג כל מטוס נאמדה בסביבות מיליון דולרים אמריקאיים. הוצעו גם שידרוגים קטנים יותר, שכללו רק שיפור של המכ"ם הקיים מדגם Sapfir-23, התאמה לטילים חדישים ושידרוגים של מערכות האוויוניקה. הוצעה גם הארכת משך החיים של שלדת המטוס. עד היום לא נמצא שוק ממשי לשדרוגים אלה. עם זאת, בשנת 2005, אנגולה שידרגה את מערכת המכ"ם מדגם Saphir שהותקנה במטוסי המיג-23 שלה מדגם מיג-23ML. השידרוג איפשר למטוסי המיג-23 האנגוליים לשגר טילי אוויר-אוויר ואוויר-קרקע חדשים. שידרוג המכ"ם זה הוא ככל הנראה אותו השידרוג של מערכת המכ"ם שהוצעה ב מיג-23-98.

בשנת 2006, החליטה הודו לצייד את צי מטוסי מיג-23BN וצי מטוסי המיג-27 של חיל האוויר שלה במנועים חדשים מדגם ליולקה AL-31, במקום המנועים הישנים מדגם R-29B-300. היה זה אחד מן השידרוגים האחרונים שהוצעו למדינות זרות המחזיקות במטוסי מיג-23 על ידי יצרן רוסי.

הכמות הכוללת של מטוסי מיג-23 שיוצרו, על כל סוגי המיירטים, המפציצים ומטוסי האימון, הייתה מעל ל-5,000 מטוסי קרב (לא כולל את דגמי המיג-27), כאשר מתוכם 3,630 מטוסים היו מיירטים.

[עריכה] עלויות

למיג-23 היה יתרון בכך שהוא היה זול למדי לייצור בתחילת שנות השמונים. להשוואה: הדגם מיג-23MS עלה בין 3.6 ל-6.6 מיליון דולר בהתאם לדרישות הלקוח, בעוד שבשנת 1980 מטוס ה-F-16 עלה 14 מיליון דולר, ויריבו המערבי הצמוד ביותר היה מטוס הכפיר C2 הישראלי שמחירו היה 4.5 מיליון דולר.

[עריכה] שירות מבצעי

היסטוריונים מערביים ורוסים העוסקים בתחום התעופה חולקים זה על זה בנוגע לשירות הקרבי של המיג-23, מפני שהם מוטים ברצונם להאדיר את תעשיית מטוסי הקרב הלאומית שלהם. הם גם תומכים בטענות שתואמות את השקפותיהם הפוליטיות.

[עריכה] מלחמת לבנון

מטוסי המיג-23 הראשונים שהשתתפו בקרב, היו גרסאות יצוא בעל מגבלות רבות. לדוגמה, למטוס מדגם מיג-23MS הייתה חסרה מערכת בסיסית כמו קולט אזהרות מכ"ם. בנוסף, בהשוואה למטוסי המיג-21, מטוס הקרב הזה היה מורכב מבחינה מכנית ויקר. לגרסאות היצוא הראשונות הייתה גם נחיתות מבחינה טכנולוגית, כי הם היו פגיעים כנגד לוחמה אלקטרונית, תחום שישראל התמחתה בו באותה התקופה. בכל זאת, בהסתמך על היסטוריונים סובייטים/רוסים, המטוס מדגם מיג-23MS הצליח להפיל מטוסי אויב. אחת מההפלות האלה הושגה ב-11 ביוני שנת 1982, כאשר שני מטוסי מיג-23MS ירטו מטוס קרב ישראלי בעזרת טילי אוויר-אוויר מסוג AA-2. לאחר מכן יורטו שני טייסי המיג. אמינות טענות אלו מוטלת בספק, שכן לפי חיל האוויר הישראלי, לא נפגעו מטוסיו בקרבות אוויר במלחמת לבנון.

המטוס מדגם מיג-23MS/MF השתתף במלחמת לבנון בשנת 1982. דיווחים ישראליים (שאושרו על ידי רוב ההיסטוריונים המערביים) טענו שבמהלך הלחימה האינטנסיבית שבין ה-6 ביוני עד ל-11 ביוני שנת 1982, הופלו 85 מטוסי קרב סוריים בקרבות אוויר על ידי חיל האוויר הישראלי כאשר לישראל לא הייתה אפילו אבדה אחת. לפחות 30 ממטוסי הקרב האלו דווחו כמטוסי מיג-23.

לעומת זאת, טענו מקורות סוביטיים כי הסורים איבדו רק שישה מטוסים מהדגם מיג-23MF ועוד ארבעה מטוסי קרב מדגם ישן יותר מיג-23MS במהלך תקופת הלחימה בחודש יוני מעל בקאע, בעוד שיתר מטוסי המיג-23 שיורטו על ידי ישראל היו 14 מפציצים מדגם מיג-23BN.

לטענתם המיג-23 הסוריים הצליחו ליירט לפחות חמישה מטוסי F-16, שני מטוסי F-4E, ומטוס ריגול בלתי מאויש מדגם BQM-34. מקורות סובייטים/רוסים הצהירו ששלושה מטוסי F-15 של ישראל ומטוס F-4 אחד יורטו בחודש אוקטובר שנת 1983 על ידי הדגמים החדשים שיובאו מיג-23ML, ולא ספגו אבדות מאז. היסטוריונים מערביים וחיל האוויר הישאלי מכחישים את ההפלות האלה ומאמינים שסוריה איבדה לפחות שני מטוסים מהדגם מיג-23ML למטוסי F-15 של חיל האוויר הישראלי בשנת 1985.

[עריכה] עריקת מיג-23 וטייסו לישראל

ב-11 באוקטובר 1989 נחת בשעות הבוקר במפתיע במנחת מגידו מטוס מיג-23 סורי שהמריא מבליי. טייסו, רס"ן בסאם עאדל, רווק בן 34, הצהיר כי ברצונו לערוק לישראל. עאדל ערק מטיסת אימון עם מטוס מיג-23 נוסף, ועל פי דבריו חצה את הגבול בטיסה מהירה (כ-1200 קמ"ש) בגובה 50 מטר ובדממת אלחוט מוחלטת.

כעבור כמה דקות מחציית הגבול הוא נחת במגידו. מטוסו היה חמוש בתותח הגחון בלבד ולא נשא טילים. המטוס הועבר לבחינה מעמיקה. ב-29 בינואר 1990 הוא הוטס לראשונה על ידי טייס הניסוי הראשי של חיל האוויר, סא"ל עופר ספרא, שסיפר כי תאוצתו חזקה ועולה על תאוצתם של ה-F-16 וה-F-18 המערביים, אך הנדסת האנוש שלו לקויה ביותר בהשוואה למטוסי המערב.

לאחר 18 טיסות אוחסן המטוס בתל נוף, הועבר לתעשייה האווירית ומשם למוזיאון חיל האוויר.

[עריכה] מלחמת איראן-עיראק ומלחמת אנגולה

מטוס המיג-23 לקח חלק במלחמת איראן-עיראק, אבל קשה לקבוע את תוצאות הקרב שלו עם חיל האוויר העיראקי. מטוסים קובנים מדגם מיג-23ML ומטוסי מיראז' F1 של דרום אפריקה התעמתו במהלך מלחמת אנגולה, מפגש אחד הסתיים בכך שמטוס מיראז' התרסק לאחר שהוא נפגע מטיל R-60 שנורה ממיג-23 קובני.

[עריכה] מלחמת אפגניסטן

מטוסי מיג-23MLD סובייטים ומטוסי F-16 פקיסטניים נתקלו זה בזה במלחמת אפגניסטן. מטוס F-16 אחד הופל בשנת 1987 כשנסיבות הפלתו אינן ברורות. פקיסטן מתעקשת על כך שהייתה זו תאונה של "אש ידידותית", אבל ייתכן שהמטוס יורט על ידי מיג-23 כפי שהסובייטים/רוסים טוענים. שנה לאחר מכן, מטוסים מיג-23MLD סובייטים, הפילו שני מסוקי AH-1J קוברה איראנים שפלשו למרחב האווירי של אפגניסטן בעזרת טילי R-24.

[עריכה] תקריות בלוב

שני מטוסים לובים מדגם מיג-23 יורטו על ידי מטוסי F-14 אמריקאים במפרץ סידרה בתקרית בשנת 1989. במהלך מלחמת המפרץ, חיל האוויר האמריקאי דיווח שהוא ירט 8 מטוסים עיראקים מדגם מיג-23 עם מטוסי F-15.

להרבה אויבים פוטנציאליים של ברית המועצות הייתה הזדמנות להעריך את ביצועי מטוסי המיג-23. בשנות השבעים, לאחר היערכות מחודשת של הממשלה המצרית, מצרים מסרה מטוסים מדגם מיג-23MS לארצות הברית ולרפובליקה העממית של סין בתמורה לעזרה צבאית. המטוסים האלה עזרו לסינים לפתח את מטוס הקרב J-8II שלהם על ידי השאלת מספר מאפיינים של המיג-23, כגון סנפיר הגחון ופתח יניקת האוויר שלו, ושילובם בפיתוח שלהם. בארצות הברית, דגמי המטוס האלה ודגמים אחרים שנרכשו יותר מאוחר מגרמניה שימשו כחלק מתוכנית הערכה של יכולתה הצבאית של ברית המועצות. הטייס הגרמני, ליאון ואן מאורר, שהיו לו למעלה מ-1,200 שעות טיסה במטוס F-16, התמודד מול דגם המטוס מיג-23ML בבסיסי חיל אוויר בגרמניה ובארצות הברית, כחלק מתוכנית אימונים של נאט"ו מול נשק סובייטי. הוא הסיק שלמטוס יש עליונות במישור הטיסה האנכי אל מול דגמים מוקדמים של מטוסי F-16, נחיתות מעטה לעומת מטוס מדגם F-16A במישור הטיסה האופקי, ויש לו עליונות ביכולת התקיפה מעבר לטווח-הראייה שלו (BVR capability).

הערכה נוספת של מטוס המיג-23 בדיווחים מישראל ומארצות הברית הייתה שלמטוס יש תצוגה עילית שמשמשת כמסך מכ"ם, המאפשרת לטייס להתמקד היטב במטרות ולעבוד עם המכ"ם בו זמנית. המערכת אפשרה לסובייטים לחסוך בהתקנת מסכי מכ"ם במטוסי המיג-23. מאפיין זה של המטוס הועבר למטוס מיג-29, למרות שבמטוס הקרב האחרון הותקנה שפופרת קרן קתודית בפינה הימנית העליונה שיכלה לשמש גם היא כחלק ממסך מכ"ם. הדעות במערב על תצוגת המכ"ם על חופת הטייס מעורבות. ישראל התרשמה מכך, אבל טייס F-16 אמריקאי מתח ביקורת על ההתקן הזה ואמר: "הוא מראה מפה ברורה על פני התצוגה העילית" ואינו מאפשר תצוגה תלת-ממדית שתסמן במדויק לטייס היכן לאתר מטוס קרב שמגיע מכיוון מסוים.

מלבד העריקה מסוריה, טייס קובני הטיס את דגם המטוס מיג-23BN לארצות הברית בשנת 1991 וטייס מיג-23 לובי ערק ליוון בשנת 1981. בשני המקרים, מטוסי הקרב חזרו למדינותיהם.

[עריכה] יציאה משירות

כתוצאה משיעור גבוה של תאונות נחיתה בדגמים המוקדמים של המיג-23, מטוס הקרב כונה ברוסית צ'בורשקה על ידי הטייסים הסובייטים, על שם דמות מצוירת שנטתה למעוד וליפול. כשמטוסי המיג-23 נכנסו לשימוש הם נחשבו לעילית של חיל האוויר של הגוש המזרחי. עם זאת, במהירות רבה נתבררו חסרונותיו של המטוס והמיג-23 לא החליף לחלוטין את המיג-21 כפי שיועד. למטוס היו כמה ליקויים שהגבילו את השימושיות המבצעית בו ואחזקתו הייתה יקרה לעומת מטוסי מיג-21. חילות האוויר של הגוש המזרחי השתמשו במטוסי המיג-23 שלהם כדי להחליף את מטוסי המיג-17 והמיג-19 המיושנים שעדיין היו בשימוש.

בשנת 1990, מעל 1,500 מטוסי מיג-23 מדגמים שונים היו בשירות מבצעי בחיל האוויר וחיל הנ"מ הסובייטי. עם התפרקותה של ברית המועצות, חיל האוויר הרוסי החל לקצץ את כוחותיו, והוחלט שמטוסי המיג-23 והמיג-27 יועברו לאחסנה. הדגם האחרון של המטוס ששירת את חיל האוויר הרוסי היה מיג-23P, שפרש בשנת 1998.

כשהתאחדו גרמניה המזרחית והמערבית, לא הועברו מטוסי המיג-23 לחיל האוויר הגרמני, ו-12 מטוסי המיג-23 של גרמניה המזרחית הועברו לידי ארצות הברית. כשצ'כוסלובקיה התפצלה לצ'כיה ולסלובקיה, הצ'כים קיבלו את כל מטוסי המיג-23, בהם השתמשו עד לשנת 1998. הונגריה השתמשה במטוסים עד שנת 1996, פולין עד שנת 1999, רומניה עד שנת 2000 ובולגריה עד שנת 2004.

רוב מטוסי המיג-23 של קובה ושל לוב לא טסו שנים.

כמה מטוסי מיג-23 סיימו את חייהם כחלק מאוסף פרטי או כאנדרטת הנצחה למטוס הקרב הזה.

המיג-23 היה מטוס היירוט העיקרי של חיל האוויר הסובייטי בין שנות השבעים לשנות השמונים. הוא הוכיח את עצמו כיריב קשוח מול דגמים מוקדמים של המיג-29 שהוטסו על ידי טייסים מנוסים. האימונים הראו שכאשר הוא הוטס היטב, המטוס מדגם מיג-23MLD יכל להשיג שיעורי הפלה מבטיחים כנגד מטוס המיג-29 בקרב אווירי מדומה, על ידי כך שהוא השתמש בתכסיסי פגע וברח ולא נכנס עם מטוסי המיג-29 לקרב אווירי צמוד. בדרך כלל למטוסי היירוט מדגם מיג-23MLD היה ציור של שיני כריש על חרטום המטוס, ורוב הדגמים האלה הוטסו על ידי טייסים שהשתתפו במלחמת אפגניסטן. בשנות השמונים המאוחרות, מטוסי היירוט האלה הוחלפו על ידי מטוסי המיג-29, שגם עליהם צויר ציור דומה.

[עריכה] אזורי פעילות

[עריכה] בעבר

• בולגריה
• צ'כיה
• סין (2 מטוסי מיג-23MF, 2 מטוסי מיג-23BN ו2- מטוסי מיג-23U שנרכשו ממצרים לצורך הערכה)
• צ'כוסלובקיה
• מזרח גרמניה
• מצרים
• הונגריה
• עיראק
• פולין
• רומניה
• רוסיה/ברית המועצות
• סודאן
• אוקראינה

[עריכה] כיום

• אלג'יריה – 29 מטוסים מהדגמים מיג-23BN/MS/UB
• אנגולה – 32 מטוסים מהדגמים מיג-23M/UB
• קובה – 69 מטוסים מהדגמים מיג-23MF/ML/UB
• אתיופיה – 32 מטוסים מהדגמים מיג-23BN/UB
• הודו – 108 מטוסים מהדגמים מיג-23ML/BN/UB
• קזחסטאן – 100 מטוסים מהדגמים מיג-23M/UB
• לוב – 130 מטוסים מהדגמים מיג-23MS/BN/UB
• קוריאה הצפונית – 56 מטוסים מהדגמים מיג-23ML/UB
• סוריה – 146 מטוסים מהדגמים מיג-23MS/MF/ML/UB
• טורקמניסטן – 230 מטוסים מהדגמים מיג-23M/UB
• תימן – 25 מטוסים מהדגמים מיג-23BN/UB
• זימבבואה – 3 מטוסים מהדגמים מיג-23M/UB.
• סך הכל: 960 מטוסי קרב מבצעיים ב-12 המדינות השונות.

חיל האוויר של וייטנאם לא החזיק למעשה מטוסי מיג-23. מטוסי המיג-23 של וייטנאם היו למעשה מטוסים של הצי הסובייטי שמוקמו במפרץ קאם ראנא במהלך שנות השמונים.

כמו כן, לא ברור מה מצבם של מטוסי המיג-23 של בלארוס. בעוד שכמה מקורות אומרים שהמטוסים היו מבצעיים או לפחות היו מבצעיים ביכולת נמוכה, אחרים טוענים שהמטוסים האלה כבר אינם בשירות.

[עריכה] מפרט טכני (מיג-23MLD פלוגר-L)

[עריכה] מאפיינים כלליים

• צוות: טייס יחיד
• אורך: 16.7 מטר
• אורך מוטות הכנפיים במצב פרוס: 13.97 מטר
• גובה: 4.82 מטר
• שטח הכנף: 37.35 מ"ר במצב פרוס, 34.16 מ"ר כשהכנף משוכה לאחור
• משקל ללא מטען: 9,595 ק"ג
• משקל עם מטען: 15,700 ק"ג
• משקל עם מטען מרבי: 18,030 ק"ג
• כוח: מנוע סילון בעל מבער אחורי חצ'אטורוב R-35-300, דחף יבש 83.6 קילו-ניוטון, דחף עם המבער 127 קילו-ניוטון.

[עריכה] ביצועים

• מהירות מקסימלית: 2.35 מאך ברום, 1.14 מאך בגובה פני הים
• טווח: 1,150 ק"מ עם שישה טילי אוויר-אוויר, 2,820 ק"מ ללא מטען
• תקרת שירות: 18,500 מטר
• קצב טיפוס: 240 מטר/שנייה
• עומס כנף: 575 ק"ג/מ"ר

על פי מדריך הטיסה של הדגם MiG-23ML, הדגם יכל לעמוד בקצב סיבוב של 14.1 מעלות/שנייה וקצב סיבוב מידי של 16.7 מעלות/שנייה. הדגם MiG-23ML מאיץ מ-600 קמ"ש ל-900 קמ"ש ב-12 שניות בלבד בגובה של 1,000 מטר. המיג-23 מאיץ בגובה של קילומטר אחד ממהירות של 630 קמ"ש למהירות של ,300 קמ"ש ב-30 שניות בלבד, ובגובה של בין 10-12 ק"מ הוא יאיץ ממהירות של מאך 1 ל-2 מאך ב-160 שניות בלבד.

[עריכה] חימוש

• תותח יחיד "גריאזב שיפונוב" GSh-23L 23 מ"מ, הנטען בשרשיר של עד 200 כדורים.
• שני מנשאים בגוף במטוס, שני מנשאים בשורשי הכנפיים ושני מנשאים על הכנפיים שיכולים לשאת מטען של 3,000 ק"ג כולל:
  • טיל מדגם R-23/24 ‏(AA-7 אפקס)
  • טיל מולניה R-60 ‏(AA-8 אפיד)
• בנוסף מטוסים משודרגים יכולים לשאת טילים מהדגמים הבאים:
  • וימפל R-27‏ (AA-10 אלאמו)
  • וימפל R-73‏ (AA-11 ארצ'ר)
  • וימפל R-77‏ (AA-12 אדר)

החימוש של מטוסי המיג-23 התפתח עם שידרוג מערכות האוויוניקה של מטוסי המיג-23 ופיתוחם של דגמי המטוס הנוספים. הדגמים הראשונים שהייתה להם את מערכת הירי של מטוסי המיג-21 הוגבלו כך שיכלו לשאת רק טילי R-3 (AA-2 אטול). הטיל מדגם R-60 החליף את הדגם R-3 במהלך שנות השבעים, והחל מהדגם מיג-23M ואילך החלו להשתמש בטיל R-23/R-24. מטוסי מיג-23 מהדור השלישי יכלו לשגר טיל מדגם R-73 כשהוא נהייה מבצעי, אבל הטיל הזה לא ייוצא עד שייצאו את מטוסי המיג-29. כוונת הירי המוגנת המחוברת לטיל מדגם R-73 הותקנה על תתי הדגמים הניסיוניים של הדגם מיג-23MLD שמעולם לא נכנסו לייצור למרות העובדה שכך היה מתוכנן. הסיבה לכך הייתה שלתתי הדגמים של הדגם מיג-23MLD הייתה עדיפות נמוכה יותר לעומת התוכנית המתפתחת לייצור מטוסי המיג-29, וצוות הפיתוח מיקויאן החליט בשל כך לרכז את כל מאמציו בתוכנית המיג-29 במקום לעבוד על תתי הדגמים של המטוסים מיג-23MLDG ו-מיג-23MDL שצוידו בכוונות ירי מוגנות ומאז הופסקה העבודה בייצורם. עם זאת כוונת ירי מוגנת מוצעת כחלק מהשידרוג של הדגם מיג-23-98. היו דיווחים על כך שהדגם מיג-23MLD יכל לשגר את הטיל מדגם AA-10 "אלאמו" לטווח רחוק יותר מאשר במבחני הניסוי, ועם זאת נראה כי רק מטוסי המיג-23 של אנגולה מדגם מיג-23-98 מסוגלים לעשות זאת. השתמשו במטוס מיג-23 כדי לבחון ולשגר טילי אוויר-אוויר מדגם AA-11, AA-10 ו-AA-12 במהלך טיסותיו ומבחני הירי הראשונים שלו. החימוש להפצצה אווירית כלל תרמילים של 57 מ"מ, פצצות לשימוש כללי במשקל של עד 500 ק"ג כל אחת, תרמילי ירי וטילים מדגם Kh-23 (AS-7 קארי) המונחים ברדיו. עד לארבעה מכלי דלק חיצוניים יכלו להינשא על המטוס.