יחסי החוץ של ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאז הקמתה, בשנת 1948, ידעו יחסי החוץ של ישראל עליות ומורדות- ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות ושאר מדינות העולם, ועם הגופים הבינלאומיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה כללית
[עריכה] לפני קום המדינה
התנועה הציונית שמה את עיקר יהבה בפיתוח הקשרים הבינלאומיים עם בריטניה. האימפריה הבריטית הייתה עד למלחמת העולם השנייה מעצמה עולמית מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית. ההישג החשוב ביותר של הציונים בקשריהם עם בריטניה הייתה הצהרת בלפור בה הצהירה בריטניה על מחוייבותה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל.
[עריכה] מקום המדינה עד לשנות התשעים
בשנים הראשונות להיווסדה, זכתה מדינת ישראל לעדנה בעולם. ישראל הוכרה על ידי רובן ככולן של מדינות העולם, מלבד המדינות המוסלמיות. המדינה החדשה והקטנה נחשבה לאנדרדוג, ובשל הקרבה לשואה, והצלחתה של המדינה הצעירה להפריח את המדינה וליישבה, דעת הקהל בעולם המערבי כלפי ישראל הייתה חיובית בעיקרה ובישראל נפתחו שגרירויות של מדינות רבות ואף שגרירות של מדינה מוסלמית אחת, תורכיה.
היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי וברית המועצות הידרדרו מאוד ככל שהובן כי ישראל מעוניינת להימנות על הגוש המערבי. ב1953 ניתקה ברית המועצות באופן זמני את יחסיה עם ישראל, ובשנים שלאחר מכן הובילו משפטי פראג ועסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה ומצרים, להתקררות נוספת של היחסים. אף על פי כן, למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) נותרו יחסים מיוחדים עם ברית המועצות.
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים מירדן, סוריה ומצרים, ניתקו ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) את קשריהן עם ישראל כמחאה על כך שהיא לא נסוגה מהשטחים שכבשה. יחסים אלה חודשו רק לאחר נפילת חומת ברלין והתפוררות הגוש הקומוניסטי.
בשנות ה-80, בעקבות מבצע שלום הגליל, הגיעה הביקורת העולמית על ישראל לשיאה. כניסת הצבא ישראלי לבירה הערבית וטבח סברה ושתילה, שהוצג כאחריותה של ישראל, עוררו סערה בקרב מדינות העולם.
האינתיפאדה פגעה גם היא בדעת הקהל לגבי ישראל שכן העלתה את שאלת הכיבוש של האוכלוסייה הערבית בשטחים. נסיונותיהם של מדינות ערב להציג את ישראל כ"מדינה קולוניאליסטית", נשאו גם הם פרי, וישראל זכתה לגינויים באו"ם.
[עריכה] משנות התשעים
בשנות ה־90 חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל, לאחר ועידת מדריד, חתימת הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן והמגעים לשלום עם סוריה. בשנים אלו מדינות רבות שלא הכירו בישראל החלו בקיום יחסים דיפלומטיים איתה, ומעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר בצורה ניכרת.
עם זאת, המשיכה להימתח ביקורת קשה עליה באו"ם, בעיקר בשל המשך הבנייה המסיבית בהתנחלויות, פעילויות צבאיות שונות ובשנים האחרונות בעיקר עקב המשך בניית גדר ההפרדה. הצעות גינוי רבות לישראל נידחו, למרות רוב עצום בעדן, בשל הטלת וטו מצד ארצות הברית, ידידתה העיקרית של ישראל.
מאז 1991, ימי ועידת מדריד, ועד היום, הכירו בישראל 68 מדינות נוספות. כיום מכירות כ־160 מדינות בישראל ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים ו36 מדינות אינן מכירות בישראל, רובן ככולן מדינות ערביות [1].
[עריכה] היחסים עם המעצמות
בשנים הראשונות להקמת המדינה, צרפת הייתה המעצמה הקרובה לישראל. במבצע קדש, ישראל חברה לצרפת ולבריטניה כדי לתקוף את מצרים, אך אחרי מלחמת ששת הימים המתח בין המדינות עלה ומדיניות צרפת הפכה לפרו-ערבית.
באמצע שנות השישים תחת הנהגתו של ראש-הממשלה לוי אשכול החל תהליך ההתקרבות של ישראל לארצות הברית. היחסים הלכו והתהדקו עם הזמן. בתקופת המלחמה הקרה נתפסה ישראל על ידי האמריקנים כנכס פרו-מערבי למול העולם הערבי הפרו-סובייטי ברובו. גם לאחר נפילת מסך הברזל והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-העל היחידה בעולם נשמרו היחסים המיוחדים בין המדינות. קשר אסטרטגי זה עומד בבסיס מדיניות החוץ של ישראל.
[עריכה] ארצות הברית
ערך מורחב – יחסי ישראל-ארצות הברית
כבר קודם להקמת מדינת ישראל נחשבה ארצות הברית למטרה אסטרטגית של הנהגת היישוב. למרות הסתייגויות של חוגים מסוימים בממשל האמריקאי, הכיר הארי טרומן, נשיאה של ארצות הברית בישראל, כ־11 דקות לאחר קום המדינה. אחת הסיבות לכך הייתה פגישתו עם חיים ויצמן כמה חודשים קודם מכן. המדינה השנייה שהכירה בישראל הייתה ברית המועצות.
כיום, ארצות הברית נחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה וביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הווטו שלה כנציגה קבועה במועצת הבטחון, כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. מאז שנות 2000, עם התפרצות אינתיפאדת אל אקצא, כשבמדינות אירופה הביקורת נגד ישראל על פעילותה בשטחים גברה בכל העולם ובמיוחד באירופה, בארצות הברית מעמדה של ישראל עלה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ומלחמת עיראק. במקביל, ישראל היא תומכת מסורתית של ארצות הברית בכל החלטה שנוגעת לאינטרסים אמריקאים. שני הנשיאים האחרונים, ביל קלינטון וג'ורג' ווקר בוש נחשבו לנשיאים אוהבי-ישראל ביותר. ביל קלינטון התפרסם ביחסו החם ליצחק רבין לאחר הירצחו, קרא בעברית לרבין "שלום חבר". מדינת ישראל היא בעלת קשר חזק מאוד לארצות הברית, לטוב ולרע. המבקרים את גודל החיבוק של ארצות הברית קוראים לישראל מדינה נוספת של ארצות הברית.
משנות השבעים, ארצות הברית מסייעת לישראל בסכומי כסף גדולים, חלק מהסיוע בטחוני וחלקו אזרחי. בארצות הברית קיים לובי יהודי חזק שמסייע מאוד לקידום האינטרסים של מדינת ישראל אצל חברי סנאט וקונגרס ומתבסס על הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בארצות הברית, שמתגוררת בעיקר במדינות מפתח למרוץ לנשיאות, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה.
[עריכה] ברית המועצות
כבר בשנותיה הראשונות של ישראל, הכירה בה ברית המועצות ולמעשה תמכה בה כבר בהצבעת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר, 1947. נשק ישראלי הגיע פעמים רבות מגרורות של ברית המועצות, כמו צ'כוסלובקיה. עד כדי כך הקשר היה חם בימי הקמת המדינה, שבארצות הברית פחדו שישראל הסוציאליסטית תהפוך למדינה קומוניסטית.
לאחר שבן גוריון בחר את צד המערב ולאחר שמלחמת קוריאה העלתה את החיכוך בין מעצמות העל, התייצבה ברית המועצות בראש מדינות ערב במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. היא חימשה בנשק, יועצים ואף לוחמים את סוריה ומצרים. כמו כן עשתה שימוש רב בתעמולה אידאולוגית אנטי ישראלית בכדי לנגח את ישראל והציונות. שנים ארוכות, סירבה ברית המועצות להתיר עליה לישראל ושחרור סרבני מצפון, שהידועים שבהם הם אידה נודל ונתן שרנסקי ודבר זה גרם לביקורת גדולה בישראל ולקמפיין "שלח את עמי".
לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וכיום יש לישראל יחסים דיפלומטיים, כלכליים ובטחוניים ענפים עימה, בין השאר בתחום המלחמה בטרור. מאידך, רוסיה תומכת באיראן, סוריה והפלסטינים, ומייצאת להם נשק. אחת הסיבות לכך היא כדי להוכיח עצמאות במדיניות החוץ מול ארצות הברית. כיום יש בקורת בישראל על הקשר של הרוסים לתוכנית הגרעין האיראנית וכן על יחסם הסלחני לטרור הפלסטיני.
במקביל, היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה נמצאים בפריחה גדולה, בשל העלייה הרוסית משנות השבעים והתשעים.
[עריכה] בריטניה
לבריטניה יחסים קורקטיים עם ישראל ובריטניה מקיימת יחסים צבאיים עם ישראל במסגרת נאט"ו ומייצאת לה נשק [2] בתנאי שלא תשתמש בו ביהודה ושומרון. הבריטים נקטו גישה פרו ערבית, אך נמנעו מלנקוט בקו אנטי-ישראלי מובהק. מאידך, בריטניה הואשמה לא אחת שהעלימה עין בנוגע להתרמות כספים לגופים שלדעת ישראל קשורים לטרור הפלסטיני.
בשנים האחרונות הצטרפותה של בריטניה למחנה הנלחמים בטרור האיסלמיסטי ברחבי העולם הביאה להבנה גדולה יותר לצרכי הבטחון של ישראל, בעיקר, מצידה של הממשלה הבריטית. עם זאת בקרב חלקים של השמאל הבריטי נמשכה הבקורת כלפי מדיניות ישראל. מגמה זו של ביקורת קשה בשמאל הקיימת בכל אירופה, ובמיוחד בצרפת ובמדינות סקנדינביה, התגברה עם הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטינית במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, בניית גדר ההפרדה ומלחמת לבנון השנייה. עם זאת, תוכנית ההתנתקות העלתה את התמיכה בישראל באירופה.
[עריכה] צרפת
עד שנות השישים, הייתה צרפת הידידה המרכזית של ישראל ושיאה הסיוע הבטחוני של צרפת לישראל: עסקת המיראז'ים והסיוע בבניית הכור האטומי בדימונה. כשלון מבצע קדש ומלחמת ששת הימים הביאו את צרפת להיות צוננת יותר ביחסה ישראל. כיום נחשבת צרפת למבקרת גדולה של ישראל, בין היתר בשל האוכלוסייה המוסלמית הגדולה הנמצאת בשטחה, המעודדת מדיניות פרו-ערבית.
[עריכה] גרמניה
יחסי ישראל גרמניה הינם יוצאי דופן וטעונים. מדינת ישראל, שהוקמה 3 שנים אחרי כניעת היטלר, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות כתוב היה כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, שכן לא עלה על הדעת אז שישראלי ידרוך על אדמת גרמניה.
ב־1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית של קונרד אדנאואר. ההסכם זכה לביקורת קשה מצד מנהיגים ישראלים, כמנחם בגין ודב שילנסקי ונגדו התקיימו הפגנות קשות, שבהן הופיעו, לראשונה אחרי השואה, יהודים עם טלאי צהוב. במשך שנים אחר כך, ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.
יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל וגרמניה המערבית התחילו רק ב־1965. יחסים אלה התחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את ישראל. בעיתוני גרמניה קיים יחס מיוחד לישראל, כשבצהובון בילד נדרשים העיתונאים לחתום על נאמנות לישראל. כיום, גרמניה נמצאת ביחסים מצוינים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי - לדוגמה צוללות הדולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל.
[עריכה] מדינות ערב
[עריכה] מקום המדינה עד לשנות התשעים
עם הקמת המדינה פלשו מדינות ערב השכנות אליה לתוך תחום המנדט הבריטי, עם סיום מלחמת העצמאות סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום לסיום הלחימה והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שצה"ל לא יפלוש לתחומן (עיראק, לה אין גבול משותף עם ישראל, סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק).
כתוצאה ממצב זה לא קיימה ישראל יחסים משמעותיים עם מדינות ערב (למעט ירדן) עד לסוף שנות השבעים. במהלך השנים היו מגעים בלתי רשמיים מעטים בין הצדדים, בעיקר בוועדות שביתת הנשק שהוקמו כתוצאה מההסכמי שביתת הנשק.
עם ירדן קיימה ישראל קשרים משמעותיים, שהיו המשך לקשרים עם המלך עבדאללה הראשון לפני קום המדינה. קשרים אלו אף הבשילו בתחילת שנות החמישים לחתימה על הסכם שלום בראשי תיבות אולם התפוצצו לאחר רצח המלך עבדאללה ב־1951. לאחר הפסקת הקשרים למשך עשור, התחדשו המגעים עם ירדן בתחילת שנות השישים, למרות שקשרים אלו לא הצליחו למנוע את השתתפות ירדן במלחמת ששת הימים, הרי שלאחריה נמשך שיתוף הפעולה וישראל אף סייעה לירדן למנוע פלישה סורית מסיבית לתחומה במהלך ספטמבר השחור. כתוצאה מקשרים אלו נמנעה ירדן מהשתתפות משמעותית במלחמת יום כיפור ולאחר מכן קיימה מצב של שלום למעשה עם ישראל.
לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים וחוסר ההצלחה של מלחמת ההתשה ניסתה מצרים להחזיר את כבודה, על ידי קבלת סיני מישראל. חוסר ההצלחה שלה להשיג זאת באמצעים מדיניים בשל המדיניות הקשוחה של ממשלת גולדה מאיר היה בין הסיבות לפרוץ מלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה החלו מגעים מדיניים בין ישראל ומצרים שהתנהלו תחת המטריה של שיחות הפרדת הכוחות. הסכם הביניים שהושג ב־1975, הביא להמשך המגעים, לביקורו של אנואר סאדאת בישראל ב-1977 ולבסוף להסכם השלום ב־1979. עם זאת מצב השלום החם יחסית של השנים הראשונות התדרדר במהלך מלחמת לבנון לשלום קר.
[עריכה] החל משנות התשעים
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ירדן, והחתימה על הסכמי אוסלו, חל שיפור מסוים ביחסי ישראל עם מספר מדינות ערביות, אף שישראל נמצאת במצב של חיכוך מתמיד עם העולם הערבי המושפע מאוד מיחס ישראל לפלסטינים. עם מצרים קיים שלום קר מאז פרוץ מלחמת שלום הגליל ב־1982. בין מצרים, וירדן והרשות הפלסטינית ובין ישראל קיימים הסכמים מסחריים מיוחדים הנותנים עדיפות לתוצרת משותפת, בעיקר בתחום הטקסטיל.
ישראל נמצאת ביחסי איבה מתוחים עם סוריה ולבנון. אזרחים עם דרכון ישראלי מנועים לפי חוק מלבקר בסוריה ולבנון, ולהפך. עם זאת, הגבול עם סוריה שקט מאוד וכמעט ללא תקריות ומאז הנסיגה הישראלית מלבנון בשנת 2000, ירדה משמעותית גם כמות התקריות בגזרה זו עד למלחמת לבנון השנייה שפרצה בשנת 2006.
לאחר ישום תוכנית ההתנתקות מדינות מוסלמיות נוספות כמו פקיסטן הודיעו על חימום יחסים. מאידך, בשנים האחרונות הוחרפו היחסים עם איראן שלאחר המהפכה האיסלאמית ועליית חומייני לשלטון ניתקה את יחסיה עם ישראל (ראו הרחבה בערך יחסי ישראל איראן). איראן תמכה באופן פעיל בחיזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. היחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית יודעים עליות וירידות, שחלקן מביאות לפרצי אלימות קשים. ישראל החליטה לנתק מגע עם הרשות הפלסטינית בשל עליית מפלגת החמאס לשלטון.
מדינות ערב שאינן מקיימות קשרים עם ישראל הם סעודיה, סודאן ולוב הקרובות, אך גם מדינות מוסלמיות שאינן במזרח התיכון כמלזיה ואינדונזיה אינן מקיימות יחסים רשמיים עם ישראל. מדינות ערב שמקיימות יחסים חמים יותר עם ישראל הם תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. בנוסף קיימות מדינות כאיחוד האמירויות הערביות וקטאר איתן ישראל לא מקיימת יחסים רשמיים, אך ישנן קשרים כלכלים ומשלחות עסקיות רבות בין המדינות.
[עריכה] החרם הערבי
- ערך מורחב – החרם הערבי
יחסי החוץ של ישראל הושפעו מהחרם הערבי שהוטל עליה ועל חברות הסוחרות איתה מצד מדינות ערב. בעקבות הסכמי השלום, הוסר החרם הערבי. בשנות ה-90 התחילו להופיע מוצרים חדשים של מותגים בינלאומיים, כמו מכוניות מיצובישי וטויוטה, פחיות פפסי קולה וסניפים של רשת מקדונלד'ס ובורגר קינג. בעקבות אינתיפאדה אל אקצה, מספר סמלי של חברות מסחריות החליטו להחרים את ישראל, אך הייצוא הישראלי לא נפגע.
[עריכה] האו"ם וגופים בינלאומיים
מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לישראל ולאומות המאוחדות יש יחסים מעורבים. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הערבי-ישראלי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגייות אחרות צצות מדי פעם.
המנדט לפלסטינה (ארץ ישראל) ב-1922 ותוכנית החלוקה של האו"ם תמכו במטרת הציונות: להקים בית מולדת לעם היהודי. צעד מכריע להקמתה של מדינת ישראל הוא ההחלטה שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ובה אושרה תוכנית החלוקה - סיום המנדט הבריטי וחלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית-פלסטינית.
החלטה 181 של עצרת האו"ם שהיוותה את היסוד להכרזת העצמאות של מדינת ישראל ואת הפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית, התקבלה עם 33 קולות תומכים, 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהאו"ם החליט על הקמת שתי מדינות על ידי הצבעה.
במהלך מלחמת העצמאות פעלו בישראל שני מתווכים מטעם האו"ם, שניסו להשיג הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה: פולקה ברנדוט, שנרצח בירושלים, וראלף באנץ', שנתמנה במקומו והביא לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק.
ישראל התקבלה לאו"ם כחברה ה-59 בהחלטה 273 ב-11 במאי 1949, ולמחרת הניפו שר החוץ משה שרת והשגריר הראשון באו"ם אבא אבן את דגל ישראל בפתח הבניין.
לאחר מלחמת העצמאות העניקו ארגוני הסעד של האו"ם סיוע מסוים לפליטים הפלסטינים.
על אף שישראל חבה את קיומה להחלטת האו"ם היא לא נהנית בו מתמיכה, ובה בעת קיימת בישראל חשדנות קשה כנגד האו"ם, שהתבטאתה באימרתו של דוד בן-גוריון, "או"ם שמום". באופן מסורתי, האו"ם תמך בישראל כשהחליטה לוותר על שטחים, אך ביקר אותה בגין פעולות צבאיות. לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטתה של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, בתמיכת המדינות הקומוניסטיות ומדינות ערב, לפיה הציונות היא סוג של גזענות (החלטה 3379). בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו. גם החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות).
בניסיון לחצוץ בין ישראל לשכנותיה, על מנת למנוע מעשי איבה ביניהן, פעלו ופועלים כוחות או"ם אחדים במדינות הסמוכות לישראל. בעקבות מלחמת סיני הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח, כוח חירום בינלאומי של האו"ם. ב-17 במאי 1967 דרש נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. דרישתו נענתה בחיוב. בעקבות צעדים אלה ואחרים פרצה מלחמת ששת הימים. חוסר שיתוף הפעולה של האו"ם בנושא חטיפת החיילים מהר דוב בשנת 2000 מהווה עד היום את אחד הנושאים הפתוחים בין ישראל והאו"ם.
שיפור קל במצב היחסים נרשם ב־2005 בעקבות עצרת למאבק באנטישמיות שערך האו"ם ומינויו של דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם, לתפקיד סגן מזכ"ל האו"ם.
במהלך מלחמת לבנון השנייה נהרגו בשגגה חמישה משקיפי יוניפי"ל מטיל תועה של צה"ל. התקרית גררה ביקורת רבה מכיוון האו"ם והתקררות נוספת ביחסים.
כיום ישראל איננה יכולה להשתתף במרבית ועדות האו"ם והארגונים המסונפים אליו משום שאיננה שייכת לאף קבוצה אזורית (ישראל היא המדינה היחידה שאיננה שייכת לאף קבוצה אזורית).
מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות לעתים קרובות נגד עמדות ישראל. פעמים רבות מדינות העולם השלישי מתנגדות גם הן לעמדה הישראלית, הנתפשת קשורה לארצות הברית. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות רבות שנוגדות את עמדת ממשלת ישראל. ישראל נהנית מתמיכה עקבית בהצבעות באו"ם של ארצות-הברית, המטילה לעתים קרובות וטו במועצת הבטחון על החלטות שאינן אוהדות לישראל. מדינות אירופה מצביעות בנושאים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי על פי העניין העומד לדיון. לעתים, הן תומכות בצד הישראלי, לעתים נמנעות ולעתים מצביעות נגד.
גופים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים רבים, ובראשם אמנסטי מבקרים את ישראל על הפרת זכויות אדם בשטחים. בישראל קיימת ביקורת על גופים בינלאומיים כמו אונר"א, אמנסטי והצלב האדום.
[עריכה] אסיה
ישראל נמצאת בקשרי מסחר וחוץ טובים עם הודו,קזחסטן, סין ויפן. יחסי ישראל והודו קשורים גם לסיוע צבאי של ישראל נגד פקיסטן השכנה. הודו הפכה בשנים האחרונות לשותפות מסחר מרכזית ותעשיית ההיי-טק הישראלית מעסיקה מתכנתים הודים רבים. במשך שנים היו היחסים בין ישראל וסין בעייתיים עקב התמיכה המסורתית של סין במדינות הבלתי מזדהות והתנגדותה למדינות מערביות ועקב היחסים בין ישראל לטייואן. יחסי ישראל וסין השתפרו מעט עם ההפשרה במדיניות הסינית, אך נפגעו עקב הווטו האמריקאי על עסקת ההשבחה של מטוסי הפלקון.
[עריכה] ידידות
קנדה ואוסטרליה נוקטות גם הן מדיניות פרו-ישראלית. לישראל יש יחסי מסחר וצבא מיוחדים עם תורכיה, שמהווה סיוע אסטרטגי מול השכנה המשותפת, סוריה. גם אחרי חילופי השלטון ועלייה של מפלגה איסלאמית בתורכיה, נותרו היחסים המיוחדים, שחלקם נעשו ישירות מול הצבא. תורכיה היא יעד נופש מועדף על הישראלי. מדינות מזרח אירופה מנהלות גם הם קשרים מסחריים ענפים וצומחים עם ישראל ומייבאים ממנה נשק. עיקר היצוא הישראלי בשנת 2005 היה למדינות האיחוד האירופי.
[עריכה] מדינות העולם השלישי
עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה כמו ארגנטינה, בורמה ואוגנדה. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל מה שראו ככיבוש ישראלי באפריקה (כיבוש סיני במלחמת יום הכיפורים) ובשל הבטחות לסיוע ערבי. כדי להיחלץ מהבידוד ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטייוואן. חלק מקשרים אלו, עם מדינות שפוגעות בזכויות אדם, גרמו לנזקים נוספים בהיבטים שונים. באופן מסורתי, ישראל נוטה לתמוך באו"ם באינטרסים של המעצמות הגדולות על חשבון מדינות העולם השלישי, ועל כך היא זוכה לביקורת באותן מדינות.
[עריכה] יהדות העולם
יהדות העולם היא מוקד כח פוליטי, דיפלומטי וכלכלי של ישראל בקרב מדינות רבות, בעיקר באלה שבהן שולטת שיטה דמוקרטית. יהדות ארצות הברית נחשבת לכח מרכזי מאוד בפוליטיקה האמריקאית בזכות הלובי היהודי, שעוקב אחרי חברי סנט, קונגרס ומועמדים לנשיאות ויחסם לישראל מול יחסם למדינות ערב.
יהדות העולם, שבמערב היא בעלת אמצעים רבים, מהווה מקור לתמיכה כספית בישראל וסייעה לבניית התעשיה הישראלית ולהכנסת כסף זר בתקופה שישראל הייתה זקוקה לו מאוד. לעתים, יהדות העולם עומדת בפני דילמה בין נאמנות למדינה ונאמנותה לישראל. מקרים חריגים לכך הם פרשת פולארד או עסק הביש במצרים, פרשות שבסופן נפגעה הקהיליה היהודית המקומית בשל הסיוע לאינטרס הישראלי.
[עריכה] התפתחות הדיפלומטיה הישראלית
מספר מדינות המכירות בישראל על פי שנים (מתוך אתר משרד החוץ):
- 1949 - 47
- 1959 - 62
- 1965 - 98
- 1973 - 92
- 1979 - 94
- 1992 - 110
- 1998 - 163
- 2003 - 159
[עריכה] אירועים שהשפיעו על יחסי החוץ של ישראל
- פעולת קיביה (1953)
- מבצע קדש (1956)
- הקמת הקריה למחקר גרעיני (שנות ה-50)
- החרם הערבי (החל מ-1951)
- מלחמת ששת הימים (1967)
- מלחמת יום הכיפורים (1973)
- הסכמי קמפ דייוויד (1978)
- מבצע שלום הגליל (1982-1985)
- טבח סברה ושתילה (1982)
- האינתיפאדה הראשונה (1987-1991/1993)
- התפרקות הגוש הקומוניסטי (1991)
- ועידת מדריד (1991)
- הסכמי אוסלו (1993)
- אינתיפאדת אל-אקצה (החלה בשנת 2000)
- תוכנית ההתנתקות (2005)
[עריכה] נושאים שעומדים בחיכוך בין ישראל ובין הקהיליה הבינלאומית
- השליטה של ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון.
- גדר ההפרדה.
- השליטה של ישראל ברמת הגולן וחוק רמת הגולן
- מדיניות הסיכולים הממוקדים
